להלן פסק דין בנושא תביעה בגין התאבדות חייל: פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים רביד, פרקש וכרמל) מיום 23.9.07 בע"א 9106/07, בו נדחה ערעור המבקשים על החלטת ועדת הערעור לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950 (להלן חוק המשפחות) מיום 29.1.07 בעמ"ח 102/03. רקע ב. בפרשה טרגית עסקינן: בנם של המבקשים, ג' זכרונו לברכה (להלן המנוח), שלח יד בנפשו בעת חופשה משירותו הצבאי הסדיר. ג. בלשכת הגיוס ציין המנוח כי קיים קשר עם חברה עבריינית וחשב לשים קץ לחייו, ואף הגה בדרכי התאבדות כגון נטילת כדורי "אקסטזי" בכמות גדולה. המנוח שלל שימוש בסמים. הוא הופנה איפוא לבדיקה פסיכיאטרית, שהתקיימה ב-7.7.01, למעלה משנה לפני גיוסו, אך שם סיפר כי הוא בעל מוטיבציה גבוהה ומעוניין בשירות קרבי, וכן שלל כוונות אבדניות. הפסיכיאטר התרשם כי למנוח לא היתה מחלת נפש אלא הפרעת אישיות. ד. בטירונות, לאחר הגיוס ב-2.9.02, לא נפגש המנוח עם קב"ן, לא התלונן, לא היו לו בעיות משמעת, והוא השתלב במחלקתו היטב, וגם יועד לתפקיד בו רצה (מאבטח מתקנים). ה. ב-4.10.02 הגיע המנוח לחופשת סוף שבוע בביתו; למפגש עם חבריו בערב הביא 4 יחידות L.S.D. שרכש (לפי קביעת ועדת הערעור השתמש המנוח בסמים גם לפני כן), והוא וחבריו נטלו מנת סם (דבר שאושש בבדיקה טוקסיקולוגית). לאחר זמן מה החל המנוח לחוש ברע, ולאחר חילופי דברים וטיול רגלי וברכב ביקש לרדת מהרכב והחל לרוץ לביתו, ואחר התקשר לחבר שנהג ברכב ואמר "אני הולך לאיבוד. אני לא יודע איפה אני, בוא תיקח אותי". בהמשך הגיע לביתו וירה בעצמו בנשקו, ולמרבה הצער הלך לעולמו. ו. המבקשים לא הוכרו על-ידי קצין התגמולים כבעלי זכויות לפי חוק תגמולים לחיילים ולבני משפחותיהם (חבלה שלא בעת מילוי תפקיד), תשמ"ח-1988 (להלן חוק התגמולים). בהחלטה מיום 18.5.03 נומק, כי פטירת המנוח אינה קשורה לתנאי שירותו, אלא נובעת משימוש בסמים, המהוה "התנהגות רעה חמורה", כמשמעותה בחוק המשפחות, אשר למשמעותה נבוא להלן. ז. המבקשים עירערו לועדת הערעור. בפני הועדה עמדו שתי חוות דעת מקצועיות - חוות דעת ד"ר פלדינגר מטעם המדינה, וחוות דעת ד"ר לרנר מטעם המבקשים. ד"ר פלדינגר ציין, כפי שסיכמה הועדה את חוות דעתו, כי הסם L.S.D. "משפיע על מצב הרוח... ועלול לגרום למצבי חרדה חריפים", וההתנהגות לאחר שימוש בו "הנה מסוכנת ובלתי צפויה ויכולה לעורר מצב פסיכוטי ועלולה להוביל למעשה אבדני"; ד"ר פלדינגר הוסיף, כי המנוח יכול היה להוציא כוונתו לפועל בדרך אחרת ולא בנשקו האישי. מטעם המבקשים חיוה ד"ר לרנר דעתו, והסכים כי סם זה יכול לגרום למצב פסיכוטי, אך לדעתו אין השימוש בסם קשור להתאבדות, נוכח נטייתו של המנוח למצבי רוח, זמינות כלי הנשק ומחלתו הנפשית. ועדת הערעור העדיפה את חוות דעתו של ד"ר פלדינגר, וקבעה כי השימוש בסם הוא שגרם להתאבדותו של המנוח. עוד נקבע, כי נטל ההוכחה מוטל על המבקשים, וכי נטילת הסם על ידי המבקש מהוה "התנהגות רעה חמורה" כמשמעה בחוק. ח. ערעור המבקשים לבית המשפט המחוזי נדחה, כאמור. נקבע, כי נוכח הוראת סעיף 2(ב) לחוק התגמולים, חל על המקרה חוק המשפחות; אך כי סעיף 16 לחוק המשפחות שולל את זכאותם של המבקשים, כבני משפחה של מי שמותו נגרם עקב התנהגות רעה חמורה. זאת, על סמך מסקנת ועדת הערעור, אותה אימץ בית המשפט המחוזי, שמותו של המנוח נגרם עקב השימוש בסם. ט. מכאן הבקשה הנוכחית. נטען, כי די בכך שמותו של המנוח אירע בעת שהיה חייל בחופשה, כדי להקים את החזקה הקבועה בסעיף 2ב לחוק המשפחות, וכי נוכח הוראת סעיף זה יש לראות במנוח "כמי שמת עקב שירותו זולת אם הוכח היפוכו של דבר". כנטען, שומה על קצין התגמולים "להוכיח את מלוא טענתו בדבר 'התנהגות רעה חמורה'", ומן הראוי לפרש את ההוראה בדבר שלילת הזכאות בצמצום, לאור המגמה הסוציאלית של המטריה. עוד נטען, כי סעיף 2(ב) לחוק התגמולים נועד להרחיב את מעגל הזכאות, כך שהמבקשים, ככל משפחת חייל הנהרג במהלך שירותו הצבאי (לרבות בחופשה), יהיו זכאים לתגמול אף אם המוות לא נגרם "עקב" השירות. לבסוף נטען, כנגד מסקנת הערכאות הקודמות, כי מותו של המנוח אכן נגרם עקב שירותו הצבאי (ובפרט, העדר הטיפול במצבו הנפשי), ולא כתוצאה מן השימוש בסם. י. בפנינו שב עו"ד בלאס, בא כוח המבקשים וטען, כי לשיטתו חוק התגמולים ייתר את הקשר הסיבתי, קרי, היות אדם בחופשה פוטרת מן הצורך להוכיח כי המקרה אירע בזיקה לשירות, ודבר זה חל גם על קביעת התנהגות רעה חמורה. ועוד - לטעמו, אכן שימוש בסם הוא התנהגות רעה חמורה, אך מכל מקום כאן מדובר במי שהודיע עוד בטרם שירת על רצונו להתאבד, אלא שאמירה זו לא עברה למפקדיו, והם נתנו בידו נשק, ללא מעקב; הסיבה המיידית למוות היתה הירי ולא הסם. באת כוח המדינה עו"ד רוזנפלד הטעימה, כי לשיטת המדינה לא הקשר הסיבתי הוא השאלה הרלבנטית, אלא קיומה של "התנהגות רעה חמורה", וזה אשר אירע במקרה דנא. הכרעה י"א. בכל הצער על אבדן המנוח, אין בידינו - לאחר העיון - להיעתר לבקשה. בא כוחו המלומד של המבקש משליך יהבו, כאמור, על חוק התגמולים, ולשיטתו חוק התגמולים הרחיב את מעגל הזכאות ויש לפרשו באופן שנושא "התנהגות רעה חמורה" יוחל בצמצום. י"ב. ואולם, לאמיתו של דבר, כפי שיפורט, אין הבדל בין ההוראה הישירה בסעיף 16 בחוק המשפחות ובסעיף 9 בחוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 (נוסח משולב) (להלן חוק הנכים), שעניינם התנהגות רעה חמורה של חייל שנפגע או מת בעת שירותו, לבין ההוראה המפנה שבסעיף 2(ב) לחוק התגמולים, העוסק בחייל בחופשה. המחוקק ביקש שלא לזכות בתגמולים מי שהתנהגותו הוגדרה כ"התנהגות רעה חמורה". השאלה שלפנינו אכן היא אם כזו היתה ההתנהגות במקרה דנא. י"ג. נושא זכאותן של משפחות שכולות לתגמולים עבר שלבים אחדים. מתחילה היה הנטל על המשפחות להוכיח כי מות המנוח נגרם תוך כדי ועקב השירות, אך בתשל"ו תוקן חוק המשפחות כך שהוא קובע בסעיף 2ב כי "לעניין חוק זה, חייל שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה, שאירעו בתקופת שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שירותו זולת אם הוכח היפוכו של דבר". הנטל לגבי מי שמת בתקופת שירותו הועבר למדינה, אם רצונה להוכיח שלא מת עקב שירותו. י"ד. בתשמ"ח-1988 נחקק חוק התגמולים. הרעיון שביסוד החוק היה, כמוסבר בהצעת חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 14), תשמ"ז-1987 (הצעות חוק תשמ"ז, 215) מאת ח"כ פנחס גולדשטיין וח"כ אהרן הראל, להסדיר זכאות תגמולים לחייל בשירות סדיר (חובה), שאין בידו אמצעים כספיים לבטח עצמו מפני סיכונים שבחופשה. זאת, על-ידי הרחבת זכאות לחייל בשירות סדיר, כך שיוכר כנכה גם אם נפגע בעת שהותו בחופשה כדין. הצעת חוק זו היתה לבסוף לחוק נפרד מחוקי השיקום, והוחלה (בסעיף 2(ב) לחוק התגמולים) גם על משפחות שכולות, קרי, על משפחת מי שמת בתקופת שירותו שלא במילוי תפקידו. חוק התגמולים יכול היה לחול על משפחת המנוח, אילולא נסיבות מותו המצער, שהרי על חוק זה חלה הוראת סעיף 9 לחוק הנכים וסעיף 16 לחוק המשפחות, כפי שיפורט, ועל כן צדקה המדינה בטענתה, כי יש לבחון אם המדובר בהתנהגות רעה חמורה. ט"ו. חוששני כי טענתו של בא כוח המבקשים, כאילו חוק התגמולים שינה את סדרי הנטלים שקבע המחוקק, אין לה רלבנטיות לענייננו. הבקשה שלפנינו מופנית כנגד הכרעתו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי יצא מן ההנחה - הנכונה - שאילולא תחולתו של סעיף 16 לחוק המשפחות, קרי, שאלת "ההתנהגות הרעה החמורה", היתה תחולה בנידון דידן לחוק התגמולים. השוני בין חוק זה לחוק המשפחות הוא כי אין צורך להפעיל לגביו את החזקה שבסעיף 2ב לחוק המשפחות, שכן ברי כי אין עסקינן בסיטואציה של "עקב השירות" אלא "בתקופת השירות" בלבד, כעולה במפורש מסעיף 2 לחוק התגמולים. השאלה שעמדה על הפרק קשורה אך ורק לנושא אחד - ההתנהגות. לעניין זה יש להידרש לפרטים הקשורים בהתנהגותו של המנוח והזיקה ביניהם לשירותו הצבאי; ואין מקום לפרש את היותו של חוק התגמולים חוק נפרד, המאפשר זכאות גם בעקבות החבלה בתקופת השירות שלא עקב השירות, באופן המעמיד את החייל בחופשה (או משפחתו במקרה מוות) במצב עדיף על החייל בשירות. קרי, אין ליתן מקום לפירוש, שלפיו החייל בשירות יהיה נתון למבחן של "התנהגות רעה חמורה", ולא כן החייל שבחופשה. לעניין זה אפשר להקיש גם מלשונו של סעיף 16 לחוק המשפחות (בדומה לסעיף 9 לחוק הנכים), המסייגת מתן הטבות לבני משפחה נצרכים של מי שהלכו לעולמם בעקבות התנהגות רעה חמורה, כך "שלא יעלו על טובות הנאה שאותו בן משפחה היה זכאי להן אילולא הוראות סעיף זה". כללם של דברים, מי שלקה בהתנהגות רעה חמורה בשהותו בחופשה מחוץ לתפקיד - אין משפחתו זכאית להטבות של חייל, שקופד פתיל חייו בחופשה שלא בנסיבות כאלה. ט"ז. הביטוי "התנהגות רעה חמורה" הוא ייחודי לחקיקת השיקום, קרי, חוק הנכים, וכבענייננו חוק המשפחות. יסודו של הביטוי בנוסח המקורי של החוקים, כך בסעיף 9 המקורי לחוק הנכים וכך בנוסחו היום, כך בסעיף 16 המקורי לחוק המשפחות וכך כיום. והגם שסעיפים אלה תוקנו עם השנים (סעיף 16 בו עסקינן תוקן בתשכ"ג (תיקון מס' 3 לחוק המשפחות), בעקבות תיקון מתשכ"א לחוק הנכים), באופן שהורחבו לעומת החוק המקורי האפשרויות ליתן מהטבות החוק לבני משפחה של מי שהלכו לעולמם בעקבות התנהגות רעה חמורה - לשון זו עצמה נותרה בעינה. י"ז. סעיף 16 לחוק המשפחות קובע: "נגרם מותו של הנספה על ידי התנהגות רעה חמורה של הנספה, לא יחולו על בני משפחתו הוראות חוק זה המקנות טובות הנאה כל שהן, אך אם יש בן משפחה נצרך, רשאי קצין תגמולים להעניק לו מטובות ההנאה הניתנות לבני משפחה לפי חוק זה, כפי שייראה בעיניו, ובלבד שלא יעלו על טובות הנאה שאותו בן משפחה היה זכאי להן אילולא הוראות סעיף זה". הרעיון שביסוד הנוסח ברור: המחוקק ביקש לשלול תגמולים ממי שגרם בהתנהגותו שלו - ולא "התנהגות רעה" גרידא אלא "התנהגות רעה חמורה", קרי, נסיבות קשות של התנהגות - לנכותו או לאבדן חייו. כפי שציינה השופטת ארבל ברע"א 94/06 אביעד נ' משרד הביטחון (לא פורסם), לשון זו "עמומה היא במידת מה. מסיבה זו נקבעה הלכה לפיה לא ניתן לגדור את גבולותיו של הסעיף באופן מדויק, ועל כן יש לבחון כל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו (ע"א 308/86 כרפיש נ' קצין התגמולים, פ"ד מא(3) 464, 470)". אוסיף, כי בעניין כרפיש נאמר מפי השופט גולדברג (שם): "סבורני כי הכל מודים כי לא ניתן לגדור גדרה של 'התנהגות רעה חמורה', ואין היא נמדדת אלא על פי נסיבותיו של כל מקרה". ועוד ציין, כי בחינת סעיף 9 לחוק הנכים (ובענייננו סעיף 16 לחוק המשפחות) מחייבת תחילה הידרשות "למבחן האובייקטיבי, רוצה לומר, האם לפי מבחני השכל הישר נכנס המעשה כשלעצמו ובנסיבות שנעשה, למסגרת התנהגות רעה חמורה. אולם יש ובכך לא סגי, שאפילו ענינו בחיוב על פי המבחן האובייקטיבי, עדיין אין אנו משוחררים מן הבחינה הסובייקטיבית, הבאה להתחקות אחר מצבו הנפשי של החייל בעת המעשה... שמא עשה מעשה מחמת מום נפשי או דחפים שלא היתה לו שליטה עליהם" (עמ' 70). י"ח. בע"א 738/88 עזבון המנוח עבדל גאני נ' קצין התגמולים, פ"ד מג(1) 167 נאמר מפי הנשיא שמגר, במקרה שבו התאבד חייל מחוץ למחנה ושלא במילוי תפקידו (כבענייננו), כי "סיבת התאבדותו נובעת מטעמים שלא היו קשורים כלל בשירותו הצבאי, ורחוקה ההסתברות שהתאבדותו היתה עקב שירותו הצבאי". בית המשפט הפנה לפסק הדין בע"א 161/75 נזרי נ' קצין התגמולים, פ"ד ל(2) 724, אף הוא מקרה מצער של אבדנות בעת חופשה. שם נקבע מפי השופט (כתארו אז) יצחק כהן, כי האבדנות באה בשל דיכאון בקשר לאי הצלחה בלימודים. המנוח שלח יד בנפשו באמצעות רובה שהיה בידו בעת החופשה, וזאת לאחר ששוחח עם מפקדו על דכאונו בשל אי ההצלחה בבחינות, והובטח לו כי יוכל לסיים את הבחינות במסגרת הצבא. בית המשפט ציין בין השאר (עמ' 728): "אשר לעניין הרובה שניתן למנוח ושבו איבד עצמו לדעת, הרי הימצאות הרובה ברשותו של המנוח לא היתה הסיבה שגרמה למותו... ועל כן לעובדה שהיה ברשותו רובה אין כל השפעה לענין השאלה שבמחלוקת, אם מותו של המנוח נגרם עקב שירותו. משהוכח שדכאונו של המנוח נגרם עקב אירועים שלא היו קשורים כלל בשירותו הצבאי, ומאידך לא היו ראיות ששירותו הצבאי הגביר את הדיכאון, לא היה מנוס מן המסקנה שהמוות לא נגרם עקב השירות, אלא מסיבה שהיתה זרה לשירות הצבאי". ועוד יוזכר, כי בפרשת כרפיש הנזכרת לא קיבל בית המשפט טענה, שגיוס חרף ליקוי נפשי אינו בחינת "תעודת הכשר" להתנהגות רעה חמורה בשירות (ראו פסק דינו של השופט גולדברג (בעמ' 467); כן ראו עומר יעבץ, חוק הנכים, חקיקה, פסיקה והיבטים משפטיים (1999), 177-173). י"ט. ונזכיר, כי באשר לשימוש בסמים על-ידי חיילים מחוץ למקום השירות ציין בית משפט זה: "שימוש בסם על-ידי חיילים לא יכול להתיישב עם שירות בצבא, והדברים ידועים וברורים. שימוש בסם על-ידי חייל בנסיבות אזרחיות הינו אך כפסע לשימוש בסם על-ידי אותו חייל גם במסגרת השירות עצמו, ולא זו אף זו, אלא שגם חייל שהשתמש בסם בנסיבות אזרחיות, עלול להיקרא ליחידתו, או לשוב אליה בתום החופשה, בהיותו עדיין תחת השפעת הסם" (השופט גולדברג בבג"צ 5000/95 ברטלה נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד מט(5) 64, 72-71). דברים אלה מדברים בעדם, והמוסיף גורע. כ. בנידון דידן, חוששני כי התשתית העובדתית אינה תומכת בטענות שהעלו המבקשים. על פי ניתוח הנסיבות, מצביע המכלול בבירור על הסתברות כי מותו של המנוח אירע בשל השימוש בסם, שבעקבותיו שב לביתו במצב שהביא לאבדנות. אכן, המנוח דיבר ראשונית על אבדנות בראיון בלשכת הגיוס; אך לעניין זה הופנה לראש מדור בריאות הנפש בלשכת הגיוס (עדותה מ-10.11.02), ובו שלל מחשבות או כוונות אבדניות. אחר כך הופנה לפסיכיאטר, וכאמור נשללה אבדנות בשיחה עמו, גם אם היתה התרשמות מהפרעת אישיות; וכאמור, כבר נפסק כי אין גיוס חרף ליקוי נפשי בחינת "תעודת הכשר" להתנהגות רעה חמורה. בטירונות לא היה כל אות לבעיות נפשיות אצל המנוח. המנוח הוא שהביא את הסם לחבריו (אף לפני השירות עשה בסמים - כאמור - שימוש מסוים); ראו גם חוות דעת הפרקליט הצבאי מיום 7.4.02, שמסקנתה היא כי המנוח שם קץ לחייו לאחר נטילת הסם L.S.D. שעות אחדות לפני כן. כ"א. סוף דבר, לפנינו מקרה טרגי של אבדנות בעקבות נטילת סמים שרכש המנוח. רכישת סמים ונטילתם הם בעליל התנהגות רעה חמורה במשקפיים שבהם יש לראות את צה"ל והשירות בו; ועל פי הוראות החוק כאמור, זאת גם בחופשה הימנו. הרחבת מסגרת הזכאות בחוק המשפחות, בכפוף לסיפה של סעיף 16 בעניין נצרכות שאיננו נדרשים אליה ולא הועלתה בפנינו במקרה הספציפי, למשפחת חייל שלמרבה הצער נטל סם וקיפד את חייו בעקבות השפעת הסם, אינה נכונה, ותשדר מסר לא ראוי לחיילים ולעומדים להתגייס, ובשינויים המחויבים כך גם לעניין חוק הנכים. סמים צריכים להיות "מחוץ לתחום" בשירות הצבאי או בחופשה הימנו. ובנידון דידן, בחינת הדברים במשקפיים אובייקטיביות, קרי, רכישת סמים ונטילתם על ידי המנוח, מצביעה על התנהגות רעה חמורה במישור הצבאי (כמו הפלילי). גם באשר לבחינה הסובייקטיבית, מכלול החומר אינו מצביע על כך שהמנוח עשה מעשה מחמת מום נפשי או "דחפים שלא היתה לו שליטה עליהם". דחף בעקבות נטילת סמים מרצונו של המנוח אינו כזה ש"לא היתה לו שליטה עליו", ובכך דומה הוא למי שהכניס עצמו למצב שכרות. כ"ב. לא נוכל איפוא להיעתר לבקשה. בנסיבות העצובות לא נעשה צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.צבאחייליםהתאבדות