להלן פסק דין בנושא סילוק יד משמורת טבע: פסק דין פתח דבר 1. זוהי תביעה לסילוק ידם של הנתבעים מן המקרקעין, המצויים דרומית לערד בתוך שמורת הטבע המוכרזת "נחל אבוב" בתחום גוש 100100 חלקה 1 וגוש 100099 חלקה 1. שטח המריבה הנדון הונצח במפה (ת/1) המצורפת לתעודת עובד הציבור של מר נחמיה חגין מיום 05/04/05 ובמפה (ת/2), אשר צורפה לתצהירו של מר אהוד יונה בעדות ראשית מיום 31/03/05. שטח זה ייקרא להלן "המקרקעין". בהתאם לנסחי הרישום (ת/3 ו-ת/4)), אשר צורפו לתצהירו הנ"ל של מר אהוד יונה, המדובר במקרקעין מוסדרים, אשר הבעלות עליהם נרשמה ביום 28/12/86 על שם מדינת ישראל. בכתב התביעה נטען, שבתחילת שנת 2000 או בסמוך לכך פלשו הנתבעים למקרקעין. על כן, נתבע סילוק ידם, כאמור. הנתבעים העלו בבקשתם רשות להתגונן שלל טענות, מהן נותרו שתי טענות עיקריות במסגרת סיכומיהם: טענת ההתיישנות (המבוססת על זכות הבעלות, אשר בשעתו תבע אביהם, כך נטען, והחזקת אביהם ובהמשך הנתבעים במקרקעין החזקה נוגדת מתחילת שנות ה-50 למאה העשרים) והטענה, שזכותם במקרקעין היא בגדר רישיון מכללא, שאין לשוללה, אלא במתן פיצוי לנתבעים. לפי הנתבעים בסיכומיהם, אלו הן טענות חילופיות. העדויות 2.א. מטעם התובע שמענו, כאמור, את עדותם של מר נחמיה חגין, מודד מוסמך, ושל הפקח של רשות הטבע והגנים, מר אהוד יונה. בפרשת ההגנה שמענו את שני הנתבעים עצמם. 2.ב. לטענת הנתבעים, התובע השעין את תביעתו על עדות מן השמועה, שהרי מר חגין לא היה בשטח ומר יונה החל לעבוד במשרת פקח בשטח רק משנת 2004. משום כך, נאלץ מר יונה להעיד על עצם הפלישה הנטענת מן השנים, שלא סייר בשטח, על פי ההתייעצות עם פקחים אחרים ולא מידיעתו האישית (עמ' 6 שורות 7-8 לפרטיכל). במצב זה, לטענת הנתבעים, דין התביעה להידחות. 2.ג. באשר לעדותו של מר נחמיה חגין, הוא נתן תעודת עובד ציבור לצורך קבלת המפה (ת/1) על גבי התצלום האווירי כמוצג. תפקידו היה לאתר את המקרקעין על גבי התצלום האווירי תוך ההסתמכות על נתוני הפקחים, שהיו בשטח. עדותו זו נועדה להיות טכנית. אין רבותא בהסתמכותו של מר חגין על הפקחים בשטח, כשמלכתחילה הצטמצם תפקידו לאיתור המקרקעין נשוא התביעה על גבי התצלום האווירי. 2.ד. אשר לעדותו של מר יונה, על פני הדברים, אין לו כל ידיעה אישית על אודות ההתחרשויות בשטח המקרקעין לפני 2004. אמנם, לא התנגדו הנתבעים לעדותו מן השמועה, ולכן, השפעת היות עדותו על פלישת הנתבעים לאזור המסומן "פלישה א'" במפה (ת/2) עדות מן השמועה היא במסגרת המשקל, שיש לייחס לעדותו. מבחינת משקלה העדות מכלי שני על פלישת הנתבעים, שהתרחשה בשנת 2000, לפי הנטען בכתב התביעה, שואפת לאפס. ודוק: לא ניתן כל הסבר, מדוע לא העיד הפקח, אשר, לפי הנטען, הבחין לראשונה בפלישת הנתבעים למקרקעין. גם לא נעשה כל נסיון להכשיר דו"חות קודמים של פקחים, אם ישנם כאלה, בתור רשומות מוסדיות. על כן, נוכח משקלה המועט של עדותו של מר יונה על אודות הפלישה, אין בידנו לקבוע, כי בשנת 2000 או בסמוך לה, פלשו הנתבעים למקרקעין כנטען בכתב התביעה. 2.ה. אין המסקנה המתבקשת מקביעתנו לעיל, כי דין התביעה להידחות. הרי, הוצגו לפנינו נסחי הרישום (ת/3 ות/4), אשר לפי הקבוע בסעיף 125 (א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), מהווים ראיה חותכת לבעלות המדינה על המקרקעין. במצב זה נשאלת השאלה, אם אין לסלק את ידם של הנתבעים, אשר מחזיקים בחלק מן המקרקעין על אף שאינם בבעלותם. לשאלה זו נשוב לאחר שנתייחס למשקל עדותם של הנתבעים. 2.ו. מטרת תצהיריהם בעדות ראשית של הנתבעים היתה להוכיח, כי אביהם החזיק במקרקעין, מתחילת שנות ה - 50 למאה הקודמת, בנה עליהם צריפים ומכלאות, וכי עם הזמן כך גם הנתבעים המשיכו להחזיק בהם ולרעות עליהם את צאנם ואת בקרם. תצהיריהם של הנתבעים 1 ו - 2 בעדות ראשית נחתמו ביום 21.07.05 וביום 29.06.05 בהתאמה. בתצהירים אלו הצהירו הנתבעים על החזקת אביהם במקרקעין תוך ההתייחסות אליו בתוספת ראשי התיבות "ז"ל" כאל אדם, שנפטר לבית עולמו. אלא מאי? תוך חקירתם הנגדית של הנתבעים, כל אחד בתורו, הוברר חד משמעית, שאביהם, מחמד עיד, הלך לעולמו ביוני 2006 כשנה וחצי לפני חקירתם הנגדית באוקטובר 2007 (עמ' 10 שורה 11 ועמ' 12 שורות 1 ו - 2 לפרטיכל). תוך ההסכמה לעובדה, שמספר הזיהוי של אביהם הוא כרשום בעמ' 12 שורה 5 לפרטיכל עומתו הנתבעים עם תעודת הפטירה של אביהם. הוברר באופן חד משמעי, שאביהם נפטר ביוני 2006 וכי עוד בשנת 2005 הצהיר כל אחד מן הנתבעים בתצהירו בעדות ראשית, כי אביו, אשר נפטר, העביר אליו את ההחזקה במקרקעין. ואם תרצו לומר, כי המדובר בבילבול בתאריכים, אין הסבר זה מתקבל על הדעת. הכיצד ניתן לחתום על תצהיר בזמן, שאבי הנתבעים עוד חי, לכנותו בתצהיר "אבינו ז"ל" ולציין מפורשות (בסעיף 4 לתצהירו של הנתבע 1 בעדות ראשית ובסעיף 3 לתצהירו של הנתבע 2 בעדות ראשית) "לאחר מות אבינו" או "לאחר מות אבי". נזכור בהקשר זה את התפקיד המרכזי של אבי הנתבעים, אשר לטענתם, הגיש תזכיר תביעה על המקרקעין לפקיד ההסדר (סעיף 5 לתצהירו של הנתבע 1 בעדות ראשית) ונטען, למעשה, שהנתבעים הם חליפיו כמשמעות המונח בסעיף 18 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: חוק ההתיישנות"). מהימנותם של הנתבעים בעינינו - אשר, לצערנו, חתמו על תצהירים, בהם אין ניתן אף לסמוך על עדותם, שאביהם כבר הלך לעולמו בעת הצהרתם בתצהיריהם - נפגעה אנושות. הגנת הנתבעים 3.א. נשוב עתה לשאלה, אם אין להיעתר לתביעת התובעים לאור החזקת הנתבעים במקרקעין בעוד המדינה היא בעליהם. הטיעון הראשון של הנתבעים, כדי לבסס את הגנתם היא טענת ההחזקה הנוגדת במשך תקופת ההתיישנות. הטיעון השני, שהעלו הנתבעים באופן חלופי, לפי הסברם בסיכומיהם, הוא ההגנה על בסיס הרישיון מכללא. בצדק העיר בא כוחו המלומד של התובע בסיכומיו, כי טענת ההחזקה הנוגדת בנויה על ההתרסה בזכויות בעלי המקרקעין, ואילו הרישיון מכללא קם מכוח בעלותו של היריב במקרקעין [ראה: ע.א. 3217/91 פלר נ' יורשי המנוח דב אקסלרד ז"ל, ואח', פ"ד מ"ז (2) 281, 285 (מול האות "ד")]. במובן הזה, לכאורה, המדובר בטענות סותרות, המבוססות על יסוד עובדתי שונה ככל שהנתבעים מתארים את מקור זכותם להחזיק במקרקעין. 3.ב. באשר לטענת ההתיישנות, (הנסמכת על סעיף 5 (ב) לחוק ההתיישנות, הקובע תקופת התיישנות בת 25 שנה במקרקעין מוסדרים), חוששני שלא היה מקום להעלותה. כאמור, במקרקעין מוסדרים קא עסקינן וסעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין קובע, כי חוק ההתיישנות לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אלא אם היה הנתבע זכאי לטעון את טענת ההתיישנות לפני תחילת חוק המקרקעין (ביום 01.01.70). הפתח להעלאת טענת התיישנות לגבי מקרקעין מוסדרים הוא צר, לפי הפסיקה. כדי שתתיישן התביעה לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, על הנתבע להוכיח, כי חלפו 25 שנות החזקה נוגדת, אשר נמנות מיום הסדר המקרקעין, ואשר חייבות להסתיים לפני תחילת חוק המקרקעין ביום 01.01.70 [השווה: ע"א 547/74, 578, 634 חטיב, ואח' נ' מדינת ישראל ואח'; מדינת ישראל נ' המועצה המקומית יפיע, ואח'; המועצה המקומית יפיע נ' מדינת ישראל, ואח', פ"ד ל' (2) 440, 444]. כאשר בענייננו הוסדרו המקרקעין ביום 28.12.86, אין זה אפשרי, כי תימנה מאז יום 28.12.86 תקופת התיישנות, אשר תסתיים עוד לפני תחילת חוק המקרקעין ביום 01.01.70. על כן, מלכתחילה נועדה טענת ההתיישנות לכישלון. 3.ג. גם, אילו היינו דנים בטענת התיישנות לגופה, גם כך היא הייתה נדחית. כידוע, טענת התיישנות משמשת מחסום דיוני, או אם תרצו, מקימה חסינות פרוצדוראלית מפני תביעת הפינוי [ראה: נ' זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מ"ב 24, 59]. בהתאם לסיכומו של המלומד י' גלעד את הפסיקה, "על שני מבחנים חייבת החזקה לענות, כדי שתעלה טענת התיישנות. האחד הוא כי החזקה צריכה להיות "חזקה נוגדת". המבחן השני, הנוסף, הוא כי החזקה צריכה לבוא מכוח טענת זכות בעלות של המחזיק (ע"א 69/85 להבי נ' רשות הפיתוח, ואח', פ"ד מ' (3) 624, 633)" [מתוך י' גלעד "התיישנות במקרקעין - קווים לרפורמה" משפטים י"ח 177, 178 - 179]. אמנם, טענו הנתבעים, כי זכות הבעלות של אביהם קיבלה ביטוי בשעתו בתזכיר התביעה לבעלות, שהוגשה לפקיד ההסדר, אשר צורף לתצהיריהם בעדות ראשית. ואולם, הוברר, שהתזכיר הוגש על ידי דודם של הנתבעים, סאלם עיד, ולא על ידי אביהם (עמ' 11 שורה 16 לפרטיכל., ובאשר להחזקה הנוגדת, דומה, כי אין בפסיקה משנה סדורה של תכונותיה והיא מוסקת, אם היא מוסקת, מן הנסיבות, כאשר יש באותן הנסיבות, כדי ללמד את מחילתו של בעל המקרקעין על הפרת זכויותיו בידי הנתבע, מחד, ועל הסתמכותו של הנתבע, מאידך. לשם כך, ברי, כי הנסיבות, הנחוצות, לשם קיומה שההחזקה הנוגדת צריכות להיות ידועות לתובע. הרי, אין מחילה על זכות אלא ביודעין. דווקא לגרסת הנתבעים, מעולם לא נערכו שיחות כלשהן או תזכירי שיחות או דו"חות פלישה. ללמדך, כי לא הוכח כדבעי, כי החזקתםו הנטענת של הנתבעים הייה ידועה לתובע לאורך תקופת ההתיישנות. די גם בכך היה, כדי לקבוע, שלא הוכחה טענת ההתיישנות. 3.ד. באשר לטענת הרישיון מכללא, גם אין בה, כדי להועיל. הרישיון מטבעו הוא אישי (ראה: נ' זלצמן "רשיון במקרקעין", שם, 48). לכן, אין בגרסת הנתבעים לגבי החזקת אביהם במקרקעין, כדי לבסס את טענתם, שהם בעלי רישיון מכללא. לא זאת אף זאת, הרישיון מכללא קמה מתוך השלמתו של בעל המקרקעין עם ההחזקה של מסיג הגבול [ראה: נ/ זלצמן, שם, 28-29). אין ניתן לראות באי-מחאת בעל מקרקעין השלמה ומתן רישיון מכללא בלעדי ידיעתו על הסגת הגבול. כאמור, לדידי הנתבעים עצמם לא נערכו כל שיחות, תזכירי שיחות ודו"חות פלישה (סעיף 9 לתצהירו של הנתבע 1 בעדות ראשית). לכן, מתוך גרסת הנתבעים עצמם תאמר, כי לא הוכחה כדבעי עצם ידיעת התובע את דבר הסגת הגבול, ממנה ניתן להסיק, כי השלים עמה. אדרבה, באמצעות עדותו של מר אהוד יונה הוכחו ידיעת התובע על אודות הפלישה בשנת 2004. ומתן ההתראה על ידיו, אשר בעקבותיה הוגשה תביעה זו. למעלה מן הצורך ייאמר, כי גם אילו הוכח קיומו של רישיון מכללא, הרי ניתן לתובע להביא לסיומו ולו תוך מתן פיצוי בגין השבחת המקרקעין. במקרה דנן אין לראות בהקמת צריפים ומכלאות השבחת המקרקעין, אשר כזכור, הם חלק משמורת הטבע המוכרזת "נחל אבוב". סוף דבר 4. מן המקובץ עולה, כי מן הדין לחייב את הנתבעים לסלק את ידם מן המקרקעין. אשר על כן, הריני מחייב את הנתבעים 1 ו-2 ואת כל מי מטעמם לסלק ידם מן המקרקעין (כפי משמעות המונח במבוא לפסק דין זה), מכל אדם, בעל חיים, מבנה ו/או חפץ ולהחזיר לתובע את מלוא ההחזקה במקרקעין המפונים. לא ראיתי צורך ליתן הוראות לעניין אופן מימוש פסק דין זה. בגין תביעה זו הריני מחייב את הנתבעים בהוצאות בסך 5,000 ₪, ובשכר-טרחת עורך-הדין של התובע בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ, כאשר סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. סילוק ידשמורת טבע