להלן החלטה בנושא דחיית בקשת ערעור על פינוי ממקרקעין: החלטה לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בע"א 1584-02-09 מיום 31.12.2009 שניתן על ידי כבוד השופטים: א' שילה; מ' נד"ב ו-א' מקובר ובו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות בא' 1817/05 ו-א' 1862/00 מיום 27.11.2008 שניתן על ידי כבוד השופט ה' פינשטין ובו נקבע, בין היתר, כי למבקש אין זכויות במקרקעין נשוא הבקשה ועל כן זכאי מנהל מקרקעי ישראל (להלן: המשיב) לפנותו. העובדות הצריכות לעניין על פי פסקי הדין של הערכאות הקודמות 1. בשנת 1981 נחתם הסכם בין המועצה המקומית גדרה (להלן: המועצה) לאדם בשם משעלי. במסגרת אותו הסכם העניקה המועצה למשעלי זכות רישיון במקרקעין כך שלמשעלי ניתנה הזכות להחזיק במקרקעין לצורך שימוש. בתמורה העביר משעלי למועצה עוד בשנת 1977 שטח ממשקו שבמושב קדרון. 2. בהמשך, ביום 20.3.1983 רכש המבקש ממשעלי את זכויותיו במקרקעין. ההסכם בין המבקש למשעלי לא צורף לבקשה. הערכאות הקודמות ציינו כי סעיף 10 להסכם שבין המבקש למשעלי קבע כי כל ההוצאות כגון דמי הסכמה למשיב במקרה שחלים על הממכר ישולמו על ידי המבקש. בעניין זה ציינו הערכאות הקודמות כי על אף קיומה של הוראה זו בהסכם, המבקש לא פנה למשיב לקבלת הסכמתו להעברת הזכויות ממשעלי אליו ולא שילם לו מאומה. 3. בשנת 1995 הגיש המשיב תביעת פינוי נגד המבקש. מאחר והמבקש לא התגונן ניתן נגדו פסק דין. בשנת 2000 הודיע המבקש לבית המשפט כי בעקבות ביטול פסק הדין נגדו לבקשתו, הוא הגיש תביעות כספיות נגד המועצה, הועדה המקומית לתכנון ובניה "זמורה" (להלן: הועדה המקומית), ונגד מר שלום כהן, ראש המועצה לשעבר (להלן: כהן). לבקשתו, איחד בית משפט השלום את הדיון בשתי התביעות. פסק דינו של בית משפט השלום 4. בית משפט השלום קבע בין היתר, כי מימוש זכותו של בעלים לפינוי הינה בגדר מימוש זכות על פי דין. 5. עוד נקבע, כי עיון בהסכם בין משעלי למועצה מעלה תהיות שכן בניגוד לדין, קבע סעיף 4ז', להסכם כי הבעלות במבנה שייבנה על ידי משעלי על המקרקעין, תהא שייכת לו, דהיינו נעשתה הפרדה בין המקרקעין לבין המחוברים שהוקמו עליהם בניגוד להגדרת המונח "מקרקעין" בסעיף 1 לחוק המקרקעין, התשכ"ח - 1969 (להלן: חוק המקרקעין). עוד נקבע, כי סעיף 5 להסכם בין משעלי למועצה קובע כי למשעלי אסור להעביר את זכויותיו במבנה או את זכויות השימוש שלו לאדם אחר ללא הסכמת המועצה מראש ובכתב. בעניין זה ציין בית משפט השלום כי המבקש קיבל אישור מאת כהן להעברת הזכויות בין משעלי למבקש בהתאם להחלטת המועצה. יחד עם זאת, נקבע, כי בפועל לא קיבל המבקש כל אישור של המועצה וממילא אין לו אפשרות להסתמך על אישורו של כהן אשר לאו אישור הוא. בנוסף, נקבע כי בהסכם שנכרת בין משעלי למבקש, נקבע בסעיף 4 כי ההסכם יבוטל במידה והמועצה לא תאשר את המכר. לפיכך, נקבע כי אישורו של כהן היה חסר כל נפקות והדבר היה ידוע למבקש. 6. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי סעיף 10 להסכם שבין משעלי למבקש קובע כי כל ההוצאות - כגון דמי הסכמה - למשיב ישולמו על ידי צד ב', קרי המבקש. לפיכך, נקבע כי ברור לכל כי המבקש ידע על קיומו של המשיב ועל החובה לפנות אליו ולקבל את אישורו להעברת זכויות כנגד תשלום למשיב. בעניין זה הוסיף בית משפט השלום וקבע, כי המבקש אישר בחקירתו, מספר פעמים, כי לא פנה למשיב, לא קיבל את אישורו להעברת הזכויות וכי סמך על המועצה בנדון. 7. אשר על כן, נקבע כי למבקש אין כל זכויות במקרקעין (למעט חזקה) הואיל והוא לא דאג להעברה חוקית של הזכויות שהיו למשעלי במקרקעין אליו (כאשר זכויותיו של משעלי במקרקעין מעוגנות כאמור אך ורק בהסכם שלו עם המועצה). 8. על דברים אלו הוסיף בית משפט השלום וקבע, כי המבקש בנה מבנה על המקרקעין בלא לקבל היתר כדין ואף לא קיים צווי הריסה של בית המשפט. נקבע, כי המבקש אינו מכחיש כי בנה ללא היתר ונימוקיו לבנייה זו אינם משפטיים ואינם משכנעים. יוער כי במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי טענה באת כוח המבקש כי כתב האישום הוגש בגין ביתו של המבקש בגדרה ואינו קשור למבנה שעל המקרקעין נשוא הבקשה (ראו: עמ' 9 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 9.11.2009). 9. בהמשך דן בית משפט השלום בתביעה הכספית של המבקש נגד כהן, המועצה והוועדה המקומית. ואולם קביעותיו של בית משפט השלום בעניין זה אינן רלוונטיות לבקשה הנוכחית לאור פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי, כפי שיפורט להלן. 10. על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 11. בדיון שהתקיים ביום 9.11.2009 התקבלה הצעת בית המשפט המחוזי על ידי הצדדים וניתנה החלטה לפיה ביחסים שבין המבקש למועצה, כהן והוועדה המקומית (להלן: המשיבים האחרים), יתבטל פסק דינו של בית משפט השלום והדיון יוחזר לבית משפט השלום לטיעונים בלבד, בכפוף לרשות להגיש בקשה לראיות חדשות שבית משפט השלום יחליט בה על פי טיעוני הצדדים. באשר ליחסים שבין המבקש למשיב, נקבע כי יינתן פסק דין אלא אם כן יגיעו הצדדים להסכמה אחרת. 12. ביום 31.12.2009 ניתן פסק הדין בעניינם של המבקש והמשיב. נקבע, כי רובו ככולו של כתב הערעור מופנה כלפי דחיית תביעת המבקש נגד המשיבים האחרים וכי מקריאת נימוקי הערעור כלפי המשיבים האחרים עולה שאין למבקש זכות כלפי המשיב. 13. נקבע, כי בית משפט השלום קבע כעניין שבעובדה, כי המבקש לא רכש מאת המשיב זכויות במקרקעין הנמצאים בבעלות רשות הפיתוח ומנוהלים בידי המשיב. עוד נקבע, כי גם אם יש, או היתה למבקש עילת תביעה נגד המועצה ואחרים שהיו מעורבים בעסקאות למתן הזכויות שבעקבותיהם תפס המבקש חזקה במקרקעין ובנה עליהם, עדיין אין בכל אלו כדי להקים למבקש זכות שבדין או זכות שביושר כלפי המשיב, שלא היה צד לאותה עסקה ולגלגוליה. כן נקבע, כי המבקש לא הוכיח דבר מטענתו לפיה המשיב העניק למועצה זכויות במקרקעין. נקבע, כי כלל הוא שאין אדם יכול להעביר לאחר זכויות שאין לו ודין הוא שאין המשיב מוכר זכויות במקרקעין שהם מקרקעי ישראל ואין הוא מחכיר אותם אלא על פי חוק, וכזאת לא נעשה במקרה דנן. 14. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שלפניי. הטענות בבקשה 15. המבקש טוען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי "יוצר מצב בלתי סביר" בו נדרש המבקש להשיב למשיב מקרקעין עליהם בנוי מבנה שנבנה על ידו בשטח של כ-320 מ"ר. 16. עוד נטען, כי המועצה העמידה בשנות ה-80 את המקרקעין נשוא הבקשה לרשות אדם פרטי במקום שטח שנמסר לה במקום אחר. אותו אדם פרטי בנה מבנה לצרכי תעשיה ומסחר, בידיעת ובהסכמת המועצה, כאשר לטענת המבקש המועצה הגישה "בקשות היתר שיקריות" לוועדה המקומית לפיהן, כביכול המבנה שנבנה הינו מחסן לערכות אב"כ, כאשר היא יודעת שבפועל המקום משמש לצרכי מסחר ותעשיה. לטענת המבקש, לא ניתן כיום לדרוש ממנו לפנות את השטח, ששונה ייעודו לצרכי מגורים, כאשר באותה חלקה מצויים מחסנים של המועצה שלא פונו. המבקש טוען כי בין המועצה למשיב "קיים כנראה 'קשר' לנישול המבקש, שהינו היחיד אשר ישלם מחיר מחדליה הקשים של המועצה המקומית גדרה ומי שעמד בראשה". 17. טענה נוספת שמעלה המבקש הינה, כי אין זה סביר, משלא הסתיים לחלוטין ההליך באחת התביעות (התביעה הכספית שכאמור הוחזרה לדיון בבית משפט השלום), כי ההליך בתביעה השנייה יסתיים ואין זה סביר, משלא הוכרעה התביעה הכספית של המבקש, כי הוא יצטרך לפנות את המקרקעין. 18. המבקש ממשיך וטוען כי בית המשפט המחוזי "בחר לצטט באופן חלקי" מההסכם שבין משעלי לבין המועצה, ואין הוא מזכיר סעיפים נוספים הרלוונטיים במקרה דנן. בין היתר מציין המבקש את סעיף 4א' להסכם לפיו המועצה מצהירה שהיא מוסמכת להתקשר בהסכם, כי אין כל מניעה חוקית או אחרת לכך וכי היא השיגה את הסכמתו של כל גורם או צד שלישי כל שהוא. בנוסף, נטען, כי לא נזכר בפסק הדין סעיף 4ד' להסכם לפיו הצהירה המועצה כי בידה היתר בניה, על שמה, מאת הרשות המוסמכת וכי היא רשאית לבנות על פי היתר הבנייה. עוד נטען, כי סעיף 4ז' קובע כי הבעלות במבנה תהיה של משעלי וסעיף 4ג.ג' קובע כי למועצה תהיה זכות ראשונים לרכוש את הבעלות בבניין. המבקש מוסיף וטוען כי על פי ההסכם משנת 1977 בין משעלי לבין המועצה, נקבע בין היתר, בסעיף 7 כי המועצה תמליץ בפני המשיב להחכיר למשעלי שטח באזור התעשיה הקיים בגדרה. 19. המבקש, באמצעות באת כוחו, מוסיף וטוען כי המשיב פועל בחוסר תום לב וכי היה מקום להעניק לו במקרה דנן פטור מחובת מכרז ברכישת המקרקעין. נטען, כי היתה מוטלת עליו החובה לשמור על אדמות המדינה "ואם הוא סמך על המועצה שהיא תעשה את הצדק והנכון, לא יוכל אחרי כמעט 30 שנה לדרוש פינוי כאילו זה משהו פורמאלי כאשר אין חוזה חכירה על שם מרשי". דיון והכרעה 20. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להיזקק לתגובת המשיב. כידוע, לא בנקל ייעתר בית משפט זה לבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי, והמקרים בהם תינתן רשות ערעור שמורים לאותם מקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה החורגת מעניינם של הצדדים הישירים לסכסוך (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) וראו לדוגמא: רע"א 9385/09 מרקה נ' פקיד הסדר מחוז ירושלים (לא פורסם, 28.2.2010) בפסקה 5). לא מצאתי כי העניין שלפניי נכלל בגדר אותם מקרים חריגים ואין הוא מעלה שאלה משפטית חשובה אשר נדרש בירורה בגלגול שלישי. טענותיו של המבקש נדונו הן בבית משפט השלום והן בבית המשפט המחוזי ומסקנותיהן של הערכאות הקודמות מקובלות עלי. 21. בית משפט השלום קבע כממצא שבעובדה כי המשיב לא העביר למבקש או למשעלי זכויות במקרקעין ולמעשה ההסכם שנכרת בעניין המקרקעין נכרת תחילה בין משעלי למועצה ולאחר מכן בין משעלי למבקש. כפי שקבע בית המשפט המחוזי אין מקום להתערבות בממצאים עובדתיים אלו. 22. בנוסף, כפי שקבעו הערכאות הקודמות, כלל הוא שאין אדם יכול להעביר לאחר זכויות שאינן שלו. ההסכם בין משעלי למועצה לא העניק למשעלי זכויות בעלות במקרקעין ולא יכול היה להעניק זכויות כאלה. כפי שקבעו הערכאות הקדמות אכן תמוהה הוראת הסעיף בהסכם בין משעלי למועצה לפיה הבעלות במחוברים תהיה למשעלי. סעיף זה אינו יכול לעמוד בתוקפו שכן הוא סותר את הקבוע בחוק המקרקעין ולפיו הבעלות על המקרקעין חלה גם על המחוברים זאת מבלי שתהיה הבחנה אם נבנו המחוברים בידי בעל המקרקעין או אם נבנו בידי אדם אחר, וכי עסקה במקרקעין חלה על הקרקע עם המחוברים ואין תוקף לעסקה במחוברים שהם בנפרד מהקרקע [ראו: אריה אייזנשטיין יסודות והלכות בדיני מקרקעין חלק ראשון - המירשם ופעולות במקרקעין 158-157 (1995); וראו: הגדרת "מקרקעין" בסעיף 1 לחוק המקרקעין וכן סעיף 13 לחוק המקרקעין]. 23. בית משפט השלום קבע כי עיון בהסכם שנכרת בין המבקש לבין משעלי מלמד כי המבקש ידע על "קיומו" של המשיב ומשעה שלא פנה אליו לקבלת אישורו וסמך על המועצה אין לו להלין אלא על עצמו. בעניין זה אבקש להוסיף כי טענותיו של המבקש לעניין הסעיפים בהסכם שבין המועצה למשעלי עניינם במערכת היחסים שבינו ובין המועצה ואין מקום לדון בהם במסגרת הבקשה הנוכחית שעה שתלוי ועומד הליך בעניין זה בבית משפט השלום. 24. לבסוף, יש לדחות את טענת המבקש לפיה משלא הסתיים ההליך הנוגע לתביעתו הכספית אין להכריע בעניין פינוי המקרקעין. תביעתו הכספית של המבקש נוגעת למשיבים האחרים ואין המשיב צד לאותו הליך כאשר מעבר לכך, המבקש עצמו הסכים בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי על פיצול הדיון כך שפסק הדין של בית משפט השלום בעניין המשיבים האחרים יבוטל ויוחזר לבית משפט השלום ואילו ביחסים שבין המבקש למשיב יינתן פסק דין, אלא אם יגיעו הצדדים להסכמה אחרת. יוער כי לא מצאתי מקום להתייחס לטענתו של המבקש בדבר פטור מחובת מכרז ולא רק מאחר שהיא לא ברורה ולא מנומקת די צורכה. 25. סוף דבר: אין בידי לסייע למבקש שכן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, המבקש לא הוכיח כי המשיב העניק למועצה זכויות במקרקעין וממילא לא יכולה היתה המועצה להעניק זכויות שלא ניתנו לה למשעלי וזה האחרון לא יכול היה להעניקן למבקש. לפיכך, זכאי היה המשיב לדרוש את סילוק ידו של המבקש מן המקרקעין. ככל שיש למבקש טענות כנגד התנהלות המשיבים האחרים, הרי שעניין זה מתברר כאמור בבית משפט השלום ואין מקום להתייחס לסוגיות אלה במסגרת הבקשה שלפניי. 26. הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות.ערעורמקרקעיןפינוי מקרקעיןפינוי