בתובעת טענה כי בעת שירדה בגרם המדרגות המוליך מן הבניין אל המדרכה, נתקלה במדרגה שבורה. בהעדר מעקה, לא היה לה במה להיאחז, והיא נפלה מן המדרגה העליונה למטה אל המדרכה. להלן פסק דין בנושא נפילה עקב מדרגה שבורה ללא מעקה: פסק דין 1. ביום 18.4.2002 הגיעה התובעת לניחום אבלים אצל משפחה המתגוררת ברח' חלמית 15, יפו (להלן - "הבניין"), בבניין הבנוי על חלקה 271 בגוש 6997. כשהחלו האבלים, ובכללם התובעת, לרדת במדרגות המוליכות מרחבת הכניסה לבניין למדרכה הציבורית לכיוון החניה, על מנת לנסוע לבית העלמין, מעדה התובעת ונפלה מגרם המדרגות למדרכה, ושברה את שני הפטישונים בקרסול שמאל. 2. התביעה הוגשה נגד מדינת ישראל, שהינה הבעלים הרשום של החלקה עליה נבנה הבניין. עוד בטרם הוגש כתב הגנה על ידי המדינה, הגיש ב"כ התובעת בקשה להתיר לו לתקן את כתב התביעה, ולהחליף את הנתבעת ב'עמידר - חברה לאומית לשיכון בישראל בע"מ' (להלן - "עמידר"), בהיותה 'החוכרת, המחזיקה, המנהלת והמשכירה של הבית' ואשר היתה 'הממונה והאחראית על הרכוש המשותף של הבית' [סעיף 2 לכתב התביעה]. 3. עמידר כפרה באחריותה לאירוע. עמידר גם הכחישה היותה הבעלים ו/או המחזיקה של הבניין ו/או הדירות בבניין, ולטענתה, על התובעת היה להגיש התביעה נגד דיירי הבניין, על פי חלקם ברכוש המשותף. בנוסף, כפרה עמידר בעצם קרות התאונה ונסיבותיה - ובנזק הנטען. 4. שאלת האחריות נסיבות התאונה כעולה מתצהירה, התובעת הגיעה לקרובת משפחה המתגוררת בניין, לשם ניחום אבלים. זו היתה הפעם הראשונה שהיא ביקרה במקום. בתום הביקור, בעת שירדה בגרם המדרגות המוליך מן הבניין אל המדרכה, נתקלה במדרגה שבורה. בהעדר מעקה, לא היה לה במה להיאחז, והיא נפלה מן המדרגה העליונה למטה אל המדרכה. מחקירתה הנגדית של התובעת, התווספו הפרטים הבאים: בבואה לבניין, הגיעה התובעת מדרך אחרת, כך שלא הכירה את גרם המדרגות בטרם התאונה. בתום הביקור, פנו הנשים האבלות לנסוע לבית העלמין באוטובוס שחיכה למטה, ולכן היו צריכות לרדת במדרגות. היא הלכה עם גיסתה, כשידיהן שלובות, התובעת בקצה המדרגות והגיסה לימינה, בחלק הפנימי יותר. המדרגה הראשונה עליה דרכה היתה שבורה, והיא מעדה. הגיסה ניסתה לתפוס בה אך לא הצליחה, והתובעת נפלה למדרכה. עדותה של התובעת היתה מהימנה. בשפתה הלא רהוטה, הצליחה התובעת להסביר את גירסתה לאירוע התאונה, בצורה בהירה, פשוטה ובלתי מתחכמת, והותירה רושם כנה ואמין. 5. לתאונה היתה עדת ראיה גיסתה של התובעת, לויאשוילי גילה, שהלכה בצמוד אליה מצד ימין. בעדותה בתצהיר מציינה הגיסה כי ראתה את התובעת "מתבלבלת עם הרגל על מדרגה שבורה", מנסה לתפוס עם היד את המעקה. אך לא היה מעקה ולכן היא, הגיסה, ניסתה לתפוס את התובעת, אבל התובעת נפלה הצידה מהמדרגות למדרכה. בחקירתה הנגדית נחקרה העדה על האמירה כי "ראתה את התובעת מתבלבלת עם הרגל", והסבירה, כי אמנם לא הסתכלה על רגליה של התובעת, אך הבחינה שהתובעת רצתה לדרוך על המדרגה, אך לא היה לה בסיס והיא "הולכת הצידה". העדה הבינה שמשהו קורה וניסתה לתפוס את התובעת, אך לא הצליחה. לאחר שהתובעת נפלה, הבחינה העדה כי המדרגה העליונה בגרם המדרגות - שבורה. עוד עולה מדבריה, כי התובעת וגיסתה היו בין הראשונות לרדת במדרגות, לא היו אנשים לפניהן, אלא לצידן בלבד. גם עדותה של הגיסה היתה מהימנה. שפתה היתה קולחת יותר, ועדותה הצטיינה ביתר תחכום מעדותה של התובעת. עדותן של התובעת וגיסתה מתיישבות זו עם זו. אמנם, התגלתה סתירה בין עדות התובעת, כי הגיעה לבניין מדרך אחרת, ולא דרך גרם המדרגות ממנו נפלה, לבין עדות הגיסה שטענה כי הן הגיעו באותה דרך, אך זו סתירה שאינה מהותית, ולאור פרק הזמן שחלף מאז התאונה, ובהתחשב בעובדה שמדובר במקום ששתיהן לא הכירו בטרם הגיעו לניחום אבלים באותו יום, אינני רואה בסתירה בעובדה בלתי מהותית זו כדי לגרוע ממהימנות העדויות. 6. לתמיכת גרסתה, הציגה התובעת תמונות של גרם המדרגות המדובר. התמונות צולמו על ידי צלם מקצועי, אליו התלווה בעלה של התובעת, כחודשיים לאחר התאונה. הצלם לא הובא לעדות, והתמונות התקבלו ללא עוררין מצד הנתבעת. גם לא הוצגו על ידי הנתבעת אסמכתאות אחרות שיש בהן כדי לשלול את הטענה, כי אכן מדובר בגרם המדרגות ממנו נפלה התובעת, וכי מצבו היה שונה מן המצב שניתן לראות בתמונות. ואכן, מן התמונות עולה כי מדובר בגרם מדרגות בן 7 מדרגות, בנוי מאבני מרצפת. מצד אחד של גרם המדרגות בנוי קיר. בצד השני, אין מעקה ואין כל מחסום או מאחז יד. המדרגות שבורות בחלקן: כך, למשל, המדרגה התחתונה ביותר שבורה בשני מקומות. במדרגה השלישית מלמטה יש שבר גדול במרכז המדרגה, וניתן לראות כי המדרגה העליונה, בצידה המרוחק מן הקיר והקרוב לחלל, המדרגה שבורה בשפתה וקיים חסר של חלק מן המרצפת ממנה עשויה המדרגה. צורת הפגם במדרגה העליונה מתיישב עם עדויותיהן של התובעת וגיסתה, כי התובעת מעדה כשהניחה את הרגל על המדרגה השבורה, ולא היה לה בסיס על מה לדרוך, והיא נפלה הצידה, שמאלה ולמטה. 7. תמיכה נוספת לטענות התובעת נמצאה בחוות דעתו של האדריכל קובי ברבן, שהתקבלה מבלי שנחקר עליה. בחוות דעתו מגיע המומחה למסקנה, לאחר שבקר במקום ובדק ומדד את המדרגות, כי מהלך המדרגות מסוכן, לא תקני ולא בטיחותי. העדר המעקה מהווה מפגע חמור במיוחד, והוא מנוגד לסעיף 3.42 לתקנות התכנון והבניה, האוסר על בניית מהלך מדרגות, פנים או חוץ, המכיל יותר מ-3 מדרגות, ואשר מתוחם מצידו האחד בקיר, מבלי שבצידו האחר יותקן מעקה. 8. בעדותן המהימנה של התובעת וגיסתה, בחוות דעת האדריכל, שלא נסתרה ובתמונות שהוגשו, ובהעדר כל עדות או ראיה נגדית מטעם עמידר, הרימה התובעת את נטל הראיה המוטל עליה להוכיח את גרסתה לאירוע התאונה. אשר על כן, הנני קובעת כי התובעת מעדה על המדרגה העליונה בגרם המדרגות של הבניין, שהיתה שבורה, ובהעדר מעקה או מאחז יד, נפלה התובעת מגרם המדרגות למדרכה שמתחתיה. עוד הנני קובעת, כי גרם המדרגות שבו מעדה התובעת היה בלתי בטיחותי ומסוכן בשל השברים המרובים במדרגותיו, ובשל העדר מעקה או מאחז יד בצד המרוחק מן הקיר הגובל בו, והוא נבנה בניגוד לדרישות תקנות התכנון וההבניה, המחייבות במצב זה להתקין מעקה. 9. אחריותה של הנתבעת התובעת מייחסת האחריות לתאונה לנתבעת. לטענתה, הנתבעת הינה מחזיקת המקרקעין, לרבות הרכוש המשותף של הבית המשותף המכיל שני בניינים: חלמית 13 וחלמית 15. עוד טוענת התובעת, כי המדינה, שהינה הבעלים הרשום של החלקה עליה בנויים הבניינים המהווים את הבית המשותף, העבירה את ניהול הבית המשותף לידי הנתבעת, אפשרה לה לנהלו ולתחזקו, להעביר בו את זכויות החוכרים, ולנהוג בו מנהג בעלים. כראיה לכך, מסתמכת התובעת על מכתבה של פולינה רובינשטיין, רכזת תפעול נכסים אצל 'עמידר' לבאי כוחה מיום 18.11.03 (ת/6) לפיו ".. הדירות עפ"י גוש/חלקה הנ"ל (גוש 6997 חלקה 271 - א.ז) שייכים לחברתנו. הרוב רשומים בפנקסי המקרקעין". הנתבעת כפרה בטענה. מטעמה העיד בנימין כהן, סגן מנהל המרחב ב'עמידר'. על פי תצהירו, בבנין שברח' חלמית 15 יפו, אין כלל דירות בבעלות 'עמידר'. עוד טוען מר כהן, כי על פי הוראות הנוהל ב'עמידר', בבניין שבו רוב הדירות הן בבעלות פרטית ולא של 'עמידר', 'עמידר' אינה מטפלת בבניין ואחזקת הבניין הינה באחריותו של ועד הבית. 'עמידר' אחראית רק לתחזוקה הפנימית של הדירות שבבעלותה. והואיל ובבניין שברח' חלמית 13 יש רוב רוכשים פרטיים, 84% מכלל הדיירים, גם ניהול והאחזקה של הבניין היא באחריות בלעדית של ועד הבית, ולכל היותר אשר לייחס ל'עמידר' אחריות רק כדי חלקה היחסי בסה"כ שטחי הרכוש המשותף. בחקירתו הנגדית, הבהיר מר כהן את השיטה על פיה פועלת 'עמידר': בבניינים בהם רוב הדירות הן בשכירות - 'עמידר' לקחה על עצמה את ניהול הבניין כולו, כולל ההיבטים הבטיחותיים (עמ' 27 שו' 14), כלפי משרד השיכון - מדינת ישראל, שהינה הבעלים של הקרקע. בבניינים בהם יש רוב של רוכשים, תפקידו של ועד הבית לנהל את הבניין, ובכלל זה, את הרכוש המשותף, לרבות מן ההיבטים הבטיחותיים, ו'עמידר' רק משתתפת כדי חלקה היחסי ברכוש המשותף, במקרה שבו ועד הבניין מחליט לבצע שיפוץ כלשהו. 10. מתעודת עובד ציבור שניתנה על ידי גב' שולמית שמר, מתכננת ערים ומנהלת גף תכנון בעירית בת ים, עולה כי הבניינים ברח' חלמית 13 וחלמית 15 רשומים שניהם כבית משותף אחד, בגוש 6697 חלקה 271. בבניין 15 - אין ל'עמידר' דירות בחזקתה ואין לה דיירים בשכירות, ואילו בבנין 13 היא מחזיקה 16% בלבד מסך הדירות בבניין. אלא, שהרכוש המשותף, ובכלל זה גרם המדרגות שבו ארעה התאונה, הינו רכוש משותף של שני הבניינים, ולכן אין נפקא מינה כי בבניין 15 אין בחזקתה של 'עמידר' דירות כלל. כלפי התובעת, שהינה בבחינת 'מוזמנת' למקרקעין, חבה 'עמידר' חובת זהירות, כמי שבחזקתה החלק היחסי של הרכוש המשותף, כמו שאר המחזיקים - רוכשי הדירות בבניינים. העובדה, שלתובעת היתה כנראה, עילת תביעה גם נגד שאר הדיירים, הרוכשים, בבניינים המהווים את הבית המשותף, לא גורעת מאחריותה של 'עמידר' כלפי התובעת, כבעלים או כמחזיקה של חלק, אפילו קטן, מן הדירות בבית המשותף. הנהלים שקבעה 'עמידר', כי היא נוטלת על עצמה את ניהול הבית המשותף רק בבניינים בהם יש רוב דיירים בשכירות, ואינה עושה כן בבניינים בהם יש רוב רוכשים, אינם מעניינה של התובעת. אלו נוהלים פנימיים, שלכל היותר תקפים בין 'עמידר' לבין הדיירים, אך אין בהם לגרוע מאחריותה של 'עמידר' כמחזיקה של החלק היחסי ברכוש המשותף, כלפי התובעת - שהוזמנה למקרקעין. החבות של הבעלים ברכוש המשותף, בגין אחזקה לקויה שלו, הינה יחד ולחוד [ראה: פרופ' י. ויסמן 'דיני קניין (בעלות ושיתוף) עמ' 493]. לפיכך יכולה התובעת להיפרע מ'עמידר' את מלא נזקיה. הנתבעת לא השכילה להגיש הודעות צד ג' נגד שאר בעלי הדירות בבניין, ולפיכך, עליה לשאת כלפי התובעת במלא נטל הפיצוי. אשר על כן, הנני קובעת כי 'עמידר' - הנתבעת, חבה בנזיקין כלפי התובעת, שמהוכח כי המדרגות המהוות חלק מן הרכוש המשותף, היו מסוכנות ופגומות. בעטיים של סיכונים אלו, נפלה התובעת ונחבלה. 'עמידר' התרשלה בתחזוקה התקינה של המדרגות, ועל 'עמידר' לפצות את התובעת בגין נזקיה. 11. רשלנות תורמת של התובעת התובעת אינה פטורה מאשם תורם. התובעת הינה בבחינת 'מוזמנת' למקרקעין. התברר כי היתה זו הפעם הראשונה בה הגיעה לבניין, ולא הכירה את גרם המדרגות לפני כן. יחד עם זאת, הסכנות הבטיחותיות שגרם המדרגות יצר היו גלויות לעין כל: המדרגות השבורות והיעדר מעקה או מאחז יד. בנסיבות אלו, היה על התובעת להקפיד במשנה זהירות על מדרך רגלה, ולהימנע מללכת בסמוך כל כך לקצה המדרגות, במקום שאין בו מעקה. הליכה על הסף, בגרם מדרגות שאינו מוכר, ואשר ניכר לעין כי המדרגות בו אינן שלמות, הינה לכשעצמה התנהגות רשלנית מצד התובעת. בנסיבות אלו, הנני סבורה כי יש לייחס לה תרומת רשלנות בשיעור 25%. 12. הנכות לתובעת נגרם שבר דו-פטישוני בקרסול רגל שמאל. היא הועברה לבית חולים 'וולפסון', שם עברה שיחזור פתוח של עצמות הקרסול וקיבוע פנימי של השברים באמצעות פלטה וברגים. לאחר הניתוח בוצע קיבוע בגבס, ונאסר עליה לדרוך על הרגל במשך חודש ימים, במהלכו נזקק לכסא גלגלים. לאחר הורדת הגבס היא עברה טיפולים פיזיוטרפיים, ונעזרה בהליכון. ביום 18.6.02 נותחה התובעת שוב להוצאת אחד הברגים. התובעת מתלוננת על כאבים עזים בקרסול, קושי בתנועה, חוסר תחושה ופגיעה בכושר התפקוד היום-יומי. היא מהלכת בצליעה ונעזרת במקל הליכה. בחקירתה הנגדית תארה התובעת כי בבוקר, בקומה, היא אינה יכולה להזיז את הרגל. היא עומדת ומבצעת תרגילי התעמלות כדי שתוכל להתחיל ללכת. בקיץ, היא חשה תחושת בערה ובחורף, בקור, היא סובלת מכאבים עזים ומתחושת קרח ונאלצת לטבול הרגל במים חמים. 13. הצדדים הגישו חוות דעת מטעמם. בשל הפערים בחוות הדעת, מונה ד"ר א. בלנקשטיין כמומחה מטעם בית המשפט. בבדיקתו את התובעת מצא המומחה הגבלות תנועה בקרסול. המומחה מציין קיומם של שינויים ארתריטיים ניכרים בפרק הקרסול, וחוסר חיבור גרמי של הפטישון החיצוני. בנוסף, ציין קיומה של צלקת רגישה ומכאיבה. ד"ר בלנקשטיין העריך את נכותה הצמיתה של התובעת בשיעור של 20% לפי סעיף 35(1)(ג) בשל הפגימה האורטופדית, ועוד 10% בגין צלקת מכאיבה ורגישה, ובסך הכל, הועמדה הנכות המשוקללת של התובעת על 28%. הצדדים הסכימו כי חוות הדעת מטעמם יוגשו ללא צורך בחקירות המומחים, אך זנחו ההסתמכות עליהם בסיכומים. גם ד"ר בלנקשטיין לא זומן להיחקר על חוות דעתו, וחוות דעתו לא הוזמה. לפיכך, הנני קובעת את נכותה של התובעת כתוצאה מן התאונה נשוא התביעה, בשיעורים שנקבעו בחוות דעתו של ד"ר בלנקשטיין. 14. גובה הנזק התובעת, ילידת 1937, היתה בת 65 במועד התאונה, וכיום כבת 70 שנה. התובעת עקרת בית, ולא עבדה מחוץ למשק ביתה. עובר לתאונה סבלה התובעת מבעיות בכתף, בעקבות תאונת דרכים, שזיכו אותה ב-5% נכות. בשל הבעיות בכתף נהגה לקחת משככי כאבים וקבלה טיפולי פיזיוטרפיה, אך לטענתה חרף מגבלות אלו, תפקדה במשק ביתה ללא עזרה. בעקבות התאונה דנן, קבלה התובעת לפרק זמן של כחצי שנה, עזרה וסיעוד מן המוסד לביטוח לאומי. לאחר מכן, שכרה שירותיה של עוזרת בית, פעמיים בשבוע למשך 5 שעות בכל פעם, בשכר של 35 ₪ ליום. כמו כן, נעזרה בבעלה שפרש לגמלאות בשנת 2002, אך מקץ שנה חזר שוב לעבודתו. התובעת עותרת לפסוק לה פיצוי בגין עזרת צד ג' בסכום חודשי של 1,470 ₪ מאז תום הסיוע של המוסד לביטוח לאומי ועד למותר חייה, וזאת בנוסף לעזרת בני משפחה שהוערכו בסכום גלובלי של 50,000 ₪. 15. אין לסכומים הנתבעים על ידי התובעת כל אחיזה בראיות. התובעת נמנעה מלהעיד את עוזרת הבית שלה, שהינה עוזרת קבועה. התובעת נמנעה מלהציג לבית המשפט את התשלומים שהיא משלמת לביטוח לאומי עבור עוזרת הבית. הימנעות מלהביא ראיות אלו תפעל לרעת גרסתה. אינני מקבלת את טענתה של התובעת כי היא זקוקה לעוזרת פעמיים בשבוע בהיקף הנטען. בדירתה מתגוררים רק התובעת ובעלה, ובנסיבות אלו, הנני סבורה כי די בעזרה בהיקף של 5 שעות שבועיות בלבד. זאת ועוד. אין חולק, כי גם עובר לתאונה דנן סבלה התובעת מבעיות בכתף. הנתבעת הציגה במסגרת תיק המוצגים מטעמה, חומר רפואי רב. גם התובעת הודתה כי נזקקה למשככי כאבים ולטיפולי פזיוטרפיה בגין הבעיות בכתף. בנסיבות אלו, הצורך להיזקק לעזרת צד ג' נובע הן מן הנכות הקודמת בכתף, והן מן הפגיעה בקרסול בתאונה הנוכחית, כאשר לכל פגימה תרומה שווה. הפיצוי יחושב, איפוא, לפי 10 שעות חודשיות (במעוגל) - בסכום של 350 ₪ לחודש. באשר לעזרת קרובי המשפחה, אינני סבורה כי אלו חרגו מן הקובל בין בני משפחה, וכי יש לזכות את התובעת בפיצוי נוסף בגין עזרה זו, אם בכלל. 16. הנני פוסקת, איפוא, לתובעת בגין עזרת צד ג' לעבר סך של 19,950 ₪, ולעתיד - עד סוף תוחלת חייה, סך של 52,230 ₪. 17. בנוסף, זכאית התובעת לפיצוי בגין כאב וסבל. בהתחשב בשיעור הנכות, בצורך לעבור שני ניתוחים, בטיפולים שקבלה ובמגבלות שנותרו לה, הנני מעמידה את הפיצוי בגין הנזק הבלתי ממוני על סך של 80,000 ₪. 18. התובעת עותרת לפסוק לה פיצוי בשל הצורך לרכוש תרופות משככי כאבים וכן נעליים מיוחדות. התובעת לא המציאה כל אסמכתא רפואית לכך. המומחה מטעם בית המשפט לא נשאל לדעתו, באם זקוקה התובעת במגבלותיה לנעל מיוחדת. התובעת לא צרפה לתיק המוצגים מטעמה קבלה על רכישת נעל מיוחדת. בנסיבות אלו, לא הוכיחה התובעת לא את הצורך להיזקק לנעל מיוחדת ולא את עלותה, ולא את עלות התרופות להן היא נזקקת, ועל כן יש לדחות הדרישה באב נזק זה. 19. אב נזק נוסף אותו תובעת התובעת הינו 'הוצאות נסיעה וניידות'. נכותה של התובעת אינה מבוטלת. התובעת התקשתה לעמוד, לא כל שכן אין היא מסוגלת ללכת מרחקים גדולים. אין ספק, כי הצורך שלה להיזקק לתחבורה כלשהי גבר בעקבות התאונה. אמנם, עד כה בעלה העיד כי הוא זה שמסיע אותה, שכן לתובעת אין רשיון נהיגה. אך מצב זה עלול להשתנות ברבות הימים, ובהתחשב במגבלות התפקודיות הנובעות מנכותה, הנני סבורה כי יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בגין הפגיעה בכושר ניידותה כתוצאה מן התאונה. הנני מעמידה סכום הפיצוי לעבר ולעתיד בגין הוצאות נסיעה וניידות על סך 25,000 ₪. 20. לסיכום התובעת הוכיחה את תביעתה כלפי הנתבעת. הנתבעת תפצה את התובעת בגין נזקיה כתוצאה מן התאונה כדלקמן: (א) עזרת צד ג' לעבר 19,950 ₪ (ב) עזרת צד ג' לעתיד 52,230 ₪ (ג) כאב וסבל 80,000 ₪ (ד) נסיעה וניידות 25,000 ₪ סך הכל 177,180 ₪ בניכוי 25% אשם תורם 44,295 ₪ סך כל הפיצויים 132,885 ₪ על סך כל הפיצויים יתווספו הוצאות משפט, בגין חוות דעת רפואיות ואגרת בית משפט, וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% ומע"מ כחוק.תאונות נפילהנפילה ברחוב / שטח ציבורינפילה במדרגותנפילה