הוגש ערעור על פסק דין לפיו גם אילו הוכיח המערער שהשימוש בתמונה נעשה למטרת רווח דין התביעה להידחות, הואיל והנזקים הנטענים הם אבדן הכנסות בגין שימוש בתמונה ללא הסכמה וללא תשלום תמורה, בעוד שהערך המוגן על ידי חוק הגנת הפרטיות הוא צנעת הפרט וזכותו לכבוד ולחרות, ולא אינטרס כלכלי של הנפגע. להלן פסק דין בנושא פרסום תמונה ללא רשות: פסק דין א. הערעור שבפנינו הוא על פסק-דינו של בית-משפט השלום בחיפה (כב' השופטת א. פריאל) מיום 25.4.07 בתיק אזרחי 3452/99 לפיו נדחתה תביעתו של המערער לתשלום פיצויים בגין הנזק שנגרם לו עקב פרסום תמונתו על כריכת המהדורה השביעית של הספר "הספורט בישראל" בשנת 1999. אין מחלוקת על כך שתמונה זו פורסמה מבלי שנתקבלה הסכמתו של המערער, שממילא גם לא נתבקשה. ב. בתביעה המתוקנת נטען שהמערער פנה למשיבים בדרישה לחדול מהפצת הספר עם תמונתו ולחדול מעשיית שימוש מסחרי בתמונתו לצורכי רווח, אך פנייה זו לא נענתה. לטענת המערער, תמונתו היא חלק מאישיותו השייכת לתחום הפרטיות ואין למשיבים זכות לפרסם את תמונתו לצרכי רווח ללא הסכמתו וללא התקשרות עמו בחוזה לפרסום. המשיבים, כך נטען, הפרו את הוראות סעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, באופן המזכה את המערער בפיצויים בסך 50,000 ₪. כמו כן טוען המערער שבידיו בלבד הזכות לפרסום תמונתו לצרכי רווח וכי הפרסום שנעשה ע"י המשיבים נעשה שלא בידיעתו וללא הסכמתו. ג. טענת המשיבים היא שכתב התביעה אינו מגלה עילה כלפי המשיבים, וכי המשיב מס' 1 אינו מוציא לאור, ואינו מפיץ הספר, אלא עורך הספר, ואינו נושא באחריות לשילוב תמונת המערער בספר. עוד נטען, שמדובר בתביעה כספית ללא תשתית עובדתית לנזק הנתבע, וכי כתב התביעה כללי וסתמי. בין היתר מכחישים המשיבים את הטענה כי עשו שימוש מסחרי בתמונת המערער לצורך קידום מכירת הספר. כמו כן טוענים המשיבים שכוכבי ספורט, ובמיוחד בענף הכדורגל, ושחקני כדורגל, זוכים לפרסום, כבר מגיל צעיר, מכאן שכיסוי תקשורתי זה, לרבות פרסום תמונות, הוא מותר, לגיטימי, ואף רצוי, ואין בכך כדי להקים לשחקן זכות לתמורה כלשהי. כמו כן טענו המשיבים שאין למערער זכויות בתמונה. פרסום התמונה נדרש בגין תקנת הציבור הואיל והספר הוא ספר אינפורמטיבי המרכז מידע לעוסקים בתחום הספורט. עוד טוענים המשיבים לחופש הביטוי, וכן נטען שהפרסום בעליל אינו למטרות רווח. בגוף הספר קיימת הרשאה מפורשת להעתיק קטעים מתוכו. יתר על כן: פרסום תמונת המערער על כריכת הספר מוסיפה לשמו הטוב ולפרסומו של המערער. בנוסף עומדות למשיבים ההגנות שלפי חוק הגנת הפרטיות. ד. בישיבת בית משפט קמא מיום 9.4.06, שבה הלינו המשיבים על כך שהמערער לא מסר תצהיר גילוי מסמכים חרף החלטת בית המשפט שניתנה זמן רב קודם לכן, ביקש ב"כ המערער לראות בתצהיר העדות הראשית של המערער משום תצהיר גילוי מסמכים. הגם שבאותה ישיבה טרם חלף המועד להגשת תצהירי עדות ראשית של המשיבים הורה בית משפט קמא לב"כ שני הצדדים לסכם את טענותיהם בעל-פה, וכך אכן היה. ה. בפסק דינו ציין בית משפט קמא שלכל אורך ההליך המשפטי נמנע המערער מלהתייצב לדיונים, גם לא במועד ההוכחות, וב"כ המערער ויתר על העדתו. התביעה התבססה על סעיף 2 (6) של חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, המגדיר פגיעה בפרטיות כ: "שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונות או בקולו לשם רווח". אין מחלוקת שהמשיבים השתמשו בתמונתו של המערער ופרסמו אותה בכריכת הספר, ואולם, המערער לא הוכיח שהשימוש בתמונתו נעשה לשם רווח, ונטל ההוכחה מוטל על המערער. בית-משפט קמא ציין שתפוצת הספר היתה מוגבלת (כ-1000 עותקים), ובעתון "ידיעות אחרונות", שהיה שותף להוצאה לאור, הופיעה גם פרסומת ובה צילום כריכת הספר (ועליה תמונת המערער), ופורטו מקומות מכירתו ומחירו (98 ₪, ובמבצע החודש 83 ₪). התקבולים ממכירת הספר הסתכמו ב- 74,612 ₪. בגוף הספר צויין כי ניתן להעתיק את תוכנו ולהשתמש בחומר המצוי בו ללא מגבלות. מסקנת בית משפט קמא היתה שהעובדות האמורות אינן תומכות במסקנה שהשימוש בתמונה נעשה למטרת רווח, וזאת בשים לב למספר העותקים המועט. המחיר שנדרש אף נראה יותר, לדעת בית משפט קמא, כהשבת עלויות מאשר מקור לרווח. גם תוכן הספר מעיד שמדובר בספר עיון לבעלי מקצוע, העוסקים במישרין או בעקיפין בתחום הספורט, ואשר גם ירכשו את הספר ללא קשר לתמונה שעל כריכתו. כמו כן, העובדה שהעתקת תוכן הספר הותרה במפורש מעידה שמחבר הספר לא ראה בו מקור לעשיית רווחים אלא אמצעי שמטרתו להביא מידע חשוב לידיעת הציבור העוסק בתחום. עוד קבע בית משפט קמא שגם אילו הוכיח המערער שהשימוש בתמונה נעשה למטרת רווח דין התביעה להידחות, הואיל והנזקים הנטענים הם אבדן הכנסות בגין שימוש בתמונה ללא הסכמה וללא תשלום תמורה, בעוד שהערך המוגן על ידי חוק הגנת הפרטיות הוא צנעת הפרט וזכותו לכבוד ולחרות, ולא אינטרס כלכלי של הנפגע (ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדולנד, פ"ד נ"ח (4) 314. בנוסף קבע בית-משפט בפסק-דינו שגם אילו היה מוכח שהתמונה נועדה למטרת רווח, וכי נגרמה למערער עגמת נפש, היו המשיבים חוסים תחת הגנת תום הלב שבסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות. לבסוף נקבע עוד שהמערער לא הוכיח נזק, ואף לא הוכיח תשתית עובדתית שתאפשר להעריך את הנזק שאיננו ממוני. ו. המערער מיאן להשלים עם פסק הדין וערעורו מונח לפנינו. נטען בערעור ששגה בית משפט קמא במסקנתו שהעובדות תומכות במסקנה שהשימוש בתמונה נעשה למטרת רווח, והרי המשיבים הודו בתקבולים של 74,612 ₪. כמו כן נטען שלא היה מקום להתבסס על תפוצתו המוגבלת של הספר. לטענת המערער הספר נועד לשיווק מסחרי. הוספת תמונתו של המערער נועדה להגביר ולקדם את קצב המכירות של הספר, וזאת, ללא רשותו וללא הסכמתו של המערער. אין לראות בהסכמה להעתקת תוכן הספר משום ריפוי של הפגם הבסיסי הנעוץ בכך שלא ניתנה למשיבים רשות לעשות שימוש מסחרי בתמונת המערער. ז. המשיבים מדגישים בטיעוניהם שהמערער לא הופיע לדיון כלשהוא, גם לא למועד ההוכחות, וממילא לא נחקר על תצהירו ולא הגיש תצהיר גילוי מסמכים, ומכל מקום, לטענת המשיבים, אין לתביעה כל בסיס, ולא עמדה למערער כל עילת תביעה במקרה זה. מוסיפים המשיבים שאין לראות בפרסום תמונתו של המערער, שהוא דמות ידועה כשחקן כדורגל (שצולם בתמונה הנדונה כשהוא מסתער על הכדור במשחק כדורגל) משום פגיעה בפרטיותו. המערער גם לא הוכיח שהפרסום יצר רווח למשיבים, שאף נהנים מחזקת תום הלב. ח. בישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 3/6/08 שמענו גם את טיעוניהם בעל-פה של באי כוח שני הצדדים. ב"כ המערער הציע בדיון שהתיק יוחזר לבית משפט קמא כדי שיתאפשר למשיבים להגיש תצהיר עדות ראשית מטעמם, בעוד שב"כ המשיבים תמך בפסיקתו של בית משפט קמא. ט. מבלי להיזקק לטענת המשיבים לפיה היה על בית-משפט קמא למחוק את התביעה בגין אי-ציות המערער להחלטה שחייבה אותו בהגשת תצהיר גילוי מסמכים, סבורים אנו שלעיצומו של עניין הגיע בית המשפט קמא לתוצאה הנכונה לפיה דין התביעה להידחות. י. גם בהנחה שהעובדות הרלוונטיות תומכות במסקנה שהשימוש בתמונתו של המערער נעשה למטרת רווח, אין המערער יכול לבסס את תביעתו לפיצויים על אדניו של חוק הגנת הפרטיות הואיל והוראת חוק זו נועדה ליתן פיצוי בגין עוגמת נפש, אך לא בגין נזק כלכלי שהוסב לאדם. עיינו בדברי כב' השופש (כתוארו אז) א. ריבלין, ב-ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' אריאל מקדונלד, פ"ד נ"ח (4), 314, בעמ' 346: "אין אריאל מבקש למנוע שימוש מסחרי בשמו - מבקש הוא למנוע שימוש שאת תמורתו לא יקבל. תר הוא אחר אינטרס כלכלי - כספי, ולא אחר אינטרס אישי - רגשי. אין זו הפגיעה ברגשותיו שהוא מבקש לרפא, כי אם את הפגיעה האסורה, אולי, בקניינו. לא לכך נועדה ההגנה על הפרטיות. היא נועדה ליתן פיצוי בגין עוגמת נפש, קרי בגין נזק נפשי, להבדיל מנזק כלכלי, שהוסב לאדם. זוהי הגנה אשר עניינה בצנעת חייו של הפרט ובפגיעה ברגשותיו שהוא חווה עת מופרת האינטימיות של חייו...". ובהמשך, בעמ' 347: "עניינה של זכות הפרטיות הוא איפוא באינטרס האישי של האדם בפיתוח האוטונומיה שלו, במנוחת נפשו, בזכותו להיות עם עצמו ובזכותו לכבוד ולחירות... אין לומר כי עיקר עניינה באינטרס כלכלי. אפילו היה ניתן לעגן במסגרת הגנת הפרטיות גם את ההגנה על זכויות כלכליות, בייחוד לאור ניסוחו של סעיף 2(6) לחוק, אין החוק מקנה לזכויות הכלכליות הגנה ראויה. חוק הגנת הפרטיות אינו מעניק לידוען את הסעד שהוא חפץ בו, ואשר יבטא את הפגיעה שממנה סבל. החוק, כשלעצמו, מעניק לו אך פיצויים בגין עוגמת נפש, ולא אלה הם מושא התביעה כאן. השימוש המסחרי בשמו של אריאל כאן הסב לו נזק כלכלי בלבד... לאור כל זאת סבורים אנו כי אין מקום להכיר בעילת תביעה בגין פגיעה בפרטיותו של ידוען מקום שנעשה בו שימוש מסחרי בשמו אשר הסב לו נזק כלכלי בלבד." י"א. בענייננו, המערער לא טען לפגיעה נפשית כלשהי, עוגמת נפש או חדירה לפרטיותו. מעיון בכתב התביעה נראה בעליל שהמערער מלין כנגד השימוש שנעשה בתמונתו על ידי המשיבים מבלי שהוא יפוצה על כך. דהיינו, התביעה מתייחסת לפגיעה הכלכלית. אנו מפנים לאמור בסעיף 7 לכתב התביעה: "אין לנתבעים הזכות לפרסם תמונתו לצורכי רווח ללא הסכמתו וללא התקשרות עימו בחוזה לפרסום". וכמו כן סעיף 9 של כתב התביעה: "התובע טוען כי בידיו בלבד הזכות לפרסם תמונתו לצורכי רווח והפרסום שנעשה על ידי הנתבעים נעשה שלא בידיעתו וללא הסכמתו" (ההדגשה שלנו). בעיקרי הטיעון שלו טוען המערער, בין היתר, שעל ידי פרסום תמונתו חסכו לעצמם המשיבים הוצאות פרסום שהיו מייקרות את מלאכתם, דבר שהושג, כך נטען, על חשבון אי-תשלום תמורה נאותה למערער, הואיל ותמורת שילוב תמונתו במסע הפרסום היה המערער אמור לקבל תמורה הולמת, ומשזו נמנעה ממנו נגרם לו חסרון כיס. י"ב. דא עקא: כעולה מפסיקתו של בית-המשפט העליון, האינטרס המוגן על ידי חוק הגנת הפרטיות איננו האינטרס הכלכלי שנפגע כי אם הנזק הנפשי שהוסב לאדם עקב הפגיעה בפרטיותו, דהיינו, עוגמת הנפש שנגרמה והנזק הרגשי (עיינו בפרשת מקדונלד, שם, בעמ' 348-347). בענייננו, מתמקדות טענותיו של המערער בפגיעה הכלכלית שהוסבה לו, וכמוסבר, אינטרס זה איננו מוגן על ידי חוק הגנת הפרטיות. אנו חוזרים ומפנים לפסק הדין שבעניין מקדונלד, שם, בעמ' 358: "הבאנו את כל אלה כדי להבהיר מדוע ראוי כי גם במשפט הישראלי תינתן הגנה לזכותו הכלכלית של האדם לעשות שימוש בשמו לצורכי פרסום. הביקורת המוצדקת, בחלקים מסוימים שלה, על עצם מתן ההגנה, תזכה למענה בהכפפת הזכות למגבלות שמטיל עליה חופש הביטוי. ההגנה על הזכות היא פועל יוצא מן ההוראות הקיימות בדין. היא הוכרה בפועל גם קודם לכן, אלא שהעיגון שנמצא לה היה שגוי. חוק הגנת הפרטיות לא נועד להגנה זו שאותה ביקש אריאל לעצמו. החוק הישראלי טרם הכיר מפורשות בזכות קניינית לפרסום" (ההדגשה שלנו). י"ג. בכך, יכולנו למעשה לסיים את דיוננו, אך נוסיף ונציין שמסכימים אנו גם לקביעתו הנוספת של בית המשפט קמא ולפיה לא הוכיח המערער נזק כלשהו. אכן, כיום נקבע בסעיף 29 א' (ב) של חוק הגנת הפרטיות כי במשפט בגין עוולה אזרחית לפי סעיף 4 (הקובע שפגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית), רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪ בלא הוכחת נזק. זאת, בהתאם לתיקון התשס"ז, לפי ספר החוקים 2101, התשס"ז, מיום 26.6.07, ומכאן שאין תיקון זה חל בענייננו. דהיינו, אפילו היתה תביעתו של המערער חוסה בצילו של חוק הגנת הפרטיות לא היה מנוס מלדחותה הואיל והמערער לא הוכיח את נזקו הנטען, ואף לא הניח בפני בית משפט קמא תשתית עובדתית שתאפשר לבית המשפט להעריך את הנזק. י"ד. על יסוד כל האמור לעיל מסקנתנו היא שהתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא מבוססת כנדרש הן על הוראות הדין הרלוונטי והן על פסיקתו של בית המשפט העליון, ולפיכך לא נותר בידינו אלא להורות על דחייתו של הערעור, וכך אנו מחליטים. אנו מחייבים את המערער לשלם למשיבים שכר טירחת עו"ד בסכום של 6,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. מזכירות בית המשפט תעביר את סכום שכר הטירחה הנ"ל מתוך הפקדון שהפקיד המערער בבית המשפט לידי ב"כ המשיבים, ואילו יתרת הפיקדון, ככל שתישאר כזו, תוחזר לידי ב"כ המערער עבור המערער. פרסוםהגנת הפרטיות / פגיעה בפרטיות