חובת ביטוח ספורטאים

##מה הדין בסוגיית חובת ביטוח ספורטאים ?## בע"א 4493/05 ירושלמי נ' פולריס יבוא כלים בע"מ (7.3.07) דן בית המשפט בשאלת חובתה של המשיבה שם, יבואנית אופני שטח, כלפי מי שהתקשר עמה ב"מיזם משותף" להשתתף במרוץ כרוכב אופנוע על אחד מן האופנועים שהיא מייבאת, לבטח אותו בביטוח תאונות אישיות, מקום שלא הייתה באותה עת חובה חקוקה כזו. שם ביקש המערער להחיל על המשיבה חובת ביטוח מכוח עוולת הרשלנות. השופטת חיות כתוארה אז, עמדה על הרציונליים שבבסיס עריכת ביטוח: "הביטוח הוא חלק בלתי נפרד מהתמודדות של חברה מודרנית עם סיכונים. אכן, בהקשרים שונים ראה המחוקק לנכון להטיל חובת ביטוח באמצעות הוראה מנדטורית, המחייבת את הגורמים הרלוונטיים לערוך ביטוח מתאים לטובת ניזוק פוטנציאלי ( ראו: סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [ נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן: פקודת ביטוח רכב מנועי); סעיף 2 לחוק ביטוח נפגעי חיסון, התש"ן-1989; תקנה 4(5) לתקנות רישוי שירותי התעופה ( בתי ספר להוראת טיס), תשל"א-1971; תקנות הצלילה הספורטיבית ( הטלת חובת ביטוח על צוללים), תש"ם-1980; ובמשפט האנגלי ראו: Richard Lewis, When You Must Insure – Part 1, NLJ 8 October 2004, P1474)" ( שם, בפסקה 16). ( ר' גם ירון אליאס דיני ביטוח ( כרך א', 2016) בעמ' 71-70). בהמשך עמד בית המשפט שם על כך כי: "האינטרס החברתי והפרטי בכך שהנהנים מפעילויות מסוכנות יחויבו בעריכת ביטוח מתאים מתקיים בין היתר ביחס לפעילות ספורטיבית, הכרוכה כאמור מעצם טיבה בסיכונים מוגברים לספורטאים... האינטרס החברתי המובהק הקיים בעריכת ביטוחים מתאימים בכל הנוגע לפגיעות הנובעות מפעילות ספורטיבית קיבל ביטוי בהוראת סעיף 7( א) לחוק הספורט התשמ"ח-1988" ( פסקה 17). הוראת סעיף 2 ד(א)(1) בחוק רישוי עסקים באה גם היא להגשים את האינטרס החברתי והפרטי האמור, והמחוקק ראה לנכון להטיל חובת ביטוח באמצעות הוראה מנדטורית, המחייבת את הגורמים הרלוונטיים לערוך ביטוח מתאים לטובת לקוחות מכוני הכושר. אליאס בספרו התייחס לחובה של אגודות הספורט לבטח ספורטאים הנוטלים חלק בתחרויות ספורט כדוגמה לקבוצת מקרים הכפופים לחובת ביטוח אשר "כוללת את אותן פעילויות אשר מצד אחד, דרגת הסיכון הכרוכה בהן היא בינונית בלבד, אולם מצד אחר, היקפן הוא משמעותי" ( שם, כרך א' בעמ' 71). ##פסיקה בנושא חובת ביטוח ספורטאים:## בפסק דין מפי כב' השופט א' פרקש (כתוארו אז) בת.א. (שלום-י-ם) 5520/00 חגי קול נ' עמותת הספורט בית"ר באר שבע ואח' (מיום 28.8.03): "על פי סעיף 7(א) לחוק הספורט החובה לבטח ספורטאי חלה על אגודת ספורט, ארגון ספורט, התאחדות ואיחוד אם תחרויות הספורט "מאורגנות בידם או מטעמם". טוען ב"כ התובע בין טענותיו, כי יש להחיב גם את מרכז הספורט (מרכז הספורט הארצי לבית"ר- ע.ר.) שכן המבוטח בפוליסה הוא מרכז הספורט. מאידך טוען ב"כ מרכז הספורט בסיכומיו , כי כאמור בתצהיר שהוגש מטעם מרכז הספורט, המרכז אינו מארגן תחרויות ספורט והמדובר בעמותה נפרדת לחלוטין מהקבוצה, ותפקידו לשמש כצינור להעברת הכספים לקבוצות וריכוז הקבוצות לצורך רכישת ביטוח בשמן על מנת להוזיל את העלויות. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, סבורני, כי בעניינה של הנתבעת 2, הדין עימה. סעיף 7 (א) לחוק הספורט אינו חל עליה, שכן אין המרכז מארגן תחרויות ספורט ושימש לייצוגן של קבוצות בית"ר בהתאחדות לכדורגל לצרכים השונים, לרבות ריכוז הקבוצות לעריכת פוליסות ביטוח."(סעיף 18 לפסק הדין). וחזרה על כך גם כב' השופטת טולקובסקי בפסק דינה בת.א. (ת"א) 211112/02 מרידור דניאל נ' בית"ר רמת גן ואח' (19.8.07) במסגרתו קבעה כי מרכז הספורט הארצי בית"ר היא עמותה עצמאית ונפרדת מיתר העמותות ו/או הקבוצ ות הנושאות את השם בית"ר, ועצם העובדה "שנטלה על עצמה לטפל בביטוח קולקטיבי של שחקני בית"ר, אשר קבוצותיהם בחרו לעשות את הביטוח באמצעותה, אינה מטילה עליה את החובה, לדאוג להכללת שמו של כל שחקן ושחקן, בפוליסה. מקובל עלי כי חובה זו, מוטלת על הקבוצות השונות ולא על הנתבעת 2, שכן הנתבעת 2, לא עסקה בניהול הקבוצה בפועל ולא עסקה בארגון "תחרות ספורט", כמשמעותה בחוק הספורט, בה השתתף התובע." (סעיף 12 לפסק הדין). עוד נקבע כי להתאגדות הפועל אין אחריות כאשר אינה מארגנת את המשחק ואין להטיל עליה אחריות רק מכוח היותה גורם המארגן ביטוח לכלל קבוצות הפועל, ככל שהן מעוניינות בכך. ראו ת.א. (ת"א) 37946/99 טוילי תומר נ' הפועל טירת שלום (17.11.04); ת.א. (קריות) 6398/01 מריסאת אסעד נ' הפניקס (31.10.04) ועוד. ##להלן פסק דין בנושא חובת ביטוח ספורטאים שחקני כדורגל:## ביום 5.12.98 שיחק התובע במשחק גביע ליגה לנוער מול קבוצת הפועל חולון, נפגע במהלך המשחק וכתוצאה מכך נגרמו לו פגיעות רבות. לפי סעיף 7 לחוק הספורט מחויבת אגודת ספורט לבטח את הספורטאים הנוטלים חלק בתחרויות ספורט המאורגנות מטעמה. הנתבעת לא ביטחה את התובע בביטוח ספורטאים והותירה את התובע חשוף לפגיעות ללא כיסוי ביטוחי, בניגוד להוראות החוק. הנתבעת הפרה חובות המוטלות עליה על פי חיקוק אשר נועדו לטובתו של התובע. ##פסק דין ## מבוא בפניי תביעה חוזית בסך של 40,000 ₪. בתיק זה פוצל הדיון ותחילה נשמעו הראיות בסוגיית החבות. בתיק התקיימו שתי ישיבות הוכחות בימים 28.5.08 ו-2.7.08. בפרשת התביעה העידו התובע וגב' יהושע ובפרשת ההגנה של הנתבעת 2 העיד מר נידם. בסיום שמיעת הראיות בשאלת החבות, סיכמו הצדדים בעל פה. בהחלטת בית המשפט מיום 2.7.08 נמחקה התביעה נגד הנתבעת 1 מחוסר מעש. תמצית טענות התובע התובע היה שחקן כדורגל של הנתבעת 1 בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו. הנתבעת 1 הינה "אגודת ספורט" כמשמעותה בחוק הספורט, התשמ"ח-1988 (להלן - "חוק הספורט"). בשנת 1999 התאחדה הנתבעת 1 עם מכבי אשדוד לקבוצה אחת שהיא הנתבעת 2, כאשר כל הזכויות והחובות חלים על האגודה החדשה היא הנתבעת 2. ביום 5.12.98 שיחק התובע במשחק גביע ליגה לנוער מול קבוצת הפועל חולון, נפגע במהלך המשחק וכתוצאה מכך נגרמו לו פגיעות רבות (להלן - "התאונה"). לפי סעיף 7 לחוק הספורט מחויבת אגודת ספורט לבטח את הספורטאים הנוטלים חלק בתחרויות ספורט המאורגנות מטעמה. הנתבעת לא ביטחה את התובע בביטוח ספורטאים והותירה את התובע חשוף לפגיעות ללא כיסוי ביטוחי, בניגוד להוראות החוק. הנתבעת הפרה חובות המוטלות עליה על פי חיקוק אשר נועדו לטובתו של התובע. לחלופין, הנתבעת אחראית כלפי התובע בשל רשלנותה כמפורט להלן: לא דאגה לשלומו ובטיחותו של התובע במסגרת הקבוצה; לא הנפיקה פוליסת ביטוח על פי הוראות החוק; לא הדריכה את המנהלים והמאמנים וההורים של התובע בכל הנוגע לכיסוי הביטוחי; לא צפתה את הסכנה שהיתה קיימת לתובע עקב הימנעותה מרכישת כיסוי ביטוחי; לא נקטה בכל האמצעים העומדים לרשותה למניעת נזקיו של התובע; התעלמה ו/או לא נתנה דעתה לסיכונים הכרוכים באי עשיית הביטוח; לא פעלה כפי שקבוצה זהירה, סבירה ומיומנת היתה צריכה לפעול בנסיבות הענין. תקנות הספורט (ביטוח), תשנ"ה-1994 (להלן - "התקנות") קובעות את סכומי הביטוח המזעריים להם זכאים ספורטאים בעת קרות מקרה הביטוח. לתובע נגרמה כתוצאה מהתאונה נכות צמיתה בשיעור של 14.5% ולפיכך חייבת הנתבעת לשלם לתובע את סכומי הביטוח המגיעים לו על פי הדין ובהתאם לסכומי הביטוח המזעריים בגין הנכות הצמיתה, אישפוזו של התובע ואי כשירותו להמשיך לשחק כדורגל בליגת הנוער. תמצית טענות הנתבעת 2 לנתבעת 2 טענה מקדמית, כי דין התביעה נגדה להידחות בשל העדר יריבות והעדר עילה, וזאת מאחר והתאונה הנטענת אירעה עובר להקמתה של הנתבעת 2 אשר לא נטלה על עצמה את התחייבויותיה וחובותיה של הנתבעת 1 בכל הנוגע לענינים הרלוונטיים לתביעה זו. למען הזהירות בלבד הוסיפה וטענה הנתבעת 2, כי במהלך שנת 1999 הוקמה הנתבעת 2 על ידי מכבי עירוני אשדוד והתאגדות לחינוך גופני הפועל (1991) אשדוד. התובע לא פנה אל הנתבעת 2 או מי מטעמה בטרם הגשת כתב התביעה והגיש את תביעתו בחלוף כשבע שנים ממועד התאונה הנטענת ובכך גרם לנתבעת 2 לנזק ראייתי חמור ביותר ומנע ממנה את האפשרות לברר את נסיבות התאונה ו/או לאתר את פוליסת הביטוח הרלוונטית ככל שבוצעה על ידי הנתבעת 1. בסעיפים 11 ו-13 לכתב ההגנה נטען, כי האחריות היא של הנתבעת 1 בה שיחק התובע לטענתו במועדים הרלוונטיים למועד הפגיעה המוכחשת וזאת ככל שהתביעה לא התיישנה. עוד טענה הנתבעת 2 כי התובע אינו סובל מכל מגבלה וכי ככל שקיים קשר בין הפגיעה ובין מצבו הרפואי של התובע אזי יש לייחס לתובע רשלנות בלעדית ומכרעת למצבו. המחלוקת המחלוקת בין הצדדים מתייחסת לסוגיות הבאות: א. ארוע התאונה. ב. היריבות בין התובע לנתבעת 2. ג. האם נעשה ביטוח במועד הרלוונטי לתאונה והאחריות שניתן ליחס לנתבעת 2 בגין התאונה נשוא התביעה. דיון ארוע התאונה התובע בתצהירו מפרט כי בתקופה הרלוונטית היה שחקן כדורגל של הנתבעת 1. לפי תצהירו, ביום 5.12.98 שיחק במסגרת הנתבעת 1 במשחק גביע ליגה לנוער מול קבוצת הפועל חולון, נפגע במהלך המשחק ונגרמו לו פגיעות רבות. בתצהיר התשובה לשאלון של התובע (השאלון ותצהיר התשובות לשאלון הוגשו וסומנו נ/1) בתשובה לשאלה 66 בה התבקש התובע לפרט את נסיבות התאונה, ענה התובע כדלקמן: "בתאריך 5.12.98 הגעתי למגרש ברחוב ההסתדרות בעיר חולון כדי לשחק משחק כדורגל במסגרת גביע הליגה בין קבוצתי לבין קבוצת הנוער של הפועל חולון. במהלך המשחק התקדמתי תוך כדי כדרור הכדור, על משטח שהיה זרוע דשא אל שטח חולי, רגלי נתקעה בתוך החול ואני נחבלתי ונפגעתי ברגלי הימנית". במסגרת עדותו נחקר התובע חקירה נגדית על ידי ב"כ נתבעת 2 ונשאל שאלות שונות לגבי גורמים שונים בנתבעת 1 בתקופה הרלוונטית במועד התאונה. התובע לא נשאל על התאונה עצמה למעט השאלה כיצד הגיע לבית החולים ביום התאונה. התובע צירף לתצהירו תעודה רפואית של בי"ח וולפסון בחולון ממנה עולה, כי התובע התקבל לבית החולים ביום 5.12.98 ושוחרר ביום 6.12.98. בתעודה נרשם בין היתר: "בין ½ 14 התקבל דרך חדר המיון מקרה דחוף נחבל ... ברגלו בעת משחק כדורגל". עולה איפוא, כי במועד הנטען אכן פנה התובע לבית החולים ומתיאור הפגיעה עולה, כי נפגע בעת משחק כדורגל. יצוין גם, כי המצהיר מטעם הנתבעת לא התייחס בתצהירו לנסיבות התאונה והתרחשותה. לטענת הנתבעת, התובע לא הציג ראיות נוספות (שהיה באפשרותו להציג) לחיזוק גירסתו (שהיא בגדר עדות יחידה) לגבי התאונה ולפיכך אין לקבל את גירסתו לגבי התרחשות התאונה. אכן, התובע לא העיד את מר הללי שהיה עד לתאונה, לא הציג מסמכים לגבי התביעות השונות שהוגשו בגין הפגיעה נשוא התאונה ולא צירף עותק מדו"ח הפינוי של מד"א. עם זאת, עדותו של התובע הותירה רושם מהימן ותעודת חדר המיון מבית החולים וולפסון בחולון מיום 5.12.98 והאמור בה מחזקים את גירסתו לגבי נסיבות התאונה, מועד התאונה ומקום התאונה (במגרש כדורגל בחולון). בנוסף, התובע לא נחקר כלל בחקירתו הנגדית לגבי גרסתו העובדתית בכל הנוגע לנסיבות התאונה. בהתחשב בכל האמור לעיל, אני מקבל את טענת התובע בכל הנוגע לנסיבות התאונה והתרחשותה כמפורט בתצהירים שהוגשו מטעמו. העדר יריבות בין התובע לנתבעת 2 לטענת התובע, הנתבעת 2 אחראית לנזקיו. לטענת הנתבעת 2, היא אינה אחראית ובין הצדדים אין יריבות. אין מחלוקת וכך גם עולה מתצהירו ועדותו של התובע, כי התובע היה שחקן של הנתבעת 1 בזמן הרלוונטי למועד התאונה שאירעה ביום 5.12.98. במסגרת הראיות שהוגשו בתיק, צורף לתצהירו של מר נידם (המצהיר מטעם הנתבעת) הסכם בין מכבי עירוני אשדוד לבין התאגדות לחינוך גופני הפועל (1991) אשדוד (לעיל ולהלן - "הפועל", "הנתבעת 1") לפיו התאחדו שתי הקבוצות לקבוצה עירונית אחת בלבד ששמה מועדון ספורט אשדוד, היא הנתבעת 2 (להלן - "הסכם האיחוד"). לפי סעיף 4 לתצהירו של מר נידם, הסכם האיחוד נחתם בחודש יוני 1999. התובע בתצהירו מתייחס גם להסכם האיחוד משנת 1999. עולה איפוא, כי הנתבעת 2 יוסדה בשנת 1999 וזאת לאחר קרות התאונה ביום 5.12.98. מר נידם העיד בסעיף 5 לתצהירו, כי מדובר בקבוצה חדשה לחלוטין. יצויין גם, כי לבקשה לדחיית מועד דיון שהוגשה מטעם התובע ביום 10.5.07 צורפו מכתבים שנשלחו על ידי משרד ב"כ התובע אל רשם העמותות מימים 17.4.07 ו - 31.12.06 מהם עולה כי הנתבעות 1 ו - 2 הן עמותות שונות בעלות מספר זיהוי שונה. הצדדים מתייחסים לסעיפי הסכם האיחוד כאשר כל צד מנסה לקרוא בסעיפי ההסכם תמיכה לעמדתו. לגישת התובע, החוב לתובע נשוא התאונה הנדונה בתיק זה הוא חלק מאותו הסכם איחוד מאחר וכשם שהנתבעת 2 נטלה לעצמה במסגרת הסכם האיחוד זכויות של הנתבעת 1 אזי היא נטלה על עצמה את חובותיה של הנתבעת 1. מנגד טוענת הנתבעת 2, כי מסעיפי הסכם האיחוד ניתן ללמוד, כי הנתבעת 2 לא נטלה על עצמה את החובות של הנתבעת 1 ובפרט כאשר מדובר בחובות המתייחסים לקבוצות נוער שבמסגרת אחת מהן שיחק התובע. מר נידם, העד מטעם הנתבעת 2, העיד בסעיף 5 לתצהירו, כי הנתבעת 2 היתה קבוצה חדשה לחלוטין אשר לא נטלה על עצמה התחייבויות קודמות של הנתבעת 1 ו/או של הקבוצה השניה שהתאחדה, בכל הנוגע לקבוצות הנוער ו/או הילדים של הקבוצות המתאחדות. מר נידם הפנה לסעיף 32 להסכם האיחוד בו נקבע כדלקמן: "כל יתרת הזכויות והחובות של הפועל ועירוני אשר לא פורטו במפורש בהסכם זה ימשיכו לחייב ו/או לזכות לפי הענין את הפועל ועירוני". לפי סעיף זה, ומשלא נקבע כי הנתבעת 2 נוטלת על עצמה אחריות למקרה שאירע לפני הקמתה, העיד מר נידם שאין לחייב את הנתבעת 2 באחריות למקרה שאירע בטרם הוקמה הקבוצה. בעדותו בבית המשפט העיד מר נידם כי את הסכם האיחוד ערכו עורכי דין נציגי הצדדים להסכם וכן משפטנים של עיריית אשדוד. לפי עדותו הוא עצמו נכח רק בחלק מהישיבות. מר נידם לא התבקש במסגרת חקירתו הנגדית להתייחס לסעיפים השונים הקיימים בהסכם האיחוד. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בהסכם האיחוד, אני סבור שמהוראות הסכם האיחוד לא עולה, כי הנתבעת 2 נטלה על עצמה את האחריות לתאונה נשוא עניננו. צודק התובע, כי מר נידם לא צירף לתצהירו מאזנים ערוכים על ידי רואה חשבון של הנתבעת 1 ובהם פירוט מדויק של החובות של הנתבעת 1, הכל כאמור בסעיף 25 להסכם. בנוסף, הפנה התובע לסעיפים 14 ו-16 להסכם שענינם בשחקני הנתבעת 1 אשר לא ימצאו את מקומם מבחינה מקצועית בנתבעת 2 כאשר התמורה הכספית בגינם (אם תתקבל) תהיה שייכת לנתבעת 2. גם לאחר ששקלתי את טענות התובע בדבר כך שהנתבעת 2 מכחישה לקיחת חוב כדוגמת החוב לתובע ובמקביל נהנית מזכויות כגון קבלת תמורה ממכירת שחקני הנתבעת 1 שלא השתלבו בנתבעת 2, איני מקבל את טענת התובע בדבר כך שהנתבעת 2 אחראית לפיצוי כספי בגין התאונה נשוא עניננו. אכן, הנתבעת 2 הוקמה במסגרת האיחוד בין הנתבעת 1 לקבוצה נוספת. עם זאת, מהוראות שונות בהסכם האיחוד עולה, כי הנתבעת 2 לא נטלה על עצמה את מלוא החובות של הנתבעת 1 והצדדים לאיחוד. כך למשל, אני מפנה לסעיפים 21 - 26 להסכם האיחוד מהם עולה, כי חלק מהחובות של הנתבעת 1 אמורים להיפרע על ידי הנתבעת 1, וחלק אחר על ידי הנתבעת 2. עוד עולה, כי הנתבעת 2 לא קיבלה על עצמה חובות כספיים נוספים מעבר לאלה שפורטו בהסכם. בנוסף, בפרק ח' להסכם תחת הכותרת "פעילות קבוצות נוער נערים וילדים" בסעיף 32 נכתב גם כן, כי יתר הזכויות והחובות של הנתבעת 1 ועירוני אשדוד אשר לא פורטו במפורש בהסכם זה ימשיכו לחייב ו/או לזכות לפי הענין את הנתבעת 1 ועירוני אשדוד. יתרה מזאת, התאונה התרחשה ביום 5.12.98 ואיני סבור שהכותרת "חובות כספיים" מתייחסת לתאונה זו כאשר נכון למועד חתימת ההסכם בשנת 1999 טרם הוגשה התביעה נשוא ענייננו וטרם התבררה חבותה ואחריותה של הנתבעת 1 לתאונה, לא כל שכן האם קיים ביטוח לשחקנים אם לאו. אף שהנתבעת 2 לא המציאה לתיק בית משפט את המסמכים הערוכים על ידי רואה חשבון לגבי פירוט מדויק של החובות של הנתבעת 1 כמפורט בסעיף 25 להסכם האיחוד, ואי המצאת המסמכים הנ"ל נזקפת לחובתה, איני סבור שדי בכך לקבל את טענת התובע כי התביעה בגין נזקיו, שבאותו מועד טרם באה לעולם, תסווג כחוב כספי. באותו מועד לא היה מדובר בחוב כספי של הנתבעת 1 אלא לכל היותר בתביעה שטרם הוגשה ואשר טעונה הוכחה. יתירה מזו, סעיף 32 להסכם האיחוד (תחת כותרת הפרק: "פעילות קבוצות נוער נערים וילדים") מחזק את טענת הנתבעת 2 בדבר העדר אחריותה למקרה התאונה של התובע נשוא עניננו, מאחר והוראות הסכם האיחוד אליהן הפנו הצדדים לא התייחסו במפורש למקרים כגון תביעה זו ולפיכך אני סבור שמהוראת סעיף 32 עולה, כי האחריות לפיצוי התובע בגין התאונה, ככל שיתברר שקיימת בסופו של הליך, היתה ונותרה של הנתבעת 1. יצוין בהקשר זה, כי התובע לא טען באף שלב שהסכם האיחוד בא אל העולם כדי להתחמק מאחריות לגבי התאונה בה נפגע. מהסכם האיחוד עולה, כי הוא נחתם לאור פניית עיריית אשדוד אשר היתה מעונינת בריכוז המשאבים הכלכליים והספורטיביים בקבוצה עירונית אחת בלבד לצורך חיזוק מעמדה במשחקי הליגה הבכירה. מר נידם העיד כי את ההסכם ערכו עורכי דין וכי הוא נכח רק בחלק מהישיבות אולם איני מקבל את טענת התובע, כי נוכח כך מר נידם אינו יכול להעיד על ההסכם. התובע בחר שלא להמשיך ולחקור את מר נידם על הוראות ההסכם אף שמר נידם אישר כי היה בחלק מהישיבות שהובילו להסכם האיחוד, ולמרות שבתצהירו התייחס להסכם האיחוד ולטענתו, הנתבעת 2 לא נטלה על עצמה אחריות למקרה התאונה נשוא תביעה זו. לנתבעת 2 אישיות משפטית נפרדת מהנתבעת 1 ולפי הוראות הסכם האיחוד היא לא נטלה על עצמה את האחריות וההתחייבות כלפי התובע בגין התאונה ולפיכך טענת הנתבעת 2 בדבר העדר יריבות בינה לבין התובע מתקבלת. האם נעשה ביטוח במועד הרלוונטי לתאונה והאחריות שניתן ליחס לנתבעת 2 בגין התאונה נשוא התביעה סוגיה נוספת במחלוקת בין הצדדים היא אחריותה של הנתבעת 2 בכל הנוגע לתאונה ולאי עשיית ביטוח לשחקנים, ככל שלא נעשה, במועד הרלוונטי לתאונה. האם הנתבעת 1 ביטחה את השחקנים לרבות התובע במועד התאונה? גב' יהושע, עובדת מחלקת הביטוח של מרכז הפועל העידה, כי הנתבעת 1 לא ביטחה את ספורטאיה באמצעות מרכז הפועל בעונת המשחקים 98-99 שהיא העונה הרלוונטית למועד התרחשות התאונה. עם זאת, העדה הוסיפה, כי מקובל ונהוג שקבוצות הפועל עושות ביטוח באופן עצמאי ולא דרך מרכז הפועל. עוד העידה, כי ההתאחדות לכדורגל מחייבת את הקבוצות להציג ביטוחים כתנאי להשתתפות במשחקים. גב' יהושע לא ידעה לענות אם הנתבעת 1 ביטחה את הספורטאים באופן עצמאי ואם בכלל. בהתחשב בעדותה של גב' יהושע, לא שוכנעתי כי הנתבעת 1 לא ביטחה את שחקניה בביטוח כמתחייב על פי חוק הספורט באופן עצמאי. ההיפך הוא הנכון. לאור עדותה, כי ההתאחדות לכדורגל מחייבת את הקבוצות להציג ביטוחים כתנאי להשתתפות במשחקים, ואפילו שאינה עובדת בהתאחדות, ובהתחשב בכך שהתאונה התרחשה במהלך משחק במסגרת גביע הליגה (לפי עדותו של התובע) סביר יותר להניח, כי הנתבעת 1 ביטחה את השחקנים כנדרש. מחלוקת נוספת בין הצדדים היא לגבי התנהלותם בנוגע לברור העובדות לגבי הביטוח שנעשה על ידי הנתבעת 1 לשחקנים, אם נעשה. לטענת התובע, מעדותו של מר נידם עולה, כי הנתבעת 2 לא עשתה כל מאמץ לברר האם נעשה ביטוח על ידי הנתבעת 1 ובאיזה מסגרת. מר נידם העיד שאינו יודע אם הנתבעת 1 עשתה ביטוח לשחקניה ובהתחשב בכך שלפי סעיף 5.2 להסכם האיחוד עולה, כי מר נידם נמנה על אנשי הנתבעת 1 בטרם האיחוד, טען התובע, כי האמור לעיל מלמד כי הנתבעת לא ביטחה את התובע ובכך הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובע וכן הפרה חובה חקוקה הקבועה בסעיף 7 לחוק הספורט. מנגד, טענה הנתבעת 2 כי התובע השתהה עם הגשת תביעתו תקופה ארוכה של כשבע שנים. מועד התאונה הוא ביום 5.12.98 ואילו התביעה הוגשה ביום 10.8.05. צודק התובע, כי התביעה לא התיישנה ומעבר לכך טענת ההתיישנות לא נטענה באופן ברור ומפורש בכתב ההגנה. מנגד, צודקת הנתבעת 2 כי התובע השתהה עם הגשת התביעה נשוא תיק זה זמן רב ומעל הסביר וכי התובע לא נתן הסבר לשיהוי בהגשת התביעה. בהקשר זה יצוין, כי מתשובותיו של התובע בתצהיר תשובה לשאלון עולה, כי בעקבות התאונה פעל התובע נגד גורמים שונים: הגיש תביעה נזיקית נגד עיריית חולון (סעיף 20 לתצהיר תשובה לשאלון) וקיבל כספים לפי פוליסת ביטוח תלמידים (סעיף 38 לתצהיר תשובה לשאלון). עולה איפוא, כי התובע ידע לפעול למימוש זכויותיו נגד הגורמים הרלוונטיים הנוספים ואילו בכל הנוגע לתביעה נשוא תיק זה בחר להשתהות. בנסיבות אלה, איני מקבל את טענת התובע נגד מחדלה של הנתבעת 2 או מי מטעמה לברר לגבי ביטוח השחקנים שנעשה, ככל שנעשה, על ידי הנתבעת 1. בנסיבות בהן בחר להשתהות עם הגשת התביעה נגד הנתבעות 1 ו-2 תקופה של כ-7 שנים ובמיוחד בהתחשב בכך שתקופת ההתיישנות לתביעות ביטוח עומדת על שלוש שנים, אני סבור כי השיהוי בהגשת התביעה גרם לנזק ראייתי ופועל לחובת התובע במישור הנטלים המוטלים על הצדדים להוכחת טענותיהם. התובע הוא שבחר להשתהות עם הגשת התביעה ואין לו אלא להלין על עצמו. למעלה מן הצורך אוסיף, כי הנתבעת 2 היא אישיות משפטית נפרדת מהנתבעת 1 ולפיכך אפילו היה מוכיח התובע את מחדלה של הנתבעת 1 לבטח את התובע בביטוח שחקנים כמתחייב על פי חוק הספורט, איני סבור שהיה מקום לייחס לנתבעת 2 אחריות למחדלה של הנתבעת 1 בהקשר זה. הנתבעת 2 לא הייתה קיימת במועד התאונה ונטלה על עצמה חלק מחובות הנתבעת 1 כמפורט בהסכם האיחוד ותו לא. התובע טען בסעיף 11 לכתב התביעה לרשלנות של הנתבעת (מבלי לפרט למי מבין הנתבעות מתכוון) ופרט מחדלים ומעשים שונים של הנתבעת כמפורט להלן: הנתבעת לא דאגה לשלומו ובטיחותו של התובע במסגרת הקבוצה; לא הנפיקה פוליסת ביטוח על פי הוראות החוק; לא הדריכה את המנהלים והמאמנים וההורים של התובע בכל הנוגע לכיסוי הביטוחי; לא צפתה את הסכנה שהיתה קיימת לתובע עקב הימנעותה מרכישת כיסוי ביטוחי; לא נקטה בכל האמצעים העומדים לרשותה למניעת נזקיו של התובע; התעלמה ו/או לא נתנה דעתה לסיכונים הכרוכים באי עשיית הביטוח; לא פעלה כפי שקבוצה זהירה, סבירה ומיומנת היתה צריכה לפעול בנסיבות הענין. המחדלים והמעשים השונים מתייחסים רובם ככולם לנושא הכיסוי הביטוחי. כך או כך, התובע לא הוכיח את רשלנותה של הנתבעת 1 ולא כל שכן שניתן לייחס רשלנות כלשהי לנתבעת 2 שהיא אישיות משפטית נפרדת שלא הייתה קיימת במועד התאונה. לפיכך, טענת הנתבעת 2, כי אינה אחראית לחובות או למחדלים של הנתבעת 1 בכל הנוגע לתאונה ו/או אי ביטוח הספורטאים שנטלו חלק במסגרת פעילות הנתבעת 1 (ככל שלא נעשה ביטוח) מתקבלת. לסיום לאור כל האמור לעיל, טענת הנתבעת 2 להעדר יריבות מול התובע והעדר אחריות לתאונה מתקבלת. התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת 2 שכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ.דיני ספורטתאונות ספורטפוליסהחובת ביטוחביטוח ספורט