דמי תיווך שכירות מלון

להלן פסק דין בנושא דמי תיווך שכירות מלון: פסק דין רקע מונחת בפני תביעה כספית בסך 50,000 ₪. בסביבות סוף שנת 2004, פנה הנתבע אל התובעת והזמין ממנה שירותי תיווך לשכירת מלון בעיר תל - אביב. לשיטתה של התובעת, הנתבע אף חתם על הסכם תיווך בו התחייב לשלם לתובעת דמי תיווך ביחס לנכס המוצג. בין היתר, הציגה התובעת לנתבע מלון ברחוב גורדון בעיר בו הופעל בזמנו בית המלון "גורדון אין" (להלן בהתאמה: "הנכס" ו - "העסק"). עובר להגשת תביעה זו גילתה התובעת כי הנתבע או מי מטעמו שכרו את הנכס האמור מבלי לעדכן את התובעת בכך ומתוך כוונה להתחמק מתשלום דמי התיווך עליו התחייב הנתבע. לשיטתה של התובעת ועל פי ההסכם שנחתם בין הצדדים חייב הנתבע לתובעת דמי תיווך השווים לערכו של שכירת הנכס לתקופה של חודש, אשר על פי מידע שהגיעה לידיה עומד על 10,000$ ארה"ב. משכך ועקב כל האמור לעיל, הגישה התובעת תביעה זו בסך 50,000 ₪ בהתאם לריבית עליו התחייב הנתבע לשאת בגין איחור בתשלום וזאת עד לתשלום דמי התיווך בפועל. הנתבע, הכחיש את טענות התובעת מכל וכל. לשיטתו, תביעה זו הוגשה תוך שימוש לרעה בהליכי בית המשפט בניסיון להתעשר שלא כדין. זאת, לאחר שהתובעת נוכחה לגלות כי העסקה אשר השתכללה בסופו של יום לא הניבה לה עמלה גבוהה כפי שציפתה. התובעת, הפנתה את הנתבע לעסק האמור לאחר שהלה פירט בפניה את רצונו לרכוש ולהפעיל בית מלון או בית הארחה בעיר תל - אביב. העסק הופעל על ידי חברות בבעלותו של מר רוני לוי (להלן: "רוני"). התובעת לא סייעה לנתבע, לא ייעצה לו ולא ניהלה כל מגע בינו לבין רוני לאחר מכן. ניהול המשא ומתן בוצע על ידי הנתבע לבדו. עם תום המשא ומתן, נכרת הסכם בין רוני לבין הנתבע בו הנתבע רכש את מלוא הזכויות להפעיל את העסק בסך של 5,000$ ארה"ב בלבד וזאת בעקבות הפסדיו של בית המלון וכן עקב צו סגירה שאפף מעל ראשו. בנפרד, וללא כל קשר עם התובעת, נפגש הנתבע עם בעלי הנכס, ניהל עמם משא ומתן אשר הניב את שכירת הנכס על ידי חברתו של הנתבע בכדי להפעיל את העסק. ההכרות עם בעלי הנכס נעשתה על ידי רוני בלבד כאשר לתובעת עצמה לא היה "כל יד ורגל בדבר" כאשר אף בתחילת ההתקשרות בין הצדדים לא ערכה התובעת כל היכרות ביניהם. לדידו של הנתבע, כאשר התובעת ביקשה את עמלתה והלה הסביר לה כי העסק נרכש בסך של 5,000$ בלבד, הבינה התובעת כי עמלתה איננה מספקת. זאת, במיוחד עקב העובדה כי העסקה האמורה אף לא כלולה בהסכם עליו חתם הנתבע. או אז החליטה התובעת לדרוש מהנתבע , שלא כדין, עמלה הנגזרת ממחיר השכירות שנקבע מול בעלי הנכס. לא זו אף זו, הנתבע הכחיש בכל תוקף את "ידיעותיה" של התובעת לעניין גובה השכירות המשולמת, כי סכום התביעה איננו ברור כלל ולא ניתן לדעת כיצד התובעת הגיע לסך של 50,000 ₪. יתרה מכך, לשיטתו של הנתבע התובעת איננה זכאית כלל לדמי תיווך שכן אין היא עומדת בתנאי חוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו - 1996 (להלן: "החוק") ובתקנותיו. תביעה זו הוגשה בפסים של 'סדר דין מהיר'. משכך, פסק הדין יהיה מנומק בתמציתיות כפי שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. דיון לדידי, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עברתי על הראיות ושאר המסמכים המצויים, מצאתי לנכון לדחות את התביעה והכל כפי שיפורט להלן. אין לו לדיין אלא את אשר רואות עיניו וליבו נכון עמו נוכח התנהגותם של הצדדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט. התנהלות התובעת בתביעה זו עמדה לה לרועץ. לפי כתב התביעה, נראה היה כי התובעת ביקשה מבית המשפט ליתן לה סעד בהתאם לדמי תיווך בעסקת מקרקעין. בסעיף 1 לכתב התביעה נאמר כך - "...והזמין שירותי תיווך לשכירת מלון בתל אביב" בסעיף 3 - "חתם הנתבע, על הסכם תיווך ביחס לכל נכס שהוצג לו," בסעיף 5 נאמר - "כעת התברר לתובעת, כי הנתבע או מי מטעמו שכרו את הנכס והם פועלים בו, הכול מבלי לטרוח לעדכן את התובעת, ומתוך כוונה ברורה להתחמק מתשלום דמי התיווך המתחייבים ממנו." ובסעיף 6 - "על פי כתב ההתחייבות, נדרש הנתבע לשלם לתובעת דמי תיווך בסכום שווה ערך לחודש שכירות בתוספת מע"מ כחוק" גם בתצהיר עדותה הראשית הצהירה התובעת כיצד הנתבע הזמין, ולשיטתה, קיבל שירותי תיווך במקרקעין כאשר הנתבע חיפש בית מלון להשכרה, כי הנתבע שכר את הנכס ברחוב גורדון וכו'. והנה, במהלך דיון ההוכחות אשר התנהל בפני בתאריך ה - 21/11/07 התגלה לבית המשפט כי לתובעת לא היה במועד החתימה על ההסכם רישיון לתיווך במקרקעין. החוק קובע לעניין דמי תיווך בסעיף 14 כי הזכות לקבל דמי תיווך מותנית בהיות המתווך בעל רישיון תיווך, שנאמר - "(א) מתווך במקרקעין יהיה זכאי לדמי תיווך מאת לקוח אם נתקיימו כל אלה: (1) הוא היה בעל רשיון לפי חוק זה בעת שעסק בתיווך או שחל עליו, באותה עת, פטור זמני בהתאם לאמור בסעיף 20;" הנתבעת אף הודתה במהלך דיון ההוכחות כיצד לא היה באמתחתה רישיון כמתחייב בחוק במועדים האמורים - "ש. ואני שב ואמור לך שבמועד בו הנתבע חתם על נספח א' לתצהירך לא אחזת ברישיון? ת. נכון. הוא פנה אלי. הוא רצה מלון, הסכמנו לחודש, לחצנו ידיים. אתה יודע כמה אנשים עובדים בתחום ללא רישיון." יאמר מעתה - התובעת איננה זכאית לדמי תיווך ולו מן הסיבה שאיננה פעלה בהתאם לדרישות החוק. ב"כ התובעת המלומד (בס' 8 לסיכומי התשובה מטעמו) טען כי: "עסקת רכישת העסק ועסקת שכירות המבנה הן שתי עסקאות שלובות בלתי ניתנות להפרדה". לכך הנני מסכים והיא הנותנת: כשמדובר בעסק מסוג זה שמרכיב אחד ממנו היא השכרת מבנה חייב המתווך כעסקה הדורש לקבל דמי תיווך, להחזיק ברישיון בר תוקף. הוראה זו נחקקה לאור האנדרלמוסיה שהשתחררה בשוק התיווך. הוראה זו הינה הוראה קוגנטית שלא ניתן להתנות עליה והיא מאיינת את תביעתה של התובעת. ראו דברי בת.א (ת"א) 213614/02 חברת אל הנכס בע"מ נ' סלע דוד אשר יפים גם למקרה זה - "נותר לבחון אם כן, את תכולתו ותכליתו של ס' 9(א) לחוק המתווכים גופו. בעניין זה נחה דעתי כי הוראה זו הנה קוגנטית ואינה מאפשרת את "השלמת" פרטי הסכם התווך הרלוונטים בעל פה או "מכללא". מעיון בהוראותיו של החוק עולה מפורשות כי מתווך "לא יהיה זכאי לדמי תווך" אא"כ כללה פעולת התווך הזמנה בכתב שבה "נכללו כל הפרטים" כפי שיקבע שר המשפטים. גם עיון בכותרתו של סעיף 1 לתקנות מורה כי קיימים "פרטי חובה" בהזמנה לביצוע פעולת תיווך במקרקעין בכתב, ובהמשך מציין הסעיף כי בין פרטים אלו יכללו "לפחות" מחיר העסקה המבוקשת בקירוב ופרטי המתווך. אין בכל אלו , אלא כדי להעיד באופן שאינו משתמע לשני פנים כי הוראתו של ס' 9(א) לחוק המתווכים וס' 14(2) המתנה את תביעת דמי התווך בקיומו הנם קוגנטיים ובלתי ניתנים להתנאה. " (הדגשות במקור - מ.ק) במהלך הדיון בתיק זה שינתה התובעת את טענותיה וטענה כי היא זכאית לסכום התביעה האמור וזאת לא מכיוון שתיווכה בעסקת מקרקעין כפי שנטען בכתב התביעה אלא מכיוון שסיפקה, כביכול, לנתבע שירותי "ייעוץ" - "ש. את תיווכת לטענתך - מה תיווכת? ת. נתתי לו שירותי ייעוץ למלון שלו." (עמ' 6 ש' 1-2) במהלך הישיבה המקדמית שנערכה בתאריך ה - 27/02/07 טען ב"כ התובעת כך - "מרשתי היא מתווכת במקרקעין. ראיות יומצאו לבית המשפט. מרשתי אינה מתעסקת בתיווך עסקים או מכירת עסקים. היא מתווכת במקרקעין. זה שבסופו של דבר רכש או לא רכש את הפעילות זה לא מענייננו. הנקודה פה היא עיסקת המקרקעין ואין שום קשר לעיסקת המלון. אנו הצבענו על נכס להשכרה. הם צריכים לשלם על זה." אולם, בסיכומי התשובה של התובעת נראה כי טענות אלו נזנחו כאילו לא הועלו בפני בית המשפט מעולם - "עיון בכתב התביעה כמו גם בתצהיר שהגישה התובעת, מלמד כי אין בהם זכר כלשהו לטענה מצד התובעת , כי מגיעים לה דמי תיווך בגין עסקת מקרקעין ו/או לפי חוק המתווכים במקרקעין. דרישת התובעת, כפי שהיא עולה באופן עקבי מכל כתבי הטענות שהוגשו על ידה לבית המשפט הנכבד, היא לקבל את השכר המגיע לה בגין השירותים שהיא העניקה לנתבע, וזאת בהתאם להסכם שנחתם בין הצדדים בעניין." בסיכומים אלו ניסה ב"כ התובעת להתנער מהדברים שנאמרו בישיבה המקדמית שמא המדובר ברישום חלקי ולא מדוייק של הפרוטוקול, שאינו מבטא נכונה את הלך הדברים כפי שנאמרו במהלך הדיון (פסקה 6 לסיכומי התשובה). טוב אם טענה זו לא הייתה נאמרת. חזקה על פרוטוקול הדיון שיירשם נכונה וחזקה על באי כוח הצדדים לדאוג ולבקש כי הפרוטוקול יתוקן בסמוך לדיון, באם איננו משקף נכונה את אשר נאמר במהלך הדיון. כאשר ב"כ התובעת לא הגיש בקשה שכזו אלא התייחס לכך רק בתום המשפט, הרי שלא ניתן להתייחס ברצינות ולקבלה. התובעת סומכת ידיה בתביעה זו על ההסכם עליו חתם הנתבע ושאף צורף לכתב התביעה וכן לתצהירה וסומן כנספח א'. כותרת ההסכם הינה - "הזמנת שרותי איתור נכס להשכרה" כותרת זו שונתה בכתב יד והוספו המילים "או מכירה". ניסוחו של ההסכם האמור הינו, בלשון המעטה, תמוה. אין ולו מקום אחד בהסכם זה בו נכתב כי הנתבע ישלם לתובעת דמי תיווך. במקום זאת, נאמר - "אני הח"מ ... מזמין ממך שירותי ייעוץ באיתור נכס ... היה ותאתרי בעבורי את הנכס, אני מתחייב לשלם לך סכום שווה ערך לחודש שכירות בתוספת מע"מ כחוק... הסכום הנ"ל ישולם עם חתימת הסכם מחייב ביני (השוכר) ובין המשכיר" שואל אני, עבור מה זכאית התובעת סך של 50,000 ₪? במהלך חקירתה של התובעת, התברר כי אף היא מכירה בעובדה כי "תיווכה" רק בין הנתבע לבין רוני. רוני היה בעל העסק בלבד ולא בעל הנכס. ראה תצהירו של הנתבע וכן של רוני ומר ישראל צוברי, בעל הנכס. תצהירו של מר צוברי מסתכם בשתי עובדות מהותיות. ראשית, כי הוא ולא אחר הינו בעל הנכס. שנית, כי כלל איננו מכיר את התובעת כפי שהצהיר בהיא לישנא - "הנני להצהיר בזאת כי איני מכיר את התובעת, מעולם לא פניתי אליה ולא היא אלי, מעודי לא ביקשתי ממנה שירותי תיווך כלשהם להשכרת הנכס וכן הנני להצהיר כי מי שהכיר לי את מר סלמה והפנה אותו אלי היה מר רוני לוי" מר צוברי התייצב לדיון ההוכחות והיה לתובעת ההזדמנות לחקור אותו. במקום זאת, ויתר ב"כ התובעת על חקירתו. במצב זה, הרי שתצהירו הינו חלק מחומר ההוכחות של הנתבע, לא נסתר ויש לקבלו כאמת. לא זו אף זו, התובעת עצמה התייחסה לחלקו של מר צוברי במהלך חקירתה בפני כדלקמן - "ש. מה סיכמת עם הלקוח? ת. חודש שכירות. ש. חודש שכירות ממה? ת. מההשכרה של המלון. ש. את תיווכת בהשכרת המלון? ת. בוודאי. ש. את מכירה את מר ישראל צוברי? ת. לא, אף פעם לא נפגשתי איתו אך שמעתי אותו דרך רוני ורוני אמר שיעשה את העיסקה איתו. ש. איזה תיווך בדיוק עשית בין הנתבע לבין מר צוברי? ת. צוברי לא קשור כאן בכלל." (עמ' 7 ש' 1-11) שואל אני, האמנם? נקודה זו מהותית ומטה את הכף לטובתו של הנתבע. התובעת מנסה לזכות בדמי תיווך למרות שלמעשה לא תיווכה כלל בין הנתבע לבין בעל הנכס מר צוברי ולא נטלה כל חלק בניהול המשא ומתן האמור. באם התובעת תיווכה במקרקעין, הרי שפעלה בניגוד לחוק, ללא רישיון. באם הוא רוצה תשלום עבור "שירותי ייעוץ באיתור נכס" הרי שהתובעת כלל לא הפגישה בין הנתבע לבין בעל הנכס ובכלל אינני מכיר "ייעוץ" ל"איתור" נכס, שנקבע כחלק מהתמורה המתקבלת, שאיננה במהותה עיסוק בתיווך המקרקעין. סוף דבר לאור כל האמור לעיל מצאתי לנכון לדחות את התביעה. התובעת תישא בהוצאות הנתבע לרבות סך 5,400 ₪ + מע"מ בעבור שכ"ט עו"ד. בית מלוןדמי תיווךתיווךשכירות