להלן פסק דין בנושא נפילה במהלך חציית כביש: פסק דין התובעת, ילידת 1937, פסעה על מדרכה ברחוב אחוזה ברעננה, ביום 24.4.01, שעה: 13:15, ומול בית מס' 79 ביקשה לחצות את הכביש. בעת שהחלה לחצות את הכביש, כך לפחות נטען בכתב התביעה, נפלה ונפגעה. התובעת סבורה כי הנתבעת אחראית לפגיעה בה ועליה לפצותה על נזקיה שנגרמו בתאונה ועל כן הגישה את התביעה אשר בפני. בכתב התביעה טוענת התובעת, כי המדרכה במקום בו נפלה, הייתה גדורה בגדר דקורטיבית שמנעה התפרצות הולכי רגל אל הכביש וניתבה את תנועת הולכי הרגל מהמדרכה לעבר מעבר חציה מסומן ברוחב הכביש. התובעת טוענת כי כאשר הגיעה אל ה"פתח" שבגדר, היא ביקשה לחצות משם את הכביש, היה שם שיפוע חד צבוע בצבע אדום המיועד לשימושם של הולכי הרגל, לרבות אמהות הדוחפות עגלות ילדים. התובעת טוענת כי לאחר שפסעה צעד אחד על השיפוע, היא החליקה ונפלה על הכביש ונפגעה. בנסיבות המתוארות לעיל, טוענת התובעת, כי האחריות לנפילתה נופלת למעשה על שכמה של הנתבעת וטוענת כי עצם נפילתה חוסה בצלו של הכלל הראייתי (הדבר מדבר בעדו), המעוגן בסעיף 41 לפקודת הנזיקין ועל כן למעשה החובה על הנתבעת להוכיח שלא התרשלה בצורה שהביאה לנזקה של התובעת בלא שהתובעת תוכיח את תביעתה, שכן כאמור הדבר מדבר בעד עצמו ועצם נפילת התובעת מקום שנפלה ובנסיבות שנפלה, מעיד על הרשלנות בבניית המדרכה והשיפוע למעבר אם וילד והכביש. לחילופין, טוענת התובעת, שאם בית המשפט לא יקבל את טענתה בדבר החלת הכלל הנ"ל, הרי שהנתבעת למעשה התרשלה בכך שלא בנתה את מדרכותיה ורחובותיה כראוי וכנדרש ובכך גרמה למכשולים לעוברי אורח וכן סיכנה את בריאותם של עוברי האורח ולא גידרה ולא הזהירה את המשתמשים במדרכות מפני סיכונים הקיימים בהם, לא נהגה כעירייה זהירה או סבירה, התרשלה במילוי תפקידה והפרה את פקודת העיריות ותקנותיה, במיוחד סעיף 235 לפקודת העיריות. אקדים ואומר, שאינני מקבל את הטענה של התובעת בדבר החלת סעיף 41 לפקודה. כדי שיחיל בית המשפט את הסעיף על אירוע מסויים, חייבים להתקיים מספר אלמנטים. 41. חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה. מעיון בסעיף 41, אם כן רואים כי כדי שבית המשפט יחיל את הסעיף, יש להוכיח כי: לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו היכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק. כי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו. נראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה. על פי עובדות המקרה, אין לומר כי התובעת אינה יודעת מה גרם לנפילתה, או לא הייתה אמורה לדעת זאת. התובעת מייחסת את נפילתה לשיפוע אשר באבן השפה המיועד למעבר אם וילד וטענה כי נפילתה נגרמה בגין פגם בבנייתו של מעבר החציה ואבן השפה המובילה אליה, בכך שבניית השיפוע הייתה בניגוד לתקן, הייתה חלקה, צבועה בצבע אדום חלק והיו שיבושים במשטח האספלט שסמוך לאבן. לא נראה לי שיש מקום להחיל במקרה כזה את הכלל הנ"ל, שכן לא בכל מקום שיש אבן שפה למעבר אם וילד, יש בכך כשלעצמו סיכון למשתמשים במדרכה או במעבר החציה ואין להטיל על העיריה האחראית למרחב עצום של שטחים ציבוריים, אחריות לכל נפילה ולחייבה על פי הסעיף הנ"ל להוכיח העדר רשלנות מצדה. הטוען כי נפל בגלל מעשה רשלני או עבודה רשלנית של רשות מקומית, יואיל ויוכיח זאת. לפיכך, אין להחיל כאן את הכלל שבסעיף 41 ויש לבחון את ראיותיה של התובעת בענין האחריות של הנתבעת לנזק שנגרם לה. כלל הוא כי התובע פיצוי על נזק בגין מעשה או מחדל רשלני, חייב יהיה להוכיח אלמנטים אלה: א. קיומה של חובת הזהירות מצד הנתבע כלפי התובע, גם מושגית וגם קונקרטית. ב. הפרת החובה הקונקרטית כלפי הנפגע. ג. הקשר הסיבתי בין הפרת חובת הזהירות וגרימת הנזק. לפי עקרון זה, על התובעת להוכיח כי הנתבעת התרשלה בבניית אותו מעבר חציה או אותה אבן שפה משופעת וכי קיים קשר סיבתי בין רשלנותה של הנתבעת, כאמור, ובין נפילתה של התובעת. אין ספק כי עיריה האחראית להחזקת ולתחזוקת שטחים המיועדים לשימושו של הציבור, חייבת כלפיו באחריות מושגית שלא יפגע כתוצאה ממעשה או מחדל רשלניים שלה. ואין צורך להרחיב על כך את הדיבור. כמו כן, קיימת חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת, אשר השתמשה במדרכה, אותה העמידה הנתבעת לרשות הציבור, וכפי שנאמר בתביעה אף ניתבה את התנועה מהמדרכה אל מעבר החציה על ידי גידור המדרכה ומניעת זרימת הולכי הרגל באופן חופשי בכל מקום בכביש. על ידי גידור המדרכה והשארת פתח בגדר רק מול מעבר החציה, אמרה העיריה לציבור: "עבור רק מכאן". בנסיבות אלה "כאן" חייב להיות בטוח ובנוי בצורה שלא תגרום מכשלה או מפגע לקהל הרחב. התובעת טוענת כי נפלה כאשר פסעה מהמדרכה אל הכביש במעבר החציה, במקום אותו ייעדה הנתבעת להולכי רגל. האם הוכיחה התובעת כי קיים פגם בבנייתה של המדרכה או אבן השפה המשופעת המהווה רשלנות מצד הנתבעת, והאם יש קשר סיבתי בין נפילתה של התובעת לבין אותו פגם או מחדל או מעשה רשלני, אם קיימים, מצד הנתבעת? בתצהירה טוענת התובעת (סעיף 4 כדלקמן): "הנני מצהירה כי הירידה מהמדרכה אל מעבר החציה בנקודה זו מרוצפת באבני שפה גבוהות הצבועות בצע אדום וכי אחת מאבני השפה הנ"ל הוצאה ובמקומה קובעה אבן שפה זוויתית בשיפוע חד הנושאת את הכיתוב 'לאם ולתינוק' ". ובסעיף 4 (1) טוענת התובעת לאמור: "לא למותר לציין, כי אבן השפה הנ"ל הייתה שבורה, בעלת משטח לא אחיד וצבועה בצבע אדום ההופך את פניה למשטח חלקלק ומסוכן לדריכה. כן אדגיש כי נקודות החיבור שבין אבן השפה לכביש ולמדרכה הינן משובשות ומחורצות ומהוות מפגע בטיחותי, מסוכן, כשם שכך גם נקודות החיבור שבין אבן השפה הנ"ל לאבני השפה הסמוכות". יצויין, כי "התוספת" בדבר נקודות החיבור שבין אבן השפה לכביש ומצבן כנטען בתצהיר, לא מצאו ביטוי בכתב התביעה, אשר בו התובעת טענה כי לאחר שהיא פסעה צעד אחד על השיפוע, היא החליקה ונפלה על הכביש. ממקרא כתב התביעה ניתן להבין כי התובעת נפלה בגלל החלקה על אותה אבן שפה המיועדת לאם ולתינוק, ולא בגלל השיבוש אשר באספלט הצמוד לאבן השפה. אם כי נכונה טענת ב"כ הנתבעת, שיש כאן משום הרחבת חזית לאמור בכתב התביעה ואולם, אם אגיע למסקנה שאכן התובעת נפלה בגלל השיבושים בכביש ובחיבור בין הכביש לאבן השפה, שעולים לכדי רשלנות מצד הנתבעת, לא אתעלם מהדברים שכן ב"כ הנתבעת שהתנגד באופן כללי לעדות שמועה, סברה והרחבת חזית, לא התנגד כאשר התובעת העידה על נסיבות נפילתה. בחקירתה הנגדית, נתבקשה התובעת לתאר את נתיב הליכתה על המדרכה והגעתה אל האבן בה מדובר והיא סימנה על פני תמונה את נתיב הנסיעה והמקום בו הניפה את רגלה טרם נפילה (תמונה שסומנה 6.1) ובתיאור שהיא מסרה רואים שהיא הניחה את רגלה על האספלט במקום X אחד ואת רגלה השניה על האספלט במקום המסומן X2, קרי שהתובעת בחקירתה הנגדית אינה אומרת כי שמה את רגלה על פני משטח אבן השפה המיועד לאם ולתינוק, אלא על הכביש. מעדותה של התובעת, עולה (עמ' 4 ש' 22-25), שהיא מכירה את המקום, עוברת בו מידי פעם בפעם והיא יודעת שיש במקום אבן שפה משופעת למעבר אם וילד. כמו כן אומרת (בעמ' 5 ש' 26): "ש. לא היו שום הפרעות ולא הייתה בעיה לראות את תנאי הדרך והכביש? ת. כן. ש. האם לפני שירדת מהמדרכה אל הכביש האם הסתכלת וראית את אבן השפה? ת. לא, אני לא הסתכלתי על אבן השפה כאשר ירדתי. " כשנשאלה התובעת מי צילם את התמונות ת/3 ו6.1, השיבה: "בעלי צילם את התמונות, הוא צילם אותן מספר ימים לאחר שזה קרה, אני לא הייתי נוכחת בזמן שהוא צילם את התמונות". בעלה של התובעת לא בא להעיד על התמונות. התובעת נשאלה: "האם יש סיבה שמנעה מבעלך לבוא להעיד במשפט? והשיבה: לא". נוכח עדותה זו של התובעת, מותר להטיל ספק אם אכן בעלה של התובעת צילם את מה שצילם במקום בו טוענת התובעת כי נפלה, שכן היא בעצמה אומרת שהיא לא הייתה בזמן שהוא צילם כדי להצביע לו על המקום בו נפלה והוא יצלם זאת בזמן ההצבעה, אלא כנראה מסרה לו על המקום לפי הכתובת והוא צילם את התמונות. התובעת נשאלה על ידי ב"כ הנתבעת (עמ' 6 ש' 19), אם היא זוכרת איך נפלה, וכך השיבה: "התנועה נעצרה ואני התחלתי לחצות את הכביש, ברגל ימין ירדתי ואז מצאתי את עצמי מוטלת על המעבר". בתשובתה הספונטנית הראשונה לשאלה כיצד נפלה, היא אומרת שהחלה לחצות את הכביש ולא מסרה שהניחה את רגלה על המשטח של האם והילד ולא הזכירה החלקה. וכששוב שאל אותה ב"כ הנתבעת לשרטט את מהלך הליכתה ונפילתה, אומרת בשורה 28: "אני הלכתי על המדרכה בכיווץ החץ שאני מציירת בתמונה, הגעתי אל אבן השפה, שמתי רגל ימין במקום המסומן ב X בתמונה ואחריה באה הרגל השניה". שוב הייתה לתובעת הזדמנות לומר שהיא הניחה את רגלה על משטח אבן השפה אך לא אמרה זאת ואמרה שהיא הניחה את רגלה במקום המסומן ב X. ה- X לפי הסימון שלה נמצא דווקא על הכביש ולא על אבן השפה. ובהמשך, עמ' 7 ש' 4, אומרת: "הנפילה התרחשה מיד אחרי הירידה. שניה אחרי ששתי הרגליים היו על הקרקע, מצאתי את עצמי מוטלת על מעבר החציה". ונשאלת השאלה היכן מוזכרת אבן השפה המשופעת? היכן מוזכרת החלקה? לעומת זאת, עדת התביעה הגב' סטרכילביץ מסרה שממקום עומדה בכניסה לחנות בה עבדה במרחק ששווה לרוחב המדרכה, היא ראתה את התובעת כשהיא "רצתה לחצות וראיתי אותה נופלת על הישבן ומחליקה עם הישבן כלפי פנים". מדבריה של העדה ניתן להבין שהתובעת נפלה ואחר כך החליקה, אך התובעת עצמה אינה מזכירה החלקה בחקירתה הנגדית. יש לזכור שעל פי העדויות, התובעת החזיקה בידיה שתי שקיות, ובין היתר גם פלאפל. העדה מוסיפה לחוסר הוודאות באשר לגרסת התביעה, כאשר היא אומרת: "היא כאילו רצתה לרדת וראיתי אותה נופלת על השפה" (עמ' 11 ש' 1) וכן: "ראיתי אותה מחליקה. לא יודעת אם היא נתקלה, מישהו הפיל אותה, ראיתי אותה מחליקה על הרצפה, על השיפוע הזה" (ש' 5 ו- 6). אין ללמוד מדבריה של העדה כתמיכה בגרסה ברורה כלשהי, אם התובעת נפלה לפני שהתחילה לחצות, אם נפלה על המדרכה, או על השיפוע, אם נפלה בגלל החלקה או מישהו דחף או הפיל אותה. בענין האחרון התובעת העידה כי היו עוד אנשים שהלכו במדרכה וביקשו לחצות את הכביש וכאשר נשאלה אם מימינה או משמאלה , חשבה לרגע לפני שהשיבה ואמרה שמימינה לא היו אנשים, אך משמאלה כן היו. לעומת זאת, העדה הגב' סטרכילביץ אמרה שלא היו אנשים ביחד עם התובע כשנפלה. אם כן, הגרסה כי התובעת נפלה בגלל החלקה על משטח "האם והתינוק", לא הוכחה. אך אם נניח כי מאזן ההסתברות היה נוטה דווקא לטובתה של התובעת והייתי קובע שאכן היא הניחה את רגלה הימנית, בניגוד לעדותה המפורשת על משטח האם והילד, ומחליקה, עדיין נשאלת השאלה אם התובעת הוכיחה כי היא נפלה בגלל פגם מהותי במשטח או בצורת בנייתו, או בעצם בנייתו. המומחה מטעם הנתבעת, מר גיל רפאל, הגיש חוו"ד, אותה מסכם במילים כי לא נמצא כל סיכון בטיחותי בשימוש שעשתה התובעת באבן השפה המשופעת המיועדת למעבר עגלת ילדים. התובעת לעומת זאת לא הביאה חוו"ד מטעמה כדי לנסות להוכיח כי ישנו פגם או מכשול או מפגע בעצם בניית אבן השפה והצורה בה היא נבנתה כדי לבסס רשלנות מצד הנתבעת. ב"כ התובעת טוען בסיכומיו, שהתובעת החליקה על אבן שפה שבורה ועקומה אשר הוצבה לפני שנים רבות על ידי הנתבעת. הכרזה זו מנוגדת למעשה לחומר הראיות, כאשר התובעת, כאמור, לא טענה בחקירתה הנגדית שהחליקה על אבן השפה המשופעת. באשר לשבר אשר באותה אבן שפה, אכן ניתן להבחין בתמונות 6.1 והתמונות שצורפו לחוו"ד המומחה מטעם הנתבעת, אך לא הוכח קשר סיבתי בין קיומו של סדק רוחבי באבן השפה המשופעת (שהוא בקו ישר עם כיוון הליכת הולכי-רגל) ובין נפילתה של התובעת. ב"כ התובעת מנסה להסיק קיומה של רשלנות מצד הנתבעת בכך שבשנת 1973 פורסמו הנחיות לתכנון מעברי חציה להולכי רגל על ידי משרד התחבורה, המפקח על התעבורה, ת/2, לפיהן בעמ' 23 פיסקה י "א" נאמר: " בכדי לאפשר לעגלות ילדים ונכים לרדת מהמדרכה אל מעבר החציה בצורה נוחה, רצוי להנמיך עד כמה שאפשר את אבני השפה בתחום מעבר חציה עד כדי 6-8 ס"מ מפני הכביש, כפי שמקובל בכניסות לרכב. אין להתקין שיפוע באבן השפה בתחום מעברי חציה או בסמוך להם, מאחר והדבר יכול לגרום להחלקת הולכי הרגל ויקשה על הליכת זקנים ונכים". המסמך נושא כותרת "משרד התחבורה, המפקח על התעבורה, המחלקה להנדסת תנועה - הנחיות לתכנון מעברי חציה להולכי רגל". עד ההגנה הגב' לאה רודניצקי ממחלקת מהנדס העיר האחראית בנתבעת על נושא הכבישים והמדרכות, נשאלה על ידי ב"כ התובעת האם העיריה פעלה על פי ההנחיות, והשיבה - שבמקומות שנסללו מחדש, ברוב המקרים כן. כמו כן ניסה ב"כ התובעת לחלץ מפי העדה תשובה לשאלה האם האבן הרלבנטית הייתה תקינה לפני שפורקה, העדה השיבה שהיא לא מעידה על תקינות או אי תקינות אבני שפה, והיא לא יכולה להעיד על כך. אחזור לענין ההנחיות. עצם העובדה שבשנת 1973 הוצאו על ידי משרד התחבורה הנחיות לתכנון מעברי חציה ששינו בצורה זו או אחרת את ההנחיות או את הצורה שמעברי חציה נבנו בפועל לפני אותן הנחיות, איננה מצביעה על כי תכנון מעברי החציה והחיבורים בין המדרכות לכבישים לפני אותן הנחיות, נעשו כולן ברשלנות. ידוע כי בכל עיר ועיר ובכל מדרכה וכביש הציבה העיריה לנוחות אם הדוחפת עגלה עם תינוק, משטח משופע המקל על המעבר מן המדרכה הגבוהה מפני הכביש , אל הכביש, על ידי שיפוע קטע מסויים שהיה מיועד לאם ולילד ואף כך נכתב עליו והוא נצבע בצבע בולט כדי למשוך את תשומת לב האם להעביר את העגלה מעליו ולא היה מיועד למעבר הולכי רגל רגילים שהיו צריכים להזהר ולא לעבור שם. מה טעם מצאה התובעת לנסות לחצות את הכביש דווקא במקום המיועד למעבר עגלת ילדים? שינוי הנחיות או אף שינוי הדין בקשר לצורה של מבנה, או מתקן, או מקום שלציבור גישה אליו, אינו בהכרח ראיה לכך כי המצב שהיה קודם לכן מצביע על רשלנות מצד מי שהקים את המבנה או המתקן. רשלנות בסעיף 35 לפקודה מוגדרת כך, 35. רשלנות עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה. הדגש בסעיף 35 המגדיר מעשה רשלנות מהו, הינו מעשה או מחדל שאדם סביר לא היה עושה או לא היה נמנע לעשות, מקום שהיה צריך להמנע או לעשות בנסיבות . צריך לבחון אם הצבת האבן המשופעת שיועדה למעבר אם ותינוק היה בה משום פגם, הן בגוף האבן או בצורת הנחתה או כאמור בעצם הנחתה, צריך לבחון באופן כללי מהם הסטנדרטים שנהגו רשויות מקומיות לעשות לשירות האם והילד באותה תקופה. תיקון מאוחר או הנחיה מתוקנת מאוחרת הינה משום חוכמה לאחר מעשה שאינה מצביעה דווקא על כך שמה שהיה קודם הינו רשלנות. צריך לבחון את מעשה הרשות באספקלריה של סעיף 35 ולשאול האם היה מעשה רשלנות בהצבת המשטח כפי שהוצב. כך שעצם שינוי ההנחיות (בלי לחוות דעה מהו המשקל שיש לתת להנחיות משרד התחבורה במבחן הראיות), אינו מצביע על כי הצבת המשטח כפי שהוצב, יש בה כשלעצמה משום רשלנות. ב"כ התובעת טוען בסיכומיו שלא הוכח שבעקבות אותן הנחיות עשתה הנתבעת משהו כדי להחליף את כל אותם משטחים שהיו בתחומה ושאינם עומדים בדרישת ההנחיות של משרד התחבורה, ת/2. נשאלת השאלה האם הייתה צריכה הרשות לעשות כן והאם יש רשלנות בכך שלא עשתה כן? ב"כ התובעת לא הצליח להצביע על מקרה אחד בו רשות מקומית כלשהי פירקה את כל המעברים של אם ותינוק בתחומה ורק הנתבעת נמנעה מעשות כן, ובכך נמנעה מלהסיר סכנה שהייתה קיימת ברחובותיה. אני סבור כי הנתבעת, על ידי הצבת אותה האבן המשופעת לשימוש האם והילד, לא חרגה מן הסטנדרט המקובל על כל הרשויות המקומיות בזמנו ומאידך, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי מבחינה טכנית באבן הזו הייתה משום סכנה סמויה או גלויה שעצם קיומה מהווה רשלנות מצד הרשות. לא אסיים בלי לומר, שגם אם בשירות של לעילא ולעילא העירייה הייתה צריכה להחליף את אותה אבן מרגע שהופיע בה סדק (אם כי לא הוכח שקיומו של הסדק גרם לנפילת התובעת), או להמנע מתביעה חוזרת של משטח צבע על משטח צבע שיכול היה לגרום להחלקה (אם כי לא הוכח שקיומו של הצבע גרם להחלקתה של התובעת), הריני סבור שעצם העובדה שהתובעת ושתי שקיות ניילון עמוסות מצרכים בשתי ידיה, כאשר שניים או שלושה איש לגרסתה, או היא לבדה לגרסת עדת התביעה גב' סטרכילביץ, ביקשה לחצות את הכביש, עשתה זאת דווקא על אותו משטח המיועד לאם ולילד ולא במקום אחר מתוך פתח הגדר המובילה למעבר החציה, מהווה רשלנות מצדה המנתקת כל קשר בין האירוע לבין רשלנות כלשהי, אם הייתה כזו, מצד הנתבעת. התובעת ידעה על קיומו של משטח לאם ולילד ועל העובדה שהוא משופע וראתה שהוא צבוע באדום ומצאה לנכון לחצות את הכביש דווקא באותו מקום. יש לי ספק בכלל אם אכן היא ביקשה לחצות את הכביש בדיוק במקום שיועד לעגלות תינוקות, אך גם אם עשתה כן, כשהיא מכירה את המקום, המשטח אינו נסתר וגלוי לעין כל, הרי שיש בהתנהגותה כשהיא בגיל שלה עם שתי שקיות ניילון, משום רשלנות שמנתקת, כאמור, רשלנות כלשהי מצד הנתבעת. על כן אני קובע, כי לא הוכחה רשלנות מצד הנתבעת שתחוב עליה בנזיקין כלפי התובעת באירוע הנטען בכתב התביעה. התביעה נדחית. בנסיבות הענין ובנסיבותיה האישיות של התובעת, לא מצאתי להטיל הוצאות. נפילהכביש