מהו צו "הריסה שיפוטי" ? סעיף 205 לחוק התכנון והבנייה מסמיך את בית-המשפט שהרשיע נאשם בעבירה לפי סעיף 204 לחוק, להורות במסגרת גזר-הדין, בין-השאר, על הריסת הבנייה נושא ההרשעה, או על התאמתה להיתר ולתכנית. סעיף 207 לחוק, מורה, כי בית-המשפט רשאי בשעת מתן צו לפי סעיף 205, ובכל עת לאחר מכן, לקבוע המועד לביצועו, ורשאי הוא להאריך מועד שקבע, "אם ראה טעם לעשות כן". צווי הריסה והתאמה, הניתנים בגזרי-דין מכוח סעיף 205 לחוק התכנון והבנייה, תכליתם הִנה תכנונית בעיקרה, ולא עונשית. הם נועדו להסיר את המפגע שהסֵבה הבנייה למרקם התכנוני, בין על-ידי הריסה ובין באמצעות התאמת הבנייה לתוכנית המתאר ולהיתר הבנייה, ושלא לאפשר לנאשם להשתמש בפרי עוונו וליהנות ממנו. צווים אלו נועדו להגשים את מטרותיהם ויעדיהם של דיני התכנון והבנייה, והם מהווים אמצעי בעל חשיבות מכרעת באכיפת החוק. בקביעת המועד לביצועו של צו הריסה שיפוטי, הן בשעת מתן גזר-הדין, והן בעת דיון בבקשה למתן ארכה לביצוע הצו, נדרש בית-המשפט לעשות "איזון לשעה", בין האינטרס הכללי של שמירת החוק וההקפדה על דיני התכנון והבנייה, לבל תונצחנה עבירות בנייה, לבין האינטרס הפרטי וצרכיו של הנאשם. בבוא בית-המשפט להחליט האם להאריך המועד לביצועו של צו הריסה שיפוטי, עליו להביא במניין שיקוליו, בין-השאר, את האינטרסים הציבוריים, המשקפים מספר תכליות: האחת - שמירה על המדיניות התכנונית, והקפדה שכל בנייה תיעשה כנגזרת של תפיסה תכנונית רחבה; השנייה - שמירת הבטיחות, זאת נוכח הסיכון הנשקף למשתמשים במבנים בלתי חוקיים שהוקמו ללא כל פיקוח מצד רשויות התכנון; השלישית - קיום שלטון החוק וכיבוד הדין ויישומו, בכל תחום, ובכלל זה בתחום התכנון והבנייה; והרביעית - מניעת ההנאה מפרי העבירה, לבל יצא חוטא נשכר. אל מול האינטרסים הציבוריים האמורים, על בית-המשפט לבחון את אינטרס הפרט של הנאשם הספציפי, לרבות זכות הקניין שלו בקרקע, מהות הבנייה והיקפה, נסיבות ביצוע העבירה, העלויות הכספיות הכרוכות בביצוע ההריסה וצרכיו של הנאשם בקיום המבנה. כן נדרש בית-המשפט לבחון האם פתח הנאשם בהליכי תכנון ורישוי לקידום הכשרת עבודות הבנייה; ואם כן - באיזה שלב מצויים ההליכים, האם עבודות הבנייה מתיישבות עם המגמות התכנוניות הקיימות ומה הסיכויים להכשרת הבנייה. ##להלן פסק דין בנושא צו הריסה שיפוטי:## פסק-דין הערעור 1. לפני ערעור על החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופטת ת' בר-אשר - צבן), מיום 6.1.08, בת"פ 9201/05, לפיה נדחתה בקשת המערער להאריך את המועד שנקצב לו, בגדרו של גזר-הדין בתיק הנ"ל, שניתן ביום 16.3.06, להרוס את עבודות הבנייה שבוצעו בחריגה מהיתר הבנייה שנופק לו. הרקע העובדתי וסקירת ההליכים המשפטיים 2. בתיק הנדון, ת"פ 9201/05, הורשע המערער, על-פי הודאתו, בעבירה של ביצוע עבודות בנייה בחריגה מהיתר בנייה - לפי סעיפים 145(א) ו-204(ב) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, בכך שבין חודש יולי 2004 לחודש מאי 2005, ליד ביתו בדרך החורש 42 בשכונת רמות בירושלים, בנה בריכת שחייה בשטח של כ-22 מ"ר, זאת בחריגה מהיתר הבנייה שנופק לו. הבריכה לא נבנתה במקום שנקבע בהיתר הבנייה (היתר מס' 54191), ואף לא בשטח החלקה של המערער (גוש 30726, חלקה 4), כי אם בשטח שמחוץ לחלקה, שהוא שטח ציבורי הגובל בפארק. המערער סיפח, אפוא, לעצמו שטח שהוא בבעלות מינהל מקרקעי ישראל, אשר על-פי תכנית המתאר המאושרת (תכנית מס' 2644) מיועד לשמש כשטח ציבורי פתוח. כמו כן, במקום שנועד על-פי ההיתר לבניית הבריכה, בנה המערער מרפסת. בגדרו של גזר-הדין שניתן ביום 16.3.06, נצטווה המערער, בין-השאר, להתאים את הבנייה שהוקמה ללא היתר, לתכניות ולהיתרי הבנייה החלים במקום, לרבות בדרך של הריסה. מועד כניסתו של צו זה לתוקף נדחה ליום 16.6.07. 3. ביום 11.6.07 הגיש המערער בקשה למתן ארכה לביצועו של צו ההריסה. בנימוקי הבקשה, כמו גם במהלך הדיון בבית-משפט קמא, טען המערער כי יזם תכנית מתאר (תב"ע 12638) אשר תכשיר, לטענתו, את עבירת הבנייה. תכנית המתאר המתוכננת שיזם, אמורה להסדיר איחוד וחלוקה מחדש של החלקות, ותאפשר צירוף חלק מהשטח שיועד לצרכי ציבור לחלקתו של המערער, באופן שהחלקה תכלול גם את שטח הבריכה. המערער טען בדיון שהתקיים בבית-משפט קמא, כי מחלקת הגננות בעיריית ירושלים, באגף לשיפור פני העיר, הודיעה כי הואיל והשטח שבו מצוייה הבריכה אינו חיוני לפארק המצוי בסמוך, אין לה התנגדות לשינוי תכנית המתאר המבוקשת. בנסיבות אלו טען המערער, כי הוסר המכשול העיקרי אשר הוצב בפני אישורה של תכנית המתאר המתוקנת. המערער ביקש מבית-משפט קמא ארכה בת שנה וחצי לפחות לביצוע ההריסה, שכן להערכתו הליך של תיקון תכנית מתאר בדרך של איחוד וחלוקה, שינוי שטח המגרש המוחכר למבקש על-ידי מינהל מקרקעי ישראל והגשת בקשה מתוקנת להיתר בנייה הִנם ממושכים. 4. המשיבה התנגדה בבית-משפט קמא למתן כל ארכה נוספת לביצוע הצו. נימוקי התנגדותה נעוצים בראש ובראשונה בכך שהבנייה בוצעה בשטח ציבורי, וכי למעט פתיחת תיק תב"ע לא התקדם ההליך התכנוני; מה-גם, שהסיכויים כי תכנית המתאר המתוקנת תאושר אינם גבוהים, ומכל מקום הכשרת הבנייה בדרך של תיקון תכנית המתאר עשויה להימשך מספר שנים. כן טענה המשיבה, כי חלק מחדרי ביתו של המערער מושכרים כ"צימרים", כך שמטרת השימוש בבריכה טומנת בחובה בעקיפין אף הפקת רווח כלכלי. החלטתו של בית-משפט קמא 5. בהחלטה מפורטת ומנומקת סקר בית-משפט קמא את מכלול השיקולים שיש להביא בחשבון בבקשה להארכת מועד לביצועו של צו הריסה שיפוטי, הן השיקולים הנוגעים לאינטרס הציבורי, והן אלו הקשורים באינטרס הפרט; וביישמו את השיקולים האמורים על המקרה דנן, הגיע לכלל מסקנה שאין להיעתר לבקשת המערער. בהחלטתו, שלא להאריך את המועד לביצועו של צו ההריסה השיפוטי, ציין בית-המשפט, בין-השאר, כי נוכח מהות המבנה - בריכת שחייה לצד בית פרטי, ראוי שאינטרס הפרט ייסוג מפני אינטרס הכלל. בהתייחסו לטענת המערער, לפיה הבריכה נועדה לצרכיו הרפואיים על-רקע מחלה ניוונית שבה לקה, הדגיש בית-משפט קמא, כי אין קשר בין מהות העבירה לבין צרכים אלו, שכן למערער ניתן היתר לבניית בריכת שחייה אך לא במקום שבו הוקמה. בהידרשו לשיקולים הנוגעים לסיכויי הכשרת עבירת הבנייה באמצעות תיקון תכנית המתאר, ציין בית-משפט קמא, כי המערער נמצא כיום בשלב מקדמי ביותר של הליכי התכנון, שסיכוייהם אינם ידועים, שכן בשלב זה רק קיבל את עמדת מחלקת הגננות של עיריית ירושלים שלא התנגדה לתכנית; ואף אם תאושר התכנית בסופו של יום, הרי שהכשרת המבנה כרוכה בהליכים מורכבים וממושכים שעשויים להימשך מספר שנים. בנסיבות אלו לא מצא בית-משפט קמא הצדקה להותיר על-כנה בתקופה כה ממושכת את הבנייה הבלתי חוקית הנדונה, ובפרט כאשר מדובר בבריכת שחייה פרטית שהוקמה על קרקע ציבורית, ואין זה ראוי לאפשר למערער להמשיך ולהינות מפרי העבירה לאורך זמן. טיעוני הצדדים בערעור 6. בערעורו ציין המערער, כי עקב אילוצים טופוגרפיים, צירף הלכה למעשה לגינת ביתו חלק מהשטח הציבורי (לדבריו כ-2% משטח השצ"פ), בכך שטיפח את השטח האמור, שהיה מוזנח; והוסיף וטען, כי מתוך חוסר שיקול-דעת אף הקים את בריכת השחייה תוך חריגה לאותו שטח ציבורי. הוא הדגיש, כי הסדר הטיעון, שבגדרו הודה בעבירה שבה הורשע, כלל הסכמה בדבר מתן ארכה של שנה ושלושה חודשים לביצוע צו ההריסה, וטען כי מיד לאחר מתן גזר-הדין שקד על הכנת תכנית להכשרת הבנייה. לדבריו, ההליכים לקידום התכנית נתעכבו, הן בשל החלטת מחלקת הנכסים של העירייה להמתין עד לקבלת חוות-דעת מהגורמים המקצועיים הרלבנטיים, קרי: מחלקת הגננות (שעליה לאשר, כי היא מוכנה לוותר על "המובלעת" האמורה), ומחלקת התכנון (שאמורה להתייחס לתכנית בהיבטים תכנוניים-מקצועיים); והן נוכח האטה בהליכי קידום תכניות על-רקע כניסתו לתוקף של נוהל מבא"ת 2006 של מינהל התכנון במשרד הפנים (המתווה מבנה אחיד להגשת תכניות). הוא הוסיף וטען, כי משהודיעה מחלקת הגננות ביום 11.11.07, שאינה מתנגדת לתיקון תכנית המתאר, נפתחה הדרך להמשך קידום ההליך התכנוני. ואולם, לדבריו, בשלב זה נתקל בהתנגדות מצד גורמים במחלקת התכנון מלהתייחס לבקשה, נוכח עבירת הבנייה שנעברה על-ידו. לדבריו, הוא שוקל להגיש עתירה מינהלית כנגד החלטה זו שלא לקדם את התכנית שהגיש. מכל מקום, לטענתו חלה התקדמות משמעותית לקראת הכשרת הבנייה, וטעה בית-משפט קמה בדחותו את בקשתו למתן ארכה נוספת לביצוע צו ההריסה, ובפרט כאשר ניתנה לו במסגרת הסדר-הטיעון ארכה ראשונית של למעלה משנה לשם הכשרת הבנייה, והייתה לו צפייה לגיטימית כי תינתן לו ארכה נוספת אם יקדם את הליכי התכנון. 7. המשיבה גורסת, כי לא נפל פגם בהחלטתו של בית-משפט קמא שלא ליתן למערער ארכה נוספת, וזאת ממכלול הטעמים שבוארו על-ידי בית-המשפט; ובפרט כשעסקינן בבריכת שחייה פרטית שהוקמה על קרקע ציבורית, וכאשר חרף חלוף למעלה משנתיים מאז מתן צו ההריסה, מצויים הליכי התכנון והרישוי - שאמורים להיות מורכבים וממושכים - רק בראשיתם. היא הבהירה, כי המשיבה תסכים שבמקום להרוס את מבנה הבריכה, ימלא המערער את הבריכה בחול או בעפר, אך המערער דחה הצעה זו. דיון 8. אפנה תחילה לסקירת המסגרת הנורמטיבית, בעניין מתן צווי הריסה במסגרת גזרי-דין, ובהקשר זה אשוב ואפנה לעיקרי דברים שהשמעתי לאחרונה במספר פסקי-דין (ע"פ (י-ם) 40745/07 ג'נין נווה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 18.5.08); ע"פ (י-ם)40332/07 מדינת ישראל נ' אמנון לוי (ניתן ביום 10.8.08, בפסקה 28); וע"פ (י-ם) 2149/08 האשם סלימה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 7.10.08)). סעיף 205 לחוק התכנון והבנייה מסמיך את בית-המשפט שהרשיע נאשם בעבירה לפי סעיף 204 לחוק, להורות במסגרת גזר-הדין, בין-השאר, על הריסת הבנייה נושא ההרשעה, או על התאמתה להיתר ולתכנית. סעיף 207 לחוק, מורה, כי בית-המשפט רשאי בשעת מתן צו לפי סעיף 205, ובכל עת לאחר מכן, לקבוע המועד לביצועו, ורשאי הוא להאריך מועד שקבע, "אם ראה טעם לעשות כן". צווי הריסה והתאמה, הניתנים בגזרי-דין מכוח סעיף 205 לחוק התכנון והבנייה, תכליתם הִנה תכנונית בעיקרה, ולא עונשית. הם נועדו להסיר את המפגע שהסֵבה הבנייה למרקם התכנוני, בין על-ידי הריסה ובין באמצעות התאמת הבנייה לתוכנית המתאר ולהיתר הבנייה, ושלא לאפשר לנאשם להשתמש בפרי עוונו וליהנות ממנו (ר"ע 302/84 סגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 445, 446). צווים אלו נועדו להגשים את מטרותיהם ויעדיהם של דיני התכנון והבנייה, והם מהווים אמצעי בעל חשיבות מכרעת באכיפת החוק (בג"ץ 28/50 מינצר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ותכנון עיר ת"א, פ"ד ד' 492, 495; ע"פ 365/67 מדינת ישראל נ' קוברסקי, פ"ד כא(2) 780; וע"פ 874/78 סוואעד נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 678). בקביעת המועד לביצועו של צו הריסה שיפוטי, הן בשעת מתן גזר-הדין, והן בעת דיון בבקשה למתן ארכה לביצוע הצו, נדרש בית-המשפט לעשות "איזון לשעה", בין האינטרס הכללי של שמירת החוק וההקפדה על דיני התכנון והבנייה, לבל תונצחנה עבירות בנייה, לבין האינטרס הפרטי וצרכיו של הנאשם (רע"פ 5086/97 בן-חור נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד נא(4) 625, 645; ורע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, פ"ד נו(3) 49, 58-59). 9. בבוא בית-המשפט להחליט האם להאריך המועד לביצועו של צו הריסה שיפוטי, עליו להביא במניין שיקוליו, בין-השאר, את האינטרסים הציבוריים, המשקפים מספר תכליות: האחת - שמירה על המדיניות התכנונית, והקפדה שכל בנייה תיעשה כנגזרת של תפיסה תכנונית רחבה; השנייה - שמירת הבטיחות, זאת נוכח הסיכון הנשקף למשתמשים במבנים בלתי חוקיים שהוקמו ללא כל פיקוח מצד רשויות התכנון; השלישית - קיום שלטון החוק וכיבוד הדין ויישומו, בכל תחום, ובכלל זה בתחום התכנון והבנייה; והרביעית - מניעת ההנאה מפרי העבירה, לבל יצא חוטא נשכר (על האינטרסים האמורים ראו והשוו: ר"ע 302/84 סגל נ' מדינת ישראל, לעיל; עע"מ 2273/03 איי התכלת שותפות כללית ואח' נ' החברה להגנת הטבע (ניתן ביום 7.1.06, בפסקאות 37-38 ו-41 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה); ורע"פ 5986/06 מלכיאל נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 25.7.08)). 10. אל מול האינטרסים הציבוריים האמורים, על בית-המשפט לבחון את אינטרס הפרט של הנאשם הספציפי, לרבות זכות הקניין שלו בקרקע, מהות הבנייה והיקפה, נסיבות ביצוע העבירה, העלויות הכספיות הכרוכות בביצוע ההריסה וצרכיו של הנאשם בקיום המבנה. כן נדרש בית-המשפט לבחון האם פתח הנאשם בהליכי תכנון ורישוי לקידום הכשרת עבודות הבנייה; ואם כן - באיזה שלב מצויים ההליכים, האם עבודות הבנייה מתיישבות עם המגמות התכנוניות הקיימות ומה הסיכויים להכשרת הבנייה. אם חלו עיכובים בטיפול בבקשתו של הנאשם, יש לברר אם אלו היו בשליטתו, או שמא מקורם בגורמי התכנון והרישוי. כאשר קבלת היתר להכשרת עבודות הבנייה מחייבת תיקון של תכנית המתאר, על בית-המשפט להביא בחשבון את העובדה שמדובר בדרך-כלל בהליך תכנוני מורכב וממושך, שסיכוייו אינם ידועים, הכולל, בין-השאר: קבלת חוות-דעת הגורמים המקצועיים הרלבנטיים, הפקדת התכנית, שמיעת התנגדויות - אם אלו מוגשות, אישור התכנית, ולבסוף הנפקת היתר. נוכח מורכבותם של ההליכים האמורים, נפסק, לא אחת, כי בבוא בית-המשפט לשקול אם להאריך המועד לביצוע ההריסה לשם הכשרת הבנייה באמצעות תיקון תכנית מתאר, עליו לבחון מהו השלב שבו מצויה התכנית המוצעת והאם קיים סיכוי לאישור התכנית ולהנפקת ההיתר בפרק זמן שאינו ממושך יתר על המידה (ראו והשוו: רע"פ 3146/07 ג'דיר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 12.4.07)). על-רקע האמור, כל אימת שמתבקשת הארכת מועד לביצוע צו הריסה שיפוטי לשם קידומה של תכנית מתאר שתכשיר את הבנייה, על בית-המשפט אף לבחון את הפגיעה במרקם התכנוני בהותרת הבנייה הבלתי חוקית על תִלה לאורך זמן. להיבט זה משנה חשיבות כאשר מדובר באזורים בעלי אופי ייחודי, כמו למשל: אזורים המיועדים לשימור, מתחמים בעלי אופי תכנוני מיוחד ושכונות שלהן תכנון מקיף. עוד על בית-המשפט להביא במניין שיקוליו לעניין זה, את התנהגותו של הנאשם אגב עשיית הדין העצמי; כמו למשל, אם מדובר בבנייה שבוצעה אגב הפרת צו הפסקת עבודות, או אם בוצעו העבודות בשטח ציבורי. אין מדובר ברשימה סגורה של שיקולים, וכל מקרה יידון לפי נסיבותיו. 11. מן הכלל אל הפרט: לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, לא מצאתי כי קמה עילה להתערב בהחלטתו של בית-משפט קמא, שלא להיעתר לבקשת המערער להארכת המועד לביצועו של צו ההריסה השיפוטי. בהחלטתו המנומקת, בחן בית-משפט קמא את מכלול השיקולים הרלבנטיים לבקשה דנן, וסבר כי אין הצדקה להאריך את מועד ביצוע הצו פעם נוספת, מעבר לתקופה שנקבעה בגזר-הדין. מסקנתו זו, כמו גם טעמיה, מקובלים עליי והולמים את נסיבות המקרה. נוכח מהות העבירה ונסיבותיה, עת הקים המערער בריכת שחייה פרטית בשטח ציבורי ליד ביתו, גובר משקלו של האינטרס הציבורי על-פני האינטרס האישי, ומן הראוי שלא לאפשר מצב לפיו עבירת הבנייה הנדונה תונצח לאורך זמן. למערער אמנם נקצבה, במסגרת הסדר-הטיעון, ארכה של שנה ורבע לביצוע ההריסה, בכדי לאפשר לו לנסות להכשיר את עבירת הבנייה. ואולם, הליכי הכשרת הבנייה אמורים להיות מורכבים וממושכים, שכן הם מחייבים שינוי תכנית מתאר בדרך של איחוד וחלוקה, רכישת הזכויות בקרקע ממינהל מקרקרי ישראל, ולבסוף - פרוצדורה נוספת להנפקת היתר בנייה. מדובר, אפוא, במסלול מורכב של שינוי תכנוני, רכישת זכויות בקרקע והנפקת היתר. מכל מקום נתחוור, כי חרף חלוף למעלה משנתיים מאז מתן גזר-הדין, ההליך התכנוני שנקט בו המערער מצוי בשלב מקדמי. תכנית האיחוד והחלוקה שהכין, קיבלה רק את התייחסות מחלקת הגגנות של העירייה, וטרם נתקבלה עמדת הגורמים התכנוניים. מכל מקום, הליכי התכנון מצוים בשלב ראשוני בלבד, ולא ניתן לצפות אם בסופו של יום תאושר התכנית. אף אם תאושר התכנית, הרי שמדובר בהליכי תכנון ורישוי ממושכים ומורכבים שאמורים להמשך שנים. לפיכך, אין לפנינו מקרה שבו קיים סיכוי לקבל היתר בנייה בפרק זמן שאינו ממושך יתר על המידה; ובהתחשב במהות הבנייה ובנסיבות ביצוע העבירה, אין הצדקה כשנתיים לאחר גזר-הדין, ליתן למערער ארכות נוספות לביצוע צו הריסה, ולאפשר לו להנציח לאורך זמן את עבירת הבנייה הנדונה, ואף להינות מפירותיה. התוצאה 12. על-יסוד האמור לעיל, לא קמה עילה להתערב בהחלטתו של בית-משפט קמא, שלא להיעתר לבקשת המערער להארכת המועד לביצועו של צו ההריסה שניתן בגדרו של גזר-הדין בת"פ 9201/05; ועל-כן אני דוחה את הערעור. הריסת מבנהצו הריסהצווים