בתאריך 26.6.2003 כתב המשיב מכתב למנהל מחלקת האספקה בחברת החשמל, ובמכתבו זה, שמוען "למכותב בלבד" כתב המשיב מספר דברים אשר שימשו בסיס לתביעה שהגיש נגדו המערער, בעילת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965. להלן פסק דין בנושא לשון הרע במכתב אישי: פסק דין השופט י' כהן: 1. ערעור וערעור שכנגד, אשר הוגשו על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט מר מ' רניאל) מתאריך 21.8.2005 בתיק אז' 15979/03. 2. המערער הוא רב בהכשרתו, העובד במחלקת הרווחה בחברת החשמל, ובין היתר הוא אחראי על צרכי הדת. המשיב הוא בעל חנות לתשמישי קדושה, ומעת לעת סיפק מזוזות לחברת החשמל, על פי מכרזים להספקת מזוזות בהם זכה. 3. בתאריך 26.6.2003 כתב המשיב מכתב למר אשר כהן, ששימש כמנהל מחלקת האספקה בחברת החשמל, ובמכתבו זה, שמוען "למכותב בלבד" (להלן - "המכתב"), כתב המשיב מספר דברים אשר שימשו בסיס לתביעה שהגיש נגדו המערער, בעילת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965. ואלה העניינים אשר שימשו עילה לתביעת המערער במכתבו של המשיב: (א) המשיב כתב את תוארו של המערער בין מרכאות - "הרב", דבר שלטענת המערער רמז לכך שכאילו הוא נושא בתואר זה לשווא, מבלי שהוסמך לשמש כרב. (ב) המשיב האשים את המערער בכך שהוא מנהל נגדו "מסע סחיטות" ודורש ממנו שוחד, ובין היתר דרש ממנו המערער כי ישלם לו סך 10 ₪ עבור כל מזוזה שהוא מספק לחברת החשמל, מתוך 1,000 המזוזות שהיה עליו לספק, על פי מכרז להספקת מזוזות בו זכה, לצורך התקנתן בבניין החדש שנבנה על ידי חברת החשמל. המשיב טען במכתב, כי כחודש לאחר שסיפק את המזוזות, קיבל הודעה כי המזוזות נפסלו על ידי המערער, וכאשר ביקש לברר נושא זה עם המערער, דרש ממנו המערער 4 ₪ לכל מזוזה עבור הגהה נוספת שתעשה על ידו. המשיב כתב, כי התנגד לדרישת המערער, ואכן, כעבור מספר ימים קיבל הודעה שהמזוזות כשרות, הגם שהוא לא שילם את הסכום שנדרש. (ג) המשיב האשים את המערער בכך, שבמשך תקופה בת שנתיים ימים, נטל המערער סחורה מחנותו מבלי לשלם עבורה "בתמורה לזה שהוא לא יפסול אותי בהספקת מזוזות לחברה". (ד) המשיב טען במכתבו, כי המערער שלשל לכיסו סכום כסף שנתרם על ידי עובדי חברת החשמל, לשם קניית ספרים לבית כנסת שנשא שמו של עובד החברה שנפטר. לטענת המשיב במכתבו, המערער נטל את הספרים מחנותו ולא שילם לו התמורה עבורם. במכתבו ביקש המשיב כי העניין יטופל "ללא פרסום כדי למנוע חילול ה'", ובתחתית המכתב הוסיף הערה בכתב יד, כי הוא "מקווה שהנושא יטופל ברמה המקומית ואם לצערי לא אזי אאלץ ללכת הלאה, כי עם האמת הולכים עד הסוף". 4. בית המשפט קמא התייחס בפסק דינו לכל אחת מארבע הנקודות שלעיל, וכך קבע: (א) בית המשפט קמא ציין, כי התרשם מהמערער שהוא נוטה להגדיל ולהאדיר את עצמו, ואולם אין הדבר אומר שאינו רב בהכשרתו, ואף המשיב ידע כי המערער נושא בתואר רב. בית המשפט קבע, כי "השמת תוארו כ"רב" בגרשיים היא לשון הרע והשמצה שאין בה אמת, וכפי שעולה מעדותו של [המשיב], [המשיב] גם ידע שאין בה אמת". (ב) בכל הנוגע לטענת המשיב, שהמערער נטל מחנותו ספרים ותשמישי קדושה מבלי לשלם תמורתם, ציין בית המשפט קמא, כי "ברור מדברי [המערער] שהוא קיבל גם קיבל [מהמשיב] טובות הנאה, שהתשלום עבורן לא היה מדויק אלא היה חשבון פתוח ו"חוב" ושהדבר היה קשור בבדיקת מזוזות". בית המשפט הוסיף, כי עדות המערער אישרה למעשה את גרסת המשיב, לפיה נאלץ המשיב לתת למערער טובות הנאה, שהוכתרו כתשלום עבור בדיקת מזוזות לאנשים פרטיים. ראיה תומכת נוספת לדברים אלה מצא בית המשפט קמא בעניין שכונה על ידו "מעשה הסוכה". "מעשה הסוכה" נוגע לחשבונית מיום 1.10.2001 על סך 1,200 ₪, שהמערער צרף לתצהיר עדותו הראשית. לטענת המערער, החשבונית העידה על תשלום ששילם עבור ספרי קודש שרכש מאת המשיב. ואולם, בית המשפט קמא העדיף את גרסת המשיב "הנתמכת במסמכים ובהיגיון", וקבע, כי אין מדובר בחשבונית עבור רכישת ספרים אלא בחשבונית עבור רכישת סוכה. עוד הוסיף בית המשפט קמא וקבע, כי עד לחודש מרץ 2003 לא נמצאה מזוזה, מאלה שסופקו על ידי המשיב, שנפסלה על ידי המערער. על סמך הראיות שהיו לפניו, ואף על סמך העובדה שעד בשם לוי חפותה לא הוזמן להעיד מטעם המערער, החליט בית המשפט קמא לקבל את גרסת המשיב, לפיה עד לחודש מרץ 2003 נתן למערער טובות הנאה ואז הפסיק, ואז אף החלו להתגלות פגמים במזוזות שסיפק. (ג) בכל הנוגע לטענה, כי המערער נטל לכיסו סך 800 ₪, שנועדו להנצחת עובד חברת החשמל שנפטר, בית המשפט קמא קבע, כי בעניין זה עמדה גרסת המערער מול גרסת המשיב, ולא ניתן היה להכריע ביניהן, ועל כן קבע בית המשפט קמא, כי "מאחר ששני הצדדים אינם עדים שניתן לסמוך על עדותם, הרי כפות המאזניים נותרו מעוינות, ובמקרה זה, מאחר שנטל ההוכחה על [המשיב] להוכיח שאמת דיבר, הוא לא עמד בנטל זה". בגין שני העניינים שבית המשפט קמא מצא לקבל בהם את תביעת המערער, היינו, רישום תוארו של המערער בין מרכאות ("הרב") ועניין נטילת כספי ההנצחה, פסק בית המשפט קמא פיצוי לזכות המערער בסכום של 20,000 ₪. 5. במהלך הבאת הראיות, הגיש המערער מכתב נוסף, שנכתב על ידי המשיב בתאריך 18.11.2002, הממוען "לכל המעוניין בדבר", ובו כותב המשיב, כי "בהמשך לשיחה עם הרב שמעון אסולין רבה של חח"י בניסיון לקשור את זכייתי במכרז לאספקת המזוזות בזה שאני אתן לו סכום כלשהו", מודיע המשיב, "בצורה שלא משתמעת לשני פנים כי לא היה ולא נברא מעולם וכי הדבר הוא שקר וכזב ורישעות וכנראה גם צרות עיין". המשיב מוסיף וכותב במכתבו, "לידיעת כל צרי העיין", כי "לרב אין ולא הייתה אפשרות לקבוע מי יהיה הספק כי המכרז הוא מכרז סגור ע"י המחלקה הנאמנה שהיא מחלקת מכרזים". הנה מתברר, כי המשיב כתב שני מכתבים, אשר סותרים זה את זה, ואולם, בהתייחסו למכתב זה קבע בית המשפט קמא כי הוא מקבל את הסבריו של המשיב ביחס לנסיבות כתיבת המכתב, וכן קיבל את עמדת המשיב, כי "רב שמחזיק בידו מכתב הכשר שהוא לא משפיע על מכרזים תמורת טובות הנאה זה אינו מצב רגיל של רב". על כן, בית המשפט קמא לא מצא מקום לתת למכתב זה משמעות ראייתית בנוגע לשאלה האם קיבל המערער טובות הנאה אם לאו. 6. בערעורו מלין המערער על כך שבית המשפט קמא, הגם שפסק פיצויים למערער, לא תיקן את מלוא הפגיעה שנגרמה לשמו הטוב של המערער בשל הפרסום שפרסם המשיב. לטענת המערער היה על בית המשפט קמא לקבל את תביעתו במלואה, וכן היה עליו לפסוק לזכות המערער פיצוי בסכום גבוה מסכום הפיצוי שפסק לו, ובנוסף לאלה טוען המערער: (א) פסק הדין מטיל בו דופי שלא בצדק, וזאת בהסתמך על עדותו של המשיב, אשר נקבע לגביה כי אינה מהימנה. (ב) היה על בית המשפט לתת למכתב מיום 18.11.2002 (מכתב ההכשר) את מלוא המשמעות הראייתית. (ג) היכולת להוכיח שהמערער נטל ספרי קודש מחנותו של המשיב מצויה בידיו של המשיב, באמצעות התיעוד שהוא מנהל בחנותו. למערער לעומת זאת אין תיעוד היכול להוכיח שלא נטל ספרי קודש. לטענת המערער המשיב לא הוכיח את טענת השווא הנטענות על ידו, אך בית המשפט קמא לא הסיק מכך את המסקנות המתבקשות. (ד) החשבונית שהציג המערער בעניין "מעשה הסוכה" מוכיחה למעשה את טענותיו של המערער, כי שילם עבור ספרי קודש שרכש בחנותו של המשיב, ואין זה נכון שהתשלום בוצע עבור רכישת סוכה. מכל מקום, העובדה שקיים מסמך, המעיד על תשלום ששילם המערער למשיב, מעידה על כך שאין בסיס לטענת המשיב, שהמערער נטל ספרי קודש מחנותו מבלי לשלם תמורתם, והיא מוכיחה למעשה את טענת המערער. על רקע דברים אלה טוען המערער, כי היה על בית המשפט קמא להגיע למסקנות שונות מאלה אליהן הגיע בפסק הדין, והיה עליו לקבל את התביעה במלואה ביחס לכל העניינים המשמיצים המופיעים במכתב שכתב המשיב. כמו כן היה על בית המשפט קמא לחייב את המשיב לשלם למערער פיצוי הולם, כראוי לפגיעה הקשה שהמשיב פגע בזכותו של המערער לשמו הטוב. 7. בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעמו טען המשיב, כי אין כל מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בבית המשפט קמא. לדעת המשיב, בית המשפט קמא סמך את ממצאיו על מידת המהימנות שייחס למערער מחד גיסא ולמשיב מאידך גיסא וכן על סמך הראיות שהונחו לפניו, ואת ממצאיו ומסקנותיו פרט באופן מפורט וברור. לדעת המשיב יש לתת משקל הולם לעובדה, כי המשיב פנה "באופן הדיסקרטי ביותר לאדם אחד בלבד" שהיה בעל הסמכות לבדוק את תלונתו בנוגע להתנהגות המערער, ובמכתבו ציין כי הוא "סודי ביותר למכותב בלבד". המשיב מוסיף, כי מכתבו נכתב על רקע התנהגותו של המערער, והוצאת המשיב ממעגל המשתתפים במכרז להספקת המזוזות, ובנסיבות אלה יש מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא, ולקבוע כי המשיב לא הוציא לשון הרע על המערער. כאמור, המשיב הגיש ערעור שכנגד. בהודעת הערעור, מלין המשיב על קביעות בית המשפט קמא בנוגע לכך שרישום תוארו של המערער בין מרכאות ("רב") היא לשון הרע, וכן טוען המשיב, כי שגה בית המשפט בקביעתו, שהמשיב הוציא לשון הרע בנוגע לנטילת הסך 800 ₪ לכיסו. על כן, לטענת המשיב יש להתערב בפסק הדין שניתן בבית המשפט קמא, ולבטל החיוב הכספי שהוטל עליו בפסק הדין. 8. בפסק הדין קיימות קביעות שונות של בית המשפט קמא ביחס למהימנות המערער מחד גיסא והמשיב מאידך גיסא, ולמעשה, בפסק הדין ייחד בית המשפט פרק נפרד לשאלת המהימנות של כל אחד מבעלי הדין. על קצה המזלג אציין, שקביעות בית המשפט בעניין זה אינן מחמיאות למי מהצדדים, ולמעשה ברור, כי בית המשפט היה ער לצורך לנהוג בזהירות רבה הן בעדותו של האחד והן בעדותו של האחר. בהקשר זה יש לזכור, כי התביעה הוגשה על ידי המערער, ועל כן אפילו לא היה בית המשפט קמא מקבל את גרסת המשיב, הרי שעל מנת לקבל את תביעת המערער, ולנקות את המערער מהחשדות שהמשיב הטיח בו במכתב, היה על בית המשפט לקבל את עדות המערער, וכאמור, קביעות בית המשפט, המתייחסות לעדות המערער אינן נוחות מבחינתו של המערער. 9. נראה הדבר, כי למרות שהמערער זכה לכאורה בדין, לפחות ביחס לשני עניינים מבין הארבעה אליהם מתייחס המכתב ששלח המשיב, הרי בסופו של דבר, ודווקא בענין מרכזי - הנוגע לטענת המשיב, לפיה המערער נטל ספרי קודש מחנותו של המשיב, מבלי לשלם תמורתם, ובזיקה להכשרת המזוזות שהמשיב סיפק לחברת החשמל - קיבל בית המשפט קמא את טענות המשיב. בפסק הדין צטט בית המשפט קמא קטע נרחב מחקירתו הנגדית של המערער, וכמו בית המשפט קמא, אף אני סבור, שמקטע זה עולות גרסאות שונות ביחס לנטילת ספרי הקודש, ואין פלא שבית המשפט קמא מצא בקטע זה "התחמקויות והתפתלויות". המערער לא הותיר איפוא על בית המשפט קמא רושם חיובי, ובית המשפט לא קיבל טענתו ששילם עבור ספרי הקודש שנטל מחנותו של המשיב. בכל הנוגע לחשבונית שהמערער הציג, היא החשבונית בה פורש שהמערער שילם עבור ספרי קודש, אך בית המשפט קבע כי התשלום היה עבור רכישת סוכה, הרי שבית המשפט קמא הסביר בפסק הדין כיצד הגיע למסקנתו בעניין זה, ומדוע החליט להעדיף את גרסתו של המשיב דווקא "הנתמכת במסמכים ובהיגיון". עם כל ההבנה למצבו של המערער, ולתחושתו הקשה, שמקורה בכך שבית המשפט קמא לא ניקה אותו לחלוטין מהחשדות שהטיח בו המשיב, הרי שנראה לי כי קצרה ידי מהושיעו. בית המשפט קמא בסס את מסקנותיו ואת ממצאיו העובדתיים על מידת האמון שרחש למערער ולמשיב אשר הופיעו בפניו, והיה ער לצורך לנהוג בזהירות בעדויותיהם, ולדעתי לא התקיימו נסיבות המצדיקות התערבות במסקנותיו ובממצאיו של בית המשפט קמא. כאמור, כפי שהערתי, גם אלמלא נתקבלה גרסת המשיב, ועדויות בעלי הדין היו מאוזנות, גם אז דין הערעור היה להידחות. 10. אף במסקנותיו של בית המשפט קמא, בנוגע למכתב מתאריך 18.11.2002 אציע לחברי שלא להתערב. כמו בית המשפט קמא, אף אני שואל, מדוע מכתב זה היה צריך להכתב, ומדוע היה המערער זקוק להכשר דווקא מאת המשיב. טענת המערער בעניין זה היא, כי המכתב נועד להזים שמועות שווא שקריות שנפוצו במסדרונות חברת החשמל, וכלום, אם נפוצו שמועות שווא כאמור, האם מכתב זה הוא המכתב שהיה בכוחו להדוף אותן? האם האנשים שרכלו במסדרונות, כזקנות המרכלות בשוק, על כך שהמערער מקבל טובות הנאה מאת המשיב, היו משתכנעים שאין הדבר כך רק משום שהמשיב כתב מכתב המכחיש זאת? מכל מקום, בית המשפט לא קיבל את טענת המערער בעניין מכתב "ההכשר", והמרב שניתן היה לעשות בנסיבות העניין הוא, שלא לתת למכתב משמעות ראייתית, לא לזכות המערער ואף לא לחובתו. 11. כאמור, בערעור שכנגד מלין המשיב על כך שבית המשפט דחה טענתו, כי המכתב שכתב למר אשר כהן היה מכתב תלונה, שמוען לאדם אחד בלבד והוכתר בכותרת "סודי ביותר למכותב בלבד". בעניין זה קיבל בית המשפט קמא את טענת המערער, כי המכתב לא נועד מלכתחילה לשמש כמכתב תלונה , שכן המשיב ידע, גם משום שאשתו הייתה מזכירתו של מר אשר כהן, שמר כהן אינו הכתובת הנכונה לתלונותיו. אף בעניין זה אין אני סבור כי יש מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא, ומקובלת עלי מסקנתו כי יש לחייב את המשיב לשלם למערער פיצויים, בגין לשון הרע שבית המשפט קמא מצא כי פרסם על המערער, ואולם, בסכום נמוך מהסכום שנפסק. הטעם לכך הוא, שבנושא העיקרי לא הצליח המערער להוכיח טענתו, וכן יש לתת משקל לכוונתו המקורית של המשיב להגיש מכתב תלונה הממוען לאדם אחד בלבד. לפיכך, אציע להפחית את סכום הפיצוי ולהעמידו על סכום של 10,000 ₪ בלבד, נכון למועד מתן פסק-הדין בבית משפט השלום (21/8/05). 12. אשר על כן, אציע לחברי למותב לדחות את ערעור המערער ולקבל את הערעור שכנגד, במובן זה, שסכום הפיצוי שנפסק בבית המשפט קמא יעמוד על הסך 10,000 (עשרת אלפים) ₪, כערכו לתאריך פסק הדין של בית המשפט קמא (21.8.2005). בנסיבות העניין אציע שלא לעשות צו לתשלום הוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו. הפיקדון שהופקד, אם הופקד, יוחזר למפקידו באמצעות בא כוחו. י' כהן, שופט סגנית הנשיאה ש' וסרקרוג (אב"ד): אני מסכימה. ש' וסרקרוג, סגנית הנשיאה [אב"ד] השופט ר' שפירא: אני מסכים. ר' שפירא שופט אשר על כן הוחלט לדחות את הערעור העיקרי ולקבל את הערעור שכנגד, באופן חלקי. על המשיב מר יעקב שרביט לשלם למערער בערעור העיקרי, סכום של 10,000 ₪, נכון למועד מתן פסק-הדין בבית משפט השלום (21/8/05). הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד הנ"ל (21/8/05) ועד התשלום המלא בפועל. אין צו להוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו. הפיקדון שהופקד, אם הופקד, יוחזר למפקידו, באמצעות בא כוחו.מסמכיםלשון הרע / הוצאת דיבה