סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע קובע, בין היתר, כי פרסום שנעשה על ידי בעל דין או בא כוחו, שנעשה תוך כדי דיון שיפוטי, לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי לפי חוק איסור לשון הרע. הוראה זו נתפרשה בפסיקה פירוש רחב. נקבע, כי היא חלה על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, ובכלל זה גם מהלכים מוקדמים מחוץ לכתלי בית המשפט (ראו ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620). פירוש זה אומץ נוכח הרציונל העיקרי שביסוד ההוראה, והוא לאפשר למעורבים בהליך שיפוטי להתבטא בחופשיות, ללא צורך לשקול את דבריהם מחשש לתביעות עתידיות (לתכלית זו, ראו שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז - 1997, בעמוד 197). בהתאם לכך, עולה מן הפסיקה כי פעולות הקשורות להליך השיפוטי, אשר אינן חלק אינטגרלי ממנו, ונעשות במהלך ההליך ובקשר אליו, נופלות לגדר הוראת סעיף 13(5) (ראו לעניין זה את פסק דינו של כב' השופט סולברג בת.א. (שלום י-ם) 5118/01 זריפי נ' כהן (לא פורסם); פסק דין זה אושר בערעור לבית המשפט המחוזי, ובהמשך לכך אף בבית המשפט העליון ברע"א 3015/05 זריפי נ' כהן דינים עליון עג 814; עוד ראו ת.א. (י-ם) 11217/05 פז נ' נוח (לא פורסם)). להלן פסק דין בנושא לשון הרע בהליך משפטי: פסק דין בפניי תביעה לפיצויים בגין לשון הרע. 1. (א) התובע הוא עו"ד (להלן - התובע). הוא בעל משרד עורכי דין. לטענת התובע, ביום 29.5.06 פנה אליו מר לוי (להלן - מר לוי או הלקוח) בעניין פלילי. המדובר בתלונה שהוגשה ביחס לעבירות נטענות שביצע לוי כלפי מתלוננת, שהיא נכדתה של חברתו לחיים של לוי. התובע טוען, כי הוסכם בין השנים כי הוא ייצג את מר לוי. עוד נטען, כי התובע יצר קשר עם עו"ד גיאת מפרקליטות מחוז ירושלים (להלן - גיאת), הואיל ונודע לו כי גיאת מטפל בתיק מטעם הפרקליטות. לטענתו, אמר לו גיאת בשיחה כי בכוונתו להטיל מגבלות על מר לוי, כגון עיכוב יציאה מן הארץ. (ב) התובע טוען, כי ביום 6.6.06 פנה מר לוי אליו, וסיפר לו כי גיאת שוחח עם חתנו, טורס שמו (להלן - מר טורס). מר טורס הוא אבי המתלוננת. על פי הנטען בכתב התביעה, אמר גיאת למר טורס כי אינו חושב שהתובע מסוגל לטפל בתיק, וכי כדאי למר לוי להחליף עורך דין ולהעסיק עורך דין המתמחה בפלילים. התובע טוען כי בעקבות דברים אלה, מר לוי פיטר אותו מן הייצוג בתיק, וכעת הוא מעסיק עורך דין אחר המטפל בתיקו הפלילי. לטענת התובע, יש בדברים שנאמרו לטענתו על ידי גיאת למר טורס משום לשון הרע במובן חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן - חוק איסור לשון הרע). מכאן התביעה שבפניי. 2. לכתחילה, הוגשה התביעה נגד גיאת עצמו. ביום 3.10.06 מסרה המדינה הודעה לפי סעיף 7ב לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ובה הודיעה כי גיאת חסין מפני תביעה בנזיקין בגין האירוע נשוא התובענה. נוכח הודעה זו, מכוונת עתה התביעה כנגד המדינה, ולא נגד גיאת באופן אישי. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות. אסביר את שיקולי. לשון הרע הנטענת לא הוכחה 3. אני קובע כי לא הוכחה לשון הרע הנטענת. התביעה מבוססת כל כולה על שיחה טלפונית שהתקיימה בין מר טורס, ובין מר גיאת. העדות העיקרית עליה מבוססת התביעה היא עדותו של מר טורס. עדות זו היתה בעייתית ביותר. מר טורס העיד באופן מהוסס ומגומגם. שיתוף הפעולה מצידו היה חלקי ביותר. היה קושי לחלץ מפיו גירסה ברורה, שלמה וקוהרנטית של השיחה הנטענת עם גיאת. 4. אדגים את הקשיים והבלבול בעדותו של מר טורס במספר דוגמאות בולטות. (א) העד העיד באופן לא ברור בשאלה עם מי דיבר בשיחה נשוא התביעה. בתחילה אמר כי "מישהו" אמר לו שכדאי להחליף עורך דין (עמוד 2 שורה 5). הוא ציין כי אינו יודע מי התקשר אליו ואינו זוכר (שם, בשורה 6). הוא מסר כי יתכן שמר גיאת דיבר איתו, אך אמר כי לא ברור לו מי דיבר איתו. למעשה, לא נטען באופן ברור על ידי העד כי שוחח עם מאן דהוא מפרקליטות מחוז ירושלים. (ב) העד טען כי אין שום עניין פלילי הקשור למשפחתו (שם, שורה 8). ברם, אין מחלוקת, כי דברים אלה אינם נכונים. אין מחלוקת, כי בתו של העד התלוננה כנגד מר לוי על מעשים פליליים שעשה, על פי הטענה. אוסיף, כי העד מסר דברים סותרים לעניין הגשת תלונה על ידי משפחתו ביחס לאירוע הקשור לבתו: בתחילה טען כי אינו זוכר האם הגישו תלונה במשטרה (טענה בעייתית כשלעצמה), ומיד אחרי כן תיקן ואמר כי הכריחו את אשתו להגיש תלונה (השוו שורות 8 - 9 שם, עם שורה 10). (ג) קושי דומה עלה בשאלה האם מר טורס סיפר למאן דהוא על השיחה. בתחילה טען כי לא סיפר על השיחה לאיש (עמוד 2, שורה 18). מיד אחרי כן שינה את טעמו, ואמר כי אפשר שסיפר על תוכן השיחה לאמו (שם, בשורות 18 - 19). זמן קצר אחרי כן, שינה שוב את גירסתו, ואישר כי גם בעלה של האם (הוא החשוד) היה נוכח בשיחה (פרוטוקול עמוד 3 שורה 3). (ד) המדובר בעדות קצרה, במהלכה סתר העד את עצמו פעם אחר פעם. התמונה הכללית היא של עדות מבולבלת ובלתי קוהרנטית, אשר קשה עד מאד לסמוך עליה. 5. (א) כאמור, היה קושי רב לחלץ מפיו של העד גירסה ברורה ביחס לתוכן השיחה הנטענת. לא ניתן היה להבין ממנו מה היה מהלך השיחה. כל שאמר העד הוא כי "לפי מה שהבנתי הוא [גיאת - ע.ש.] אמר שעדיף שנעבור מעו'ד לעו'ד" (עמוד 2, שורות 16 - 17). השימוש במילה "הבנתי" מעלה תהייה, אשר לא הותרה, האם העד מדבר על דברים שנאמרו לו, או על מסקנה שהסיק מתוך דברים שנאמרו לו. (ב) תהיה זו מתעצמת, נוכח טענת העד כי "לא עלה שום דבר אחר בשיחה" (עמוד 2, שורה 17). תיאור זה אינו מתקבל על דעתי. על פי הדברים, יזם גיאת שיחה אליו (ראו עמוד 2, שורה 6), אשר לא נועדה אלא לומר לו, אבי המתלוננת, כי כדאי לחשוד בעבירה כלפיה להחליף עורך דין. אין זה סביר בעיני כלל, כי בא כוח המאשימה בתיק פלילי יוזם שיחה עם מאן דהוא, במטרה (ומה גם, מטרה יחידה) לגרום לכך שהחשוד בתיק יחליף את הייצוג. אין זה סביר כלל בעיני, כי פנייה בעניין זה תהיה דווקא לאביה של המתלוננת. אין זה סביר גם כי דברים כאלה ימצו את תוכן השיחה בין פרקליט מטעם המדינה ובין אבי המתלוננת. (ג) ודוק. קיים פער ממשי בין עדותו של טורס ובין הנטען בכתב התביעה. טורס העיד כי הבין שצריך להחליף עורך דין. בכתב התביעה נטען כי נאמר לו על ידי גיאת כי הלה "אינו חושב שהתובע מסוגל לטפל בתיק וכי כדאי למר לוי להחליף עורך דין ולהעסיק עורך דין המתמחה בפלילים". על עיקר לשון הרע הנטענת, הנוגעת ליכולתו של התובע לטפל בתיק ולהתמחותו בתחום הפלילי, לא חזר העד בפניי. המדובר בחסר מהותי. הדברים המופיעים בכתב התביעה, עליהם לא חזר העד, הינם מפורטים וברורים בהרבה מן הדברים העמומים שנאמרו בעדות בבית המשפט. דווקא הדברים שעליהם לא חזר העד בבית המשפט הם שאמורים, לכאורה, להוות את התשתית לאמירה הנטענת כי כדאי לחשוד להחליף עורך דין. חסר בולט זה אף מצביע על העדר ממשי בעקביות בגירסה עליה מבוססת התביעה. יש בכך כדי להחליש במידה ניכרת את המשקל שניתן לייחס לעדות זו. 6. לכל אלה אוסיף, כי התרשמותי מן העד לא היתה חיובית. עדותו נמסרה במעין מלמול. מבטו של העד היה מושפל. לא ניתן היה ליצור עימו קשר עין. היה צורך לדובב את העד פעם אחר פעם על מנת לחלץ מפיו תשובות. כל אלה מעלים יסוד סביר לקבוע, כי המדובר בעדות אשר רב בה הנסתר על הנגלה. לא אוכל לסמוך על עדות זו כבסיס לקבלת התביעה שבפניי. 7. (א) לא ברור לגמרי, מדוע העיד העד כפי שהעיד. אפשר שהדברים נובעים מבלבול. אפשר שהם נובעים מכך שהיה מדובר בשיחה חטופה וקצרה, אשר לא נחרתה לפרטיה בתודעתו של העד. אפשר שהם נובעים מרצונו של העד להרחיק עצמו מכל דבר הקשור לעניין הפלילי אשר עלה בקשר למשפחתו. אפשר כי המדובר בשילוב של הדברים. לא אוכל לקבוע לעניין זה ממצא ברור. הדברים לא נתחוורו עד תום. (ב) עם זאת, עלי להדגיש כי אין לי יסוד כלשהו לקבל את טענת התובע, כי העד העיד כפי שהעיד נוכח העובדה שהפרקליטות הטילה עליו את אימתה, כביכול, שכן טרם נסגר התיק הנוגע למר לוי, הוא בן זוגה של אמו (ראו סעיף 13 לסיכומיו של התובע). יש להזכיר. המתלוננת היא בתו של העד. אף כי העיד כי הוא ואשתו לא רצו להגיש תלונה כנגד החשוד (ראו עמוד 2, שורות 10 - 11), אין לי יסוד לקבוע כי העד העיד כפי שהעיד על מנת לשמור על אינטרס כלשהו של החשוד דווקא. אדרבא, בדבריו טען העד דווקא כי אין לו עניין להתערב בהליך הנוגע לחשוד (ראו שם, בשורות 17 - 18). אוסיף, כי בחקירתו הנגדית לא הוצגה לעד תיזה כלשהי, הקושרת בין אופן עדותו ובין הטלת אימה כנטען על ידי התובע עתה. במצב זה, לא אוכל לקבל תיזה זו. 8. כך או כך, העדות היתה בעייתית ובלתי ברורה. לא התאפשר לחלץ מן העד מהלך קוהרנטי של השיחה בינו ובין גיאת. לא ניתן היה למקם דברים ברורים שנאמרו ולתור אחר הקשר הדברים ותוכנם המדוייק. לא ניתן היה להבחין בין מסקנה שמשך העד ובין דברים שאמר גיאת. במצב דברים זה, לא אוכל לסמוך על עדות זו, ולבסס את קבלת התביעה עליה. 9. אוסיף, כי גיאת העיד בפניי. עדותו עוררה רושם אמין. גיאת הכחיש בתצהירו באופן קטגורי כי אמר את הדברים המיוחסים לו בכתב התביעה. הוא הבהיר, כי לא הביע כל עמדה ביחס לטיב עבודתו או לאישיותו של התובע (פיסקה 5 לתצהיר העדות הראשית של גיאת). לטענתו, כל שאמר בשיחה הוא כי אינו מכיר את הסניגור המייצג את הנאשם (שם, שם). דברים אלה לא נסתרו בחקירתו הנגדית של גיאת. גיאת העיד בהקשר זה כי אינו זוכר את תוכנה המדוייק של השיחה, וכי אין זו דרכו לומר דברים מסוג זה (פרוטוקול, עמוד 5). על רקע זה, לא משתנה המסקנה כי לשון הרע הנטענת לא הוכחה. בהמשך לקביעה זו, אדון בשאלה האם יש ממש בטענת התובע כי הדברים אשר גיאת מעיד כי מסר למר טורס, לפיהם אינו מכיר את התובע, הינם לשון הרע. האם בדברים שנאמרו למר טורס יש משום לשון הרע 10. המבחן החולש על פירושו של פרסום, ועל הקביעה האם יש בו משום לשון הרע, הוא מבחן האדם הסביר (דברי כב' הנשיא ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' נח(3) 558). במסגרת זו, יש לפרש את הביטוי "בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת... יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר" (שם, בפיסקה 13). הדגש לעניין זה הוא על מבחן אובייקטיווי. השאלה היא, "מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו" (דברי כב' השופטת ביניש בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, נו(2) 607). 11. (א) האמירה של גיאת לפיה אינו מכיר את התובע אינה בבחינת לשון הרע. המדובר באמירה בנאלית. אין כל טענה כי נאמרה בנימה רמזנית המתייחסת ליכולתו של עורך הדין ולטיבו. אין גם כל טענה, כי גיאת ייחס לעצמו בשיחה האמורה ניסיון או רקע מקצועי כזה, אשר עשוי לשוות לעובדה זו משמעות פוגענית או משמיצנית. בנסיבות אלה, האמירה שעורך דין כלשהו אינו מוכר למר גיאת אינה נוטה, כשלעצמה, לפגוע בשמו הטוב של אותו עורך דין. יש לזכור, כי לא מעטים עוסקים בתחום עריכת הדין. תחום זה נמצא בתהליך של גידול מתמיד. על רקע זה, נחלשת עוד יותר המשמעות הפוגענית אשר ניתן לייחס לאמירה של גיאת. (ב) לטענת התובע, ביישומו של מבחן האדם הסביר יש לפרש את הדברים האמורים כאילו נאמרו על ידי אדם אשר חזקה עליו כי מכיר את כל עורכי הדין המתמחים בתחום הפלילי. אינני מקבל טענה זו. אכן, עבודתו של גיאת בפרקליטות נוטה לחשוף אותו לקהילת עורכי הדין העוסקת בתחום הפלילי. עם זאת, אין בה כדי ליצור את החזקה האמורה. אף לא נטענו על ידי מר טורס דברים כלשהם בעדותו, מהם ניתן ללמוד כי חזקה כזו מהווה פירוש סביר של דבריו של גיאת. לעניין זה, לא הונחה תשתית כלשהי לגבי ניסיונו של גיאת, סוג התיקים בהם הוא מופיע ונתונים דומים אשר הובאו במסגרת הפירסום, ואשר עשויים להעצים את המשקל שיכול האדם הסביר לייחס לאמירה הנדונה. (ג) התובע מבקש לעניין זה להאחז בדברים שנכתבו לו על ידי פרקליט מחוז ירושלים במכתב שצורף כנספח ב' לכתב התביעה, מיום 29.6.06, ובהם כותב פרקליט המחוז כי גיאת ציין בשיחה כי "הוא אישית, כפרקליט העובד בתחום הפלילי בירושלים, לא שמע מעולם את שמך". התובע מבקש לייחס משקל רב למלים "כפרקליט העובד בתחום הפלילי בירושלים". לא אוכל לקבל עמדה זו. ראשית, מיקומם של הדברים והקשרם התחבירי מתיישב גם עם האפשרות, כי דברים אלה הינם פירוש של כותב המכתב, ולא דברים שנאמרו על ידי גיאת. אכן, הדברים אינם מובאים במכתבו של פרקליט המחוז כמובאה מדבריו של גיאת. שנית, בתצהירו של גיאת אודות השיחה, אין הדברים האמורים מופיעים. בחקירתו הנגדית של גיאת, לא נשאל דבר על עניין זה. יוצא, כי לא נסתר האמור בתצהירו של גיאת בהקשר זה. (ד) במצב דברים זה, אני קובע כי אין בדברים האמורים משום לשון הרע, במובן חוק איסור לשון הרע. אוסיף, כי גם לו סברתי, שהמדובר במקרה גבולי לענין זה (וכאמור, איני סבור כך), הרי שהלכה פסוקה היא כי "כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיו הביטוי אינו מהווה לשון הרע" (עניין הרציקוביץ הנ"ל, בפיסקה 13). גם נוכח שיקול זה, יש לדחות את טענותיו של התובע כי המדובר בדברים שהם בבחינת לשון הרע. 12. בשולי הדברים אוסיף, כי אפילו הייתי סבור כי יש בדברים פגיעה כלשהי בשמו הטוב של התובע, אין הם חורגים מעניין של מה בכך, ואף מבחינה זו אין בהם כדי להוות עילה לפי חוק איסור לשון הרע (ראו סעיף 4 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), בסעיף 4, החל גם על תביעה לפי חוק איסור לשון הרע (סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע)). כידוע, "... אין דרכו של בית המשפט לעסוק בעניינים זעירים וקלי ערך, עניינים של מה בכך, 'זוטי דברים'... כך אין זה דרכו לעסוק בפגיעה מזערית בזכות" (דברי כב' השופט טירקל בדנ"א 1333/02 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה נ' הורוויץ, דינים עליון סז 729). בדומה למבחן לאיתורה של לשון הרע, אף כאן, המבחן הקובע הוא מבחן האדם הסביר (ראו ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, לט(1) 113, בפיסקה 31 לפסק דינו של השופט ברק). נראה לי כי בנסיבות העניין, אפילו תאמר שיש באמירה הנדונה, אשר היתה אגבית וקצרה, פגיעה כלשהי בשם הטוב על פי מבחן האדם הסביר, הרי שפגיעה זו היא זניחה ומזערית, ואין היא מקימה עילת תביעה. 13. בהקשר אחרון זה, לא נעלמה מעיני טענת התובע, כי מר לוי, הוא לקוחו, הפסיק את הייצוג בשל השיחה האמורה של גיאת עם מר טורס. ברם, טענה זו לא הוכחה. מר לוי לא העיד בפניי. אין בפניי, אפוא, עדות ישירה אודות הסיבות להפסקת הייצוג. גם מבחינת סבירותה, יש להתייחס לטענה זו בזהירות. אכן, אין היגיון רב בכך שנאשם יבחר את הגנתו בהתאם לאמירה כזו או אחרת של מי שמייצג את המאשימה בתיק. אין בטענה זו, על כן, כדי לשנות ממסקנתי כי המדובר, לכל היותר, בעניין של מה בכך. 14. כאן המקום להתייחס בקצרה לטענה נוספת של המדינה, והיא כי יש לדחות את התביעה על יסוד הוראת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע 15. סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע קובע, בין היתר, כי פרסום שנעשה על ידי בעל דין או בא כוחו, שנעשה תוך כדי דיון שיפוטי, לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי לפי חוק איסור לשון הרע. הוראה זו נתפרשה בפסיקה פירוש רחב. נקבע, כי היא חלה על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, ובכלל זה גם מהלכים מוקדמים מחוץ לכתלי בית המשפט (ראו ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620). פירוש זה אומץ נוכח הרציונל העיקרי שביסוד ההוראה, והוא לאפשר למעורבים בהליך שיפוטי להתבטא בחופשיות, ללא צורך לשקול את דבריהם מחשש לתביעות עתידיות (לתכלית זו, ראו שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז - 1997, בעמוד 197). בהתאם לכך, עולה מן הפסיקה כי פעולות הקשורות להליך השיפוטי, אשר אינן חלק אינטגרלי ממנו, ונעשות במהלך ההליך ובקשר אליו, נופלות לגדר הוראת סעיף 13(5) (ראו לעניין זה את פסק דינו של כב' השופט סולברג בת.א. (שלום י-ם) 5118/01 זריפי נ' כהן (לא פורסם); פסק דין זה אושר בערעור לבית המשפט המחוזי, ובהמשך לכך אף בבית המשפט העליון ברע"א 3015/05 זריפי נ' כהן דינים עליון עג 814; עוד ראו ת.א. (י-ם) 11217/05 פז נ' נוח (לא פורסם)). 16. כיצד באים הדברים לידי ביטוי במקרה שבפניי? גיאת הצהיר, ודברים אלה לא הופרכו בחקירתו, כי השיחה בינו ובין מר טורס נעשתה במסגרת תפקידו כפרקליט המטפל בעניין, ולאחר שמר טורס השאיר לו הודעה במענה קולי, וביקש כי ייצור עמו קשר (ראו פיסקה 5 לתצהירו של גיאת). עניינה של השיחה היה בעיקרו לצרכי עידכון בתיק הפלילי הרלוונטי, על רקע דיון שהיה אמור להתקיים ביום המחרת בעניין הפלילי הנוגע לבתו של מר טורס (ראו פיסקה 5 לתצהירו של גיאת; ראו גם פרוטוקול עמוד 5, שורה 4). במצב זה, יש ממש בטענת המדינה, כי המדובר בשיחה שהתקיימה במסגרת תפקידו של גיאת כפרקליט המנהל הליך פלילי בבית משפט. המדובר בפרסום שנעשה על ידי בא כוח של אחד מבעלי הדין בהליך שיפוטי, הנעשה תוך כדי ההליך, ונופל לגדר הוראת סעיף 13(5) השוללת קיומה של עילת תביעה במקרה זה. 17. לא נעלמה מעיני הפסיקה, המבקשת לקרוא לתוך הוראת סעיף 13(5) חריגים שעניינם תום ליבו של המפרסם וקיומו של קשר ענייני בין הפרסום ובין ההליך המשפטי אשר עליו נשענת ההגנה הנטענת. ניתן להטיל ספק אם יש מקום למהלך פרשני זו. לחריגים כאמור אין עיגון בלשון החוק. אין בהוראת סעיף 13(5) דרישה לתום לב, בניגוד להוראות אחרות שבחוק איסור לשון הרע (ראו סעיף 15, הקובע הגנות שונות המותנות במפורש בתום לב). בהקשר זה צויין כי "... נראה שגם לצורך תחולתה של הגנת סעיף 13 אין רלוונטיות לשאלה, אם המפרסם פרסם את הדברים בתום לב או בזדון" (שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז - 1997, בעמוד 193). זאת ועוד, הצבת דרישה לזיקה עניינית בין הפרסום ובין ההליך אינה מתיישבת עם ההיסטוריה החקיקתית של הוראת סעיף 13(5), אשר במהלכה הושמטה מהוראה זו הדרישה, אשר נמצאה בנוסח המקורי של החוק, לפיה הפרסום נעשה "לצורך הדיון ובקשר איתו" (ראו סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע (תיקון) תשכ"ז - 1967, ס"ח 133). 18. (א) מכל מקום, גם על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה בהקשר זה, לא נשללת תחולתה של הוראת סעיף 13(5) על העניין. פסק הדין המרכזי הוא ע"פ (ת"א) 645/92 דורון נ' טריינין - גורן, פ"מ תשנ"ד (א) 441). על פי דעת היחיד של כב' השופט גרוס באותה פרשה, ההגנה תחול גם על "דברים שאינם חלק אינטגרלי מן הדיון ואינם דרושים בהכרח לדיון", ואפילו מקום בו תוכן הפרסום עבר את גבול הטעם הטוב ונאמר בכוונת זדון (בעמוד 456). עם זאת, קבע כב' השופט גרוס לא תחול ההגנה במקרים "חריגים ויוצאי דופן", בהם עסקינן ב".... השתלחות חסרת כל רסן ומעצורים המגיעה לדרגה כה שפילה ובוטה עד שבשום אופן לא ייתכן להכניסה תחת כנפי החסוי" (בעמוד 458). עמדה דומה הובעה על ידי כב' השופט גרוס בע"א (ת"א) 1506/02 גיל נ' חיר, שם ציין כי יש מקום לחרוג מהוראת סעיף 13(5) רק מקום בו "הזדון והרשעות" מאפיינים את הדברים (בפיסקה 7 לפסק הדין; באותה פרשה הסכימו עם הדברים כב' השופטת קובו וכב' השופטת רובינשטיין). אמת מידה זו אינה קרובה להתקיים במקרה שבפניי. אין כל טענה כי בענייננו המדובר בדברים העוברים את גבול הטעם הטוב (אשר לשיטת כב' השופט גרוס אינם מחריגים אמירה מגדר הוראת סעיף 13(5)), ומקל וחומר שאין מדובר בהשתלחות חמורה המאופיינת בזדון ורשעות. (ב) גם על פי דעת היחיד של כב' השופט שטרוזמן, לא נשללת תחולתה של הוראת סעיף 13(5) במקרה שבפניי. על פי שיטה זו, חלה ההוראה גם על אמירות בוטות, ובלבד כי קיימת אפשרות כי "... תוכנה הולם וקשור לדיון משפטי שבמהלכו נאמרה", וכי המפרסם האמין בתום לב כי דבריו קשורים לדיון (עמוד 462). לשיטתו, לא חלה ההגנה מקום בו קיימת פגיעה קשה בכבודו של אדם, אם קיים ריחוק רב בין תוכנו של הפירסום לבין נושא הדיון המשפטי (שם, שם). כפי שעולה מן הניתוח לעיל, אין במקרה שבפניי פגיעה קשה בכבודו של אדם, העשויה, על פי אמת מידה זו, להוציא את העניין מגדריה של הוראת סעיף 13(5). 19. התוצאה היא, כי דין התביעה להידחות גם על פי הטעם העצמאי, המבוסס על הוראת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. התוצאה נוכח מכלול השיקולים עליהם עמדתי, התביעה נדחית. אשר להוצאות משפט. לעניין זה יש להביא בחשבון את תוצאת ההליך, את טיבן של הטענות שהועלו בו, ואת טיבה הבעייתי של התשתית עליה נתבססה התביעה. יש להביא בחשבון גם את העובדה כי ההליך נוהל, מצד כל המעורבים, באופן יעיל ותכליתי. עוד יש להתחשב גם בסכום התביעה. בסופם של דברים, על התובע לשלם למדינה הוצאות משפט בסך כולל של 4,500 ₪. לסכום זה אין להוסיף מס כלשהו. הסכום ישולם עד ליום 1.4.07. לשון הרע / הוצאת דיבה