להלן החלטה בנושא פציעה בברך בצבא: החלטה זהו ערעור על החלטת קצין התגמולים מיום 22.03.2005 אשר קבע כי אין קשר בין ההפרעה בברך ימין של המערער לבין החבלה מיום 06.12.1999. הליכים ועובדות המערער נולד בשנת 1970, התגייס לצה"ל בשנת 1988 ושובץ לשרת בגדוד צנחנים עד לשחרורו בשנת 1991. ביום גיוסו של המערער למילואים, ה- 06.12.1999, נפל ונחבל המערער ברגל ימין ובגב התחתון (להלן: "החבלה"). ביום 01.03.2004 הגיש המערער תביעה למשיב להכיר בהפרעה בברך ימין שלו כקשורה לחבלה מיום 06.12.1999. החלטתו נדחתה כאמור בהחלטת קצין התגמולים מיום 22.03.2005 מהנימוק כי אין קשר בין החבלה להפרעה בברך ממנה סובל המערער. ביום 30.05.2005 הוגש הערעור הנדון, אליו צירף המערער, בין היתר, תצהיר מטעמו מיום 22.05.2005, וכן חוות דעת רפואית של ד"ר ולנטין ז'טלני, מומחה בכירורגיה אורטופדית ובכירורגיה של כף היד. בפני הועדה מונחים תצהירים נוספים של המערער מיום 19.05.2004 ומיום 07.12.2005. מטעם המשיב הוגשו שתי חוות דעת של ד"ר נחשון שזר, מומחה בכירורגיה אורטופדית, האחת מיום 08.03.200 5, וחוות דעת מגיבה מיום 28.06.2005. ביום 07.05.2006 התקיים דיון הוכחות, בו נחקר המערער על תצהירו, והצדדים חקרו את המומחים על חוות דעתם. טענות הצדדים 5. בכתב הערעור, אשר נתמך בתצהיר המערער מיום 30.05.2005 נטען, כי ביום 06.12.1999, יום גיוסו לשירות מילואים פעיל, נפל בחוזקה במתחם הבסיס על משטח דשא יבש ברחבה כתוצאה מחפץ שהיה על הקרקע. מעוצמת הנפילה נחבל המערער בברך ימין וגב תחתון צד ימין. לאחר החבלה הופנה על ידי רופא הבסיס לבדיקת רופא אורטופד בחר"פ 542. לאחר הבדיקה אצל האורטופד הוחלט לשחררו משירות המילואים אליו זומן ביום פציעתו. יום לאחר החבלה, ב- 07.12.1999, פנה המערער לרופא אורטופד מטעם קופת החולים, אשר איבחן לטענתו פגיעה במיניסקוס בברך ימין כתוצאה מהנפילה. 6. המערער הגיש מטעמו חוות דעת של ד"ר ולנטין ז'לטני, מיום 22.05.2005. ד"ר ז'לטני מציין בחוות דעתו, כי נמסר לו על ידי המערער, כי ביום 06.12.1999, בזמן שירות מילואים, נפל ונחבל בברך ימין, וכי מעברו של המערער ידוע, כי ביום 16.06.2003 נפגע בתאונת דרכים, בה לא נפגע בברך ימין, וביום 07.06.04 נפגע בתאונה נוספת בה נחבל בברך הימנית, אך לא נגרם לו כל נזק, לפי תעודת חדר המיון מיום התאונה. בתוצאות הבדיקה, מציין ד"ר ז'לטני, בין היתר, כי ישנה רגישות ללחץ על סדק הפרק, סימן של מק-מוראי ושל אפלי חיוביים, וכי אלו סימנים המעוררים חשד לנזק במניסקוס. בדיון וסיכום של חוות דעתו רושם ד"ר ז'לטני, כי המערער המשיך לסבול מכאבים בברך הימנית עד שלאחרונה החמירו ההפרעות בתפקוד, וכי בעת ביצוע הבדיקה חמש וחצי שנים לאחר התאונה נשארו למערער רגישות ללחץ על סדק הפרק בברך הימנית, סימנים מניסקיאלים חיוביים (סימן של מק-מוראי ואפלי) הגבלה קלה בכפוף ודלדול קל של שרירי הירך, וכי מצב זה מסביר את מצב המערער ואת ההפרעות בתפקוד הברך הימנית. עוד רושם ד"ר ז'לטני, כי הוא אינו מקבל את מסקנתו של ד"ר שזר, לפיה לא נגרמה למערער פגיעה במיניסקוס בברך הימנית, שכן החבלה היתה ישרה ולא סיבובית, שכן קשה לקבוע כי בשל צורת החבלה לא נגרמה פגיעה במניסקוס, וזאת לאור הזמן הרב שעבר מעת התאונה, כאשר בבדיקות שנעשו למערער למחרת התאונה ושבועיים לאחר מכן אובחן חשד לקרע במניסקוס הפנימי בברך ימין. בהתייחס לתאונת הדרכים מיום 07.06.2004 קובע ד"ר ז'לטני כי לפי התיעוד הרפואי שהוצג בפניו, לא נגרם נזק בברך הימנית. 7. ביום 13.12.2005 הגיש המערער תצהיר נוסף, בו הוספו, בין היתר, הפרטים הבאים אשר לא נזכרו בכתב הערעור ובתצהירו מיום 30.05.2005. בסעיף 2 לתצהיר מתאר המערער את נפילתו ומציין כי רגל ימין שלו נתקלה בחפץ והסתובבה וחש סיבוב ברך ימין, ואז נפל ימינה בחוזקה ונחבט בברך ימין ובפלג גופו הימני. בסעיף 5 לתצהירו ציין המערער כי הבדיקה שנעשתה לו בחר"פ 542 הייתה שטחית לחלוטין וכי הרופא לא ביקש ממנו שירים את המכנס, הוא לא ראה את הברך הפגועה, והוא לא יכול היה לדעת אם יש נפיחות, וכן הוא לא יכול היה להתרשם ממצב הברך. בעקבות בדיקה שטחית זאת ניגש למפקד המרפאות והתלונן על הבדיקה וצורתה, וצירף כנספח "ד" לתצהירו מכתב מיום 13.12.1999 אשר הופנה לרס"ן איגור מפקד מכלול מרפאות. 8. טענת המשיב, לפיה אין קשר בין החבלה של המערער למצב הברך שלו כיום, באה לידי ביטוי בחוות הדעת אשר הוגשו על ידי המשיב. בחוות דעתו של ד"ר שזר, מיום 08.03.2005, בחלק של תולדות המקרה נרשם, כי המערער מסר לו כי נפל ונחבל חבלה ישירה בברך ימין, לא חבלה סיבובית ואף סבל מפצע שטחי, שלא הצריך תפירה. ד"ר שזר מציין, כי נמסר לו על ידי המערער כי נחבל עוד מספר פעמים בתאונות דרכים, וכי אין לו כיום תלונות של נעילות או מעידות בברך ימין. בחלק הסיכום רושם ד"ר שזר בשנית, כי לדברי המערער נחבל חבלה ישירה ולא חבלה סיבובית כתוצאה מנפילה על הברך. בהתייחסו לבדיקות שנערכו למערער הוא מציין כי מבדיקה שנערכה למערער במסגרת הצבאית עולה, כי לא נמצאו סימני חבלה וצוין כי יש רגישות בפיקה בשתי הברכיים, וכי לאחר מכן בבדיקות בקופ"ח נמצאו סימנים שהתאימו על ידי הרופא הבודק לפגיעה במניסקוס המדיאלי, כאשר לאחר מכן אין תלונות דומות במסמכים מאוחרים יותר, אך מאידך יש מסמך המעיד על חבלה בברך ימין כתוצאה מתאונת אופנוע בחודש יולי 2003. ד"ר שזר מסכם בבדיקתו, כי נמצא כי קיימת רגישות פטלו-פמוראלית, אך אין ממצאים מתאימים לפגיעה במניסקוס, וכי להערכתו אלו כאבים בלתי ספציפיים, דומים לכאבים בברך שמאל, ואין סיבה לייחס זאת לחבלה מלפני למעלה מחמש שנים. 9. בחוות דעת המגיבה של ד"ר שזר מיום 28.06.2005, בה הוא מתייחס לחוות דעתו של ד"ר ז'לטני, הוא מציין כי ד"ר ז'לטני אינו מציין אם הממצאים שלו מתאימים לפגיעה במניסקוס המדיאלי או לטראלי. ד"ר שזר מתייחס למסמכים הרפואיים אשר הוצגו לו על ידי המערער כאשר בבדיקות שנערכו למערער ביום 06.12.1999 וביום 09.12.1999 לא נמצא סימן לפגיעה במניסקוס, כאשר רק בבדיקות מיום 07.12.1999 ומיום 19.01.2000 אשר נעשו ע"י ד"ר שיץ, אשר לא חתם כאורטופד, נרשם כי הממצאים תומכים בפגיעה במניסקוס. ד"ר שזר מדגיש את העובדה כי מינואר 2000 לא נמצאה כל תלונה של המערער לעניין זה, בעוד שביולי 2003 נפגע בברך ימין בתאונת אופנוע, וכי לאחר מכן לא היו תלונות על פגיעה במניסקוס אלא כאבים בפיקה, ובשנת 2004 נכתבה פעמיים אבחנה של CMP, כלומר כאבים בפיקות, וכי ממצאים אלו מתאימים לממצאים שנמצאו אצלו בבדיקה במרץ 2005, בה לא מצא כי קיימים ממצאים המעידים על פגיעה במניסקוס. לסיכום הוא מציין, כי ד"ר ז'לטני לא התייחס למסמכים בהם רופאים אורטופדים, שבדקו את המערער לאחר החבלה לא מצאו נזק למניסקוס. עוד הוא מציין, כי אף אם יתקבלו ממצאיו של ד"ר שיץ, הרי שיש להניח כי הוא ביסס אבחנתו על סוג הכאבים, מיקום וצורת הרגישות בברך, אשר יכולים להדמות לפגיעה במניסקוס, וכי נזקים למניסקוס יכולים להחלים, ונזק שלא מחלים צפוי שיבוא לידי ביטוי קליני מפעם לפעם, ואי הופעת תלונות על כך הנה תמוהה. דיון והכרעה 10. לאחר שמיעת הצדדים בתיק, ולאחר עיון בטענות הצדדים, בחוות דעתם המומחים, וסיכומיהם אנו מוצאים כי בצדק נדחתה תביעתו של המערער, וזאת מהסיבות המפורטות להלן. 11. בעניינו המדובר בתביעה אשר הוגשה למשיב כ- 5 שנים לאחר אירוע החבלה, בטענה כי ההפרעות מהן סובל המערער כיום בברכו הימנית קשורות לאירוע זה. 12. בתיק הרפואי של המשיב מצויים מספר מסמכים רפואיים אשר נערכו בסמוך לאחר החבלה ובהם נרשמו תלונותיו של המערער כמו גם האבחנה לגבי מצבו. מסמך מיום 06.12.1999 (מספר 213 בתיק הרפואי) סיכום בדיקת המערער ע"י אורטופד צבאי שם נרשם כי אין נפיחות, אין סימני חבלה, אך רגיש בפיקות, ממליץ להתחשב בתלונותיו לא דורש טיפול מיוחד פרט לטיפול סימפטומטי. מסמך מיום 07.12.1999, (מסמך 113 בתיק הרפואי), וכן מיום 19.01.2000 (מסמך 112 בתיק הרפואי) מאת ד"ר שיץ בהם נרשם כי הממצאים הקליניים "בעד" פגיעה במניסקוס, מסמך מיום 09.12.1999 (מסמך 107 בתיק הרפואי) בו נבדק המערער ע"י אורטופד של קופ"ח הכותב, כי יש רגישות באזור הפיקה, אין נוזל, תנועות ללא הגבלה אך עם כאבים. ברך יציבה. צילום בלי ממצאים פתולוגיים, כאשר האבחנה היא : contusion rt knee. . 13. המערער והמומחה מטעמו טוענים, כי ממכתביו של ד"ר שיץ מיום 07.12.1999 ומיום 19.01.2000 ניתן ללמוד, כי בעקבות החבלה נגרם למערער נזק במניסקוס ממנו הוא סובל כיום. בעוד שעל פי טענת ד"ר שזר ישנם המסמכים מיום 06.12.1999 ומיום 09.12.1999 בהם לא צוין כי קיימת בעיה במניסקוס, וגם לאחר מכן ועד למועד הגשת התביעה לא נמצאו תלונות על כאבים בברך ימין מצד המערער. 14. הצדדים אינם חלוקים ביניהם, כי המערער נפל ונחבל ביום 06.12.1999 עת הגיע לשירות המילואים, עיקר המחלוקת היא באשר לסוג הפגיעה באותה העת, והאם יש קשר בינה לבין הפגיעה בברך כיום של המערער. 15. המערער כאמור נבדק מספר פעמים לאחר החבלה, בבדיקתו מיום 06.12.1999 ע"י רופא החר"פ לא נרשם כי יש חשד לפגיעה במניסקוס, כך אף בבדיקתו מיום 09.12.1999 אשר התבססה על צילום שנעשה למערער, בו נרשם כי לא נמצאו ממצאים פתולוגיים. מאידך, בבדיקות שנעשו לו ע"י ד"ר שיץ מיום 07.12.1999 ומיום 19.01.2000 נרשם כי הממצאים הקליניים תומכים באבחנה של פגיעה במניסקוס. 16. בחקירתו השיב ד"ר שזר לשאלת ב"כ המערער, כי אכן כאשר לא מבצעים בדיקת ארטרוסקופיה או MRI, כמו במקרה הנדון, אזי יש להתבסס על הבדיקות החיצוניות. ד"ר שזר הוסיף כי אין להתבסס רק על הבדיקות החיצוניות ויש אף לבדוק במקרה זה את מבחן הזמן: "יש מבחן הזמן שעובד פה לטובתנו, שאנחנו נמצאים היום ב- 2006 על משהו שקרה ב- 99, אז צריך להבין מה זה נזק במניסקוס. אם יש קרע במניסקוס יש שתי אפשרויות, או שהוא הבריא או שהוא ממשיך להציק בצורה משמעותית, מספיק בשביל להביא אותו בחזרה לרופא לעבור ארטרוסקופיה. אז או שהיה באמת איזה קרע במניסקוס שאני לא ידוע עליו והחלים, או שלא היה" (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 3-8), על עמדתו זאת חזר בהמשך חקירתו מספר פעמים: "לא, תראה, יכול מישהו לשבור את הרגל, שבר של הירך, שבר משמעותי ולהישאר בסופו של דבר ללא נכות, כך שצריך לשפוט את כל העניין לאורך הזמן שעבר והאם יש לנו כרגע ממצאים, לפי מה שראיתי בבדיקה אצלי ובתשאול שלו, של איזה תלונות יש לו, האם זה מתאים לפגיעה מחבלה חמש שנים קודם והתשובה היא, לא. אם הייתה חבלה סיבובית ואני במפורש שאלתי על חבלה סיבובית ואני לא כותב סתם, לא חבלה סיבובית, זה נכתב במכוון, אם הייתה חבלה סיבובית והיו אח"כ ממשיכים, חוץ מהעניין של ד"ר שיץ, תלונות נוספות שממשיכות הלאה והיו עושים את האבחנה הקלינית גם של קרע במניסקוס או פגיעה בצד המדיאלי של הברך חוץ מאותם שתי בדיקות שהן צמודות וזה היה נמשך הלאה, הייתי מכיר בו ללא ספק, אבל זה לא מה שקרה כאן". (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 12-21). וכן בהמשך: "לא, אני מדבר, אני אדגיש לך עוד פעם את העניין שהשמטת כרגע, זה מעקב לאורך זמן, הזמן כאן חשוב מאוד, יכול להיות גם פגיעה במניסקוס, כמו שאמרתי קודם יכול להיות שבר בירך שבן אדם מבריא ולא נשארת לו נכות, יכול להיות דבר כזה וגם בזה אני לפעמים נשאל האם נותרה נכות יכול להיות קרע במניסקוס שמבריא לגמרי ולא נשארה ממנו נכות והכאבים היום, כמו שהם באו לידי ביטוי בבדיקתי, הם לא של מניסקוס, אז איך אני יכול לקשר את זה למניסקוס העניין של המניסקוס עלה פעמיים בלבד בכל ההיסטוריה הרפואית של ברך ימין, פעם אחת בבדיקה של ד"ר שיץ שהיא סמוכה מאוד לחבלה, שיש לה משמעות אבל מוגבלת, ופעם אחת בבדיקה של ד"ר ז'לטני במסגרת התביעה וזהו". (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 26-30 ועמ' 10 שורות 1-5). 17. אף ד"ר ז'לטני ייחס חשיבות למבחן הזמן וציין בחוות דעתו כי המערער סובל מכאבים מעת הפגיעה ועד למועד בו נבדק על ידו. בחקירתו בפני הועדה אישר ד"ר ז'לטני כי דברים אלו נאמרו מפיו של המערער וכי לא היו בפניו מסמכים רפואיים, אשר העידו על מצב ברכו של המערער לאחר פברואר 2000, למעט מסמך משנת 2004, אשר ניתן לאחר הגשת התביעה על ידי המערער. (עמ' 4 לפרוטוקול שורות 4-11). 18. המערער בחקירתו השיב לשאלת ב"כ המשיב כי הלך לרופא והתלונן על כאבים, וכי ישנו תיעוד על כך (עמ' 2 לפרוטוקול שורות 20-27), אך לא הציג על תיעוד התומך בטענה זאת, כאשר בהמשך עדותו השיב תשובה שונה לפיה לא הלך והתלונן וכי הזניח את עצמו (עמ' 2 לפרוטוקול שורות 28-30). ראשית יובהר כי המערער לא טרח להציג בפני הועדה כל תיעוד התומך בטענתו כי התלונן על כאבים. יתרה מכך, לוועדה הוגש תיקו הרפואי של המערער בקופ"ח בו לא נמצא כל מסמך מחודש פברואר 2000 ועד למועד הגשת התביעה בו נרשם כי המערער התלונן על כאבים בברך ימין, למעט לאחר תאונת דרכים שעבר בשנת 2003. 19. הועדה אינה מקבלת את הסבריו של ב"כ המערער, אשר לא נתמכו ולא הועלו על ידי המערער בתצהירו, כי לא התלונן לאורך כל השנים שכן הנו בעל כושר סיבולת גבוהה, אשר אפשר לו למשוך את מצבו זה לאורך שנים. מקובלת עלינו בהקשר זה חוות דעתו של ד"ר שזר כמו גם עדותו בפני הועדה כי באם אכן המדובר בפגיעה במניסקוס, הרי או שהוא הבריא או הדבר מציק לו עד כדי כך שיפנה לרופא לצורך ביצוע ארטרוסקופיה. היות והמערער לא פנה לאורך כל השנים לבדיקה ו/או לא התלונן על כאבים יש בכך כדי להצביע כי לא סבל באותה העת וכי הפגיעה ממנה סובל כיום אינה קשורה לחבלה משנת 1999. 20. הועדה מאמצת את דעתו של ד"ר שזר לעניין מבחן הזמן במקרה זה וחשיבותו, בייחוד לאור העובדה כי בעוד רופא אחד, עליו מבקש להסתמך ד"ר ז'לטני בחוות דעתו, קבע כי ישנו חשש לנזק במניסקוס למערער, הרי שהיו שני רופאים נוספים, אשר בדקו את המערער ולא מצאו ממצאים דומים, ואשר ד"ר ז'לטני בחר להתעלם מקביעותיהם, ללא שנתן כל הסבר מדוע עדיפה חוות דעתו של ד"ר שיץ, על פני חוות דעתם. 21. בנוסף לאמור לעיל, הרי שמהמסמכים הרפואיים המצויים בפני הועדה עולה, כי בחודש יולי 2003, לאחר שמערער נפגע בתאונת דרכים, עת רכב על אופנועו הוא התלונן על כאבים באזור החיצוני של ברך ימין בפיקה (מסמך 232 בתיק הרפואי), בעוד שנטען על ידי המערער וד"ר ז'לטין כי בתאונת הדרכים משנה זו לא נפגע בברך ימין. 22. לא מצאנו לקבל את גרסתו המאוחרת של המערער באשר לבדיקתו הלקויה על ידי רופא החר"פ כמו גם באשר לתיאור הפגיעה לפיה נחבל חבלה סיבובית בברכו, טענות אשר הועלו רק בתצהירו האחרון, אשר הוגש לועדה ביום 13.12.2005, ואשר הועדה רואה בהן "עדות כבושה ". הכלל הוא שעדות כבושה, ערכה ומשקלה מועטים ביותר, משום שהכובש עדותו, חשוד מטבע הדברים על אמינותה". ר' דברי כב' השופט קדמי בספרו, על הראיות, חלק ראשון, מהדורת תשס"ד, בעמ' 441, וכן ע"נ 230/99 אלון בן עמי נ' קצין התגמולים. 23. עוד נציין, כי בכל הנוגע לאופן פגיעתו של המערער אין המדובר רק בעדות כבושה , אלא אף בשינוי של גרסה, שכן המערער נשאל באופן מפורש על ידי ד"ר שזר האם נחבל חבלה סיבובית או ישרה ותשובתו הייתה כי נחבל חבלה ישרה, כאשר אף בחוות דעתו של ד"ר ז'לטני לא זו בלבד שלא נאמר כי המערער נחבל חבלה סיבובית, אלא אף נדחתה טענתו של ד"ר שזר כי אין בחבלה ישירה כדי לגרום לחבלה במניסקוס. יובהר, כי המערער כבר הוכר על ידי המשיב כנכה בגין פגיעה בברך שמאל, ואף ניהל הליכים בפני ועדה זאת בעבר, על כן אין אנו מקבלים את תשובתו לשאלה מדוע לא ציין כי נפגע בפגיעה סיבובית מייד בעת הגשת התביעה, בנימוק כי הוא אינו בקיא בפרטים הקטנים ביותר (עמ' 2 לפרוטוקול שורות 7-12). אם באמור לא די, הרי שאף ממסמך מיום 07.12.1999, בו נבדק המערער על ידי ד"ר שיץ, מסמך 113 בתיק הרפואי, נרשם כי המערער נפגע במכה ישירה. הועדה תפנה להלכה בעניין זה הקובעת כי יש עדיפות לאמור בתיעוד רפואי מזמן אמת על פני האמור מאוחר יותר לצרכי הערעור ור' לעניין זה ע"א 472/81 קצין התגמולים נ' גבריאל פנחס אברג'יל, פ"ד לז(2) 785, ענ 256/90 פינגר יורם נ' קצין התגמולים, ע"נ 413/90 תומר איתן נ' קצין התגמולים. 24. באשר לגרסתו החדשה של המערער בדבר רשלנות בדיקתו ע"י אורטופד החר"פ, הרי שהמערער לא טרח להסביר לועדה מדוע טענותיו כלפי אופן בדיקתו ע"י רופא החר"פ הועלו רק בתצהירו האחרון, ומדוע טענה זאת לא הועלתה בפני הרופאים והמומחים אשר בדקו אותו. עוד יצוין, כי בתיקו הרפואי של המערער קיים מכתב מיום 25.02.2004 (מסמך 110 בתיק הרפואי) אותו כתב המערער ליחידה לפניות לתלונות הציבור של משרד הביטחון, בו קבל על כי קצינת הקישור לא ידעה למי להפנות אותו לצורך הגשת דו"ח פציעה. במכתב זה, בו ציין המערער כי נבדק על ידי רופא מומחה בחר"פ, לא נאמרה מילה ולו חצי מילה על אופן בדיקתו על ידי רופא זה, אף בכך יש כדי להצביע על המשקל אותו יש לייחס לטענה זו של המערער. 25. הנטל להוכיח את טענת הקשר הסיבתי בין המחלה/הנכות ממנה סובל המערער לבין השירות הצבאי מוטל על שכמו של המערער. על פי ההלכה דרגת השכנוע בה חייב מערער לבסס טענותיו הנה בגדר מתקבל מאוד על הדעת שקיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי למחלה ואין להסתפק בפחות מזה. לעניין זה ראו ע"א 742/89 קצין התגמולים נ' רוט, פ"ד מה (5) 201, וכן ראע"א 5499/92 קצין התגמולים נ' בן עד, פ"ד מז(2) 417. על פי הפסיקה נטל ההוכחה המוטל על המערער להוכחת ערעורו הינו ברמה של "מתקבל מאוד על הדעת" והמדובר בהסתברות של מעל 50%. בחנו גם את פסק הדין ע"א (ב"ש) 1188/06 רון פרידמן נ' קצין התגמולים, שב"כ המערער הביא לעיוננו, אולם אין בו כדי לשנות את החלטת הוועדה. מדובר בחייל בשירות סדיר, שעשה טרונות סיירת צנחנים, שכידוע כרוכה מאמץ גופני רב ולקראת סיומה החל חש בכאבים בברכיו. תוך כדי השירות עבר שני ניתוחים בברכיו לאחר שהתגייס ללא כל בעייה בברכיים. השאלה שם היתה שאלת הפגם המולד והשפעתו על קביעת הקשר הסיבתי, שאלה עתיקת יומין של "גולגולת דקה", שהוכרעה זה מכבר. אולם במקרה שלפנינו אין שאלת פגם מולד אלא שאלת קיומו או העדרו של נזק למיניסקוס, שהיא שאלה שבהוכחה והוועדה קבעה כי לא הוכח לה נזק שכזה, וממילא כאבים פטלו פמורלים כעת, אין לייחס לפגיעה אחת לפני למעלה מחמש שנים. 26. לאחר כל האמור לעיל, הועדה קובעת כי המערער לא הרים את הנטל להוכיח כי ישנו קשר סיבתי בין החבלה משנת 1999, חבלה אשר לא הוכח כי נקבע לגביה בוודאות כי גרמה לפגיעה במניסקוס, לבין בעיות הברכיים מהם סובל המערער כיום, לאחר שכבר נפגע בברכיו בתאונות בשנים מאוחרות יותר, ולאחר שעברו שנים רבות מעת אירוע החבלה, בהן לא התלונן המערער כלל על בעיות בברכו הימנית. לסיכום תביעתו של המערער נדחית. בנסיבות אלה אין צו להוצאות. התיק הרפואי מוחזר למשיב. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 מיום מקבלת ההחלטה.ברכייםצבאשירות צבאי