להלן פסק דין בנושא פיצוי בגין נפילה מצוק: פסק דין התובע, יליד 1982, עותר לפצותו בגין אירוע מיום 31.12.02, עת שהה בשעת לילה בצוק "סידני עלי". לטענתו, הוא התדרדר ונפל במורד הצוק, וזאת בעטיה של התדרדרות חלק משפת הצוק. עילות התביעה הן עוולת הרשלנות ו/או הפרת חובה חקוקה בהתאם לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"). כן נטען לתחולת סעיף 41 לפקודה ("הדבר מעיד על עצמו") וסעיף 38 לפקודה ("דבר מסוכן"). הנתבעת 1, הינה הבעלים / המחזיק / התופש של הקרקע הידועה כצוק "סידני עלי" המצוי באזור חופי העיר הרצליה. הנתבעת 2 היא מבטחתה. בכתב הגנתן הכחישו הנתבעות האירוע, נסיבותיו הנטענות וחבותן בגינו. כן הוכחש הנזק, שיעורו והקשר בינו ובין האירוע הנטען. יוער, כי כתב התביעה תוקן באופן שצורפה לו חוות דעת רפואית בתחום הפסיכיאטרי. האמור מתייחס לכתבי הטענות המתוקנים. השאלה הצריכה הכרעה היא שאלת החבות, ולגביה הוגשו סיכומי הצדדים. מטעם התובע הוגשה חוו"ד ד"ר ביקלס (חוו"ד ראשית וחוו"ד משלימה, אשר בהסכמת הצדדים נתקבלה בכפוף לכך שהאמור בה ייחשב כ"תגובה" ולא יהיה בה משום שינוי או הרחבת חזית המחלוקת בסוגיית מקום האירוע). מטעם הנתבעות הוגשה חוו"ד ד"ר בן דוד, בתחום הגאולוגיה (חוו"ד ראשית ומשלימה). האמור בחוות הדעת יפורט בפרק הדיון, ההכרעה ועיקרי הנימוקים. להשלמת התמונה יצויין, כי הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות בתחום הרפואה האורטופדית והפסיכיאטרית. בתחום האורטופדי הוגשה מטעם התובע חוו"ד פרופ' אנגל אשר העריך נכותו של התובע בגין שבר אמת יד ימין (חיבור גרוע של עצם הרדיוס) בשיעור 10% לפי סעיף 40(11) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז - 1956 (להלן: "התקנות"). מטעם הנתבעות הוגשה חוו"ד ד"ר ז'טלני ולפיה השבר התאחה היטב ולכן להערכתו אין לקבוע אחוזי נכות במקרה זה. בתחום הפסיכיאטרי הוגשה מטעם התובע חוו"ד פרופ' קוטלר אשר העריך כי התובע סובל מתסמינים המבטאים תגובה פוסט-טראומטית וכי התובע זקוק להתערבות פסיכולוגית, ייתכן ואף תרופתית, ושיעור נכותו הינו 10% לפי סעיף 34ב לתקנות בשל אבחנה של הפרעה פוסט טראומתית חלקית. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעת פרופ' נוי בתחום הפסיכיאטריה, ממנה עולה כי לעת בדיקת התובע לא נמצאו סימנים קליניים משמעותיים של הפרעה פוסט טראומטית וכי אבחנה של הפרעה פוסט טראומתית חלקית אינה קיימת בספר האבחנות הפסיכיאטרי. עוד מצויין, שהתובע מתפקד ברמה הגבוהה ביותר קוגניטיבית ואקדמית לרבות עבודה במשרה מלאה, וכי למעט התייעצות קצרה לא פנה לטיפול, ולכן מעריך הוא כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה בקשר עם התאונה. מטעם התובע העידו התובע בעצמו, אביו מר שמואל חיימוב, והמומחה מטעמו ד"ר ביקלס. כן צורפו מסמכים לרבות תמונות מקום האירוע הנטען. מטעם הנתבעת העידו הגב' כרמל וידאל, מנהלת מוקד הפניות של הנתבעת 1, והמומחה מטעמה ד"ר בן דוד. כן צורפו מסמכים ותמונות מקום האירוע הנטען. עיקרי העובדות הצריכות לענייננו, ושהוכחו כדבעי: 1. התובע, יליד 1982, חייל לעת האירוע. ביום 31.12.02 ביקש התובע לערוך פגישה רומנטית עם חברתו דאז, מטר כהן. הפגישה נקבעה בצוק "סידני עלי" המצוי בחופי הרצליה. 2. התובע הגיע לצוק בשעת לילה שבין 23:00 וחצות (עדות התובע בעמ' 6 ו- 7 לפרוטוקול) מצוייד בשמיכות, נרות, כוסות וספר. בראש המצוק, בסמוך לקצהו, התובע פרש את השמיכה, הדליק את הנרות והמתין לחברתו. 3. בעודו ממתין לחברתו, כבה אחד הנרות. התובע ביקש להדליקו מחדש והעבירו למקום בו יהא הנר מוגן מפני הרוח. בעשותו כן, וכדבריו (עמודים 7-8 לפרוטוקול): "...הרגשתי את האדמה נופלת מתחת לברך שלי. איבדתי שיווי משקל. ...הרגשתי שהאדמה נפלה לי מתחת לרגל. לא נפלתי עם השמיכה והכל, רק אני. " 4. מכשיר הפלאפון של התובע נפל גם הוא, והתובע לא מצא אותו בחשיכה. 5. התובע חזר לרכבו, נהג אל ביתו ומשם מביתו פנה עם הוריו לקבלת טיפול רפואי בבית החולים "מאיר" בכפר סבא. 6. למחרת הגיע אביו לחפש את חפצי בנו, מצא את השמיכה והכוסות בראש הצוק, ואת מכשיר הפלאפון בחלק נמוך יותר של הצוק (עדות אביו של התובע בעמ' 10 - 11 לפרוטוקול). עיקרי טענות הצדדים בסיכומיהם: התובע בסיכומיו עותר לקבל את גרסתו לאירוע לפיה התדרדר במורד המצוק. לטענתו, חיזוק לגרסתו ניתן למצוא במפה הטופוגרפית שבחוות דעתו המשלימה של ד"ר בן דוד ממנה עולה כי במקום האירוע הנטען אכן מדובר בגובה של 30 מטר. כן נטען כי המסמכים הרפואיים המצויים בתיק הרפואי של בית החולים "מאיר" תומכים בגרסת התובע, וביחס לרישום לפיו נרדם ונפל מהמצוק טוען כי התכוון לאיבוד הכרה לאחר הנפילה ולרישום שאינו מדוייק. התובע מסתמך על חוות דעתו של ד"ר ביקלס וטוען לאחריות הנתבעת 1, אשר לא פעלה כמצופה מבעל מקרקעין סביר למניעת גישה לצוקים המסוכנים, וכי גם לו היו הצוקים יציבים עדיין קיימת סכנה של נפילה. לטענתו - ובהסתמך על חוו"ד ד"ר ביקלס, היה על הנתבעת 1 לגדר את אזור הצוקים לכל הפחות בסמוך לגושי הקרקע הבולטים הצפויים להתפורר ולהתמוטט. עוד טוען התובע כי אף בהתאם לחוו"ד ד"ר בן דוד מטעם הנתבעות, קיים סיכון ל"גלישה משמעותית" של חלקו העליון של הצוק ואף גלישה של נפחי כורכר קטנים, כסיכון פוטנציאלי גבוה. לטענת התובע, התעלם ד"ר בן דוד מגושי כורכר שנמצאו בפועל למרגלות המצוק, הגם שבמצוק לא נמצאה "צלקת בהירה" שצריכה היתה להיות לדעת ד"ר בן דוד כעדות לגלישת כורכר. התובע טוען שגלישת כורכר לא בהכרח תותיר אחריה צלקת משמעותית הניתנת לאבחנה, כפי שאף הודה ד"ר בן דוד בעדותו, ולפיכך גם בהעדר "צלקת לבנה" לא ניתן לשלול טענת התובע כי נפל בשל הינתקות כורכר מראש המצוק. עוד נטען, כי התובע אינו גורס לגלישה משמעותית, אלא גלישה ברוחב של חצי מטר בלבד. עוד טען התובע כי בהתאם לעדות הגב' וידאל והודעה למוקד הפניות של העירייה מיוני 2001 עולה כי מפולת קטנה, כנטען ע"י התובע, הינה אפשרית. ביחס למיקומו המדוייק של האירוע טוען התובע בסיכומיו ששגה ד"ר בן דוד בטענתו לפיה תמונה מס' 9 שבחוות דעתו המקורית של ד"ר ביקלס צולמה מעל במת ביניים שמעל לכביש היורד לחוף הים, והמרוחקת לטענתו מהבמה העליונה בה צולמו תמונות 10 ו- 11. נטען, כי בהתאם לעדות ד"ר ביקלס הוא כלל לא שהה בבמת הביניים, אשר אינה רלבנטית לענייננו. עוד נטען כי תמונה מספר 9 וצילום המסומן ג' בחוות דעתו המשלימה של ד"ר בן דוד אינן מצויות באותו מיקום, כי המדובר בנוף דומה, מבלבל ומטעה, ולפיכך יש לדחות את גרסת הנתבעות לפיה גרסת התובע אינה אפשרית. התובע מוסיף וטוען כי עדותו היתה מהימנה, עיקבית ומשכנעת ואף נתמכת בחוו"ד ד"ר בן דוד מטעם הנתבעת. ביחס לחובת הזהירות המושגית נטען "לא יכולה להיות מחלוקת" בהיות הנתבעת 1 רשות מקומית ולאור סעיף 259 (29) לפקודת העיריות [נוסח חדש]. ביחס לחובה הקונקרטית נטען שהעירייה חבה בהצבת שילוט הולם ואמצעי הכוונה אחרים למניעת גישת מבקרים לאזור ראש המצוק. התובע טוען למעמד הנתבעת 1 כמי ש"מזמינה" את הציבור למקרקעיה ומכח זאת עליה לדאוג לבטיחות המבקרים בחוף תוך הימנעות מחשיפת הציבור לסיכונים הנובעים מאי יציבות המצוק ומהסכנה של נפילה ממנו, בין היתר נוכח קיומו של שביל גישה הנחזה להיות שביל מוסדר אשר יש בו כדי להטעות את המבקרים בדבר מסוכנותו הפוטנציאלית של קטע הצוק אליו הוא מוביל. התובע טוען כי בסמוך לשער הכניסה ישנו שלט המציין מספר סיכונים, אך אין בו איסור או אזהרה מפני הימצאות על פני הצוק או עלייה עליו. התובע טוען כי נפילת התובע מראש הצוק היא בתחום צפיות העיריה, ונוכח שלט המתריע מפני נפילת סלעים המצוי למרגלות המצוק עולה מודעותה בפועל של העיריה לאי יציבות המצוק. עוד נטען, כי חוו"ד ד"ר בן דוד אינה בהיבט הבטיחותי אלא הגאולוגי, חוו"ד בתחום הבטיחות לא הוגשה, ומכאן שהעירייה לא נתנה דעתה לסיכונים הבטיחותיים במידה הנדרשת, וזאת בניגוד לחובתה לבחון ולשקול דרכי פעולה למיזעור הסיכון, בין היתר בהצבת שילוט, אזהרה בפני שהייה על ראש המצוק, חסימת כביש המעבר, גידור ראש המצוק לאורכו, חיזוק דפנות המצוק ע"י קלונסאות או קידוחי דיפון, כנדרש ביחס ליציבות המצוק באזור הספציפי. ביחס להתנהגות התובע והקשר הסיבתי-משפטי לקרות התאונה נטען שעצם בחירתו להימצא על ראש הצוק בעיתוי שבחר אינה מנתקת את הקשר הסיבתי, התובע לא הסתכן מרצון ואין התנהגותו חורגת ממתחם הסבירות. נטען, כי השערת הנתבעות לפיה "נגמר לתובע הצוק" לא הוכחה. מבחינת אשם תורם נטען כי גם אם יקבע שיש בהחלטת התובע לשהות על ראש המצוק בחורף בשעת לילה מאוחרת משום נטילת סיכון מסויימת, הרי שהתובע נקט באמצעי זהירות סבירים: שמר על מרחק של כחצי מטר מקצה המצוק ונע בזהירות להזזת הנר למקום מוגן. נטען כי נוכח גישת העירייה לפיה הסיכוי לגלישת כורכר מראש הצוק הינו מזערי ולפיכך לא נקטה באמצעי זהירות, הרי שהתובע לא היה מודע ולא יכול היה להיות מודע לסיכון המיוחד שטמון במצוק, ולפיכך ככל שיש לתובע אשם תורם, נטען ששיעורו מינימלי בנסיבות העניין. הנתבעות בסיכומיהן טוענות כי דין התביעה להידחות על הסף. לטענתן, אירוע התביעה לא הוכח, כי מגרסאות התובע בכתב התביעה, בחוו"ד ד"ר ביקלס מטעמו ובתצהיר עדותו הראשית עולה כי התובע הניח את השמיכה סמוך לקצה הצוק וניגש בהליכה אל הנר שכבה, ואז התדרדר חלק מקרקע עליה עמד והוא נפל מטה. לגבי עדותו בחקירה נגדית נטען כי זו היתה עדות כבושה, שנתגלעו בה סתירות מהותיות, וכי עדותו היא עדות יחידה של בעל דין: ביחס לתביעת קצין התגמולים אשר לא זיכתה אותו בגמלה (התובע הכחיש, אביו אישר), ביחס לשינוי הגרסה מה"הליכה" אל הנר ל"זחילה" אליו, ביחס לגרסתו בבית החולים לפיה נפל מגובה 3-4 מטר לעומת גרסתו בתצהירו לפיה נפל כ- 30 מטרים וביחס לטענת התובע בדבר "איבוד הכרה" שנרשמה במסמכים הרפואיים כ"הרדמות" עובר לנפילה. נטען, כי המדובר בטענה כנגד מסמך אשר התובע צרף כראיה מטעמו. נטען, כי אביו של התובע הינה עדות של בעל עניין. ביחס למקום האירוע טוענות הנתבעות כי התובע מתייחס לתמונות שצורפו לחוו"ד ד"ר ביקלס, כי לטענתו שהה עם המומחה במקום לעת צילום התמונות, אך הוא אינו נראה בהן, וכי התמונות חסרות הפנייה לנקודות המהותיות כגון מיקום השמיכה או קטע החוף אליו נפל או קטע המצוק שקרס. ביחס לחוו"ד ד"ר ביקלס נטען כי לא חיפש הוכחה לקריסת המצוק בשטח, הגם שהיה במקום זמן קצר לאחר האירוע הנטען. כמו כן ד"ר ביקלס אינו גאולוג והמצורף לחווה"ד אינו בתחום מקצועיותו, ואין ד"ר ביקלס בר שיח להתמודדות עם חוו"ד המומחה מטעם הנתבעות בתחום הגאולוגיה ביחס למבנה המצוק וייחודיות המצוק באזור הנפילה הנטען. עוד נטען, כי ד"ר בן דוד שלל אפשרות של קריסה משמעותית של המצוק בתקופה הרלבנטית, בהעדר צלקת בהירה ובהסתמך על סיוריו באזור בשנת 2003 במסגרת פרוייקט שביצע במקום עבור עיריית הרצליה. נטען, כי אין לגזור גזירה שווה מהמצוק באזור נתניה ומהמחקר שבוצע שם, כפי שנעשה בחוו"ד ביקלס, שם - בנתניה העבודה בוצעה כהכנה לבניית טיילת הכוללת מנהרה לאורך חוף נתניה. לטענת הנתבעות הסכים ד"ר ביקלס כי לא בכל מקום בו קיים מצוק וקיימת גישה לציבור יש צורך בגדרות ואין ללמוד גזירה שווה ממצוק באזור אחד, אשר נעשה בו פיתוח או מיועד לפיתוח כאמור, לאזור אחר של המצוק שאינו מיועד לפיתוח. הנתבעות טוענות כי המדובר באיזור "פראי" של המצוק שלציבור יש אמנם גישה אליו אולם לא מדובר באזור מוסדר של החוף ו/או נקודת תצפית מוסדרת, ומשכך זכות זו אינה מלווה בהטלת חובות בלתי סבירות על הרשות מהסוג המוצע ע"י ב"כ התובע: גידור אינו בא בחשבון ואינו סביר בנסיבות, ושילוט לא היה עוזר ממילא, לטענתן. הנתבעות טוענות שחוו"ד ביקלס אינה תומכת בעדות התובע, הן לגבי קריסת המצוק והן ביחס למקום האירוע עפ"י התמונות שצולמו ע"י המומחה. בשאלת האחריות טוענות הנתבעות שאין להטיל עליהן אחריות בהעדר סבירות לטענה כי על הרשות לגדר את המצוק שבתחום שיפוטה, המשתרע לאורך קילומטרים ארוכים. נטען להעדר אחריות מושגית בהיות האיזור איזור שאינו מבונה ושזיקתו לעירייה היא הימצאותו בתחום שיפוטה המוניציפאלי. הנתבעות טוענות כי על הרשות מוטלת חובה מושגית לטפל במפגעי בטיחות שיש בדרכים הנמצאות באחזקתה, אולם אין המדובר במפגע בטיחות "בדרך" ולכן אין מוטלת עליה חובת זהירות מושגית. הנתבעות מכחישות קיומה של חובת זהירות קונקרטית, ולחילופין טוענות כי ככל שזו קיימת הרי שלא הופרה. נטען, כי המדובר בסיכון סביר שבגינו אין הדין מטיל אחריות. עוד נטען לאשמו התורם של התובע בנסיבות שתוארו בשיעור של 100% ובאופן המנתק את הקשר הסיבתי שבין האירוע ובין רשלנותן המוכחשת של הנתבעות. כן נטען להסתכנותו מרצון בנסיבות חריגות ובלתי סבירות ובהתנהגות בלתי אחראית מצידו. דיון, הכרעה ועיקרי נימוקים: שאלת האירוע, והאחריות שיש להטיל על הנתבעות בגינו, הינה נדבך ראשון במחלוקת שבין הצדדים. בהיות התובע נושא בנטל הראיה, ההוכחה והשיכנוע, נבחנת שאלת האירוע באספקלריה האם עמד התובע בחובותיו הדיוניות דנן. בכתב התביעה, בתצהיר עדותו הראשית ובעדותו בפני אחז התובע בגרסה עיקרית, ולפיה שהה בליל דצמבר חורפי וחשוך על פני קטע המשטח העליון של הצוק, המתין לחברתו, כאשר התקרבותו לשפת הצוק לשם שינוי מיקום נר שכבה גרמה לנפילתו. גרסתו של התובע בכתב התביעה ובעדותו מתייחסת להתדרדרות אבני הצוק שתחתיו (ר' עמודים 7 ו- 8 לעדותו), אשר גרמו לנפילתו הנטענת. התובע העיד כי "לבד מהעדות שלי אין לי עדים נוספים לאירוע." (עמ' 4 לפרוטוקול), ולפיכך עדות התובע עדות בעל דין יחידה היא, ונבחנת בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש]. לאחר שבחנתי את עדות התובע בזהירות, ולאור יתר הראיות המצויות בפני, מצאתי כי יש מקום לקבל את גרסת התובע לפיה נפל ממקום גבוה למקום נמוך יותר בעת ששהה על צוק סידני עלי באותו ערב בדצמבר 2002, אלא שפרטי הגרסה - הן ביחס למקום האירוע המדוייק הן ביחס לנסיבות שקדמו לנפילה והן ביחס לסיבות שהביאו לנפילתו ולטענת התדרדרות המצוק - נותרו אפופי מיסתורין ולא הוכחו במידת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי. כך, תומכים המסמכים הרפואיים שצרף התובע - ובעיקר תעודת חדר המיון מבית החולים "מאיר" אליו הובא התובע באמצעות הוריו לאחר ששב לביתו - בעצם הנפילה מגובה באותו לילה. דא עקא, שמתעודה רפואית זו עולה כי לגרסתו שם נפל מגובה 3-4 מטרים, ולא 30 מטרים כגרסתו כאן. יוער, כי אופן הפציעה ומהותה מתיישבים יותר עם גרסתו זו, הראשונית, אותה הציג לרופאיו בחדר המיון, שהרי אובחן כי מצבו הרפואי של התובע תקין למעט שבר ביד ימין ושבר בדופן לטרלי של אורביטה העין השמאלית (כך בתעודת חדר המיון). מעיון בחוו"ד ד"ר בן דוד עולה כי גובה הצוק, במקומות מסויימים, הינו כ- 30 מטרים (חוו"ד משלימה, סעיף 2). האמור הינו ראיה באשר לגובה המצוק, אך אינו מהווה ראיה לעניין מקום נפילת התובע או הגובה ממנו נפל. ובמה הדברים אמורים? מחוו"ד ד"ר בן דוד בתחום הגאולוגיה של מצוק סידני עלי והמפות הטופוגרפיות ברי כי המצוק אינו אחיד: מעצם טבעו וטיבו יש בו מקומות גבוהים יותר ופחות, מצויים בו נקיקים אשר מפחיתים את גובהו במקומות מסויימים ביחס לאחרים, ובין שפת המצוק ורצועת החוף תחתיו ישנן מעין "במת ביניים", סלעי כורכר וחול אשר מונעים נפילה מהצוק עצמו אל החוף שתחתיו באופן ישיר. הדבר עולה בקנה אחד עם תמונות המקום שצרפו הצדדים, אשר משקפות את אופיו הטבעי של הצוק, כמתואר. שוכנעתי כי אין הדבר עולה בקנה אחד עם גרסת התובע לפיה התדרדר במורד הצוק, תוך שהוא נתקל בסלעים, עד שהגיע לרצועת החוף התחתונה הנמצאת למרגלות הצוק (סעיף 5 לתצהיר התובע), וגרסתו זו ביחס לאופן הנפילה לא הוכחה במידה הנדרשת. התובע, באמצעות המומחה מטעמו ד"ר ביקלס, ניסה להצביע בתמונות אותן צילם ביקלס על מקום הנפילה. דא עקא, שהתובע העיד כי אינו יודע מהי הנקודה בה ארע האירוע: "לא ידעתי נקודתית אלא רק את האיזור." (עדות התובע בעמ' 5 לפרוטוקול). במצב דברים זה, היכן שגרסת התובע באשר לנפילה מראש הצוק ועד רצועת החוף התחתונה אינה מתיישבת עם תיאור המקום, שוכנעתי לקבוע שהתובע לא עמד בנטל ההוכחה והשיכנוע להצביע על מקום נפילתו המדוייק, והסתפקותו באמירה כללית בדבר נפילה מצוק סידני עלי אין בה כדי להרים את נטל השיכנוע במידה הנדרשת. ומהן הנסיבות שקדמו לנפילה? לעניין זה ניתן להבחין בין הנסיבות הסובייקטיביות של התובע ונסיבותיו האובייקטיביות של הצוק. בבחינת הנסיבות הסובייקטיביות עולות העובדות כדלקמן: אין מחלוקת, ואף לגרסת התובע, הניח התובע את השמיכה בסמוך לשפת הצוק (סעיף 5 לתצהיר התובע ובעמ' 7 לפרוטוקול). אין מחלוקת, כי התובע ביקש לשנות מיקומו של נר שכבה, ואשר אותו הניח קודם לכן מחוץ לתחומי השמיכה אותה פרש (עמודים 7 ו- 8 לפרוטוקול), וכי אותו נר היה מרוחק - לגרסתו - כ- 20 ס"מ נוספים מהשמיכה (עדות התובע בעמ' 7 לפרוטוקול). אין מחלוקת כי השמיכה, הכוסות והנרות נמצאו למחרת היום על ידי אביו של התובע בראש הצוק (עמודים 10-11 לפרוטוקול), ואלו לא נפלו יחד עם התובע מראש הצוק אלא נותרו כצופים אילמים להתרחשויות אותו לילה. מכאן, אין אלא להסיק כי התובע ניגש אל הנר (בין אם בהליכה ובין אם בזחילה כעדותו בפני), אשר אותו מיקם קודם לכן קרוב מאד לשפת הצוק, עבר את תיחום השמיכה ואת תחום הנר (שהרי אלו לא נפלו עימו), ואז התדרדר למקום נמוך יותר באותו מצוק. טענת התובע לפיה נפילתו נגרמה בשל התדרדרות חלק מהמצוק אף היא לא הוכחה כדבעי. להוכחת טענתו זו הסתמך התובע על חוו"ד ד"ר ביקלס מטעמו. מעיון בחווה"ד (העיקרית והמשלימה) ועדות ד"ר ביקלס לפני עולה כי המומחה הינו מומחה בתחום הבטיחות ומשכך מומחיותו בתחום הגאולוגיה לכל הפחות מוטלת בספק; הערכות גאולוגיות המצויות בחוות הדעת מטעם התובע מייחסות לצוק סידני עלי אפיונים אותם שאל המומחה מצוק הכורכר המצוי בסמוך לחופי נתניה, והמרוחקת מרחק רב ממקום האירוע. בהתאם לחווה"ד של ד"ר בן דוד, הגאולוג מטעם הנתבעות אותה העדפתי, שוכנעתי כי אין להקיש גזירה שווה בין שני המצוקים - זה המצוי בנתניה וזה המצוי במקום האירוע הנטען שלחופי הרצליה. כן שוכנעתי כי לצוק הכורכר המצוי בסמוך למסגד סידני עלי ישנם איפיוניים ספציפיים, אשר הם בעלי השפעה בשאלה האם ישנה סכנה להתדרדרות חלקים מהצוק דנן. לא מצאתי כי חווה"ד מטעם התובע תרמה להוכחת הטענה לפיה התובע נפל בשל התדרדרות חלק מהמצוק. למעשה, חווה"ד מטעם התובע מגבירה את חוסר הוודאות באשר למקום האירוע, התמונות שצורפו לה "מתפזרות" לכל אורך המצוק והחוף, ללא שנקבעה נקודת ציון ספציפית ביחס למקום האירוע. בשים לב כי ביקור ד"ר ביקלס וחוות הדעת מטעמו נערכה בסמוך לאירוע הנטען (חוות הדעת נושאת תאריך 9.2.03, היינו פחות מחודש ומחצה לאחר האירוע) לא ניתן ללמוד מחוות הדעת כי אכן היתה במקום התדרדרות חלק של המצוק, והתובע לא עמד בנטל ההוכחה במידה הנדרשת אף לעניין זה. אני מאמץ את עמדת וטענות הנתבעות ביחס לחוות הדעת ועדות ד"ר ביקלס, ומצאתי לדחות את חוות הדעת ועדותו הן בהיבט הממצא, הן בהיבט הגאולוגי הן בהיבט הבטיחותי והן במסקנותיו הנובעות מכל האמור. במסגרת טענותיו של התובע מצויות, בין היתר, טענות בדבר מסוכנות המצוק כשלעצמו ורשלנות הנתבעת 1 נטענת ביחס להעדר גידור והעדר שלטי אזהרה. לפיכך, תבחן בשלב זה שאלת החבות, היינו האם חבה הרשות המקומית, עיריית הרצליה היא הנתבעת 1 - ברשלנות כלפי התובע בנסיבות בהן שהה בליל חורף חשוך בצוק סידני עלי, כשהוא ישוב על שמיכה בקירוב רב לקצה הצוק (לגרסתו), התדרדר ונפל מטה? לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מצאתי להעדיף את טענות הנתבעות ולדחות את טענת התובע לרשלנות העירייה גם במישור של העדר חובת זהירות מושגית וקונקרטית ולחילופין אי הפרתה של החובה הקונקרטית. בתחומי הנתבעת 1, היא הרשות המקומית, מצוי מצוק הכורכר התוחם את החוף, וכעולה מחוות הדעת הגאולוגית דומה הוא במידה מסויימת למצוקים אחרים המצויים לאורך קו החוף בישראל. אין מחלוקת כי המצוק אינו חלק מחוף רחצה מוסדר, ובפועל גם החוף המצוי תחת המצוק הספציפי הנטען אינו חוף מוסדר. לפיכך, אין החובה החלה על העירייה דומה לחובתה כבעלת מקרקעין, כ"מזמינה", במקום המיועד למעבר עוברי אורח. גם אם אקבל את טענת התובע לפיה "לא יכולה להיות מחלוקת באשר לחובת הזהירות המושגית", הרי שלא שוכנעתי להטיל על הנתבעת 1 חובת זהירות קונקרטית בנסיבות בהן אדם בוחר להגיע לראשו של צוק מבודד, בליל חורף חשוך, ולערוך שם פגישה כזו או אחרת, תוך שהוא מתקרב לשפת המצוק יתר על המידה ובסופו של דבר נופל הימנו. טענת התובע לפיה החובה המוטלת על הרשות היא גידור ו/או הצבת שלטים אינה משכנעת בהיותה תלושה מהמקום והמציאות: האם ניתן לדרוש מהרשות המקומית לגדר כל חלקה טובה, כל מצוק טבעי, כל מהמורה שבדרך? וכיצד מתיישבת הטלת חובה זו עם ערכי השמירה על הסביבה ונופי ארצנו? והאם שילוט כזה או אחר היה מונע מהתובע לפעול כפי שפעל, בשים לב לחשיכה ששררה במקום? כן שוכנעתי, כי בנסיבות המקרה דנן נפילה מהצוק הינה בגדר סיכון רגיל אשר הנתבעת 1 אינה חבה בגינו ברשלנות, שהרי אדם הבוחר להתקרב בשעת לילה חשוכה ומאוחרת לשפת המצוק, זוחל - הגם שבזהירות לטענתו - בחשיכה המוחלטת לכיוון קצה הצוק, ובשים לב כי בצוק טבעי ופראי עסקינן, הרי שנפילה בנסיבות אלו הינה סיכון רגיל, אשר כאמור אינה מטילה אחריות קונקרטית. באחרית אוסיף, כי גם אם ניתן היה להטיל חובת זהירות מושגית וקונקרטית ולקבוע הפרתה, הרי שהתנהגות התובע עולה כדי הסתכנות מרצון ולכל הפחות יש לייחס לתובע רשלנות תורמת בשיעור מכריע. סופו של דבר, התביעה נדחית. לאור האמור לא מצאתי מקום להתייחס ליתר טענות הצדדים. התובע ישא בהוצאות הנתבעות וכן בשכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.פיצוייםנפילה