להלן פסק דין בנושא פיצוי בגין נפילת קרש על הראש: פסק דין 1. לפני תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת ילידת 13.3.54, בתאונה שארעה לה מיום 14.5.98, כאשר שהתה בקניון הזהב ברח' סחרוב 12 בראשון לציון (להלן: "הקניון") וכפי שיתואר בהמשך. 2. נתבעת 1 הייתה המחזיקה והמנהלת של הקניון בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו אשר הייתה מבוטחת על ידי נתבעת 4. נתבע 2 היה מנהל התחזוקה מטעמה של נתבע 1, נתבע 3 שימש כעובדו של נתבע 2. 3. בהתאם לנטען בסעיפים 1-2 בכתב התביעה תוארה התאונה כך: "...בעת ששהתה בקניון הזהב...יחד עם בתה וחברתה של בתה, ליד דוכן שהיה מוצב ליד "הסופר סנטר" שבקניון, ספגה לפתע התובעת חבטה עזה בראשה מקרש שנשא הנתבע 3 בעת שהיה עובד תחזוקה של הקניון. יצוין כי אותו יום היה ל"ג בעומר שהיה יום חופש לילדים והקניון המה מאדם. בעת האירוע הנתבע 2...עמד ליד הנתבע 3 ולאחר הפגיעה לקח את התובעת ומלוויה למשרדי הנתבעת 1" (להלן: "התאונה"). עיקר טענות בתמצית: 4. התובעת טוענת בסיכומיה כי באשר לנתבע מס' 3 היא זכאית לפסק דין כנגדו, שכן כתבי הטענות נמסרו לו כדין אולם האחרון בחר במודע שלא להתגונן ויש לראות בו כמודה בעובדות כתב התביעה. לעניין רשלנותו טוענת התובעת כי התרשל כלפיה ולא נהג כעובד סביר עת הוביל קרש מסוכן בטבורו של קניון סואן. 5. באשר לחבותה של נתבעת 1 טוענת התובעת כי התרשלה על פי פקודת הנזיקין בהיותה המנהלת והמחזיקה בקניון, כמו כן טוענת לאחריותה בעילות הבאות: הפרת חובה חקוקה , "הדבר מעיד על עצמו" , מכוח אחריותה השילוחית כמעבידתו של נתבע 3 ומטרד לציבור. 6. התובעת טוענת כי יש לחייב את נתבע 2 בגין התרשלותו כממונה ישיר של נתבע 3 , שכן הלה לא הדריך את נתבע 3 באשר לאופן ביצוע עבודתו, לא פיקח על עבודתו, לא מנע עבודות תחזוקה של הנתבע 3 בזמן האירוע, לא דאג שיוצבו שלטי אזהרה, בחר להישאר ספון במשרדו ללא פיקוח. 7. נתבע 3 כאמור בחר שלא להתגונן. 8. בסיכומיהן טוענות נתבעות 1-2 ו-4 כי אין לייחס להן כל אחריות. הנתבעות מכחישות את גרסתה של התובעת וטוענות כי באותו היום באותה השעה בהן טוענת התובעת כי נפגעה כלל לא בוצעו עבודות בקניון בעת ששהו מבקרים בו אלא רק בשעות בהן הופסקה הפעילות בקניון. 9. הנתבעות טוענות כי אם נפגעה התובעת כטענתה אין מקום לייחס אחריות לפתחן שכן הפעולה נעשתה בניגוד להנחיותיה ועל פי החלטתו של נתבע 3 באופן עצמאי, ובכל מקרה לא הוכחה טענתה של התובעת לפגיעה על ידי ראיות ועל כן דין התביעה להידחות. 10. הנתבעות טוענות כי לא חל הכלל המצוין בסעיף 41 לפקודת הנזיקין שכן התובעת ידעה את העובדות לטענתה ולפיכך לא מתקיים היפוך נטל ההוכחה. כך גם אין להחיל את סעיף 42 לחוק שכן אין המדובר במטרד לציבור. העידו בפניי העדים הבאים: א. ד"ר מארק וויזר- מומחה מטעם התובעת בתחום הפסיכיאטרי. ב. ד"ר מריאן קלמנוביץ- מומחה מטעם התובעת בתחום הא.א.ג. . ג. מר משה חברון- בעלה של התובעת. ד. התובעת בעצמה. ה. ד"ר יחזקאל לוי- מומחה מטעמה של התובעת בתחום העיניים. ו. פרופ' מנחם שדה- מומחה מטעם התובעת בתחום הנוירולוגיה. ז. פרופ' ענת לבינשטיין- מומחה בתחום העיניים, מונתה על ידי בית המשפט. ח. ד"ר מרדכי הימלפרב- מומחה בתחום א.א.ג, מונה על ידי בית המשפט. ט. פרופ' טטרייסטר- מומחה מטעמן של הנתבעות בתחום העיניים. י. ד"ר רפפורט- מומחה מטעמן של הנתבעות בתחום הא.א.ג. יא. גברת נוימן גילה- עובדת מטעמה של נתבעת 1 בזמנים הרלבנטיים. יב. מר שמואל זיגמן- נתבע מס' 2. יג. ד"ר עליזה רינג- מומחה בתחום הפסיכיאטרי מטעם הנתבעות. יד. פרופ' אלדד מלמד- מומחה בתחום הנוירולוגי מטעם הנתבעות. עצם קרות האירוע: 11. השתכנעתי כי התובעת נפגעה מקרש אותו נשא נתבע 3 ואלו נימוקיי: א. עדותה של התובעת לעניין זה מהימנה עליי. ב. בתעודת חדר המיון מיום התאונה, 14.5.98 נכתב כי הנ"ל נחבלה בראשה, ובתעודת חדר המיון מיום 16.5.98 כיומיים לאחר האירוע נכתב: "נחבלה בראש מקרש לפני יומיים". ג. הדברים עולים ומשתקפים נכונה גם מטופס "הודעה על מקרה תאונה בעבודה" מטעמה של הנתבעת 1 אשר מולא ביום האירוע בו צוין בכתב יד כי: "עמדתי לקנות מכנס ומר אלי בן הרוש העביר קרש ונתן לי מכה בראש". (צורף לתיק המוצגים של התובעת). ד. עדותה של הגברת נוימן גילה, אשר קיבלה את התובעת במשרדיה של נתבעת 1 ומילאה את טופס ההודעה על התאונה. העדה אישרה כי התובעת הגיעה אליה וטענה שנפגעה (עמ' 169 לפרוטוקול). העדה הודתה בהגינותה כי: "לגבי הדיווח שלה כשהיא ירדה למטה, שאלתי אותה איפה בדיוק אירע מקום התקרית ואז היא אמרה לי ליד דוכן כזה וכזה, אני שאלתי אותה מי ראה את העניין הזה ואני הוספתי כתוספת למה שהיא ביקשה שאני ארשום את התוספת של האנשים לפי ידיעתי והבנתי" (עמ' 171 לפרוטוקול). שאלת החבות: "הדבר מדבר בעד עצמו" 12. בנסיבות האירוע לא מצאתי לנכון להחיל את הכלל הנטען על ידי התובעת על פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין זאת לאור העובדה כי לא התקיימו שלושת התנאים המנויים בסעיף. התובעת ידעה מה היו הנסיבות שגרמו למקרה הנזק כבר באותה עת היא למעשה מסרה את גרסתה לאופן הפגיעה במשרדי הנתבעת 1. עוולת הרשלנות על פי פקודת הנזיקין: 13. לאחר שקיבלתי את גרסתה של התובעת לעצם קרות האירוע, נותר לדון בטענות ההגנה של הנתבעות לפיהן: 1. לא ניתן לייחס אחריות לפעולתו או למחדלו של נתבע 3 כלפיהן, 2. אין להטיל אחריות מוחלטת על מעביד בשל מעשה או מחדל של עובדו. 14. בחינת התרשלותם של הנתבעים כלפי התובעת תיעשה תוך כדי מתן מענה על השאלות הבאות: האם הנתבעים חבים חובת זהירות מושגית וקונקרטית לטובת הנתבעת, האם הפרו חובות אלה, והאם ההפרה היא זו אשר גרמה לנזק. התקיימותן של חובות הזהירות המושגית על פי מבחני ההלכה- מבחן הצפיות, האם האדם הסביר צריך היה לצפות את עצם התרחשות הנזק, כאשר חובת הזהירות הקונקרטית תיבחן לאור מתן מענה על השאלות הבאות: האם יכול היה בפועל לצפות בנסיבות הקונקרטיות את התרחשות הנזק. נתבע 3: 15. מהכלל המשפטי יש ליישם למקרה בו אנו דנים. מן הראיות שהועלו בפניי, ובהעדר הגנה ותגובה מטעמו של נתבע 3, אני קובע כי נתבע 3 התרשל כעובד, כאשר צריך ויכול היה לדעת כי בעודו מסתובב עם קרש במקום בו קהל מבקרים נמצא בקניון, עלול לפגוע בגופם של המבקרים בכלל כפי שקרה בפועל לתובעת.בנסיבות אלה אין ספק כי חייב עובד תחזוקה של מרכז מסחרי הפתוח לקהל הרחב בחובת זהירות על שני סוגיה. 16. לטענת התובעת אף לא אחד הזהירה מפני אפשרות של עבודות תחזוקה או הימצאותם של עובדים בסמוך לדוכן בו היא עמדה, ולמעשה הלה נפגעה לפתע בעודה עומדת בפני הדוכן. בנסיבות בהן כל אשר היה נדרש מנתבע 3 לבקש להתרחק ממנו או לזוז בעצמו ולחילופין להוריד את הקרש אותו נשא והכול בכדי שהתובעת או אחר לא יהיו בטווח פגיעה, אין חולק כי ניתן לקבוע כי נתבע 3 הפר את החובות המוטלות עליו. 17. אני קובע כי הנזק אשר יפורט בהמשך הנו בזיקה ישירה לפגיעת הקרש בראשה של התובעת באופן כללי, כאשר אבחן את שיעור הפיצוי והערכת נזק זה במונחים הכלכליים בהמשך דבריי. 18. אני סבור כי אין להטיל אשם תורם על התובעת, אין המדובר בהסתכנות מרצון ולמעשה לא יכולה הייתה למנוע את התאונה כאדם סביר. גם מבחינת תיאורטית מוסרית אין להטיל על מבקר בקניון אחריות, אשר כל מעשיו היה לעמוד ליד דוכן מכר ולא חלה חובה לנקוט באי אילו צעדי זהירות בכל רגע נתון בו הוא שוהה בקניון. נתבעים 1 , 2 ו-4: 19. נתבעת 1 הייתה מנהלת הקניון במועד האירוע, היא הייתה האחראית לתפעולו התקין ולמעשה הייתה בעלת השליטה בו. על כן חובת הזהירות המושגית של נתבעת 1 הנה כבעלים ו/או כתופסת המקרקעין כלפי באי הקניון בכלל והתובעת בפרט. 20. נתבע 2 העיד כי הוא היה "אחראי על מערכות אחזקה, כפוף למנכ"ל הקניון ולמדיניותו כל ההוראות שניתנו על ידיו. יש לוחות חשמל יש מערכות ספרינקלים כל מה שקשור לנושא הטכני" (עמ' 179 ש' 19-20). נתבע 2 היה הממונה של נתבע 3 (עמ' 180). כממונה ישיר היה על נתבע 2 לפקח על עבודתו של נתבע 3, להדריכו ולפחות לדעת את עיסוקו במהלך יום העבודה. מסיבות אלה, אשר לא נסתרו על ידי הנתבעים על ידי ראיות אחרות אני קובע כי חלה האחריות גם על נתבע 2 לנזקיה של התובעת. 21. באשר לנתבעת 4 כמבטחת נתבעת 1 חלה עליה האחריות מכוח חוק חוזה הביטוח. 22. משקבעתי כי גרסתה של התובעת לקרות התאונה מהימנה עליי, לא השתכנעתי כי נתבעת 1 ונתבע 2 עשו ככל הניתן על מנת למנוע את הסכנה שגרמה לנזקיה הגופניים של התובעת. בנסיבות אלה יש מקום לבחון את שיעור נזקיה של התובעת. הנכות הרפואית: 23. בשיעור הנכות הרפואית אשר נותרה בתובעת עקב התאונה דנו לא פחות מ- 12 מומחים רפואיים מטעם הצדדים ומטעם בית המשפט יחד! אני קובע כי חוות דעתם של מומחי בית המשפט הם אלו המקובלים עליי ביותר וזאת מן הטעמים שיובאו בהמשך. לפיכך אני קובע כי שיעור הנכות הרפואית של התובעת - 5% כקביעת פרופ' נוי. 24. התרשמתי מעדותם של המומחים הרפואיים מטעמה של התובעת כי לא הייתה בפניהם התמונה המלאה אודות עברה הרפואי ואם היו המומחים מקבלים נתונים נוספים היו משנים את קביעותיהם. כך למשל אומר ד"ר מארק וייזר, מומחה בתחום הפסיכיאטרי (בעמ' 3,5) לפיו לא היה מודע לאירועים נוספים מעברה של התובעת וכי ייתכן שמידע זה היה רלבנטי עבור הערכתו. כך גם בעדות ד"ר קלמנוביץ (בעמ' 16 ואילך) נמנע מידע חשוב שיכול להשפיע על הערכת הנכות, באופן דומה ענה ד"ר יחזקאל לוי (בעמ' 94). 25. המומחים הרפואיים מטעם בית המשפט בדקו התובעת כאשר מכלול המידע הרפואי ניצב בפניהם, עדותה של פרופ"' לבינשטיין , מומחית בתחום העיניים לא נסתרה והיא מהימנה עליי. פרופ' נוי לא זומן לחקירה נגדית על ידי מי מהצדדים ועל פי חוות דעתו יש מקום להעריך נכותה הנפשית של התובעת בשיעור 5% כאמור. ד"ר הימלפרב נחקר ארוכות ובעדותו הסביר מדוע סבר כי לא נותרה לתובעת נכות. המומחה לא חזר מקביעתו ועמד על דעתו כי לא היה מקום לקביעה אחרת. הנכות התפקודית: 26. פרופ' נוי מציין בחוות דעתו בפרק "אמינות הנבדקת" כי: "התקבל הרושם של התנהגות מגמתית וניסיון אגרבציה של הסימפטומים מהם סובלת. גם העובדה שלא פנתה עד לאחרונה לטיפול נפשי משקפת את העובדה כי עצמת תלונותיה הנה גבוה ממידת הסבל הסובייקטיבי שחשה". 27. פרופ' נוי העריך את נכותה של התובעת לאור החמרה על פי סעיף 34 א'-ב' לתקנות המל"ל אך לא התייחס ליכולת התפקודית העתידית של התובעת. יחד עם זאת מדובר בנכות נמוכה. לא הוכח בפניי כי התובעת איבדה את כושר תפקודה עקב התאונה. למעשה התובעת העידה כי היא נוהגת כרגיל ברכבה, עובדת בעסק המשפחתי עם בעלה ולמעשה לא השתכנעתי כי חל שינוי מהותי בחייה מיום התאונה. לפיכך אני סבור כי לא נותרה כל נכות תפקודית בתובעת עקב התאונה. נזק לא ממוני: 28. נוכח הנכות הנמוכה יחסית, התרשמותי מעדי התביעה וההגנה, נסיבות המקרה ונתוניה האישיים של התובעת, אני פוסק בגין ראש נזק זה סך של 30,000 ₪. שכר טרחת המומחים הרפואיים: 29. בתיק זה הוגשו 12 חוות דעת רפואיות כאשר בסיומו של יום דובר על 5% נכות בגין החמרה של מצב נפשי קודם. אני סבור כי על התובעת לשאת בעלות שכר הטרחה של המומחים הרפואיים מטעמה, וכן בעלות שכר טרחת המומחים הרפואיים מטעם בית המשפט (למעט חוות דעתו של פרופ' נוי בו תשא הנתבעת יחד עם שכר טרחת המומחים מטעמה). 30. עמדתי זו נובעת מהעובדה כי מומחיה הרפואיים של התובעת העידו בפני בית משפט כי לא היה בפניהם את מלוא התיעוד הרפואי והמידע בדבר אירועים תאונתיים נוספים, אותו בקלות יכלה התובעת לספק מרצונה, עניין זה השפיע על קביעות הנכות עקב התאונה כך שבית המשפט נאלץ למנות מומחים מטעמו, אלו התווספו למומחים מטעמה של הנתבעים. הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות לעבר ולעתיד: 31. בהתייחס לקבלות החלקיות אני קובע פיצוי בסך 1500 ₪ בלבד בעבור ראש נזק זה. קורס הצרפתית: 32. לא הוכח כי הייתה מניעה לתובעת להמשיך וללמוד בקורס אליו נרשמה ולמעשה אין כל תמיכה רפואית לטענה זו, על כן איני פוסק כל סכום בגין פרק זה. אובדן שכר לעבר: 33. לא ניתן ללמוד מתלושי השכר שהוצגו על אובדן שכרה לעבר שנגרמו לתובעת כפי טענתה. התובעת נפגעה בחודש מאי בשנת 1998 כאשר החלה לעבוד כפי טענתה חודשיים עובר לאירוע. אמנם ניתנו לתובעת שלושה חודשי אי כושר אולם צודקת הנתבעת באומרה כי הכיצד אם כך השתכרה התובעת בחודש התאונה בשכר מלא. התובעת לא העידה את מר ירון פארי - מי שהיה המעביד בשלושת חודשי עבודתה. 34. התובעת העידה כי לאחר התאונה סייעה לבעלה בעסק המשפחתי, ולפיכך איני מוצא מקום לפסוק לתובעת כל פיצוי בגין ראש נזק זה. אובדן כושר השתכרות לעתיד: 35. הגם שקבעתי כי לא נותרה כל נכות תפקודית בתובעת עקב התאונה הרי יש מקום לפצותה בגין ההחמרה הנפשית הקלה שנקבעה לה. אני קובע על פי שיקול הדעת כי התובעת תפוצה בסך של 20,000 ₪. 36. אין מקום לפסוק כל פיצוי בגין אובדן תנאים סוציאליים ו/או פנסיה שכן אלו לא הוכחו כנדרש. 37. לגבי הפיצוי הנטען בגין עזרה לעבר ולעתיד איני פוסק כל סכום. לא הוכח בפניי מן הפן הרפואי כי ישנו צורך בעזרה כזו, קודם לאירוע התאונה העסיקה התובעת עזרה בשכר כאשר מעדותה של התובעת עולה כי לאחר התאונה הפחיתה את העזרה אשר העסיקה בתשלום. סוף דבר: 38. לאור כל האמור אני מחייב את הנתבעים 1-4 ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסך של 51,500 ₪ כמו כן הנתבעת תשא בהוצאות המשפט למעט בשכר טרחת המומחים הרפואיים (כפי שיפורט בהמשך), בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור של 17.5% + מע"מ מיום מתן פס"ד ועד ליום התשלום בפועל. 39. התובעת תשא בהוצאות שכר טרחת המומחים אשר מונו מטעמה וכן בהוצאות שכר טרחת המומחים אשר מונו מטעם בית המשפט: פרופ' לבנשטיין וד"ר הימלפרב. 40. הנתבעת תשא בשכר טרחת המומחים אשר מונו מטעמה וכן בשכר טרחת המומחה פרופ' נוי אשר מונה מטעם מבית המשפט. זכות ערעור תוך 45 יום.נזקי גוףפיצוייםנפילה