חתימה על ערבות בהסכם שכירות

ההלכה המשפטית קובעת כי מי שחתם כערב על הסכם, רק מתוך אמונה שגם אחרים יחתמו עליו, באופן המקנה לו זכות השתתפות כדי מה ששילם יותר מכפי חלקו, אינו חב בערבותו כלל או אינו חב בה באופן מלא. לעניין זה ראה: ע"א 610/68 הראסטל נ' עטרת הברית, פ"ד כג(1) 480, ע"א 72/74 שומר נ' דוד, פ"ד כח(2) 371 וכן רע"א 574/89 יריב נ' שטיינברג . יחד עם זאת, חלקה השני של אותה הלכה עצמה הוא כי בידי הצד־שכנגד לסתור הנחה לכאורית זו אם יוכיח כי החייב שחתם, ויתר על חתימתו של מי שלא היה ובמקרה כזה לא יהא בהעדרה של חתימה נוספת כדי לפטור את החותם. להלן פסק דין בנושא חתימה על ערבות בהסכם שכירות: פסק דין תביעה כספית על סך של 78,353 ₪ בגין טענה להפרת הסכם שכירות שנחתם בין התובעים (להלן: "שושני") לבין הנתבעים 1 ו־2 (להלן: "שיטרית") ביחס לבית מגורים באשקלון (להלן: "הבית"). התביעה הופנתה כלפי שיטרית מכח חבותם על פי ההסכם וכלפי הנתבע 3 (להלן:"מנשרוב") מכח ערבותו האישית. לנוחות המעיין בפסק הדין יובא להלן רצף העובדות העומד ביסוד הדיון ואינו שנוי במחלוקת בין הצדדים. 1. ב-12.3.04 נחתם הסכם שכירות (להלן: "ההסכם הראשון") בין שושני לבין שיטרית ולפיו, שכרו האחרונים את הבית לתקופה שעד ליום 15.6.05 (להלן: "תקופת השכירות הראשונה"), בערבותו של מיכאל מנשרוב (להלן: "מנשרוב"). 2. בהסכם הראשון הוענקה לשיטרית האופציה להארכת תקופת השכירות לשנתיים נוספות (וזו תיקרא להלן במלואה או בחלקה "תקופת האופציה"). 3. במעמד חתימת ההסכם הראשון נחתם על ידי שטרית, בערבותו של מנשרוב וערבה נוספת (אילנה ואבוליצקו), שטר חוב על סך של 50,000 ₪. 4. לתום תקופת השכירות הראשונה עמדה לחובתם של שיטרית יתרת חוב מיסי עירייה בגובה של 19,033 ₪. 5. ביום 3.6.05 נחתם בין אותם צדדים הסכם שכירות נוסף (להלן:"ההסכם השני"), למימוש חלקי של תקופת האופציה לתקופת שכירות נוספת שמיום 15.6.05 ועד ליום 14.6.06. 6. ההסכם השני נחתם על ידי שושני מצד אחד ושיטרית מצד שני, מבלי שמנשרוב נדרש לחידוש ערבותו. 7. לתום תקופת האופציה עמדה לחובתם של שטרית יתרת חוב מיסי עירייה בגובה של כ-33,500 ₪. 8. לתום תקופת האופציה הותירו שטרית חוב דמי שכירות שלא נפרע בסך של 15,253 ₪. ביום 7.5.07 נרשמה לפרוטוקול הודאתם של שטרית בקיומו של חוב דמי שכירות ומיסי העירייה ובהתאם ניתן כנגדם פסק-דין חלקי. ביחס לכך הוסכם כי בכך מוצתה התביעה כלפיהם, למעט שאלת ההוצאות, שכר הטרחה והפיצוי המוסכם שיוכרעו בתום ההליך. הפלוגתא העומדת, אם כן, להכרעה מתמקדת בשאלת תוקף ערבותו של מנשרוב לחובות שיטרית על פי פסק הדין. לטענת שושני, חב מנשרוב בכל חובות שיטרית ללא אבחנה בין תקופת השכירות הראשונה לבין תקופת האופציה וכן, חב הוא בתשלום הפיצוי המוסכם בגין הפרת ההסכם. מנשרוב מתנער לחלוטין מערבותו ביחס לתקופת האופציה משורה של נימוקים, שפורטו על ידיו, וכן, גורס הוא, כי מסיבות נוספות ואחרות אין לראותו כחב בחוב שנותר לתקופת השכירות הראשונה ולחלופין, מצטמצמת ערבותו לתקופה זו לכדי מחצית בלבד. קודם שאתייחס לגוף הדברים ראוי שנסיר מעל דרכנו מכשול מיותר הנוגע לטענת שושני לחיובו של מנשרוב בפיצוי המוסכם. טענה זו אין לה על מה שתסמוך, מנשרוב ערב אמנם לקיום ההתחייבויות בהסכם ואולם אין הוא צד לו ולכן לא ניתן לחייבו בפיצוי המוסכם, שאיננו חלק מההתחייבויות. עם זאת, חייבים שטרית נוכח הפרתם את ההסכם בפיצוי המוסכם שנקבע בו בסך של 2,000$ כפי שערם היציג ליום הגשת התביעה וממועד זה יישא החיוב הפרשי הצמדה וריבית כדין עד לתשלום בפועל. לגוף הדברים: ביחס לתקופת השכירות הראשונה טוען מנשרוב כי ערבותו חסרת תוקף בהעדרו של ערב נוסף לצידו מה גם שהתרשלותם של שושני בהעברת חיובי הארנונה והמים על שמם של שיטרית מוטלת כעת, שלא בצדק, לפיתחו ואף מטעם זה יש לפוטרו מכל חבות. לדעתי, הטענה בעניין התרשלותם של שושני בהעברת חיובי המים על שמם של שיטרית אינה משמעותית. בכל מקרה, מדובר היה בהותרת חובות לגבייה על כל ההשלכות הכרוכות בכך, ולכן לא שוכנעתי בצידקת הטענה. אתמקד אפוא בטענה המרכזית - זו הנוגעת לפגם שנפל, לטענת מנשרוב, בתוקף ערבותו בהעדרו של ערב נוסף. בהסכם הראשון אכן צויין כי, להבטחת ביצוע חיוביו של השוכר יוחתמו שני ערבים על שטר חוב ובמידה והשוכר שטרית לא ישלם את התשלומים המוטלים עליו על־פי החוזה, רשאי יהא המשכיר (היינו שושני) לתבוע את שיטרית ו/או את הערבים. בכתב הערבות נרשם כי הערבים מתחייבים סולידרית עם השוכר לכל ההתחייבויות, לכל תקופת השכירות או תקופת החזקת השוכר במושכר - המאוחרת מבין השניים. אין חולק על כך שבפועל לא הוחתם ערב נוסף וחתימתו של מנשרוב נותרה כחתימת ערב בודדה. האחרון, טוען להשלכותיה של השמטת החתימה הנוספת ואף טוען כי זו נועדה להיעשות על ידי ביתם של שטרית (להלן: "שירלי") שצירופה עמד ביסוד הסכמתו לשמש כערב. בעניין זהותו הצפויה של הערב הנוסף קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים. מן הצד האחד עומד מנשרוב על גרסתו ולפיה אמורה היתה שירלי להצטרף כערבה נוספת ואילו מן הצד האחר גרסתם של שושני כי מעולם לא דובר בצירופה כערבה. חומר הראיות שהוצג בפני אינו מעניק עדיפות לגירסתו של מנשרוב בנושא זיהויה של הערבה ולכן אצא כאן מהנחה ולפיה זהותו של הערב הספציפי לא ננקבה מראש. עדיין, עצם הטענה, לפיה היה אמור לשמש, לצידו של מנשרוב, ערב נוסף אינה משוללת יסוד. לה נמצא תימוכין בהסכם הראשון עצמו, המציין במפורש קיומם של שני ערבים, ללא זיהוי, ואף בכתב הערבות קיים רישום המעיד על צפי לצירוף ערב שני. טענתם של שושני ולפיה אין הדבר כן, נסתרת מנוסח ההסכם הראשון, ולכן אין לקבלה. לגוף הדברים, טוען מנשרוב, כאמור, כי העדרו של ערב נוסף כלשהו - לאו דווקא זו שזיהה לעיל - משמיט את חיובו או לפחות מצמצם את היקפו. ההלכה המשפטית קובעת כי מי שחתם כערב על הסכם, רק מתוך אמונה שגם אחרים יחתמו עליו, באופן המקנה לו זכות השתתפות כדי מה ששילם יותר מכפי חלקו, אינו חב בערבותו כלל או אינו חב בה באופן מלא, לעניין זה ראה: ע"א 610/68 הראסטל נ' עטרת הברית, פ"ד כג(1) 480, ע"א 72/74 שומר נ' דוד, פ"ד כח(2) 371 וכן רע"א 574/89 יריב נ' שטיינברג . במובן זה של הדברים יש היגיון בטענתו של מנשרוב. יחד עם זאת, חלקה השני של אותה הלכה עצמה הוא כי בידי הצד־שכנגד לסתור הנחה לכאורית זו אם יוכיח כי החייב שחתם, ויתר על חתימתו של מי שלא היה ובמקרה כזה לא יהא בהעדרה של חתימה נוספת כדי לפטור את החותם. במקרה שלפנינו נראה כי מנשרוב, שחתם ללא הימצאותו של ערב נוסף לצדו, לא פנה מעולם לשושני בעניין זה בדרישה לצירופו של הערב הנוסף. לפי התנהגותו, כך נראה, קיבל זה על עצמו את החבות גם בלא חתימתו של הערב השני, ובהיבט זה של הדברים נחשב זה כמי שוויתר על דרישתו. לנוכח ההלכה המשפטית שהובאה לעיל סבורני כי זה מנוע מלטעון כנגד חבותו או היקפה. לסיכום חלק זה של ההכרעה ייאמר כי נדחו טענות מנשרוב ביחס להפטרו מחבותו לתקופת השכירות הראשונה. מכאן לטענותיו של מנשרוב ביחס לתקופת האופציה. בעניין זה, כאמור, העלה מנשרוב סידרה של טענות, המשתרעות למן ייחוסה של רשלנות תורמת לשושני ועד לאי־הקטנת הנזק מצידם ביותר ממובן אחד. ואולם, העיקרית שבהן מתמקדת בטענה ולפיה משלא נדרש לחידוש ערבותו לתקופת האופציה, פג תוקפה לתום תקופת השכירות הראשונה. ייאמר מיד; חלק הטענה הנוגע לאי־הקטנת הנזק לאחר שלא הודע למנשרוב על מחדלי שטרית "בזמן אמת", או זה הנוגע להימנעותם של שושני מהתמקחות עם העירייה אינן ניראות לי מבוססות דיין, אם לנקוט לשון המעטה, ולכן החלטתי להתעלם מהן. אתמקד אם כן בחלק הטענה אותו חשבתי למשמעותי, היינו זה העוסק בתפוגת הערבות לתום תקופת השכירות הראשונה בשל אי חידושה. לטענת שושני, אין בכך כדי לפגום בתוקף ערבותו של מנשרוב הניזונה מההסכם הראשון וחלה על כל משך התקופה שבה יחזיקו שטרית בבית. עמדתם זו של שושני נסמכת כביכול על נוסח הערבות ככזו המתייחסת על פי לשונה "לכל תקופת השכירות או תקופת החזקת השוכר במושכר (המאוחר מבין השניים)". בעיני נראית פרשנות זו המוצגת על ידי שושני כמנותקת מרוח הדברים וכתלויית הפן הטכני המילולי של הטקסט. להבנתי, לא נועד הנוסח המצוטט אלא להחלת אחריותו של הערב לתקופת השכירות הראשונה וספיחיה (כמו המשך חזקה שלא כדין) ולא מעבר לכך. תימוכין לפרשנות זו ניתן למצוא בנוסח ההסכם הראשון עצמו בסעיף 2 שבו מוגדרת תקופת השכירות ככזו שאיננה כוללת את תקופת האופציה. מכאן, כי לו רצו שושני להמשיך וליהנות מערבותו של מנשרוב היה עליהם להבטיח את חתימתו המחודשת כערב להסכם והשווה לעניין זה בש"א 155000/06 שם מודגש העיקרון שלא להטיל על הערב סיכון גדול יותר מזה שלו התכוון לערוב (סעיף 5 ב' לחוק הערבות התשכ"ז - 1967). לאור זאת, יש לקבוע כי הנחת הבסיס ולפיה מוגבלת הערבות לתקופת השכירות הראשונה לא הופרכה לפיכך מצומצמת ערבותו של מנשרוב לתקופת השכירות הראשונה בלבד. מעבר לנדרש יצויין כי, מנוסח ההסכם הראשון נלמד במשתמע על קיומה של תנייה למימוש תקופת האופציה המכוונת לעמידה בכל ההתחייבויות הנובעות מההסכם הראשון. דברים אלה עולים בבירור מנוסח ההסכם הראשון המתנה את מימוש תקופת האופציה במה שמכונה "מציאת שפה משותפת" והתנהלות לשביעות רצונם של הצדדים. לפיכך סבורני, כי בעצם כריתת ההסכם השני גלומה הצהרתם של שושני כלפי כולי עלמא לפיה עמדו שטרית בתנאי ההסכם ובכך טמונה מניעות כלפי מנשרוב להטלת אחריות בגין תקופת השכירות הראשונה. שושני נתפסים, אם כן, על הצהרתם זו, כבסיס לסוג של מחסום כלפי תביעה למימוש הערבות לתקופת השכירות הראשונה משניאותו למימוש תקופת האופציה. מכל הנימוקים והשיקולים המצטברים לעיל מצאתי, כי תוקף ערבותו של מנשרוב לתקופת השכירות השנייה פג כלא היה. לסיכום ייאמר כי חלק התביעה הנוגע לערבותו של מנשרוב לתקופת השכירות הראשונה התקבל, ואילו החלק השני נדחה. סוף דבר: התביעה התקבלה בחלקה. התובעים זכאים כלפי הנתבעים 1 ו-2 לפיצוי בהתאם להסכמה הדיונית כחלק בלתי נפרד מפסק הדין כאן ובנוסף יהא עליהם לשאת בפיצוי כספי בסך של 2,000$ כמפורט בפסק הדין. כלפי שיטרית נקבע כי אתייחס בהכרעה זו לחיובם בהוצאות, וזאת - בהתאם לפרוטוקול יום 07/05/07, כלפיו תועמדנה ההוצאות על הסך של 6,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. התביעה לחיובו של הנתבע 3 התקבלה כדי חובות הנתבעים 1 ו-2 לתקופת השכירות הראשונה. כלפי התובעים ישא אפוא הנתבע 3 בתשלום הסך של 19,033 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. עוד ישלם הנתבע 3 לתובעים הוצאות בסך של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. ב"כ הצדדים רשאים להגיש פסיקתא משותפת לחתימה בהתאם להוראות פסק הדין.חוזה שכירותחוזהמסמכיםשכירותערבות