להלן פסק דין בנושא מכתב ללקוחות לשון הרע: פסק דין מבוא 1. בפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך 1,800,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע ופרסום תיאור כוזב. 2. התובעת, מוסך אדמירל בע"מ (להלן: "אדמירל") היא הבעלים של מוסך המתמחה בטיפול ברכבים מתוצרת חברת "רנו" וחברת "ניסן". בין השנים 1990- 2003 שימשה אדמירל כמוסך מורשה מטעם הנתבעת, קרסו מפיצי מכוניות בע"מ (להלן: "קרסו"), שהיא יבואנית רכבי "רנו" ו"ניסן". עם זאת, ההרשאה שניתנה לאדמירל התייחסה אך ורק לרכבים מדגם "רנו", ולא לרכבים מדגם "ניסן". 3. ביום 17.12.2003 החליטה קרסו להפסיק את ההתקשרות החוזית עם אדמירל, ולבטל את מעמדה של אדמירל כמוסך מורשה מטעם קרסו לטיפול ברכבי "רנו". ההחלטה באה על רקע חוסר שביעות רצון מתמשכת של קרסו מאופן התנהלותה המקצועית של אדמירל, לאחר התראות רבות שניתנו לה, ואשר להשקפתה של קרסו, לא הועילו. בהתאם לכך, נשלחה לאדמירל ביום 21.12.2003 הודעה על ביטול הרשאתה לטיפול ברכבי "רנו" (מוצג נ/23). 4. ביום 4.7.2004 שלחה קרסו מכתבים לכמאה ועשרים לקוחות של אדמירל, המחזיקים ברכבי "רנו", ואשר רכבם היה מצוי עדיין בתקופת האחריות של קרסו (ס' 3 לתצהירו של דוד משעלי, מנהל שרות ארצי של קרסו). לא נשלחו הודעות לאותם בעלי רכבים שתקופת האחריות לגבי רכבם כבר הסתיימה. וזה נוסח המכתבים: "א.ג.נ., הנדון: מוסך שרות למכוניות "רנו" ו"ניסן" בתל אביב על פי המידע ברשומותנו, הנכם לקוחות של קבוצת קרסו ואנו מודים לכם על כך. ברצוננו להביא לידיעתכם כי מוסך "אדמירל" אינו מוסך מורשה מטעמנו. הנכם מוזמנים לבחור מוסך המתאים לכם מתוך רשימת המוסכים המצורפת למכתב זה. כל המוסכים המופיעים ברשימה זו הינם מוסכים העומדים בכל הקריטריונים של רשת קבוצת קרסו וישמחו לשרתכם. לכל מידע נוסף, מחלקת השרות של קבוצתנו עומדת לרשותכם בטלפון: 1800224849. בברכה, מחלקת שרות קבוצת קרסו" אדמירל טוענת כי הפרסום במכתבים אלה מהווה לשון הרע וכן עוולה מסחרית כמשמעה בחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט- 1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"), בגינם היא זכאית לפיצוי. קרסו טוענת כי הפרסום אינו מהווה לשון הרע, ולחלופין, אם מדובר בפרסום לשון הרע, אזיי עומדת לה הגנת אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ז- 1967 (להלן: "החוק"), וכן הגנות ס' 15(2) וס' 15(3) לחוק, שעניינן פרסום בתום לב שנעשה עקב חובה חוקית, מוסרית או חברתית ולשם הגנה על ענין אישי כשר. קרסו מוסיפה ומציינת כי הפרסום אינו מהווה עוולה מסחרית לפי חוק עוולות מסחריות. 5. בכתב התביעה ובתצהיר מטעם אדמירל נטען כי פרסום דומה נעשה גם בעיתונות, אך משום מה לא צורף לכתב התביעה או לתצהיר עותק של הפרסום הנטען כמתחייב מס' 23 לחוק, וגם לא פורט באיזה עיתון בדיוק בוצע הפרסום. אדמירל גם לא טרחה לצטט את תוכן הפרסום. רק בשלב הסיכומים התיימרה אדמירל לראשונה לצטט את תוכנו של הפרסום בעיתון, דבר שלא היתה רשאית לעשות משום שלא הובאה על כך כל ראיה. על כן, הגם שאין חולק כי היה פרסום כלשהו בעיתון (ראה עדותו של דוד משעלי, בע' 36 לפרוטוקול), לא הוכח תוכנו של הפרסום בעיתון ויש לדון אך ורק בפרסום באמצעות המכתבים שנשלחו ללקוחות. האם הפרסום מהווה לשון הרע 6. השאלה הראשונה שיש לדון בה היא הפרסום מהווה לשון הרע כמשמעה בס' 1 לחוק. ס' 1 לחוק כולל מספר חלופות שכל אחת מהן מהווה לשון הרע: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית; בסעיף זה, "אדם" - יחיד או תאגיד." קרסו טוענת כי הפרסום שנעשה לגבי אדמירל איננו משפיל ואיננו מבזה, ועל כן אין עסקינן כלל בלשון הרע. אין בידי לקבל טענה זו. החלופות של פרסום משפיל או מבזה אינן ממצות את כל החלופות המהוות לשון הרע. במקרה דנן מתקיימת החלופה של ס' 1(3) לחוק, משום שעסקינן בפרסום שעלול מעצם טיבו וטבעו לפגוע בעסקה של אדמירל. ברור שפרסום כזה, הנשלח אל לקוחותיה של אדמירל, עלול להביא לכך שיחדלו מהבאת רכבם לתיקון במוסך אדמירל, ויעדיפו את ביצוע התיקון במוסך אחר, המורשה מטעם קרסו. כידוע, המבחן האם פרסום מסויים מהווה לשון הרע, הוא מבחן אובייקטיבי: מהי המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333, 337). יישומו של מבחן הקורא הסביר מביא לכלל מסקנה כי הקורא הסביר עלול היה בהחלט להדיר את רגליו מכאן ואילך מן המוסך של אדמירל, ועל כן עסקינן בפרסום לשון הרע. האם עומדת לקרסו הגנת אמת בפרסום 7. קרסו טוענת כי עומדת לה הגנת אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק, הקובע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש." קרסו טוענת כי הדבר שפורסם היה אמת, שכן הרשאתו של מוסך אדמירל לשמש כמוסך מורשה מטעמה של קרסו בוטלה עוד קודם לפרסום, ובנוסף, היה ענין ציבורי לבעלי הרכבים לדעת את המצב העובדתי. מאידך, אדמירל טוענת כי לא עומדת לקרסו הגנת אמת בפרסום: אדמירל לא היתה מעולם מוסך מורשה לרכבי "ניסן", אלא אך ורק לרכבי "רנו", ולכן אין זה נכון שבוטלה הרשאתה לשמש כמוסך לרכבי "ניסן"; אדמירל ניהלה מוסך למופת ולקוחותיה היו מרוצים תמיד מן השרות שקיבלו; ניתן היה לכתוב את המכתב בצורה מדוייקת יותר, כך שיובהר כי עד סוף שנת 2003 היתה אדמירל בעלת הרשאה, וכי זו בוטלה רק משנת 2004 ואילך, ולא כפי שמשתמע מן המכתב, כאילו מעולם לא היתה אדמירל מוסך מורשה מטעם קרסו; אדמירל מציינת כי מאז שנת 2001 נאסר על יבואני הרכב להתנות את תוקפה של האחריות בקבלת שרות במוסכי שרות בלבד (ראה מוצג ת/2), ולכן צריך היה לציין במכתב כי ניתן להמשיך בביצוע טיפולים לרכב במוסך אדמירל מבלי שהאחריות לרכב תיפגע, או לשלוח מכתב הכולל אך ורק את רשימת המוסכים המורשים, מבלי להתייחס באופן פרטני למוסך אדמירל. 8. אם נבחן אחת לאחת את מילות הפרסום, נגלה כי למעט הכותרת, אליה נתייחס בהמשך, כל משפט במכתב משקף את האמת לאמיתה: הפניה נעשתה ללקוחותיה של קרסו, קרי, מי שקנו באמצעותה רכבים מדגמי "רנו"; בעת כתיבת המכתב- יום 4.7.2004- אדמירל כבר לא היתה מוסך מורשה מטעם קרסו; כל המוסכים ששמם צורף למכתב היו מוסכים מורשים של קרסו, העומדים בכל הקריטריונים של קרסו. אכן, ניתן היה לנסח את המכתב בצורה שתפגע פחות באדמירל, במובן זה שניתן היה לציין כי אדמירל היתה מוסך מורשה של קרסו עד סוף שנת 2003, או לחלופין, לשלוח מכתב הכולל אך ורק את רשימת המוסכים המורשים, מבלי להזכיר כלל את שמה של אדמירל. יחד עם זאת, לצורך הגנת אמת בפרסום אין בודקים את השאלה האם ניתן היה להשתמש בנוסח פוגע פחות, אלא המבחן הוא עובדתי גרידא: האם מה שפורסם היה אמת. התשובה לשאלה זו היא אחת ויחידה: הפרסום היה אמת לאמיתה. אכן, לכאורה נוצר הרושם כי בכותרת הפרסום נפלה טעות, שכן נרשם שם "מוסך שרות למכוניות "רנו" ו"ניסן" בתל אביב", למרות שאין חולק כי אדמירל לא היתה מעולם מוסך מורשה לרכבי "ניסן", אלא אך ורק לרכבי "רנו". עם זאת, הלכה למעשה אין מדובר בטעות, שכן לא נכתב בפרסום שאדמירל היתה מוסך מורשה לרכבי "ניסן", אלא אך ורק שהיא מוסך שרות לרכבי "ניסן", ועל כך אין חולק, שכן אדמירל נתנה שרות לרכבי "ניסן" (ראה ס' 6.1 לסיכומיה של אדמירל), הגם שלא היתה מוסך מורשה לכך מטעם קרסו. בנוסף, גם אם מאן דהוא עלול היה להבין את הפרסום כאילו היתה אדמירל מוסך מורשה גם לרכבי "ניסן", הרי שמדובר בפרט לוואי שאין בו כל פגיעה של ממש באדמירל, ולכן הגנת אמת בפרסום אינה נשללת מחמת הטעות שנפלה בכותרת המכתב, כאמור בס' 14 סיפא לחוק. 9. השאלה הבאה שיש לבחון היא האם היה בפרסום ענין ציבורי. על כך משיב דוד משעלי, מנהל שרות ארצי של קרסו, כי ישנם לקוחות, בעיקר כאלה שרכבם מצוי עדיין בתקופת האחריות, אשר חשוב להם להכנס למוסך מורשה מטעם היבואן, משום שגם אם מדובר בטיפול תקופתי רגיל, הרי שלנוכח המכוניות המתקדמות והמתוחכמות של היום, הלקוח מעדיף עדיין מוסך שנמצא בקשר מסחרי הדוק עם היבואן, מקבל ממנו מידע טכני שוטף, ועובדיו עוברים הכשרות מטעם היבואן (ס' 4 לתצהירו). אכן, מאז שנת 2001 נאסר על יבואני הרכב להתנות את האחריות לתקינותו של הרכב בכך שהשרות יינתן במוסך מורשה בלבד, אך עדיין, המקום שבו ניתן לממש את אחריות היצרן או היבואן, קרי, לקבל תיקונים בלא תשלום כספי, בגין תקלות המכוסות באחריות, הוא אך ורק במוסך מורשה (ס' 6 לתצהירו של משעלי). אין ספק כי ללקוח שרכבו מצוי עדיין בתקופת האחריות, יש אינטרס ראשון במעלה לדעת מיהם המוסכים המורשים מטעם היבואן, על מנת שבמקרה של תקלה המכוסה על פי תנאי האחריות, הוא יוכל לקבל שרות חינם אין כסף, בשונה ממוסך שאינו מורשה מטעם היבואן. אכן, אם בסופו של דבר יבחר לבצע את התיקון במוסך שאינו מורשה, דבר זה לבדו לא יפקיע את האחריות של היבואן או היצרן, כמתחייב מן הצו שניתן בענין זה לפי חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח- 1988, אך עדיין חשוב ללקוח לדעת אילו הם המוסכים אשר בהם לא יידרש לשלם עבור השרות שיקבל. על כן, יש לקבוע כי היה בפרסום עניין ציבורי לאותם בעלי רכבים בתקופת האחריות, אליהם נשלחו המכתבים נשוא התביעה. באשר לטענה לפיה ניתן היה להסתפק במכתב כללי, המפרט את שמות המוסכים המורשים מבלי לאזכר באופן ספציפי את העדר הרשאתו של מוסך אדמירל, הרי שמכתב כזה עלול היה להחטיא את מטרתו, שכן בעת רכישת הרכבים, קיבלו הלקוחות רשימת מוסכים מורשים הכוללת את מוסך אדמירל, ואם היו מקבלים רשימה מעודכנת מבלי להפנות את תשומת ליבם לכך שמוסך אדמירל נגרע מן הרשימה, מן הסתם חלקם לא היו שמים לב לשינוי, ומטרת ההודעה היתה מוחמצת. בצדק העיד משעלי כי "צריך להפנות את תשומת הלב למוסך הספציפי" (ע' 32 לפרוטוקול). חשוב לציין בהקשר זה כי המכתבים הופצו אך ורק לאותה קבוצה מצומצמת של לקוחות שרכבם נמצא בתוך תקופת האחריות: "ההוראה שקיבלתי להפיץ את המכתב היתה מפורשת לאלה שהם בתוך תקופה של 3 שנות האחריות." (עדותו של משעלי, בע' 29 לפרוטוקול). משמע, קרסו הקפידה שהמכתבים יופצו רק לאותם לקוחות שהיה להם אינטרס ישיר וממשי בקבלת המידע, ולא הרחיבה את הפרסום מעבר לקבוצת ההתייחסות הרלבנטית בנסיבות הענין. אשר על כן, מדובר בפרסום דברי אמת שהיה בהם עניין ציבורי, וממילא עומדת לקרסו הגנת אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק. די בכך כדי להביא לדחיית התביעה בגין פרסום לשון הרע. 10. לנוכח העובדה שעומדת לקרסו הגנת אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק, מתייתר הצורך לדון בהגנות לפי ס' 15 לחוק. עם זאת, יש לציין כי עומדות לקרסו הן הגנתו של ס' 15(2) לחוק והן הגנתו של ס' 15(3) לחוק. סעיפים אלה קובעים כי: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: ... (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום; (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;" אין ספק כי בנסיבות שתוארו לעיל, היתה מוטלת על קרסו, בתור יבואנית הרכבים, חובה מוסרית וחברתית להסב את תשומת ליבם של לקוחותיה לכך שאדמירל חדלה להיות מוסך מורשה מטעמה, שאם לא כן, היתה נמנעת מאותם לקוחות ההטבה השמורה למי שמקבל שרות בתקופת האחריות במוסך מורשה מטעם היבואן, קרי, קבלת שרות חינם בגין תקלות הנופלות בגדרה של האחריות. באותה מידה ממש, ומאותם טעמים, יש לקבוע כי הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של האדם אליו הופנה הפרסום. בנוסף, מדובר בפרסום שנעשה בתום לב, משום שעומדת לקרסו חזקת תום הלב לפי ס' 16(א) לחוק, הואיל והפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות הענין. אין ספק שמדובר בפרסום סביר והוגן, משום שאין בו כל התייחסות לסיבה שבגינה בוטלה ההתקשרות עם אדמירל, קרי, חוסר שביעות הרצון הנמשכת של קרסו מאופן התנהלותה של אדמירל. לו היתה כאן כוונה לגרום נזק לאדמירל, יכולה היתה קרסו לציין את הסיבה להפסקת ההתקשרות עם מוסך אדמירל, דבר שלא נעשה. על כן, דינה של התביעה בגין פרסום לשון הרע להדחות גם לנוכח העובדה שעומדות לקרסו ההגנות לפי ס' 15(2) ו- 15(3) לחוק. 11. למעלה מהצורך אציין כי הובאו בפניי ראיות משכנעות לכך שבמרוצת השנים התעוררו בעיות מקצועיות באופן פעולתו של מוסך אדמירל, כפי שפורט בתצהירו ובעדותו של רמי ונונו, מדריך טכני בכיר אצל קרסו, שעדותו היתה מהימנה עליי ולא נסתרה. התרשמתי שונונו זוכר היטב את המקרים עליהם העיד, אשר גם תועדו בזמן אמת בעקבות ביקורים שערך במוסך אדמירל. הבעיות החריפו בשנים 2001- 2003 (ראה מוצגים נ/23- נ/27 וכן נ/36- נ/37). בנסיבות אלה, ברור שההחלטה להפסיק את ההתקשרות עם מוסך אדמירל ולבטל את מעמדו כמוסך מורשה, נעשתה מתוך שיקולים ענייניים, ואין כל יסוד לטענתה של אדמירל, כאילו ההחלטה התקבלה משיקולים זרים. הא ראיה, לאחר סיום ההתקשרות עם אדמירל, נפתחו מוסכים מורשים אחרים מטעם קרסו, מה ששולל את טענתה של אדמירל כי ביטול הרשאתה נועד לספח את לקוחותיה אל המוסך המרכזי של קרסו (ראה הודאתו של ישראל זלאיט, מנהלה של אדמירל, בע' 18 לפרוטוקול). אין גם כל ממש בטענה כאילו ההתקשרות עם אדמירל הופסקה רק משום שזו סירבה לחתום על חוזה ההתקשרות שהוצע לה, מן הטעם הפשוט, שבעת הרלבנטית כלל לא הוצע לה לחדש את ההתקשרות עם קרסו. לא בכדי לא ניסתה אדמירל להגיש תביעה משפטית נגד קרסו בגין הפסקת ההתקשרות עימה וביטול מעמדה כמוסך מורשה. יצויין עוד כי מעדותו של ישראל זלאיט, מנהלה של אדמירל, עלה כי הוא היה מודע לחוסר שביעות הרצון של קרסו מאופן התנהלותו של המוסך, הגם שחלק על טענותיה של קרסו. על כן, זלאיט ידע מראש על הכוונה לסיים את ההתקשרות עם אדמירל. הדבר עולה גם מהתראות חוזרות ונשנות ששלחה קרסו לאדמירל לאורך תקופה ממושכת (ראה נ/14, נ/15, נ/36- נ/39). האם הפרסום מהווה עוולה מסחרית 12. אדמירל טוענת כי משלוח המכתבים מהווה עוולה מסחרית לפי ס' 2 (א) לחוק עוולות מסחריות, הקובע: "לא יפרסם עוסק מידע ולא יגרום לפרסום מידע, אשר הוא יודע או שהיה עליו לדעת שהוא אינו נכון, לגבי עסק, מקצוע, נכס או שירות, שלו או של עוסק אחר (להלן -תיאור כוזב)." לטענתה, הפרסום לפיה אדמירל הפסיקה להיות מוסך מורשה של "ניסן" הוא פרסום כוזב משום שקרסו יודעת שאדמירל מעולם לא היתה מוסך מורשה למכוניות "ניסן". יש לדחות טענה זו בהיותה הרחבת חזית. בכתב התביעה, כמו גם בתצהירה של אדמירל, לא הועלתה כל טענה באשר לאזכור של מכוניות "ניסן", אלא אך ורק בקשר לביטול ההרשאה לגבי מכוניות "רנו". רק בשלב הסיכומים, נטען לראשונה כי התיאור הכוזב נוגע לאזכורם של רכבי "ניסן". גם לגופו של ענין אין מדובר בתיאור כוזב, שכן אין בפרסום כל אמירה לפיה אדמירל היתה אי פעם מוסך מורשה למכוניות "ניסן", אלא רק שהיא מוסך שרות למכוניות "ניסן", דבר שאין חולק כי הוא נכון, הואיל ובפועל ניתן שם שרות גם לרכבי "ניסן" (ואדמירל אף ביקשה בעבר לקבל הרשאה לטיפול ברכבי "ניסן"). 13. אין לקבל את טענתה של אדמירל כאילו פרסמה קרסו את העובדה שאדמירל אינה עומדת בקריטריונים שלה. מה שנכתב בפרסום הוא שכל המוסכים המפורטים ברשימה שצורפה למכתב עומדים בקריטריונים של קרסו. לא נאמר דבר וחצי דבר בנוגע לשאלה האם אדמירל עומדת בקריטריונים של קרסו (הגם שהתחוור מתוך הראיות כי אדמירל לא עמדה בקריטריונים, ולכן בוטלה הרשאתה). 14. אדמירל טוענת כי בוצעה כלפיה עוולה לפי ס' 3 לחוק עוולות מסחריות, הקובע: "לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן, על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר." יש לדחות טענה זו. ס' 3 דן בהכבדה פיזית, ולא בפגיעה בעסק מחמת פרסום מידע אודותיו. פרסום מידע פוגעני מוסדר בגדרו של ס' 2 (א) לחוק עוולות מסחריות, אשר כפי שצויין לעיל, אינו חל בעניננו. בנוסף, תנאי לתחולתו של ס' 3 הוא התנהגות בלתי הוגנת מצידו של עוסק, וכפי שבואר לעיל, לא ניתן לייחס לקרסו התנהגות בלתי הוגנת. סוף דבר 15. מכל הטעמים שפורטו לעיל, התביעה נדחית. אדמירל תשלם לקרסו שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.מסמכיםלקוחותלשון הרע / הוצאת דיבה