הכלל הרחב מתייחס ברוחב לב אל בקשה של תובע להפסקת תובענה לפי תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ובמיוחד כשהדבר מתבקש בשלב התחלתי של ההליך (ע"א 302/83 חשולי הכרמל בע"מ נ' נסחלהטשווילי, פ"ד לט(2) 831, 833). היוצא מהכלל הוא שבית משפט יסרב לבקשה להפסקת תובענה, אם היעתרות לבקשה יהיה בה כדי לשלול מנתבע יתרון של ממש שרכש תוך כדי ההתדיינות, או אם יש בבקשה להפסקת תובענה משום שימוש לרעה בהליכי בית המשפט (ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון, פ"ד מו(3) 738, 744-745; ראו גם ע"א 1628/92 גינזבורג נ' ירון פלסט (1981) בע"מ, פ"ד מח(2) 372, 379; ע"א 2452/01 אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577, 583). יתרון כאמור עשוי להירכש על ידי הנתבע אף בשלב התחלתי של ההליך וטרם החל בירור התובענה לגופה (כפי שהיה למשל בע"א 369/76 קרני נ' מיסקין, פ"ד לא(1) 85). להלן סעיפי התקנה הרלוונטיים: 154. הפסקת תובענה (א) רצה תובע או נתבע שהגיש תביעה שכנגד, להפסיק תובענה, או לחזור בו מתביעתו כולה או מקצתה, יגיש בקשה על כך לבית המשפט או לרשם, ואם רצה לעשות כן תוך כדי הדיון יכול שהבקשה תהיה ללא הודעה מוקדמת. (ב) בית המשפט או הרשם רשאי, בתנאים שייראו לו, להרשות למבקש לעשות כמבוקשו, ואם הרשה, יפסוק גם בהוצאות המשפט. (ג) סירב בית המשפט לבקשה והתובע, או הנתבע שהגיש תביעה שכנגד, לא המשיך בתובענה, רשאי בית המשפט לדחותה. 155. תובענה חדשה הופסקה תובענה, והוגשה תובענה חדשה בשל אותה עילה או בשל עילה דומה לה, לפני תשלום ההוצאות על התובענה שהופסקה, רשאי בית המשפט, אם נראה לו הדבר, לצוות על עיכוב התובענה החדשה עד לאחר תשלום ההוצאות כאמור. 156. מחיקת תובענה מחמת חוסר מעש. (א) נבצר מבית המשפט לדון בתובענה או להמשיך את הדיון בה מחמת חוסר מעש מצד בעל דין, רשאי בית המשפט או הרשם על דעת עצמו, ליתן הודעה לבעלי הדין או למי שבית המשפט הורה ובדרך שהורה לבוא וליתן טעם מדוע לא תימחק התובענה; (ב) לא ניתן כל טעם, בתוך שלושים ימים מיום ההמצאה או פרק זמן ארוך יותר שנקבע בהודעה, יראו את התובענה כתובענה שנמחקה. (ג) בית המשפט או הרשם רשאי למחוק את התובענה אם הטעם שניתן אינו מניח את דעתו. (ד) המצאת ההודעה לפי תקנת משנה (א) יכול שתיעשה באמצעות הדואר, לפי המען הרשום במסמך שהוגש לבית המשפט או לפי המען הרשום במרשם האוכלוסין, ויראו אותה כהודעה שהומצאה כדין ביום העשירי שלאחר המשלוח. להלן החלטה בנושא הפסקת תובענה: החלטה 1. בפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט אריה רומנוב) שניתנה ביום 13.8.08 בת.א. 11020/08, ולפיה נדחתה בקשת המבקשות להפסקת התובענה אותה הגישו נגד המשיבים. בית המשפט הורה למבקשות להודיע בתוך 10 ימים האם ברצונן לחזור בהן מהתובענה כך שהיא תידחה, שאם לא כן הדיון בה יימשך כסדרו. 2. תובענת המבקשות הנה למתן צו מניעה קבוע האוסר על המשיבים, שכניהן בבית המשותף, לעשות שימוש בשני מקומות חניה המצויים בחצר הבית בשטח הרשום כרכוש משותף של כלל הדיירים, אך לטענת המבקשות מסורים מזה שנים רבות לחזקתן ולשימושן הבלעדי. התובענה הוגשה ביום 29.1.08, וצורפה אליה בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר את שימושם של המשיבים במקומות החניה. ביום 1.4.08 נדחתה הבקשה לצו מניעה זמני. בית המשפט נימק את הדחייה בכך שהמבקשות לא הציגו ראיות מהימנות לכאורה להוכחת טענתן לפיה המשיבים נתנו את הסכמתם לכך ששני מקומות החניה יהיו בשימוש ייחודי של בעלי הדירה השייכת למבקשות. עוד הוסיף בית המשפט כי שתיקתם של המשיבים במשך כ-14 שנים אל מול שימושן הייחודי של המבקשות בשני מקומות החניה עולה לכל היותר כדי מתן הרשאה ללא תמורה, אותה רשאים המשיבים לבטל בכל עת. בסיום ההחלטה הובהר כי "משמעות הדבר היא, שהמשיבים, כמו המבקשים, רשאים לעשות שימוש בשני מקומות החניה". המשיבים הגישו ביום 7.4.08 בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, וטענו בה כי המבקשות מונעות מהם את השימוש במקומות החניה בניגוד להחלטה הנ"ל. בקשה זו נדחתה ביום 29.5.08 מן הטעם שההחלטה מיום 1.4.08 לא העניקה למשיבים סעד אופרטיבי אלא רק דחתה את בקשת המבקשות תוך מתן הצהרה לגבי המצב המשפטי הקיים. יחד עם זאת, בית המשפט שב והבהיר בהחלטתו מיום 29.5.08 כי בהתאם להחלטתו מיום 1.4.08 גם המשיבים רשאים לעשות שימוש בשני מקומות החניה, וכי החלטה זו מחייבת לעת הזאת את המבקשות אף שהנה החלטה זמנית שניתנה על בסיס ראיות חלקיות וטיעון לא שלם. 3. לאחר הדברים האלה הגישו המבקשות ביום 24.6.08 בקשה להפסקת התובענה. הבקשה נומקה במכירת זכויותיהן של המבקשות בדירה. אמנם המכירה בוצעה לפני הגשת התביעה, אך לפי הנטען בבקשה תוקפה היה מוטל בספק במשך חודשים ארוכים, עד לקבלת אישורו הסופי של בית המשפט לעניני משפחה, ימים ספורים לפני הגשת הבקשה. התפתחות זאת הביאה לכך שמי שיושפע מתוצאותיה של ההתדיינות נשוא התובענה הנם בעיקר רוכשי הדירה. משכך, ובעצה אחת עמם, התבקשה הפסקת התובענה במטרה "להותיר לרוכשים את חופש הפעולה המלא על מנת שהללו יכלכלו צעדיהם ע"פ השקפתם, יחליטו באם לנקוט הליכים ובאם כן אילו הליכים, מתי וכיצד" (סעיף 9 לבקשה). המשיבים התנגדו לבקשה, וטענו בין היתר כי הפסקת התובענה תחשוף אותם לתביעה חדשה מצד רוכשי הדירה תוך שלילת היתרון הממשי בו זכו במסגרת ההחלטה הזמנית שהכירה בזכות השימוש שלהם במקומות החניה. המבקשות הגישו תשובה לתגובה. ביום 13.8.08 החליט בית משפט השלום לדחות את הבקשה. בהחלטה נקבע כי המשיבים זכאים לסופיות ההתדיינות ולשלוות הנפש של אי-הטרדה חוזרת באותה פרשה. לפיכך ככל שיש למבקשות ענין בהמשך תביעתן נגד המשיבים, עליהן לעשות זאת במסגרת ההליך שכבר יצא לדרך. אם, לעומת זאת, מכירת הדירה הפיגה את טעמה של התביעה, אין כל סיבה להפסקת התביעה אלא יש לדחותה. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 25.6.08, למחרת הגשת הבקשה של המבקשות להפסקת התובענה, הגישו המשיבים לבית משפט השלום תובענה למתן צו מניעה קבוע, ובגדרה בקשה לצו מניעה זמני, האוסרים על המבקשות ועל כל הבא מטעמן להפריע לשימוש של המשיבים במקומות החניה (ת"א 16074/08). המשיבים הגישו גם בקשה לאיחוד הדיון בשתי התובענות. בקשה זו טרם הוכרעה. 4. המבקשות טוענות כי בית משפט קמא טעה בקביעתו לפיה מכירת דירתן הפיגה את טעמה של תביעתן. כך, באשר הן מעולם לא ויתרו על זכויות החזקה והשימוש הבלעדיים בשני מקומות החניה, אלא רק ביקשו להפסיק את ההתדיינות בתביעה הנוכחית לנוכח התפתחויות שונות, ובהן דחיית בקשתן לצו מניעה זמני וכניסת המכירה לתוקף, תוך שמירת זכותן וזכות הרוכשים להגיש תביעה זהה או דומה בעתיד. תביעה כזו לא תוכל להיות מוגשת בעתיד אם התביעה הנוכחית תידחה באופן שיקים מעשה-בית-דין הן כנגד המבקשות והן כנגד הרוכשים הבאים בנעליהן כחליפים. לטענת המבקשות, ההלכה הפסוקה מכירה בזכותו של תובע להפסיק את תביעתו בנסיבות כאלה, במיוחד כאשר הדיון בתובענה טרם החל ואפילו לא התקיימה בה ישיבת קדם משפט ראשונה. לא כל שכן משעה שבלאו הכי דחיית התביעה שלהן לא תשיג את המטרה של סופיות ההתדיינות ולא תקנה למשיבים את שלוות הנפש אותה בית משפט קמא ביקש להבטיח, שהרי עדיין יימשך הדיון בתביעה העצמאית של המשיבים. 5. לאחר שבחנתי את טענות המבקשות, ראיתי מקום לדחות את הבקשה בלא צורך בתשובה עליה. זאת בלא להיזקק לשאלת זכותן של המבקשות להפסקת התובענה אילו הייתה היא עומדת בבדידותה. בפועל שאלה זו אינה מתעוררת, שהרי לצד התובענה שמבוקש להפסיקה תלויה ועומדת תובענה נוספת בין אותם צדדים ובאותו ענין. הזהות בין שתי התובענות מוחלטת, כפי שאישרו המבקשות בתשובתן לתגובת המשיבים לבקשת ההפסקה (בסעיף 7): "למעשה, קיימת חפיפה מלאה ומוחלטת בין התביעות". ככל שמדובר בתביעת המשיבים אין בקשה להפסקתה ואין למבקשות אפשרות לבקש את הפסקתה. בנסיבות אלה, בהן ההתדיינות לגבי זכות השימוש בשני מקומות החניה תימשך בלאו הכי, ההסבר הניתן על ידי המבקשות לרצונן להפסיק את התובענה שלהן אינו יכול להתקבל. כאמור, ההסבר נתלה ברצון של המבקשות להותיר לעצמן ולרוכשי דירתן את החופש לשקול מחדש האם, כיצד ומתי לנקוט בהליכים למימוש זכויות השימוש והחזקה הבלעדיים במקומות החניה. חופש זה היה מוקנה למבקשות אלמלא תביעת המשיבים נגדן, ואין הוא קיים משתביעה זו הוגשה. נקודה זו הובהרה היטב דווקא על ידי המבקשות בתשובתן לתגובת המשיבים (בסעיף 16): "כאמור, התביעה החדשה שהגישו המשיבים מעוררת את אותן השאלות בדיוק שמעלה תביעת המבקשות. ההכרעות שתינתנה בשאלות אלו במסגרת התביעה החדשה שהגישו המשיבים עתידות להקים מעשה בי-דין (אם השתק עילה ואם השתק פלוגתא) אשר ממילא ימנע את המבקשות (ואף את חליפיהן) מהגשת תביעה חדשה בעתיד". במצב דברים זה, חופש הפעולה אותו המבקשות חפצות כביכול לשמר לעצמן, מרוּקן מכל תוכן מעשי, ואינו מסוגל להסביר את בקשתן להפסקת התובענה. ההסבר ההגיוני היחיד שנותר הוא שהמבקשות חפצות להשיג באמצעות הפסקת התובענה שיפור של מעמדן במסגרת התדיינות עתידית מול המשיבים, לרבות בתביעת המשיבים נגדן בת"א 16074/08. כאמור, גם באותו הליך התבקש צו מניעה זמני, הפעם נגד המבקשות ולטובת המשיבים. בקשה זו טרם הוכרעה. אין להוציא מכלל אפשרות השפעה של ההחלטה שניתנה בבקשת המבקשות לצו מניעה זמני על ההחלטה שתינתן בבקשת המשיבים לצו כזה. בכך הודו גם המבקשות בתשובתן לתגובת המשיבים (סעיפים 72-73). אולם בעוד שלדעת המבקשות (שם) השפעה זו תהיה זהה בין אם התובענה שלהן תופסק ובין אם לאו, הרי שבפועל הפסקת תובענת המבקשות תחליש, ואפשר שאף תבטל, את כוחה של ההחלטה. הלא ההחלטה בבקשת המבקשות לצו מניעה זמני מכילה לא רק רכיב של דחיית הבקשה אלא גם רכיב נוסף של הצהרה בדבר המצב המשפטי בו זכות השימוש בשני מקומות החניה מוקנית גם למשיבים. להצהרה זו - אף שהיא זמנית - עשויה להיות נודעת חשיבות במסגרת ההתדיינות בבקשת המשיבים לצו מניעה זמני. כך במיוחד לנוכח דבריו של בית משפט קמא בהחלטה מיום 29.5.08 בדבר משמעות ההחלטה מיום 1.4.08 (בה ניתנה ההצהרה) ש"נכון לעכשיו זוהי ההחלטה היחידה שקיימת, ואין בלתה. היא מחייבת את המשיבים [המבקשות דנן], גם אם, בשלב זה, לא ניתן לאכוף עליהם לפעול על פיה". הפסקת התובענה, הגוררת אחריה פקיעה של הסעדים הזמניים שניתנו בגדרה (תקנה 370(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), עשויה לאיין את תוקף ההצהרה, שניתנה במסגרת בקשה לסעד זמני, ועל ידי כך להקנות למבקשות יתרון שלא היה עומד להן אלמלא ההפסקה. זאת ועוד: הפסקת התובענה תמנע את איחוד הדיון בשתי התביעות כפי שביקשו המשיבים, מהלך שאם יאושר עשוי להגביר עוד יותר את יכולת ההשפעה של ההחלטה בבקשת המבקשות לצו מניעה זמני על ההחלטה בבקשת המשיבים לצו כזה. לא ייפלא אפוא כי בדיון שהתקיים בבית משפט השלום ביום 2.7.08 התנגדו המבקשות למתן החלטה בבקשת האיחוד כל עוד לא הוכרעה בקשתן להפסקת התובענה. 6. כפי שטוענות בצדק המבקשות, הכלל הרחב מתייחס ברוחב לב אל בקשה של תובע להפסקת תובענה לפי תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ובמיוחד כשהדבר מתבקש בשלב התחלתי של ההליך (ע"א 302/83 חשולי הכרמל בע"מ נ' נסחלהטשווילי, פ"ד לט(2) 831, 833). אלא שעל רקע האמור לעיל, המקרה שלפנינו אינו משתייך אל הכלל אלא אל היוצא ממנו. היוצא מהכלל הוא ש"בית משפט יסרב לבקשה להפסקת תובענה, אם היעתרות לבקשה יהיה בה כדי לשלול מנתבע יתרון של ממש שרכש תוך כדי ההתדיינות, או אם יש בבקשה להפסקת תובענה משום שימוש לרעה בהליכי בית המשפט" (ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון, פ"ד מו(3) 738, 744-745; ראו גם ע"א 1628/92 גינזבורג נ' ירון פלסט (1981) בע"מ, פ"ד מח(2) 372, 379; ע"א 2452/01 אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577, 583). יתרון כאמור עשוי להירכש על ידי הנתבע אף בשלב התחלתי של ההליך וטרם החל בירור התובענה לגופה (כפי שהיה למשל בע"א 369/76 קרני נ' מיסקין, פ"ד לא(1) 85). המשיבים אכן רכשו יתרון שכזה, עת קיבלו מבית משפט קמא הצהרה זמנית בדבר זכותם להשתמש בשני מקומות החניה עד למתן פסק דין סופי בסכסוך. ניסיונן של המבקשות לשלול מהמשיבים יתרון זה אינו ראוי לגיבוי של בית המשפט, בשל שני טעמים: ראשית, משום שההחלטה שדחתה את בקשת המבקשות לסעד הזמני לא הסתפקה בעצם הדחייה אלא הוסיפה והכירה בזכות השימוש הזמנית של המשיבים במקומות החניה. שנית, משום שברקע של הבקשה להפסקת התובענה ניצבת ההתדיינות הנוספת בין הצדדים, שטרם הוכרעה, ושגם בה מתבקש סעד זמני בענין זכות השימוש במקומות החניה בין היתר על יסוד ההכרה בזכות זאת בהחלטה שדחתה את בקשת המבקשות לסעד זמני. בכך נבדל המקרה שבפנינו מן המקרים אליהם מפנות המבקשות, בהם אושרה הפסקת תובענה לאחר מתן החלטה הדוחה את בקשת התובע לסעד זמני. באותם המקרים לא נקבעה במסגרת ההליך שמבוקש להפסיקו זכותו הזמנית של הנתבע, ולא הייתה תלויה ועומדת תביעה של הנתבע נגד התובע באותו ענין ממש, שגם במסגרתה התבקש סעד זמני המהווה "תמונת ראי" של הסעד שהתבקש - ולא ניתן - בתביעתו של התובע. אמנם בנסיבות שנדונו בפסק הדין המנחה בע"א 216/69 קונסטרקשן אגרייטס קורפוריישן נ' מפעלי ים המלח בע"מ, פ"ד כג(2) 157, הנתבעת-שכנגד ביקשה סעד זמני המהופך לסעד הזמני שלא ניתן לתובעות-שכנגד, שביקשו את הפסקת התביעה-שכנגד. אולם באותה פרשה הסעד הזמני כבר הוענק לנתבעת-שכנגד, וזאת במסגרת תביעתה המקורית ולא במסגרת התביעה-שכנגד, הרבה לפני שהתבקשה הפסקת התביעה-שכנגד. מאחר שהתביעה המקורית לא הופסקה, הסעד הזמני נותר על כנו חרף הפסקת התביעה-שכנגד. ממילא ההפסקה לא שמטה מהצד שהתנגד לה כל יתרון אותו השיג עם קבלת הצו הזמני. אצלנו, לעומת זאת, ההצהרה הזמנית בדבר זכות השימוש של המשיבים במקומות החניה ניתנה במסגרת תביעת המבקשות, אותה חפצות הן כעת להפסיק, באופן שההפסקה עשויה לחבל בניסיונם של המשיבים לזכות בסעד זמני. 7. אגב אזכורה של הלכת ע"א 216/69 הנ"ל, ומאחר שהמבקשות עושות הלכה זאת אדן מרכזי בטיעונן, יצוין כי המערערות באותה פרשה הביעו נכונות להימנע מלבקש בהליך עתידי לאחר הפסקת התובענה שלהן את אותו הסעד שתבעו במסגרתה, וכן להגביל את הטענות אותן יוכלו להעלות בהליך עתידי כאמור (עמ' 161 לפסק הדין). הפסקת התובענה הותנתה בתנאים אלו (שם, עמ' 163). שונה הדבר במקרה שלפנינו, בו המבקשות מתנגדות לכל הגבלה של אפשרות התביעה העתידית שלהן או של רוכשי הדירה לאחר הפסקת התובענה הנוכחית (ראו בין היתר סעיפים 81-84 לתשובתן לתגובת המשיבים). 8. ההלכה לגבי בקשה להפסקת תובענה היא ש"בית המשפט שלערעור נוטה, בדרך כלל, לכבד החלטה דיונית, כגון זו שלפנינו, שנפלה בערכאה הקודמת ומסורה לשיקול-דעתה... אלא אם ההחלטה נוגדת באופן ברור את המקובל בכל הנוגע ליישום של תקנה 154" (ע"א 302/83, לעיל, בעמ' 834; בדומה לכך: ע"א 216/69, לעיל, בעמ' 160; ע"א 491/77 החברה לבנין ולעבודות ציבוריות מיסודו של סולל בונה בע"מ נ' גלעד עפרון קבלני פתוח בע"מ, פ"ד לא(3) 515, 518). מהטעמים שבוארו לעיל לא מצאתי כי החלטת בית משפט השלום בעניננו חורגת מאמות המידה שנקבעו ליישומה של תקנה 154. לפיכך החלטתי שלא להרשות ערעור על ההחלטה. מאחר שלא התבקשה תשובה על הבקשה, לא ייעשה צו להוצאות. העירבון יוחזר למבקשות.הפסקת תביעה