להלן פסק דין בנושא חסימת רכב נכה: פסק דין 1. התובע, עורך דין במקצועו, הוא נכה שמרותק לכיסא גלגלים ממונע. ביום 1.11.05, בסביבות השעה 15.30, ירד התובע ממשרדו שבפינת רח' הבונים 3, נתניה, על מנת להגיע לחנות של שירות תיקונים של חב' סלקום, בכדי למסור לתיקון מכשיר טלפון. אתה עת חנה רכב מסחרי מדגם סובארו לרוחב המדרכה במקום, באופן שחסם את דרכו של התובע ולא אפשר לו להגיע אל מקום שירות התיקונים של סלקום. התובע פנה אל נהג הרכב החוסם וביקש ממנו להזיז את רכבו, על מנת לאפשר לו לעבור, תוך שהוא מסביר לנהג כי אין לו דרך חלופית. לדברי התובע, הנהג סירב בגסות, השיב לתובע כי לא איכפת לו שאין לתובע דרך לעבור, וסירב להזיז את רכבו. הנתבעת היא חב' דורס מדיין מסחר בע"מ, שחנותה מצוייה בקרבת מקום. התובע פנה אל עובדת של הנתבעת, שהיתה בתוך חנותה, וביקש ממנה לגרום לכך, שנהג הרכב יזיז אותו, אך העובדת סרבה. התובע טוען כי נהג הרכב והעובדת שתו יחדיו קפה ולגלגו עליו. עוד כתב התובע בכתב התביעה, כי עובר אורח שחלף במקום ניסה לשכנע את הנהג להזיז את רכבו, אך לשווא, ואילו עובדת הנתבעת סירבה לבקש זאת מהנהג, ואף נהגה כלפי התובע בלגלוג ובזלזול. התובע פנה טלפונית למשטרה, אך נענה כי בשל טיפול באירוע חריג וחמור, לא תוכל המשטרה להגיע למקום. התובע טוען כי הוא המתין במקום כשעה, במזג אוויר קר וגשום, בציפייה כי נהג הרכב יזיז את רכבו, ולבסוף עלה התובע בחזרה אל משרדו, מבלי שמסר את מכשיר הטלפון לתיקון. 2. התובע טוען כי בשל אירוע זה נגרמו לו נזקים, כתוצאה מהפסד זמן עבודה ומהפסד האפשרות להשתמש בטלפון, שכן מכשיר הטלפון נמסר לתיקון רק כעבור מספר ימים. כמו כן גרם האירוע לתובע פגיעה ועוגמת נפש רבה. התובע טוען כי מעשיהם של הנהג והעובדת מהווים עוולות של רשלנות ושל הפרת חובה חקוקה. התובע תבע מהנתבעת פיצוי בסך 20,000 ₪ בגין הנזקים שטען להם. 3. התביעה הוגשה כנגד הנתבעת בלבד, בטענה כי נהג הרכב, והעובדת בחנות הנתבעת, הם עובדיה ושלוחיה של הנתבעת, אשר פעלו אותה עת עבורה ומטעמה, ועל כן נושאת היא באחריות לעוולות שביצעו כלפי התובע. הנתבעת התגוננה בטענה של חוסר יריבות: על פי גירסת התובע, האדם שביצע את העוולות הנטענות כלפיו היה נהג הרכב המסחרי. אותו נהג אינו עובד של הנתבעת אלא קבלן משנה, אשר הנתבעת מוסרת לו מידי פעם ביצוע של עבודות התקנה עבורה, כקבלן משנה עצמאי. מר איציק דיין, אחד ממנהלי הנתבעת, העיד כי ביום האירוע הוזמן אותו קבלן משנה על מנת להתקין ארון בחנות הנתבעת. לדבריו, המקום עבור הארון הוכן מראש, והמתקין היה צריך רק להתקינו במקום המיועד, ללא צורך בהוראות לשם כך. הנתבעת טוענת כי אותו מתקין, שאינו עובדה, אינו נתון למרותה, ואין בידה להורות לו כיצד לנהוג. לטענתה, לעובדת שלה לא היתה יכולת גדולה יותר, בעניין מתן הוראות לנהג, מאשר לאותו עובר אורח שניסה לעזור לתובע, אך הנהג סירב אף לפנייתו. בישיבה המקדמית, ביום 14.5.06, עלה עניין הגשת התביעה גם כנגד נהג הרכב, אך התובע טען כי על פי כתבי הטענות של הנתבעת, מדובר בשלוח שלה, ועל כן עומד הוא על טענת היריבות כלפי הנתבעת ואינו רואה צורך להוסיף את נהג הרכב כנתבע. התובע חזר על טיעון זה בעדותו (בעמ' 3 - 4 לפר'), ואף בסיכומיו. לגבי העובדת שלה, טענה הנתבעת כי אותה עובדת לא ביצעה כל עוולת-נזיקין כלפי התובע. גם אם תתקבל גירסתו אודות האירוע כמות שהיא, הרי התובע לא הראה כי העובדת ביצעה כלפיו עוולה ברת תביעה. גם אם התנהגותה של העובדת היתה בלתי נאותה, מבחינה מוסרית או אנושית, אין היא מהווה עוולה, ואין בסיס לחייב את הנתבעת באחריות נזיקית להתנהגותה. 4. גירסתו של התובע אודות האירוע לא נסתרה. הנתבעת לא העידה מטעמה את העובדת שלה ולא ביקשה לזמן לעדות את נהג הרכב (ב"כ הנתבעת טען כי היה על התובע לזמן את העדים הללו, אך מבחינה עניינית - עדים אלה מצויים בצד היריב של המתרס, כך שאין מדובר בעדים שהיו מצופים לתמוך בגירסתו של התובע). הנתבעת העמידה את הגנתה על הטענה המשפטית של חוסר יריבות, לגבי הנהג, ושל העדר עוולה, לגבי העובדת שלה. לגבי עובדות האירוע עצמו - לפני רק תצהירו ועדותו של התובע. לעניין ההסתמכות על עדותו היחידה של התובע (סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש]: הנתבעת לא העמידה גירסה נגדית לזו של התובע, אלא כאמור - העמידה את המחלוקת על טענות הסף של חוסר יריבות ושל העדר עילה (כלפי העובדת), ובחקירה הנגדית של התובע לא נתקפו, למעשה, עובדות האירוע, כפי שהתובע טען להן. בנסיבות אלה, תהא התשתית העובדתית לדיון על פי גירסת התובע. 5. השאלות שטעונות הכרעה הן, איפוא: א. טענת חוסר היריבות של הנתבעת, ביחס לנהג הרכב. ב. האם עובדת הנתבעת ביצעה כלפי התובע עוולה ברת תביעה. 6. לעניין נהג הרכב: התובע ביסס את טענתו בדבר אחריותה של הנתבעת למעשהו של נהג הרכב על סעיפים 14 ו- 15 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). סעיף 14 דן בחבותו של שולח לגבי עוולה, שביצע השלוח במהלך ביצוע השליחות. לעניין זה הסתמך התובע על ע"א 6871/99 רינת ואח' נ. רום ואח' (פ"ד נ"ו (4), 72, בעמ' 94), שם עמד ביהמ"ש על המרכיבים הדרושים להקמת חבות של שולח על פי סעיף 14 לפקודת הנזיקין. הסתמכות זו אינה מועילה לתובע, לא רק משום שהנסיבות באותו מקרה היו שונות מאד מאלה שבמקרה דנן, אלא משום שמסגרת חבותה של הנתבעת - בענייננו - צריכה להיקבע על פי הוראות סעיף 15 לפקודת הנזיקין. סעיף זה דן בחבותו של מי שהזמין עבודה או שירות אצל "קבלן עצמאי", היינו - "אדם אחר, שאינו עובדו או שלוחו". כאמור, התובע טען בכתב התביעה, כי הנהג היה עובדה (או שלוחה) של הנתבעת, ואילו הנתבעת טענה - הן בכתב ההגנה והן בתצהיר ובעדות של מנהלה - כי הנהג הוא מתקין עצמאי, שמקבל ממנה מידי פעם הזמנות להתקנות, וכי במקרה שבו מדובר, הוא הוזמן להתקין ארון בחנות הנתבעת. גירסת הנתבעת לגבי מעמדו של הנהג לא נסתרה ולא הופרכה. על כן, מעמדו של הנהג, לענייננו, הוא של קבלן עצמאי, וחבותה של הנתבעת לגביו מעשיו נגזרת מסעיף 15 של פקודת הנזיקין, ולא מסעיף 14. 7. הכלל שנקבע בסעיף 15 של פקודת הנזיקין הוא כלל של העדר חבות: בעל החוזה עם הקבלן העצמאי (קרי: מזמין העבודה או השירות) "לא יהא חב על עוולה שתצמח תוך כדי עשיית אותו מעשה". לכלל זה חמישה חריגים, שנקבעו בסעיף 15 האמור, אשר המשותף להם הוא קיומה של אחריות אישית של המזמין (כאשר התרשל בבחירת הקבלן העצמאי; כאשר התערב בעבודתו באופן שגרם לנזק; כאשר הרשה או אישרר את מעשה העוולה; כאשר היה אחראי, מכוח חיקוק, לביצוע המעשה שנמסר לקבלן העצמאי; או כאשר המעשה שלשמו נכרת החוזה עם הקבלן העצמאי היה שלא כדין). על מנת להטיל חבות על הנתבעת, על התובע להראות כי התקיימו הנסיבות על פי אחד מהחריגים הללו. התובע טען לתחולתו של החריג על פי פיסקה (3) של סעיף 15: "הוא הרשה או אישרר את המעשה שגרם לפגיעה או לנזק". התובע טוען כי עובדת הנתבעת - בסירובה להורות לנהג להזיז את רכבו - הרשתה או אישררה את המשך חנייתו של הרכב על המדרכה, ובכך מתקיים החריג לכלל של העדר החבות, על פי סעיף 15 לפקודת הנזיקין. מנגד טען ב"כ הנתבעת כי לנתבעת עצמה, ולעובדת שלה, לא היתה כל מרות על הנהג ולא היתה לה כל סמכות להורות לו כיצד לנהוג. הנהג הוא אדם בוגר ועצמאי, שאינו עובד או שלוח של הנתבעת, ואין הנתבעת יכולה לשאת באחריות למעשה שלו, שלא נעשה במסגרת התקנת הארון שהזמינה אצלו. ב"כ הנתבעת טען כי לו היה הארון נופל על התובע או פוגע בו, במהלך עבודת ההתקנה, אזי היה ניתן לבדוק אם התקיים אחד החריגים להעדר החבות, על פי סעיף 15 לפקודת הנזיקין. עוד טען ב"כ הנתבעת כי לו היה הרכב חונה במקום ששייך לנתבעת, אז ניתן היה לומר שהיתה לה היכולת להורות על הזזתו משם, אך לא כך - כשהרכב חנה במקום ציבורי, שלגביו אין לנתבעת כל סמכות. על כן, בנסיבות שבהן מדובר, לא היתה חובה על העובדת להורות לנהג להזיז את רכבו מהמקום שבו חנה, ואין לראות את סירובה לעשות כן כמתן היתר, או כ"אישרור", של חניית הרכב על המדרכה. 8. אני סבורה שהצדק עם ב"כ הנתבעת. התובע אינו טוען כי העובדת של הנתבעת (או אחר מטעמה) הורו לנהג להחנות את רכבו על המדרכה הציבורית, באופן שבו החנה אותו. כל שהתובע טוען הוא כי העובדת סירבה לבקשתו להורות לנהג להזיז את רכבו. האם בכך ניתן לייחס לנתבעת - באמצעות סירובה של אותה עובדת - "הרשאה" או "אישרור" לגבי חנייתו של הרכב? על כך יש להשיב בשלילה. המחבר עמוס הרמן עומד בספרו: מבוא לדיני נזיקין (המכון למחקרי משפט וכלכלה בע"מ, 2006) על ההתלבטות בפסיקה: אימתי יש לראות הרשאה בשתיקה, או מכללא, על ידי המזמין, לעניין סעיף 15 (3) לפקודת הנזיקין; ואימתי אי התערבות, מקום שיש חובה להתערב, תיחשב כהרשאה לצורך כך. לעניין זה מציין המחבר את ע"א 804/77 נימר נ. דיאב ואח' (פ"ד ל"ד (2), 729), שם הושארה שאלה זו בצריך עיון, תוך הפנייה ל-ע"א 131/55 י. פרידמן ובניו בע"מ נ. לוי ואח' (פ"ד י"א 145). בעניין פרידמן הוטלה אחריות, בדרך זו, על חברה שהעסיקה קבלן עצמאי על מנת לאסוף גזרי עץ בשטח שבהחזקתה ולהעלותם באש. מנהל החברה נהג להגיע לשטח יום יום ונוכח כי פועל של הקבלן העצמאי מבצע את העבודה ברשלנות ובאופן מסוכן, שעלול לגרום לשריפה. גם שנה קודם לכן ביצעה אותה חברה, בעצמה, פעולה של ביעור קוצים שהסתיימה בשריפה. ביהמ"ש עומד על האחריות המוגברת (הישירה) שמוטלת על המחזיק בקרקע, שמבעיר אש בשטחו. הקשר זה של הנסיבות, בצירוף אירוע השריפה הקודם, ובצירוף העובדה כי מנהל החברה נוכח מידי יום בסכנה שבאופן ביצוע העבודה ולא העיר דבר לקבלן העצמאי - הצטברותן של הנסיבות הללו הביאה את ביהמ"ש לפסוק כי במקרה זה יש לראות את מזמין העבודה כמי שאישרר את הפעולה המסוכנת של הקבלן העצמאי, ויש מקום להטיל עליו חבות מכוח סעיף 15 (3) לפקודת הנזיקין. כב' השופטת בן פורת מביאה מקרה זה, בפסק דינה בעניין נימר, על מנת להמחיש כי רק הצטברות של נסיבות מיוחדות ו"מכבידות", כפי שהיתה בעניין פרידמן, יכולה להביא את ביהמ"ש למסקנה שהיתה כאן "הרשאה" של המזמין, לצורך סעיף 15 (3). לעומת זאת, בעניין נימר פסק ביהמ"ש שאין לראות "הרשאה" או "אישרור", על ידי מזמין העבודה, בנסיבות שבהן נפגע עובד של קבלן עצמאי, כתוצאה משיטת עבודה מסוכנת שנקט הקבלן העצמאי. כב' השופטת בן פורת מציינת כי דעתה נוטה להשקפה "... שכרגיל אין לראות בשתיקה תוך ידיעה על הרשלנות הרשאה מספקת לצורך סעיף 15 (3) לפקודת הנזיקין" (שם, בעמ' 735). דברים אלה, שמתייחסים למצב שבו המזמין יודע על רשלנות מצד הקבלן העצמאי, יפים - מקל וחומר - לגבי עובדת הנתבעת, שעסקה בעבודתה בחנות של הנתבעת והתבקשה לתת הוראה לקבלן עצמאי, בעניין החניית רכבו על מדרכה ציבורית, במקום שאינו בשליטת הנתבעת, וכאשר אין לנתבעת מרות על אותו קבלן עצמאי. התובע הסתמך על סעיף 52 מתוך פסק דינה של כב' השופטת מארק-הורנצ'יק ב- ת.א. (ת"א) 113247/98 אורן נ. אבינועם, אך גם הסתמכות זו אינה תומכת בטיעונו. שם היה מדובר בעובד שנפגע בתאונת עבודה, בעת שנשלח לסייע בפירוק פיגום לאדם, אשר נטען שהיה קבלן משנה מטעם מעסיקו של התובע. בפסק דין זה הוטלה החבות על הנתבע, במסגרת חבותו הישירה כמעסיק, כלפי עובדו-שלו, גם אם מסר את ביצוע העבודה לקבלן משנה. נסיבות כאלה אינן מתקיימות במקרה שלנו. 9. בענייננו, הנתבעת עוסקת בנגרות רהיטים. תפקידה של העובדת בחנות הוא להציג לפני לקוחות את הרהיטים שבתצוגה, לקבל מהם הזמנות ולענות לטלפונים. אותה עובדת אינה מתאמת עניינים של ספקים, ואין פריקה של סחורה על ידי ספקים בחנות הנתבעת שבה מדובר (עדות מנהל הנתבעת, בעמ' 4 -5 לפר'). מתן הוראה למתקין עצמאי, שהוזמן על מנת להתקין ארון בחנות הנתבעת, אינו מצוי "במהלך הרגיל" של עבודתה של העובדת בחנות, והיא לא הוסמכה על ידי הנתבעת לטפל בסיטואציה כפי שאירעה במקרה דנן. על פי האמור לעיל, ובהתייחס לנסיבות שבהן עסקינן, איני סבורה כי ניתן לראות את הנתבעת כמי ש"אישררה" את אופן חנייתו של הרכב על המדרכה, רק מתוך כך שהעובדת שלה סירבה לבקשת התובע להורות לנהג להזיז את רכבו. 10. אשר לשאלה: האם עובדת הנתבעת ביצעה עוולה ישירה כלפי התובע. נראה כי התשובה השלילית על כך ברורה. אף לשיטתו של התובע, העוולות של התרשלות ושל הפרת חובה חקוקה (בהחניית הרכב על המדרכה, בניגוד להוראות שונות של דיני התעבורה), בוצעו על ידי נהג הרכב, ואין טענה כי לעובדת הנתבעת היה חלק בעצם ביצוען. התובע לא הראה כי סירובה של העובדת להורות לנהג להזיז את רכבו מהווה עוולה על פי הדין, כלומר: עוולה ישירה של העובדת כלפיו, נוסף על היותו של סירוב זה - לטענתו - בגדר "אישרור" של מעשה העוולה שביצע הנהג. הנתבעת אינה חולקת כי היא אחראית, כמעסיק, על עוולה שביצעה עובדת שלה, אך ברור כי בהעדר עוולה כזאת, אין בסיס להטלת אחריות שילוחית על הנתבעת. 11. לסיכום: קיבלתי את טענת הנתבעת כי אין חלה עליה חבות לגבי העוולות, אשר התובע טוען כי נהג הרכב ביצע כלפיו, ואף אין חלה עליה חבות, מכוח אחריות שילוחית של מעסיק, בהעדר עוולה "ישירה" על ידי העובדת שלה. יש להצטער על האירוע, אשר וודאי גרם לתובע עוגמת נפש רבה, ואשר ניתן היה למנעו, לו גילה נהג הרכב התחשבות כלפי התובע, ואלמלא נהג כלפיו באטימות ובאופן מתריס ופוגע, כפי שהתובע תיאר. כאמור, התובע בחר שלא לתבוע את הנהג עצמו, ולעניין זה קיבלתי את טענת חוסר היריבות של הנתבעת. נראה כי כלפי הנתבעת היה התובע מתרצה, לו היתה העובדת שלה נעתרת לבקשתו ומבקשת מהנהג להזיז את רכבו, אך כאמור - סירובה לעשות כן אינו בגדר עוולה נזיקית. 12. לאור האמור, אני דוחה את התביעה, על פי טענות הסף של הנתבעת, ועל כן מתייתר הצורך לדון במרכיבי הנזקים שנתבעו, ואף במחלוקת בין הצדדים בשאלה אם ניתן לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש בלבד, מבלי שנלווה אליה נזק נוסף. התובע ישלם לנתבעת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪, בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. 13. המזכירות תשלח את פסק הדין אל התובע ואל ב"כ הנתבעת. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 45 יום.רכבנכותחניית נכים / תו נכה