רשלנות בגין בריחה למרות צו עיכוב יציאה מהארץ

להלן פסק דין בנושא רשלנות במדינה בגין בריחה למרות צו עיכוב יציאה מהארץ: פסק דין הרקע העובדתי 1. עניינה של תובענה זו, פיצוי התובעת בשל רשלנות נטענת של הנתבעים או מי מהם, בכך שאיפשרו לבעלה של התובעת, פלוני (להלן - הבעל), אשר בינו לבין התובעת התנהלו הליכי גירושין בשנת 2005, להימלט מהארץ ביום 6/12/05 על אף צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוצא נגדו ביום 4/12/05 (להלן - הצו) על ידי הנתבע 1 (להלן - ביה"ד). 2. בין התובעת לבין הבעל התנהלו הליכי גירושין והוגשה תביעה למזונות בתמ"ש 28111/05 בבית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב. ביום 27/11/05 ניתנה החלטה על ידי כב' השופטת טובה סיוון למזונות זמניים (להלן - ההחלטה). בהתאם להחלטה, חוייב הבעל לשלם לתובעת בכל 22 לחודש, החל ביום 22/6/05, 350$ בגין שכר דירה ובנוסף עוד 500 ₪ בגין רכיבי הוצאות המדור, וכל זאת כמזונות זמניים. כב' השופטת סיוון הוסיפה בהחלטתה (סעיף 4): "כפי שהודיעו באות כח הצדדים, עיקר ההליכים בין הצדדים מתנהלים למעשה בבית הדין הרבני האזורי כאשר לשם הוגשה תביעת גירושין על ידי הבעל ותביעת תשלום כתובה על ידי האשה. מאחר וביום 5/12/05 קבוע מועד הבאת הראיות על ידי הנתבע כאן בתביעת הגירושין כנגד התובעת כאן, אני מניחה כי בית הדין הרבני האזורי, על פי סמכותו, ידון בטענות הצדדים המהותיות לענין פסיקת גט פיטורין וכתובתה של האשה". 3. כפי שעולה מנספח ב' לכתב התביעה, ביום 30/11/05 הגישה לביה"ד ב"כ דאז של התובעת, עו"ד אסנת קוצר, בקשה במעמד צד אחד למתן צו עיכוב יציאה מהארץ, במסגרת תביעת הגירושין, וזאת לאור התנהגותו של הבעל במהלך הדיון בבית המשפט לענייני משפחה ביום 27/11/05 (להלן - הבקשה). ביום 4/12/05 ניתן הצו, ומנספח ג' לכתב התביעה עולה כי ביום 5/12/05 ניתנה הודעה מאת ביה"ד לנתבעת 2, משטרת ישראל, המטה הארצי, יחידת המעברים (להלן - המשטרה), על ידי המזכיר הראשי הרב יצחק פרץ, כי יש לעכב את יציאתו מהארץ של הבעל על פי הצו, אשר תוקפו עד ליום 3/1/06. 4. הצו הופק, כאמור, ביום 5/12/05 ונשלח, בהתאם לנוהל שהיה מקובל באותה עת, בדואר רשום למשטרה. כפי שעולה מתצהירו של מר אבירם כהן, ששימש במועדים הרלבנטיים ראש חוליית רשב"ג (רישום גבולות) במדור ביקורת גבולות, מחלקת מעברים, אגף מטה במשטרה, הצו התקבל במשטרה ביום 7/12/05, ועם קבלתו הוזן באופן מיידי במערכת הממוחשבת של משטרת הגבולות. בסעיף 7 לתצהירו ציין אותו עד, כי מאחר ובהתאם למקובל באותה עת צווי עיכוב היציאה מהארץ היו נשלחים באמצעות דואר רשום - בעלי דין שחששו מיציאת אדם נשוא הצו מהארץ היו פנים באופן דחוף, במסירה אישית וידנית, למשטרת הגבולות על מנת לעדכן את הצו באופן מיידי במערכת. העד ציין כי התובעת לא פעלה באופן זה. 5. בסעיפים 9-10 לתצהירה מתייחסת התובעת להגשת הבקשה ביום 30/11/05 (נספח ב' לכתב התביעה ולתצהיר), לצו שהוצא ביום4/12/05, ולהודעת ביה"ד למשטרה (נספח ג'). התובעת מציינת, משום מה, בסעיף 11 לתצהירה כי הוגשה בקשה נוספת לעיכוב יציאתו של הבעל מהארץ ביום 28/12/05, על אף שכאמור הבעל יצא מהארץ כבר ביום 6/12/05, ולכן אין רלבנטיות לבקשה זו לענייננו. מאידך, בעדותה ביום 27/4/10 העלתה התובעת גירסה חדשה, שלא הוזכרה כלל בכתב התביעה וגם לא בתצהיר מטעמה, לפיה בנוסף לבקשה מיום 30/11/05, פנתה התובעת בעצמה לביה"ד ביום 4/12/05 וקיבלה את הצו, וכאשר שאלה את הפקיד מה עליה לעשות הלאה - נאמר לה שאין לה מה לדאוג כי "הם מעבירים את זה מיידית למשטרת הגבולות" (פרוטוקול עמ' 2 שורות 1-22). הואיל ובגירסתה החדשה של התובעת התגלו סתירות במהלך חקירתה הנגדית, נשאלה באופן ישיר על ידי הבית המשפט מדוע לא הסתפקה בבקשה שהוגשה בשמה על ידי עו"ד קוצר ביום 30/11/05, וענתה על כך: "כי לא הייתי רגועה, פלוני בזמנו החליף בתאריכים האלו פעמיים עו"ד וכשהוא החליף את העו"ד השני היה מצב שהעו"ד שלי, אסנת קוצר, לא רצתה לייצג אותי בגלל משהו בינה לבין העו"ד של פלוני ואז הלכתי לבית הדין לבד" (שם, שורות 25-27). התובעת אף הוסיפה: "יצאתי משם כשאמרו לי שהצו מגיע אליהם ישירות ושאהיה רגועה" (שם, שורות 30-31). כאמור, גירסה מהותית זו לא נמסרה בכתב התביעה וגם לא בתצהירה של התובעת, ו"נולדה" למעשה רק במהלך חקירתה הנגדית בבית המשפט. 6. הסכם גירושין נחתם בין הצדדים ביום 7/3/08 (נספח ז' לכתב התביעה),כאשר בשם הבעל חתמה אמו, פלונית, וביום 7/5/08 ניתנה תעודת גירושין (נספח א' לכתב התביעה). בהסכם הגירושין נאמר במפורש כי התובעת מוותרת על המזונות שנפסקו לזכותה בתמ"ש 28111/05 על ידי כב' השופטת סיוון וכן על כל טענה כנגד הבעל הנובעת מחיי הנישואין ו/או מגירושין, למעט תשלום איזון בסך של 7,500 ₪ (סעיף 13 להסכם הגירושין). 7. התובעת העמידה את תביעתה על סכום של 299,999.5 ₪, כשסכום זה כולל את מזונותיה (69,999.5 ₪), כתובתה (180,000 ₪) וכן עוגמת נפש בסך של 50,000 ₪. טענות התובעת 8. לטענת התובעת, בשל רשלנות הנתבעים התאפשרה בריחתו של הבעל מהארץ ביום 6/12/05 והתובעת נותרה עגונה. כתוצאה מכך, ועל מנת לזכות בגט המיוחל, נאלצה התובעת לוותר בלית ברירה על מזונותיה ועל כל טענה כנגד הבעל, לרבות כתובתה. 9. התובעת מסתמכת על הוראות חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה - 1995 (להלן - החוק) וכן על תקנה 5(א) לתקנות בתי הדין הרבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ט-1999 (להלן - התקנות), וטוענת שביה"ד הפר הוראות אלה בכך שבמקום להעביר מיד הודעה למשטרה על הצו שהוצא ביום 4/12/05, שלח את הצו למשטרה בדואר רשום, וכתוצאה מכך נרשם הצו במשטרת הגבולות רק ביום 7/12/05, לאחר יציאתו של הבעל מהארץ ביום 6/12/05. בסעיף 9 לסיכומיה טוענת התובעת כי לפחות היה על ביה"ד ליידע את התובעת כי עליה לרוץ בעצמה למשטרת הגבולות למסור את הצו ידנית, דבר שלא נעשה. יצויין, כי טענה זו לא נכללה בין טענות התובעת בכתב התביעה, אלא נטענה בסיכומיה. 10. כלפי המשטרה טוענת התובעת כי אם ביה"ד בכל זאת העביר את ההודעה על הצו באופן מיידי, הרי שהיה על המשטרה לעדכן את רישומיה בהתאם, ואם לא עשתה כן - הרי שהתרשלה במילוי תפקידה. 11. לעניין נטל הראיה טוענת התובעת כי בנסיבות העניין חל הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין), "הדבר מעיד על עצמו", ולכן יש להעביר את הנטל על הנתבעים. טענות הנתבעים 12. לטענת הנתבעים, אין האחריות מוטלת על המדינה לוודא את הזנת צווי עיכוב יציאה מהארץ במחשבי משטרת הגבולות באופן מיידי, ומסירת הצו למשטרת הגבולות הינה באחריותו של מבקש צו העיכוב, משמע באחריות התובעת. 13. עוד נטען, כי במקרה דנן לא הופרו הוראות החוק והתקנות שעליהן מסתמכת התובעת שכן צו ההגבלה שמוסמך בית הדין להוציא על פי החוק חל רק לאחר שבית הדין קבע כי ייתן איש גט לאשתו כאמור בסעיפים 1 ו-2 לחוק. לטענת המדינה, במקרה דנן לא הוצא "צו הגבלה" שכזה, ולכן החוק והתקנות לא חלים בענייננו. 14. לענין נטל הראיה טוענים הנתבעים, כי לא חל במקרה דנן סעיף 41 לפקודת הנזיקין ולכן הנטל מוטל על התובעת והיא לא עמדה בנטל זה. עוד נטען, כי התובעת לא הוכיחה את יסודותיה של עוולת הרשלנות לפי סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין, שכן התנהלותו של ביה"ד בנסיבות העניין היתה סבירה, ולא היתה בה כל חריגה מסטנדרט התנהגותי ראוי, העולה לכדי התרשלות. 15. באופן חלופי טוענים הנתבעים, כי גם אם ייקבע כי היתה בכל זאת התנהגות רשלנית מטעם המדינה, דבר המוכחש, הרי שלא הוכח קיומו של נזק לתובעת, ואם בכל זאת נגרם לה נזק - הרי שלא הוכח קשר סיבתי בין התנהגות המדינה לנזק הנטען, שכן גם אילו לא היה הבעל יוצא מהארץ היו נגרמים לתובעת אותם נזקים שלהם היא טוענת הואיל וממילא לא שולמו מעולם המזונות הזמניים, בהתאם להחלטה. משכך הדבר, והואיל והתובעת לא הוכיחה כי דווקא בשל יציאתו של הבעל מהארץ לא שולמו לה אותם כספים וכן לא הוכיחה כי אילו היה הבעל נשאר בארץ לא היתה נשארת עגונה למשך אותו פרק זמן - נותק הקשר הסיבתי בין יציאתו של הבעל מן הארץ לבין הנזק הנטען. 16. למען הזהירות טוענים הנתבעים, כי אם ייקבע שנגרם לתובעת נזק, הרי שלתובעת אשם תורם בשיעור של 100%, שכן אם אכן חששה התובעת מיציאת הבעל מגבולות המדינה, היה עליה לנקוט בפעולה הסבירה והמתבקשת והיא לגשת בכוחות עצמה עם הצו למשטרת הגבולות ולוודא עדכונו במחשב באופן מיידי, וכל זאת על מנת לעמוד בחובת הקטנת הנזק המוטלת עליה. 17. הנתבעים טוענים כי משלא הוכחה התרשלות או הפרת חובה חקוקה מצד המדינה, ומשלא הוכחו נזקיה של התובעת ואף לא הוכח קשר סיבתי בין המחדל המיוחס למדינה לבין הנזקים הנטענים - יש לדחות את התביעה מכל אחת ואחת מן הסיבות האמורות בפני עצמה. דיון והכרעה 18. ראשית ייאמר, כי לאחר שמיעת כל העדויות ועיון במסמכים - לא מצאתי במקרה דנן כל התרשלות מצד המשטרה, אשר רשמה את הצו מיד לאחר שהגיע אליה מביה"ד, ולכן דין התביעה נגדה להידחות. 19. לאור האמור, עלינו לבחון האם קיימת לתובעת עילת תביעה כנגד ביה"ד בלבד והשאלות שעומדות בפנינו בהקשר זה הינן: (א) האם, בנסיבות העניין, הפר ביה"ד חובה חקוקה לעניין מסירת הצו באופן מיידי בכך ששלח אותו בדואר רשום למשטרה ובשל כך קמה חובה למדינה כלפי התובעת ; (ב) האם התקיימו, בנסיבות העניין, יסודותיה של עוולת הרשלנות בהתנהלותו של ביה"ד ; (ג) אם התשובות לשאלות האמורות תהיינה חיוביות - יהא צורך לבחון את הנזק, דהיינו לבחון האם הוכח קיומו של הנזק הנטען באופן מלא או שמא נותק הקשר הסיבתי בין התנהלות ביה"ד לבין הנזק הנטען, והאם היה אשם תורם מצד התובעת. 20. לפני שנדון בשאלות האמורות, עלינו לדון תחילה בשאלת היפוך הנטלים לה טוענת התובעת מכח סעיף 41 לפקודת הנזיקין. סעיף 41 לפוקדת הנזיקין קובע: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה." מקובלת עלי עמדת הנתבעים, כפי שפורטה בסעיף 78 לסיכומיהם, כי במקרה דנן לא מתקיימים תנאי סעיף 41 האמור שכן לתובעת היו ידועות הנסיבות שגרמו לנזק הנטען, והן אף פורטו בהרחבה בכתבי טענותיה. בנסיבות אלה, אין התובעת יכולה לטעון לאי ידיעה בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין, ולכן נותר נטל הראיה על כתפי התובעת, מכח הכלל הידוע בדבר "המוציא מחברו עליו הראיה". האם הפר ביה"ד חובה חקוקה 21. סעיף 63 לפקודת הנזיקין קובע: "(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירוש הנכון, התכוון להוציא תרופה זו. (ב) לענין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני." מכח סעיף זה, על התובעת להוכיח כי היתה מוטלת חובה חקוקה על ביה"ד, וכי חובה זו הופרה על ידו. 22. התובעת מסתמכת כאמור על סעיפים 1 ו-2 לחוק וכן על תקנה 5(א) לתקנות, וטוענת כי ביה"ד הפר הוראות אלה. סעיף 1(א) לחוק קובע: "קבע בית דין רבני, בפסק דין או בהחלטה (בחוק זה - פסק דין) שאיש יתן גט לאשתו והאיש לא קיים את פסק הדין, רשאי בית הדין, במטרה להביא לקיום פסק הדין, ליתן נגדו, בהתאם להוראות סעיף 4, צו הגבלה כמשמעותו בסעיף 2 ...". בסעיף 2(א)(1) לחוק נקבע כי בית הדין הרבני רשאי בצו הגבלה לפגוע, בין היתר, בזכות לצאת מן הארץ לתקופה ובתנאים שיקבע. תקנה 4(ב) לתקנות קובעת: "ניתן צו הגבלה במעמד התובע בלבד, ימציא בית הדין הרבני העתק מהצו לנתבע". תקנה 5(א) לתקנות קובעת: "(א) נתן בית הדין הרבני צו הגבלה שפוגע בזכויות המפורטות בסעיף 2 לחוק, כולן או מקצתן, ימסור על כך המזכיר הראשי של בית הדין, מיד לאחר מתן צו ההגבלה, הודעה לגוף או לרשות הנוגעים בדבר (להלן - הרשות), ערוכה לפי טופס 1 שבתוספת, בצירוף העתק מצו ההגבלה; הודעה כאמור יכול שתימסר גם על גבי סרט מגנטי ובכל מקרה תהיה חתומה ביד המזכיר הראשי של בית הדין; העתק ההודעה יומצא לתובע." 23. בסעיפים 14-32 לסיכומיהם טוענים הנתבעים בהרחבה כי ההוראות האמורות כלל אינן מתאימות למקרה שלפנינו, שכן במועד הוצאתו של הצו טרם ניתן פסק דין כאמור בסעיף 1(א) לחוק אלא היתה קיימת ההחלטה בלבד בדבר המזונות הזמניים. לפיכך טוענת המדינה כי לא מדובר ב"צו הגבלה" כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. אין בידי לקבל טענה זו. משהוצא הצו נשוא התביעה על ידי ביה"ד, במסגרת תביעת הגירושין שהיתה תלויה ועומדת בפניו כאמור בבקשה מיום 30/11/05 - יש לראות את הצו שהוצא ביום 4/12/05 כ"צו הגבלה" כמשמעותו בסעיף 2 לחוק, שכן פרשנות אחרת תוביל למסקנה שביה"ד פעל בחוסר סמכות בהוציאו את הצו, תוצאה שהדעת איננה סובלת. זאת ועוד, גם אם לא חלות במקרה דנן הוראות החוק והתקנות הרי שהצו הוצא מכוח סעיף 7ב לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ו - 1956 (להלן - חוק בתי דין דתיים) אשר קובע: "הוכח להנחת דעתו של בית דין, כשהוא דן בענין שבשיפוטו, כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה התומכות בעילת התובענה, וכן אחד מאלה: (1) הנתבע עומד לצאת את הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, והעדרו מן הארץ עלול להכביד באופן ממשי על בירור המשפט או על ביצוע פסק הדין; (2) אם הנתבע, בתביעה לגירושין או לשלום בית, יצא מן הארץ - יש חשש ממשי כי הדבר יביא לעיגון; רשאי הוא לתת צו האוסר על הנתבע לצאת מן הארץ, וכן להורות על הפקדת דרכונו או תעודת המעבר שלו או להתנות תנאים ליציאתו והכל אם לא ניתן להבטיח את בירור המשפט או את ביצוע פסק הדין בדרך של מתן ערובה מתאימה או בדרך אחרת, לרבות בדרך של השלשת גט". בהקשר זה יצויין, כי הגדרת "בית דין" בסעיף 1 לחוק בתי דין דתיים כוללת גם בית דין רבני. עוד יצויין, כי אמנם אין הוראה מקבילה להוראות תקנה 5(א) ביחס לחוק בתי דין דתיים אולם הדעת נותנת כי משהוצא צו לפי סעיף 7ב לחוק האמור - יש לנהוג לגביו באותה דרך המפורטת בתקנה 5(א) לתקנות. 24. עם זאת, לא שוכנעתי כי במקרה שלפנינו הופרה על ידי ביה"ד חובה חקוקה. כפי שעולה מתצהירו של מר רפאל כהן, המשמש כמזכיר ראשי בפועל בביה"ד החל בדצמבר 2006, הפרקטיקה המקובלת בבתי הדין בתקופה הרלבנטית לתביעה היתה לשלוח צווים בדואר רשום למשטרת ישראל. בחקירתו ביום 27/4/10 טען מר רפאל כהן כי בתקופה הרלבנטית ההנחיות היו לשלוח את הצווים בדואר מהיר של 48 שעות לכל הצדדים, כפי שנעשה במקרה דנן (פרוטוקול עמ' 7 שורות 27-28), ורק לאחר מכן החלו להעביר את הצווים בדרך אלקטרונית (שם, שורות 21-22). אמנם מר רפאל כהן אמר בסעיף 8 לתצהירו וכן בעדותו (פרוטוקול עמ' 6 שורות 18-22) כי בעלי דין שחששו מיציאת האדם נשוא הצו מהארץ היו פונים באופן דחוף במסירה אישית וידנית למשטרת הגבולות על מנת שהצו יעודכן באופן מיידי במערכת - אולם אין בכך כדי להסיר את האחריות מביה"ד לפעול על פי ההוראות ולהודיע למשטרה על צווים שהוצאו ולהטיל את האחריות לכך על התובעת, כפי שנטען על ידי המדינה בסעיפים 10-13 לסיכומיה. 25. הואיל וטענותיו של מר כהן לא נסתרו על ידי התובעת, מכאן שביה"ד פעל באופן סביר ובהתאם לנהלים שהיו בתוקף בתקופה הרלבנטית בשולחו את הצו בדואר רשום, ולכן אין לראותו כמפר חובה חקוקה כלשהי שחלה עליו. האם היתה רשלנות מצד ביה"ד 26. עוולת הרשלנות מוגדרת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין, אשר קובע: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות... הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה." סעיף 36 לפקודת הנזיקין קובע: "החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף." מכאן, שיסודותיה של עוולת הרשלנות הם חובת זהירות, התרשלות ונזק, ועל התובעת להוכיח התקיימותם של יסודות אלה. על כן, עלינו לבדוק בשלב הראשון האם הוכחה במקרה דנן התרשלות מצד ביה"ד. 27. במסגרת הוכחת יסוד ההתרשלות נבחנת השאלה האם התנהגותו של המזיק הנטען היתה התנהגות בלתי ראויה, החורגת מהאופן בו אדם סביר היה פועל באותן נסיבות. לשם כך משמש מבחן אובייקטיבי, הוא עקרון הסבירות, הנבחן בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. 28. לאחר ששמעתי את העדויות מטעם הצדדים, לא שוכנעתי כי היתה התרשלות כלשהי מצד ביה"ד באופן פעולתו לגבי הצו נשוא התביעה. כפי שנאמר לעיל, פעל ביה"ד על פי הנהלים, כמקובל באותה עת, ולא היתה בהתנהגותו כל חריגה מסטנדרט התנהגותי ראוי, העולה לכדי התרשלות. 29. אין מחלוקת כי הבקשה לעיכוב יציאה מהארץ הוגשה על ידי ב"כ התובעת, דאז, ביום 30/11/05, ולא הוגשו כל ראיות לגבי הטיפול בבקשה מהמועד שהוגשה ועד למתן הצו ביום 4/12/05. כאמור, גירסתה החדשה של התובעת לפיה היא הגיעה לביה"ד בעצמה ביום 4/12/05 נטענה אך ורק במסגרת הדיון בבית המשפט ולא בא זכרה בכתבי טענותיה. משכך הדבר, מדובר בהרחבת חזית אסורה ויש להתעלם מהטענות החדשות ולהותיר רק את הגירסה לפיה הוגשה הבקשה ביום 30/11/05. 30. גם אם אקבל את טענות התובעת כי לא ידעה מהם ההליכים שיש לנקוט לגבי צווי עיכוב יציאה מן הארץ, הרי שאין לקבל טענות אלה ככל שהן מתייחסות לעורכת הדין מטעם התובעת שהגישה את הבקשה ביום 30/11/05. כלום לא ידעה עו"ד קוצר כי קיים חשש להימלטותו של הבעל לנוכח התנהגותו במהלך הדיון בבית המשפט לענייני משפחה ביום27/11/05 ? הרי ציינה זאת במפורש בסעיף 10 בבקשה (נספח ב' לכתב התביעה). בנסיבות אלה, משלא נעשה דבר מטעם התובעת בתקופה שבין 30/11/05 ועד להוצאת הצו ביום 4/12/05 - אין לתובעת להלין אלא על עצמה לגבי התוצאה העגומה של מחדל זה, או שעליה לטעון טענותיה כלפי עו"ד קוצר, אך בוודאי שאין להטיל את האשם על ביה"ד. 31. לאור האמור, מסקנתי היא כי לא היתה כל רשלנות מצד ביה"ד הן לגבי אופן הטיפול בבקשה למתן צו עיכוב יציאה מהארץ והן לגבי הטיפול בצו עצמו לאחר שהוצא - ואם היתה רשלנות כלשהי, הרי שהיא היתה דווקא מצד התובעת ו/או מצד מי מטעמה. 32. משהגעתי למסקנה האמורה - דין התביעה להידחות גם נגד ביה"ד, ומתייתר הצורך לדון בנזקיה של התובעת. סוף דבר 33. התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעים, תוך 30 ימים, הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. עיכוב יציאה מהארץרשלנותצווים