להלן החלטה בנושא ישנוניות יתר בצבא: החלטה זהו ערעור על החלטת קצין התגמולים מיום 14.06.05 הדוחה את הקשר בין ישנוניות היתר ממנה סובל המערער לטיפול הניתוחי אותו קיבל ולתנאי שירותו הצבאי. ההליך והעובדות המערער נולד בשנת 1983, התגייס לצה"ל בתאריך 13.03.02 בפרופיל 97, ושירת כלוחם ביחידת גבעתי. בחודש אוגוסט 2002, במהלך שירותו הצבאי, עבר המערער ניתוח לכריתת התוספתן (להלן: "הניתוח"), אשר על פי ממצאי מכתב השחרור עבר באופן תקין וללא סיבוכים (מסמך 137 בתיק הרפואי). מספר ימים לאחר הניתוח, ובזמן שהמערער היה בחופשת מחלה בביתו, הוא החל להתלונן על עייפות, אשר בעטיה נעשתה לו בדיקה ביום 17.09.02 במכון לרפואת שינה ועייפות בבית החולים תל השומר. בסיכום בדיקתו של המערער נרשם כי "הנבדק סובל משינה קטועה, ככל הנראה על רקע של רמת עוררות נפשית גבוהה. כתוצאה מכך הודגמה ישנוניות אובייקטיבית במשך היום". על הבדיקה חתום ד"ר ירון דגן מנהל המכון (מסמך 111 בתיק הרפואי). בתאריך 09.10.02 נבדק שוב המערער במכון לרפואת שינה בבית החולים תל השומר. בסיכום הבדיקה נרשמו הדברים הבאים : "בבדיקה הפעם, לא נרדם רוב הלילה (ההדגשה במקור) והראה ישנוניות במשך היום. המעקב האקטיגרפי הראה לילות עם קשיי הרדמות ולילות של שינה תקינה ללא הפרעה בשעון ביולוגי. בשיחה עמו מציין מצוקה נפשית על רקע של בעיות בבית, אך לא נכנס לפירוט. מעוניין בעזרה פסיכולוגית, אשר ביקש לדבריו בעבר אך לא קיבל". המלצות הבדיקה היו "הערכה וטיפול במסגרת ברה"נ". הבדיקה נחתמה על ידי ד"ר ירון דגן (מסמך 97 בתיק הרפואי). המערער הופנה למרפאה לבריאות הנפש לצורך בדיקתו. כאשר מסיכום בדיקתו מיום 19.11.02 נרשם כי אין עדות לפעילות פסיכוטית דיכאונית המצריכה התערבות פסיכיאטרית דחופה, וכי המערער מעוניין לקבל עזרה. עוד צויין כי יש להמשיך את ההערכה של המערער בברה"נ חר"פ 543 אשר שם ירחיבו את הטיפול ויתנו המלצותיהם אודות מעמד החייל בצה"ל. (מסמך 46 בתיק הרפואי). ביום 23.02.3 הופנה המערער על ידי פסיכיאטר צבאי לבדיקה נוירולוגית. בהפניה נרשם כי המערער טופל בתרופות נוגדות דיכאון במשך חודשיים ללא כל שיפור, לא בבעיית השינה ולא בבעיית מצב הרוח, וכי טיפול זה הופסק באופן יזום על ידי המערער, אשר אינו מעוניין בטיפול תרופתי אחר. בהפניה מציין הפסיכיאטר כי הוא אינו שולל כי הפרעות השינה הן אשר גורמות להפרעה במצב הרוח של המערער (מסמך 135 בתיק הרפואי). בסיכום בדיקת נוירולוג מיום 01.04.03 מצוין כי לאחר בדיקות נערכו למערער לא התרשם כי המדובר בהפרעה נוירולוגית. (מסמך 44 בתיק הרפואי). בתאריך 07.07.03 נבדק המערער במרכז לרפואת שינה של הטכניון- סניף שנקין. בסיכום הבדיקה מיום 10.07.03 נרשם "סובל מישנוניות יתר אובייקטיבית ניכרת, תוצאות הבדיקה מחשידות לנרקולפסיה. מומלץ סעיף ליקוי 27664. מומלץ טיפול בתכשירים מעוררים ..." הבדיקה נחתמה על ידי ד"ר ברוך אלעד (מסמך 91 בתיק הרפואי). בתאריך ה- 20.08.03 נבדק המערער שוב במכון לרפואת שינה בבית החולים תל השומר, אשר בסיכומה נרשם "מדובר בישנונית ניכרת במשך היום אשר אובחנה בצורה אובייקטיבית בבדיקות MSLT חוזרות" (מסמך 80 בתיק הרפואי). בתאריך 15.09.03 שוב נבדק המערער במכון לרפואת שינה בבית החולים תל השומר, אשר תוצאותיה סוכמו ביום 29.09.03 ואשר בסיכומה נקבע "הנבדק סובל מישנוניות אובייקטיבית בתחום הפתולוגי. לא נראו קטעי חלום בתנומות במשך היום. ממצאי בדיקת השינה ומבחן חביוני השינה במשך היום אינם תומכים באבחנת נרקולפסיה. על פי בדיקת אקטיגראף שנערכה בשבוע שקדם לבדיקת השינה ישן בממוצע 10 שעות ביממה, מינימום 7 שעות בלילה. קרוב לודאי מדובר ב- CNS Hypersomnia". המלצות הבדיקה היו "פרופיל 21 ס.ל. 27667.......". (מסמך 86 בתיק הרפואי ). ביום 29.10.03 הגיש המערער לקצין התגמולים את התביעה הנדונה להכיר בקשר של גרימה בין מחלתו לבין השירות הצבאי, ואשר אליה צורפה חוות דעת מטעמו של ד"ר גיורא פילר. המערער הופנה על ידי המשיב לבדיקה אצל ד"ר ראובן זיו, פסיכיאטר מומחה, אשר בסיכום חוות דעתו מיום 24.10.04 קבע ".....מאחר וכל המצב הנדון התרחש בעת שרותו הצבאי לאחר נתוח פולשני היכול להיתפס טראומתי, ואף שמצבים כאלה אינם נפוצים, הרי ד"ר גיורא פילר מוסר ש"קיימים מספר דיווחים על נרקולפסיה או מחלה דמויית נרקולפסיה שהופיעה בעקבות טראומה" אני סבור, לכן, שיש קשר בין מצבו הנוכחי לאירוע שחל בעת שרותו הצבאי, סוג הקשר - גרימה". (מסמך 185-187 בתיק הרפואי). בהחלטת קצין התגמולים מיום 14.06.05 הוחלט לא לקבל את המלצתו של ד"ר זיו ולדחות את תביעת המערער וזאת בהתבסס על חוות דעתו של ד"ר ירון דגן מיום 10.05.05 בה קבע ד"ר דגן כי לא ניתן לקשור בין ישנוניות היתר של המערער לניתוח התוספתן שעבר (מסמך 191 בתיק הרפואי). על החלטה זאת הוגש הערעור דנן. טענות הצדדים וחוות דעת רפואיות 13. בכתב הערעור אשר הוגש על ידי המערער נטען כי טעה קצין התגמולים, וכי יש להכיר בקשר שבין מחלת הנרקולפסיה ממנה הוא סובל לבין שירותו הצבאי. בתצהיר המערער מיום 19.09.05 נטען כי לאחר שעבר את הניתוח החל לחוש בעייפות ניכרת אשר פגעה בתפקודו ומנעה ממנו לתפקד כלל, וכי לאחר הניתוח שב לשרת ביחידה קרבית בעזה הפגיעה רק החמירה יותר. 14. בתימוכין לטענתו צירף המערער חוות דעת של ד"ר גיורא פילר, מנהל היחידה להפרעות שינה בילדים במרכז להפרעות שינה בטכניון, מיום 02.07.04, אשר בסיכום חוות דעתו מציין כי "מר X בן 21 סובל מישנוניות יתר יומית הן סובייקטיבית והן אובייקטיבית ... הסיבה לישנוניותו היומית הקשה של מר X אינה ידועה. בבדיקותיו הרבות לא נצפתה הפרעה בשנת הלילה היכולה להסביר ישנוניות זו. בנוסף, לא נצפו סימנים של דיכאון וכן טיפול בנוגדי דיכאון למשך 3 חודשים לא הביא להטבה. לפיכך, נראה לי כי סובל מישנוניות יתר מרכזית היכולה להיות אדיופתית או לנבוע מנרקולפסיה. לציין כי תלונותיו על שיתוק שינה, הזיות, ולעיתים אירועי חולשה (בעקבות אירועים אמוציונליים) תומכים בנרקולפסיה. אכן, קיימים מספר דיווחים על נרקולפסיה או מחלה דמויית נרקולפסיה שהופיעה בעקבות טראומה. לסיכום תהא הסיבה אשר תהא, מר X סובל מישנוניות יומית אובייקטיבית קשה הפוגעת באופן ניכר ביכולתו לתפקד במשך היום, ובשלב זה אני מעריכה ב- 50% נכות". 15. בכתב התשובה אשר הוגש על ידי המשיב נטען כי אין קשר בין מחלתו של המערער לבין תנאי שירותו, לא של גרימה ולא של החמרה. לטענת המשיב, המערער לא עבר כל אירוע חריג, וכי עצם הזדקקות המערער לניתוח התוספתן במהלך השירות אינה קשורה לשירות ואינה מקימה זכות לתגמולים. המשיב טען כי קצין התגמולים בחר שלא להתבסס על חוות דעתו של המומחה מטעמו הפסיכיאטר ד"ר זיו, אשר קבע קשר בין המחלה לאירוע הניתוח, והעדיף את חוות דעתו של ד"ר דגן מיום 10.05.05 אשר התייחס לחוות דעתם של פרופ' פלר וד"ר זיו וקבע כי המערער סובל מישנונית פתולוגית, אשר האבחנה המתאימה עבורה היא Idiopathic Hypersomnia ולא נרקולפסיה. עוד מציין ד"ר דגן בחוות דעתו כי בהסתמך על ניסיונו המקצועי ברפואת השינה והספרות המקצועית הקיימת לא ניתן לקשור בין ניתוח תוספתן לבין הישנוניות האדיופתית. בחוות דעתו של ד"ר דגן מיום 16.01.06 הפנה ד"ר דגן לספרות המקצועית ברפואת שינה אשר אף היא אינה מציינת לטענתו כל קשר בין אירוע של לחץ נפשי או טראומה גופנית לישנוניות יתר. 16. לאחר קבלת חוות דעתו של ד"ר זיו נשלחו אליו שאלות הבהרה מטעם המשיב עליהן השיב בתגובה מטעמו מיום 28.02.05, ובחוות דעת מתוקנת מיום 28.02.05. בחוות דעתו ציין ד"ר זיו כי התייחסות ישירה לנרקולפסיה לאחר ניתוח והרדמה נמצא באזכור כללי בלבד בספרות, וכי לא נמצא בספרות התייחסות ספציפית לניתוח בטן או אפנדציט. בתשובות ההבהרה ציין ד"ר זיו כי לדעתו קיימת סבירות לקשר בין האירוע לבין מצבו של המערער הן אם המדובר במצב שהתפתח עקב ההרדמה והן אם המדובר בנרקולפסיה תגובתית למצבים אמוציונאליים שהיו קיימים אצלו טרם הניתוח. לשיטתו, הניתוח שהינו אקט פולשני הפוגע ברצף ושלמות ה- BODY IMAGE , אף כי הוא נדיר מבחינה פסיכיאטרית, גרם להחרפה בתשתית הרגשית. עוד הוא הוסיף, כי ייתכן והשילוב בין מצבו הנפשי של המערער ועוללות ההרדמה והניתוח מצד שני גרמו להופעת הנרקולפסיה. 17. ביום 30.01.06 התקיים דיון ההוכחות בתיק במהלכו נשמעו המערער והמומחים מטעם הצדדים. בשלב חקירת המערער עלתה השאלה, אליה לא התייחסו מי מהמומחים, כי החזרת המערער לשירות, שעה שכבר החל להתלונן על עייפות ונבדק במכוני שינה, גרמה להחמרת נכותו. היות והטענה בדבר החמרת מצבו של המערער כתוצאה מהחזרתו לשירות הועלתה על ידי המערער בסיכומיו, ובשל העובדה כי המומחים לא התייחסו לשאלה זאת, ניתנה לצדדים האפשרות לאחר שלב הגשת הסיכומים להגיש חוות דעת מטעמם לנושא זה. המערער הגיש חוות דעת משלימה מטעם פרופ' פלר מיום 02.01.07 אליה נתייחס בהמשך. כאשר המשיב לא הגיש כל חוות דעת מטעמו, חרף האורכות שניתנו לו בתיק. דיון והכרעה 18. הצדדים חלוקים ביניהם לגבי מספר נקודות. האחת, האם המחלה ממנה סובל המערער היא נרקולפסיה כטענת המערער, או ישנוניות אדיופתית, מחלה אשר מקור סיבתה אינו ידוע, כטענת המשיב. השנייה, האם מחלת המערער נגרמה כתוצאה מהניתוח שעבר ו/או השירות הצבאי, והשלישית, האם היה בהחזרת המערער לשירות, עת כבר היה ידוע על בעיותיו הרפואיות, כדי לגרום להחמרת מחלתו. 19. לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעת העדויות בתיק הננו סבורים כי דין הערעור להדחות. להלן נבאר את נימוקינו. מחלתו של המערער 20. המומחים מטעם הצדדים הבהירו לועדה בתחילת עדותם את ההבדלים בין מחלת הנרקולפסיה לבין הישנוניות האדיופתית. בהתאם להבהרתם, מחלת הנרקולפסיה היא מחלה המאופיינת בישנוניות אליה מתלוות תופעות נוספות כגון הזיות, שיתוקים, התעוררות במצב של שיתוק או איבוד תחושת השרירים (פרופ' פילר עמוד 3 לפרוטוקול שורות 13-16). כאשר לדעת ד"ר דגן ההגדרה הפורמלית שמבדילה בין שניהם שבבדיקת השינה ב- MSLT ( Multiple Sleep Latency Test )מבחן הבודק את מספר אירועי השינה במשך היום, צריכים להיות לפחות שני אירועים של REM (Rapid Eye Movements) תוך כדי המבחן (עמוד 10 לפרוטוקול שורות 8-10).. בהתבסס על הסברי המומחים הנ"ל עולה כי בישנוניות האדיופתית אין את כל התופעות של הזיות ושיתוקים ואין את ה- REM בבדיקות ה- MSLT המאופיינת רק בנרקולפסיה. 21. בחוות דעת המומחה פילר, מטעם המערער, צוין כי הסיבה לישנוניותו של המערער אינה ידועה וכי "נראה כי הוא סובל מישנוניות יתר מרכזית היכולה להיות אדיופתית או לנבוע מנרקולפסיה" עוד הוא מציין בחוות דעתו כי "קיימים מספר דיווחים על נרקולפסיה או מחלה דמויית נרקולפסיה שהופיעה בעקבות טראומה". כאשר נחקר בפני הועדה חזר והבהיר ד"ר פילר כי הוא אינו יודע לקבוע האם מחלתו של המערער הינה נרקולפסיה או ישנוניות אדיופתית (עמוד 2 לפרוטוקול שורות 24-26 ועמוד 3 לפרוטוקול שורות 21-24). מנגד קבע ד"ר דגן כי בהתבסס על בדיקות המעבדה אשר נעשו למערער, ואשר מתוך 4 שנעשו לו לא היה אף אירוע של REM, נמצא כי המחלה ממנה הוא סובל הינה ישנוניות אדיופתית. בהעדר קביעה חד משמעית מטעם מומחה המערער בדבר מחלתו של המערער, שעה שעל המערער מוטל הנטל להוכיח את תביעתו, וכאשר מנגד עומדת בפנינו עמדתו של ד"ר דגן לפיה מחלת המערער הנה ישנוניות אדיופטית ולא נרקולפסיה, מצאנו להעדיף את חוות דעתו על פני חוות דעתו של מומחה המערער. 22. המערער ביקש לבסס את ערעורו בין היתר על חוות הדעת של ד"ר זיו, כמפורט לעיל, בהם קבע כי ישנו קשר בין הניתוח וההרדמה לבין הנרקולפסיה ממנה סובל המערער. 23. נציין, כי אף שד"ר זיו לא זומן לעדות על ידי מי מהצדדים (ואף ראוי כי המערער המבקש להתבסס על חוות דעתו לצורך הוכחת ערעורו, היה עושה כן) הרי שהיות וחוות דעתו וכן התגובות אשר הוגשו במסגרתה נמצאים בתיקו הרפואי של המערער המונח בפני הועדה, ראוי כי הועדה תתייחס אליהם במסגרת החלטה זאת. איננו סבורים כי יש בחוות דעתו של ד"ר זיו כדי לסייע למערער וזאת ממספר נימוקים. ראשית, חוות דעתו של ד"ר זיו מתייחסת לקשר בין מחלת הנרקולפסיה לבין הניתוח אשר עבר המערער, בעוד שבמקרה הנדון, וכמצוין לעיל, לא התקבלה טענת המערער כי המדובר בנרקולפסיה, אלא במחלת הישנוניות האדיופתית, אשר חוות דעתו לא התייחסה אליה. שנית, אף אם היינו קובעים כי המערער סובל מנרקולפסיה ולא מישנוניות אדיופתית, הרי שבחוות הדעת ובתשובות ההבהרה אשר נמסרו על ידו ציין ד"ר זיו, כי משמעותה של הטראומה, כתוצאה מהניתוח וההרדמה אותם עבר המערער, הינה טראומה נפשית, הסבר אשר אינו עולה בקנה אחד עם עדותו של ד"ר פילר. ד"ר פילר ציין בעדותו בבית המשפט כי בחוות דעתו בהתייחסו לטראומה כגורם להופעת נרקולפסיה - תמיד המדובר בטראומה פיזית בעיקר חבלות ראש, ולא התייחס לטראומה נפשית (עמוד 4 לפרוטוקול שורה 14), כאשר לשיטתו ניתוח אפנדיציט יכול בנסיבות מסוימות להיחשב כטראומתי - כאשר יש לאחריו סיבוכים (עמוד 8 לפרוטוקול שורות 1-2). עוד הוא ציין כי לדעתו אין המערער סובל מטראומה נפשית לאחר הניתוח על פי ההגדרה של PTSD (עמוד 4 לפרוטוקול שורות 1-3). לאור האמור, הרי שאין אנו מקבלים את עמדתו של ד"ר זיו, אשר כאמור לא זומן לעדות, העומדת בניגוד לעמדת פרופ' פילר לפיה טראומה הגורמת לנרקולפסיה הנה טראומה פיזית ולא נפשית וכי לשיטתו אין המערער סובל מטראומה נפשית. שלישית, ובהתייחס לטענת ד"ר זיו לקשר בין ההרדמה לבין מצבו של המערער. ד"ר זיו לא מצא אסכולה התומכת בטענתו בדבר קשר זה, ואף ציין כי התייחסות ישירה לנרקולפסיה לאחר ניתוח נמצאת באזכור כללי בלבד. לא זו אף זו, הרי שפרופ' פילר, עת נשאל בעדותו האם הרדמה יכולה לגרום לטראומה השיב כי אינו בקי בכך וכי ישנם הרבה סיבוכים לאחר הרדמה (עמוד 6 לפרוטוקול שורות 18-21), וכן השיב, במענה לשאלת רופא הועדה, ד"ר קכל, כי הוא אינו זוכר שקרא בספרות על מקרה בו הרדמה גרמה לאדם בריא לסבול מבעיות שינה (עמוד 7 לפרוטוקול שורות 16-19). 24. יוער, כי בחוות דעתו המשלימה מטעם פרופ' פילר, בה הייתה אמורה להתקבל תגובתו לשאלת הקשר בין החמרת מצבו של המערער לבין החזרתו לשירות, נטען על ידו לראשונה כי הרדמה יכולה להיחשב כסוג של טראומה. עוד הוא ציין בהשלמה לחוות דעתו כי "מצב בו חולה הפך לישנוני בעקבות הרדמה, על אף שאינו מדווח בספרות או נחקר בהרחבה, בהחלט יתכן מבחינה הגיונית". 25. איננו מקבלים את עמדתו של ד"ר פילר כפי שהופיעה בחוות דעתו המשלימה, ובניגוד לעדותו בבית המשפט, וזאת מכמה סיבות. מול דעתו של ד"ר פילר עומדת עדותו של ד"ר דגן לפיה אינו מכיר אף לא מקרה אחד בו שכתוצאה מהרדמה אדם חלה בנרקולפסיה או בישנוניות אדיופטית (עמוד 16 לפרוטוקול שורות 12-13). 26. יתרה מהאמור, על פי הפסיקה על המערער להרים את נטל הראיה לענין קיומו של קשר סיבתי רפואי : "כאשר אין שום גורם רפואי בר-סמכא המאשר קיומו של קשר סיבתי בין מחלה מסוימת לבין חבלה מסוימת (או לבין נסיבות אחרות הכרוכות בשירות הצבאי), כי אז אין לחייל התובע במה להיאחז, ודין תביעתו להידחות" (ע"א 6274/92 רזי נ' קצין התגמולים פ"ד מח (3)326, בעמ' 338) "אוסיף כי גם אינה מקובלת עלינו סברה לפיה, כל מקום בו מדע הרפואה לא גילה קשר סיבתי בין גורם פלוני לבין מחלה פלמונית, יש עדין יסוד להנחה כי קיים קשר סיבתי כאמור. מסקנה כאמור עלולה היתה להביא לכך כי כל הבלתי-ידוע בעולם הרפואה - והוא לצערנו אינו מועט - הופך לעולם לגורם שאינו ניתן לסתירה או להפרכה" (ד"נ 38/84 רחל ומסעוד לוי נ' קצין התגמלים, לא פורסם) "כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה, צריך שהיא תהיה מקובלת כדעה ;מבוססת במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד.בדרך כלל דעה כזאת תהיה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר, או הסבר, להבדיל מהשערות, ואפילו הן השערות שלא הופרכו על די מחקרים" (רע"א 2027/94 קליג' נ' קצין התגמולים, פד"י נ (1) 529, 537) 27. לאור הפסיקה, הרי שאין די בהשערות מומחה המערער בדבר ייתכנות הקשר בין מצבו של המערער לבין הניתוח שעבר כדי לעמוד בנטל של הוכחת קיומו של קשר סיבתי רפואי, ועליו להוכיח כי קיימת אסכולה לעניין קשר זה. במקרה הנדון, השערותיו של פרופ' פילר הועלו ללא כל ביסוס ותמיכה בספרות, ומכאן שאיננו יכולים לקבלן לצורך הוכחת הקשר הסיבתי. הקשר בין מחלת המערער לשירות 28. אף אם היינו מקבלים את טענת המערער וקובעים כי מחלתו נגרמה כתוצאה מהניתוח, עדיין ובהתאם להלכה הפסוקה על המערער מוטל הנטל להוכיח כי מחלתו נגרמה עקב טיפול רפואי לקוי תוך כדי השירות הצבאי, הגורם לנזק. ברע"א 8317/99 שלמה שוקרון נ' מדינת ישראל ואח' . פ"ד נו(5), 321 ,בעמ' 329-330, קבע בית המשפט העליון כדלקמן: "כאשר חייל נזקק לטיפול רפואי עקב מחלה שאין לה עם השירות ולא כלום ובעקבות גילוי המחלה והטיפול בה או בסיבוך הנוצר בעקבותיה, בדרך הרגילה והמקובלת נגרמה לו נכות, לא נוצרת זיקה של סיבתיות עם השירות ואין לקבוע כי הנכות נגרמה עקב השירות. ואכן, העובדה כי מחלתו של חייל נגרמה או הוחמרה במהלך שירותו הצבאי, אין בה די, כשלעצמה, כדי להקים זכאות לתגמולים. גם עצם ההיזקקות לטיפול רפואי בתקופת השירות הצבאי אינה מקימה, מניה וביה, זכאות לתגמולים בגין תוצאותיו של הטיפול הזה. ואולם, זכאות כזו יכול ותקום כאשר המחלה נגרמה או הוחמרה עקב טיפול רפואי שניתן בתקופת השירות. התיבות "עקב השירות", המופיעות בסעיף 1 לחוק הנכים (הגדרת המונח "נכות"), כוללות בחובן, בנסיבות מתאימות, גם טיפול רפואי שניתן בתקופת השירות (ראו דברי השופטת ד' ביניש ברע"א 1521/95 שטיין נ' קצין התגמולים (תק-על 80 (4)96); ראו גם פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א (חי') 835/84 מלמד נ' קצין התגמולים, פ"מ תשמ"ו(173 (3). ודוק: כאשר הטיפול הרפואי שניתן לחייל אינו חורג מן הרגיל והמקובל - ובכל-זאת נגרמה או הוחמרה מחלתו של המטופל - אין מתקיימת בהכרח זיקה סיבתית בין השירות הצבאי לבין הנכות. ברם, מקום שהטיפול הרפואי, שניתן לאדם בתקופת שירותו הצבאי, סטה מ"כללי האמנות הרפואית", ומקום בו בשל סטייה זו נגרמה או הוחמרה מחלתו של החייל - נקשר הקשר הסיבתי הדרוש". 29. במקרה הנדון לא נטען על ידי המערער כי מחלתו נגרמה כתוצאה מטיפול רפואי לקוי, ואף מנימוק זה אין באפשרות הועדה לקבל את תביעתו להכרה במחלתו כקשורה לשירות. החמרת המחלה עקב החזרה לשירות 30. באשר לטענת המערער כי מחלתו הוחמרה עקב החזרתו לשירות. הרי שאף טענה זאת דינה להדחות. כאמור, ניתנה לצדדים האפשרות להגיש חוות דעת מטעם אשר תתייחס לשאלת הקשר בין מצבו של המערער להחזרתו לשירות. המערער אומנם הגיש חוות דעת משלימה מטעמו של פרופ' פילר אך לא היה בה כל התייחסות, ולו במשפט, לשאלה זאת. אף לאחר שנערך דיון קדם משפט ביום 19.03.07 בו הופנתה תשומת ליבו של ב"כ המערער לכך כי אין בחוות הדעת התייחסות כנדרש, הושארה חוות הדעת על כנה. 31. היות ושאלת החמרת מצבו של המערער כתוצאה מהחזרתו לשירות הינה שאלה שברפואה, והיות ועל המערער מוטל הנטל להוכיח קשר זה, והוא לא עמד בו, הננו דוחים את טענתו לעניין החמרת מצבו כתוצאה מהחזרתו לשירות. לסיכום דין הערעור להדחות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. המזכירות תעביר למשיב את התיק הרפואי. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מקבלת ההחלטה.צבאשירות צבאי