להלן פסק דין בנושא מוות בגלל תנור גז ביתי: פ ס ק - ד י ן 1. לפנינו שלושה ערעורים וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים. התביעה היא לפיצויים לעיזבון וליורשים, בשל גרימת מות המנוח ז"ל, שהיה בן כ-7.5 שנים בעת פטירתו. האירוע היה ביום 29.11.94 והמנוח נפטר עקב רעלים שנפלטו מתנור יונקרס שהופעל בדירה בתנאים בלתי בטיחותיים. הצדדים 2. המערערות בע"א 6599/05 הן החברה שחיברה את התנור למערכת הגז וסיפקה את הגז וכן המבטחת שלה (להלן יחדיו - חברת הגז). המערערים בע"א 6603/05 הם הוריו של המנוח ועזבונו (להלן - ההורים). המערערות בע"א 6606/05 הן החברה המייבאת ומספקת את תנור היונקרס וכן המבטחת שלה (להלן יחדיו - אורן). המערער שכנגד בע"א 6599/05 הוא בעל הדירה, שבה היה מותקן התנור ואשר השכירה להוריו של המנוח (להלן - דדון). הקבלן אשר בנה את הבניין והתקין את התנור הוא המשיב מס' 4, שלא התייצב לדיון בערעור (להלן - עובדיה לוי). ההליכים עד כה 3. בטרם נוהל ההליך האזרחי לגופו, התקיים הליך פלילי (ת"פ (שלום י-ם) 3532/95), שבגדרו הורשעו חברת הגז (ללא המבטחת) ועובדיה לוי בגרימת מוות ברשלנות. בערעור שהוגש אל בית-משפט זה (ע"פ (י-ם) 2418/01), הורשע גם דדון, אולם זאת רק בעבירה של מעשה פזיזות ורשלנות, לפי סעיף 338(9) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, עקב סגירת המרפסת שבה הותקן התנור. חברת אורן לא הועמדה לדין ועל-כן גם לא הורשעה בבית-משפט השלום, הגם שבית המשפט התייחס בפסק הדין להתנהגותה. בהליך האזרחי הוסכם למעשה, כי ניתן יהיה להסתמך גם על קביעות אלו. 4. הדיון בתובענה האזרחית פוצל, ותחילה נזקק בית-משפט השלום לשאלת החבות וחלוקת האחריות בין הנתבעים לבין עצמם ובינם לבין הצדדים השלישיים. הנתבעים היו חברת הגז ועובדיה לוי, ואילו הצדדים השלישיים היו דדון ואורן. בהחלטה ופסק-דין חלקי שניתנו ביום 18.10.04, על-ידי כב' השופטת ב' כהנא (להלן - ההחלטה הראשונה), חייב בית-משפט השלום את עובדיה לוי באחריות בשיעור של 5% ואת חברת הגז באחריות בשיעור של 95%. ההודעה לצד שלישי ששלחה חברת הגז לדדון התקבלה אף היא, באופן שהוטל עליו לשפותה בשיעור של 5%. ההודעה לצד שלישי כלפי אורן נדחתה. עוד דחה בית-משפט השלום את טענות הנתבעים, לגבי אשם תורם כלשהו מצד ההורים. 5. בערעור שהוגש על-ידי חברת הגז (ע"א 5756/04), תיקן בית-משפט זה את ההחלטה הראשונה, בכך שקבע, כי במסגרת הליכי ההודעה לצד שלישי תחויב אורן לשפות את חברת הגז. עם זאת, בית המשפט שלערעור לא קבע את שיעור ההשתתפות, ונושא זה נותר להכרעה בידי בית-משפט השלום יחד עם נושא הפיצויים שטרם הוכרע. הערעור שלפנינו כולל אפוא התייחסות גם להכרעות שהן בבחינת "החלטה אחרת", שנכללו בהחלטה הראשונה, שניתן לערער עליהן במסגרת הערעור על פסק הדין. לאור האמור, עלינו להיזקק במסגרת הערעורים שלפנינו גם לקביעות בהחלטה הראשונה, שלא נדונו בערעור בגלגול הקודם. 6. לאחר הדיון בערעור הקודם היה אם-כן על בית-משפט השלום, להוסיף ולדון בשיעור ההשתתפות של אורן כלפי חברת הגז ובסכומי הפיצויים שלהם זכאים התובעים. מכיוון שהשופטת כהנא פרשה מכהונתה הועבר המשך הדיון בתיק אל כב' השופט מ' בר-עם. בפסק-דינו מיום 22.9.05 (להלן - פסק הדין) קבע בית-משפט השלום, כי על אורן לשפות את חברת הגז בשיעור של 65%. כמו-כן קבע את סכומי הפיצויים כדלקמן: סך של 900,000 ש"ח, כולל ריבית ליום פסק הדין, עבור הנזק הלא ממוני (קיצור תוחלת החיים); סך של 400,000 ש"ח, עבור אובדן הפסדי שכר בשנים האבודות וסך של 10,000 ש"ח עבור הוצאות קבורה. תביעת ההורים לנזקים ישירים שלטענתם נגרמו להם, נדחתה. 7. על ההחלטה הראשונה ופסק הדין הוגשו שלושת הערעורים והערעור שכנגד, המונחים לפנינו. הערעורים 8. בע"א 6599/05 מערערת חברת הגז על אי-הטלת אשם תורם על ההורים, על החלת הלכת השנים האבודות בנסיבות העניין שלפנינו, על פיצוי בשיעור גבוה מידי בראש הנזק של קיצור תוחלת החיים, על שיעור האשם הנמוך שהוטל על דדון ועובדיה לוי, על שיעור השיפוי הנמוך שנפסק לטובתה כלפי אורן ועל דחיית בקשתה בשלב מוקדם, לפני מתן ההחלטה הראשונה, להגיש חוות-דעת של מומחה מטעמה. בערעור זה הגיש דדון ערעור שכנגד, שבו טען כלפי חיובו בהליכי ההודעה לצד שלישי. לטענתו, לא מתקיים ואף לא נקבע קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת כלפיו (סגירת המרפסת) ובין העדר האוורור ותוצאות הנזק. הוא מערער גם על-כך, שלא נקבע אשם מכריע לחובת אורן ואף טוען לאשם תורם של ההורים. בע"א 6603/05 טוענים ההורים למיעוט סכום הפיצויים שנקבע בפסק הדין, ועל דחיית תביעתם האישית כניזוקים ישירים. עוד הם טוענים לכך, כי בהחלטה הראשונה לא נקבע שהחיובים כלפיהם מצד חברת הגז ועובדיה לוי, הנתבעים בבית-משפט השלום, הם ביחד ולחוד. בע"א 6606/05 טוענת אורן לגבי שיעור השיפוי שנקבע לה בפסק הדין כלפי חברת הגז. עוד היא טוענת כנגד אי חיוב ההורים באשם תורם וכלפי סכומי הפיצויים הגבוהים שנקבעו לדעתה בפסק הדין. 9. נדון בערעורים השונים לפי סוגי הטענות שהועלו בהם. אשם תורם של ההורים 10. ברגיל, קטין אינו נושא באשם תורם ואין להפחית מסכום הפיצויים שהוא זכאי לו, בשל מעשים או מחדלים רשלניים מצד הוריו או של אפוטרופסיו (ראו לאחרונה: ע"א 1819/03 אברהם נ' ש.ר.ב., ניתן ביום 12.3.06). האשם התורם מתייחס למעשיו או למחדליו של הניזוק ולמידת תרומתו לנזק, ולא למעשים ולפעולות של אחרים מטעמו. שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לתביעה של תלוי. אם לתלוי היה אשם בגרימת התוצאה הקטלנית של מי שעל שולחנו הוא היה סמוך, ניתן להתחשב באשמו התורם בבוא בית המשפט לפסוק לו פיצויים. הטעם לכך הוא, שתביעת התלוי היא עצמאית ואינה תלויה בזכויות הנפטר (סעיפים 78-80 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כפי שפורשו בפסיקה: ע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד נה(1) 12, 26 מול ו'). מורכב יותר הוא נושא התביעה על-ידי העיזבון או היורשים, שכן כאן אין מדובר בתביעה עצמאית אלא בתביעה שלמעשה היא תביעתו של המנוח (סעיף 19 לפקודת הנזיקין). ודוק: בסעיף 19(ב) נאמר: "יהיו הפיצויים שניתן להיפרע לטובת העיזבון מחושבים בלי שים לב להפסד או לריווח שנגרם לעיזבון עקב המוות...". כפי שבואר הדבר בע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטניגר ז"ל נ' חברה לשיכון ופיתוח הרובע היהודי (פ"ד נח(4) 486, 524 מול ד') ההיגיון העומד מאחורי הוראה זו הוא, שהתביעה אינה של היורשים כי אם של המנוח. ואכן, תביעה מסוג זה משמעה, כי זכויותיו של ניזוק שנפטר כלפי המזיק, לגבי כל ראשי הנזק מדיני הנזיקין שטרם מוצו, נותרות על כנן ועוברות ליורשיו (ע"א 148/53 פנץ נ' פלדמן, פ"ד ט(3) 1711, 1717-1716). תביעה זו אינה מחייבת כי כל היורשים יהיו צד להליך, ורשאי בית המשפט למנות מנהל עיזבון או את מי מהיורשים כנציג העיזבון לצורך אותו הליך (סעיף 122(ב) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965). ואכן, בפסיקה קיימת מחלוקת בשאלה האם ניתן לעורר כלפי מי מהיורשים, התובעים בשם העיזבון, טענת אשם תורם למעשה הנזיקין. לפי גישה אחת, ניתן להפחית מסכום הפיצויים בהתאם לאשם התורם של היורש (ראו: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, ש' לוין עורך) 636 בה"ש 3), ולפי הגישה האחרת יש לקבוע את סכום הפיצויים המלא, אך ניתן לתבוע מהיורש את חלקו כמעוול, בין אם בתובענה נפרדת ובין אם על דרך של משלוח הודעה לצד שלישי (לגישות השונות ראו: י' אנגלרד "יסודות האחריות בנזיקין - האשם העצמי התורם" דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (ג' טדסקי עורך, מהדורה 2, תשל"ז, בהשתתפות א' ברק ומ' חשין) 264; Winfield & Jolowicz On Tort (15th Ed., 1998, by Rogers) 816). בע"א 441/59 "אגד" (א.ש.ד.) בע"מ נ' י' אראמי (פ"ד יד 1303, 1304) ייחס בית המשפט אשם תורם בשיעור של 25% להוריו של קטין, אולם ראה לציין במפורש כי הדבר נעשה מכוח הסכמה של באי-כוח הצדדים. על-כן הוא לא נדרש להכריע בשאלה לגופה. כפי שיובהר להלן, המחלוקת האמורה אינה טעונה הכרעה בענייננו. עם זאת ומעבר לנדרש נציין, כי לדעתנו מוטב אם תאומץ הגישה השנייה, הרואה הפרדה בין זכויות העיזבון ובין אחריות היורשים או מי מהם, שכן בגדרה ישמרו באופן שלם וראוי יותר זכויות נושי העיזבון, הזכאים לממש את מלוא רכושו של הניזוק. הנתבעים בבית משפט השלום הפנו את עיקר חיצי האשם התורם כלפי התנהגות האב, אף שבפועל טענו לאשם תורם כלפי שני ההורים. ברי, כי גם אם ניתן לטעון אשם תורם כלפי יורש, אין הוא מחייב יורשים אחרים. מכל מקום וכמפורט קודם לכן, השאלות דלעיל אינן מחייבות הכרעה בהליך דנן, זאת מכיוון שבסופו של דבר הגענו לכלל מסקנה, אף אם בדוחק, לפיה ניתן לקיים את התוצאה שאליה הגיע בית-משפט השלום, אשר לא ייחסה להורים אשם תורם כלשהו. האירוע הטראגי אירע שעה שההורים לא היו בביתם אלא נפשו בטבריה. בבית היו אותה עת בתם ובעלה, שני ילדיהם והמנוח. בתם הגיעה לדירה כדי להשגיח על המנוח. בעת הימצאם של ההורים בטבריה ביקר במקום דדון, והתנהלה שיחת טלפון בין האב ובין הבת. כפי העולה מחומר הראיות וכפי שנקבע כממצא בהחלטה הראשונה, נודע לאב כי התנור דולק. יצוין, כי תנור זה לא היה תקין ולכן לא הופעל על-ידי ההורים, אשר המתינו שדדון ידאג לתיקונו. כך העיד בנושא אביו של המנוח, המערער מס' 2: "כל המשפחה ידעה שאת היונקרס לא מפעילים ולא נוגעים בו" (עמ' 12 לפרוטוקול של בית-משפט קמא מיום 16.6.03). כאמור נמצא, כי למרות שלא נכח בדירת המגורים ידע האב שהתנור פועל. ואכן, במסגרת ההליך הפלילי אמר האב במפורש: "יכול להיות שזו הטעות המרכזית, שלא אמרתי לה [לבת] תכבי מיד. לא ידעתי מה עשו מה תיקנו, הילדה נמצאת שם עם הילדים שלה ולא שמה לב לכל מה שיש מסביב" (עמ' 25 לישיבה מיום 9.2.97). בהחלטה הראשונה של בית-משפט קמא אף נקבע, כי אמנם התנור הודלק על-ידי הבת, אך להורים נודע על-כך בשיחת טלפון "ולמרות שהם ידעו שהתנור לא תקין לא ביקשו ממנה לכבות אותו" (עמ' 10 להחלטה הראשונה). עם זאת, לא עולה בבירור אם האב היה מודע לכך שדדון לא תיקן את התנור עובר להדלקתו, שהרי בין היתר לשם כך הגיע הלה לדירה. ואכן, מעדות האב בהליך הפלילי עולה אי בהירות מסוימת ביחס לשאלה האם הוא ידע שהתנור לא תוקן על-ידי טכנאי. הטוען לאשם תורם להוכיח טענותיו (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 232 מול א'). מכאן שעל הנתבעים היה להוכיח את הנתון האמור. משנותרה אי הבהירות העובדתית, פועל הדבר לטובת ההורים. ואכן, ההוראה שנתן האב לכל בני המשפחה קודם לכן הייתה, שלא להדליק את התנור לפני שיבוא טכנאי. מכאן שהוא מבחינתו נקט באמצעי הזהירות הראשוניים, גם אם הם מינימאליים בלבד, ולא עלה בידי הטוענים לאשם מצד ההורים לשכנע אחרת. הוראה זו הובאה גם לידיעת הבת סיגלית, שכאמור שמרה על המנוח (עמ' 12 לפרוטוקול מיום 16.6.03). ביתר שאת אמורים הדברים בשים לב לכך, שהאב ידע כאמור שבעל הבית דדון ביקר בדירה, בין היתר גם כדי לטפל בנושא זה. בנסיבות אלו היה רשאי בית-משפט השלום להגיע למסקנה שאליה הגיע באשר לאשר התורם. כל שכן עת דדון הבטיח לטפל בנושא. בא-כוחה המלומד של חברת הגז, עו"ד אמגור, טען כי על פי ההלכה הפסוקה, כאשר מתרחשת תאונה שבה נפגע קטין - במקום שלהוריו יש שליטה מלאה על הנעשה, כגון בבית המגורים של המשפחה - יש, ככלל, לקבוע את אחריותם של ההורים לנזק. לדבריו, מדובר בסכנה מוכרת וצפויה שקיומה היה ידוע להורים. מכאן, שהיה בידיהם לנקוט באמצעי הזהירות המתאימים כדי למנוע את התוצאה הטרגית. עוד הדגיש עו"ד אמגור את מחדלם של ההורים, שלא הזדרזו לתקן את התנור המקולקל רק מכיוון שלא רצה לשאת בעלות התיקון, במגמה שדדון הוא זה שישלם עבורו. אף שאין חולק באשר להלכות אלו, כמדומה שבנסיבות העובדתיות הקונקרטיות של העניין שלפנינו, כפי שתוארו לעיל, ניתן להגיע למסקנה שאליה הגיעה הערכאה המבררת. היקף האחריות של אורן ושיעור השיפוי שלה כלפי חברת הגז 11. כאמור, בגלגול הקודם קבע בית-משפט זה שעל אורן לשפות את חברת הגז בשל אחריות משותפת, אולם השיעור נשאר לקביעת בית-משפט השלום. בית-משפט השלום קבע שיפוי בשיעור של 65%. טעמיו לדבר היו, כי נציג אורן ביקר בדירה באירוע הרעלה קודם שנגרם מתנור היונקרס אצל הדיירים הקודמים בנכס, כשנתיים וחצי לפני המקרה דנן, ומצא שהארובה אינה תקינה. אמנם אורן לא היתה מוסמכת לבצע תיקון כלשהו בתנור או בארובה, אולם כיבואן היה עליה לדאוג ולהתריע מפני הסכנה הצפויה בשימוש בתנור, במצבו. היא ידעה על הסיכון הרב שבהפעלת התנור ועל המקור הלקוי. אף-על-פי-כן, לא נקטה באמצעים סבירים להסרת הסיכון. במכתבים ששלחה לא היה די, כדי להזהיר באופן חד משמעי על סיכון החיים הכרוך בשימוש בתנור. בנסיבות אלו מצא השופט המלומד קמא, כי מותו של המנוח לא בא לאורן בהפתעה, והיא ידעה כאמור גם על נזקים שנגרמו בעבר מתנור זה. לפיכך, מידת אחריותה לדעתו מוגברת, זאת בעיקר בשל היסוד הנפשי הגלום בהתנהגותה הרשלנית. לנוכח האמור, מסקנתו היא, כי האשמה המוסרית הדבקה באורן עולה על זו שיש לייחס לחברת הגז, ועל-כן לפי המבחנים שהוחלו על סעיף 84 לפקודת הנזיקין, אחריותה של אורן גבוהה יותר ומגיעה לשיעור של 65%. ראשית ייאמר, כי אין בידינו לקבל את טענות דדון בערעור שכנגד, לכך שאשמה של אורן הוא מכריע. יתר-על-כן, דעתנו היא, שבית-משפט השלום הפריז בשיעור האחריות אשר ייחס לאורן, בהשוואה לחברת הגז. לדעתנו, אחריות חברת הגז ואשמה המוסרי עולים על חלקה של אורן, ועל-כן יש לקבוע את אחריות אורן כלפי חברת הגז בשיעור של 40% בלבד. ככלות הכל, אורן התריעה בכתב ובעל-פה על התקלה ועל הסכנה, ומאז שנציג אורן ביקר במקום ועד לאירוע התאונה חלף פרק זמן ממשי, שהספיק לכך שאורן תניח אפשרות שחברת הגז תטפל בנושא, בין אם לאור המכתב שנשלח, בין אם בשגרת העבודה ובין אם בתוקף חובתה הסטטוטורית וחובת הזהירות החלה עליה. ואכן, בפרק זמן ממושך זה המשיכה חברת הגז לספק גז למערכת, מבלי לערוך בדיקות או להנהיג מערך בקרה כמתחייב מהסיכונים הכרוכים באספקתו. בהגיענו למסקנה האמורה אנו ערים לאפשרות שהמכתבים ששלחה אורן לא הגיעו ליעדם, אלא שענייננו בבחינת האשם שלה והאחריות המוסרית שיש להטיל עליה בהשוואה לאחריות של חברת הגז. בשל מחדלי אורן אומנם הוחלט בגלגול הקודם להטיל עליה אחריות, אלא שאין ללמוד ממחדלים אלה שאחריותה מוגברת ועולה על זו של חברת הגז, שכאמור התעלמה כליל מחובותיה הסטטוטוריות ומחובת הזהירות החלה עליה, לאחוז באמצעי ביקורת מספקים. על יסוד האמור, פסק-דינו של בית-משפט השלום יתוקן באופן שעל אורן יהיה לשפות את חברת הגז בשיעור של 40% בלבד. השיפוי יחול על סכום הנזק כולו, בשים לב לכך שלהלן יובהר, כי החיוב של חברת הגז ושל עובדיה לוי כלפי ההורים הוא ביחד ולחוד. עם זאת, אין צריך לומר כי חברת הגז אינה רשאית לגבות ממי מהצדדים השלישיים מעבר לחלקו ביחס לתשלום ששולם על-ידה בפועל. סכום הפיצויים 12. סכום הפיצויים העיקרי שקבע בית-משפט השלום מורכב למעשה משניים: פיצויים עבור הפסדי שכר לשנים האבודות ונזק שאינו נזק של ממון (קיצור תוחלת חיים). הפיצוי עבור הפסדי השכר בשנים האבודות נקבע על יסוד הכרעת בית-משפט העליון בע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטניגר ז"ל הנ"ל (פ"ד נח(4) 486). הפסיקה גם קבעה, שהלכה זו חלה באופן רטרוספקטיבי על תביעות התלויות ועומדות (רע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אחמד עבד אל חמיד ז"ל, ניתן ביום 27.2.06). בנושא דרך חישוב הפיצוי עבור השנים האבודות לקטין קיימות מספר גישות: האחת, חישוב לפי שיטת הידות; השנייה, חישוב לפי הוצאות מוגברות; השלישית, לפי אומדן גלובלי. בית-משפט השלום בחר באפשרות השלישית וקבע את סכום הפיצויים באופן גלובלי, על סך של 400,000 ש"ח. בע"א (י-ם) 6566/05 עזבון המנוח מוחמד חטאב ז"ל נ' הרץ (ניתן ביום 10.1.06), החליט בית-משפט זה, כי כדי למנוע חוסר אחידות בפסיקות בתי המשפט, כאשר התוצאה לגבי קטינים אמורה להיות אחידה, זולת נושא ההיוון (והתחשבות חלקית במס הכנסה בתיקי תאונות דרכים), יש לפסוק בהתאם לשיטת ההוצאות המוגברות ולפי פיצוי בשיעור של 30%, כל זאת עד שתפסק בנושא הלכה מחייבת בבית משפט העליון (לטיעון בדבר אי ההצדקה לפסוק פיצויים עבור הפסדי שכר בשנים האבודות למי שאין בו תלויים, ראו: י' גלעד "בעקבות פסק-דין עיזבון אטינגר - לשאלת הפיצוי הראוי של נזקי 'השנים האבודות'" עלי משפט ד (תשס"ה) 47). בנסיבות אלו היה מקום לתקן את פסק-דינו של בית-משפט השלום בהתאם לחישוב האמור, כאשר החישוב ייעשה ליום מתן פסק הדין בבית-משפט השלום, בהיוון כפול עד גיל 21 ועל פי חישוב הפסדי שכר עד גיל 67, על בסיס השכר הממוצע במשק (ללא ניכוי מס). בפריט עבור קיצור תוחלת החיים פסק בית-משפט השלום סך של 900,000 ש"ח, כולל ריבית שהצטברה. המגמה בשנים האחרונות הייתה להעלות את רף הפסיקה באשר לראש נזק זה, שבעבר נפסקו בו סכומים צנועים יותר. עם-זאת, לנוכח ההכרה בראש הנזק של השנים האבודות יש מקום לשקול התאמה בין ראשי הנזק, שכן אחד מהשיקולים להגדיל את שיעור הפיצויים עבור קיצור תוחלת החיים היה העדר פיצוי עבור הפסדי שכר בשנים האבודות, לפי ההלכה שחייבה באותה עת. אנו סבורים, כי הסכום שפסק בית-משפט השלום על-פי אומדנה כללית הוא גבוה גם ללא ההתאמה הנ"ל (השוו: ר' פרי "על חוסר העקביות בפסיקת פיצויים בגין קיצור תוחלת חיים" עלי משפט ד (תשס"ה) 151). בנסיבות אלו דעתנו היא, כי היה מקום להפחית את הפיצוי הכולל עבור קיצור תוחלת החיים ולהעמידו על סך של 700,000 ש"ח ליום מתן פסק הדין בבית-משפט השלום (כולל הריבית לעבר). חרף כל האמור לעיל, מסקנתנו הסופית היא, כי הערעור בכל הנוגע לסכומי הפיצויים צריך להידחות, שכן התוספת הנובעת מחישוב הפסדי השכר בשנים האבודות שקולה בערכה, פחות או יותר, להפחתה של הפיצוי בגין קיצור תוחלת חיים. ככל שקיים הפרש, הריהו שולי ואינו מצדיק התערבות מצד ערכאת הערעור. 13. בנושא אחד אנו סבורים כי יש צדק בערעור ההורים. כוונתנו היא לכך שבהחלטה הראשונה לא נקבע במפורש כי החיובים של חברת הגז ושל עובדיה לוי הם יחד ולחוד. אם נובע מההחלטה כי החיובים הם נפרדים אזי אין לכך הצדקה. בין אם נראה בשני מזיקים אלה מעוולים במשותף ובין אם נראה בהם מעוולים בנפרד אשר גרמו לנזק אחד שאינו ניתן להפרדה, המסקנה היא כי חיוביהם הם ביחד ולחוד. עניינים נוספים בערעורים 14. בערעורים הועלו עוד טענות שונות ומגוונות, שלא לכולן התייחסנו בפסק-דיננו לעיל. פירושו של דבר, שאנו סבורים כי כל הטענות הללו, שלא ראינו להתייחס אליהן מפורשות - דינן להידחות. אלה הם פני הדברים גם באשר לטענת חברת הגז, לגבי דחיית בקשתה להגיש חוות-דעת של מומחה. חברת הגז ביקשה להגיש את חוות הדעת באיחור, בשלב ההוכחות. הערכאה הדיונית רשאית הייתה שלא לקבל בקשה זו, דבר שהיה שעלול להוביל לדחיות נוספות בשמיעת ההליך. בשיקול דעת זה לא מצאנו להתערב, מה גם שבסופו של דבר נקבעה האחריות של חברת אורן כלפי חברת הגז. אלה הם פני הדברים גם בכל הנוגע לערעורים המתייחסים להיקף האחריות של דדון ועובדיה לוי. הנימוקים של בית-משפט קמא מקובלים עלינו ובכל הנוגע לדדון, אנו סבורים שמתקיימת הזיקה הסיבתית המספיקה כדי להטיל עליו את האחריות, כפי שהוטלה. למסקנה זו הגענו הן בהתחשב בעובדה שדדון סגר את המרפסת - ולסגירה זו יש זיקה להעדר איוורור במקום - והן מהטעם שהוא ידע על אירוע ההרעלה הקודם בדירתו ולא נקט באמצעים המתחייבים. הוא ביקר בדירה ביום שהתנור דלק ולא עשה דבר כדי לתקן את הטעון תיקון. בצדק גם דחה בית-משפט קמא את התביעה האישית של ההורים, כניזוקים ישירים. המומחה מטעם בית המשפט, אשר מונה לבחון את מצבם הנפשי של ההורים, קבע כי הם אינם לוקים בנכות נפשית בעטיו של האסון. לאור זאת, לפי הלכת רע"א 444/87 אלסוחה נ' דהאן (פ"ד מד(3) 397), אין משתכללת להם עילת תביעה המיוחדת לקרוב הנעדר. סוף דבר 15. לאור האמור הערעורים נדחים, זולת תיקון בשיעור השיפוי של אורן כלפי חברת הגז, שיעמוד על 40%, חלף 65% שנקבעו בפסק הדין, וקביעת החיובים של הנתבעים בבית-משפט השלום ביחד ולחוד. בנסיבות האמורות תשא חברת הגז בהוצאות אורן בסך של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ. אין צו להוצאות בכל הנוגע ליתר הערעורים וליתר הצדדים. מקרי מוותמוצרי חשמל (הגנת הצרכן)גזתביעות בגין מקרי מוות