האם סחבת ברישום נכס מהווה ביזיון בית המשפט ?

להלן החלטה בנושא האם סחבת ברישום נכס מהווה ביזיון בית המשפט ? החלטה א. מהות הבקשה בית המשפט מתבקש להפעיל את סמכותו מכוח סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, ולכפות על משיב, באמצעות קנס או מאסר, לקיים את פסק הדין אשר ניתן על ידי בית משפט זה ביום 22.5.03 . ב. עובדות רלבנטיות המבקשת הינה חברה פרטית הרשומה בישראל. היא חכרה נכס מקרקעין מסחרי בשטח של כ - 1000 מ"ר בראשון לציון בקומת קרקע בבית מספר 806 מגרש מס' 8 לפי תוכנית מפורטת רצ/1/10ב' בראשון לציון הידוע כגוש 5036 חלקה 97, 87 ולו צמודות חניות, אשר מספרן שנוי במחלוקת (להלן: "הנכס"). הנכס נרכש מחברת מגדלי השמש (להלן: "מגדלי שמש") אשר ביום פתיחת ההליך המשפטי (13.5.01) הייתה בהליכי כינוס נכסים ובהליכי פירוק. המשיב כאן הנו כונס הנכסים שהיה אחראי על ניהול נכסי מגדלי שמש. המבקשת קיבלה חזקה בנכס ביום 31.3.94 לאחר קיום כל התחייבויותיה, עם זאת הוא לא נרשם על שמה בלשכת רישום המקרקעין, במנהל מקרקעי ישראל ובכל מוסד נדרש אחר. ביום 13.5.01 הגישה המבקשת המרצת פתיחה בה ביקשה להורות למשיב כאן ולמפרק לחתום על כל המסמכים הנדרשים במנהל מקרקעי ישראל ובלשכת רישום המקרקעין לרישום זכויות החכירה בנכס המקרקעין המסחרי. ביום 22.5.03 ניתן פסק דין ע"י בית משפט זה המורה למשיב לפעול לרישום זכויות החכירה בנכס על שם המבקשת בפנקסי הרישום הרלבנטיים. על פסק דין זה הגיש המשיב ערעור אשר נדחה ביום 9.8.04. לטענת המבקשת על אף שיתוף הפעולה מצידה, המשיב טרם ביצע את פסק הדין, והתנהלותו לוקה בסחבת שגורמת לה נזקים רבים. המשיב טוען כי אינו יכול לבצע את החיוב עפ"י פסק הדין ללא שיתוף פעולה מצד המבקשת. לטענתו מאז מתן פסק הדין בבית המשפט העליון ועד היום הערימה המבקשת קשיים, לא שיתפה פעולה, לא המציאה מסמכים הדרושים לצורך הרישום, ואף דרשה יותר חניות מהאמור בפסק הדין. לאור זאת אין למבקשת להלין אלא על עצמה. מכאן הבקשה. ג. הפלוגתאות בין הצדדים - האם התנהלות המשיב עולה כדי ביזיון בית משפט? ד. האם התנהלות המשיב עולה כדי ביזיון בית משפט ? הסוגיה אותה יש לבחון הנה מי אחראי לסחבת ברישום הנכס על שם המבקשת? המשיב טוען כי פעולותיו לרישום הנכס נעשות בהתנדבות. לטענתו כונס נכסים מתמנה על רכושה המשועבד של החברה בלבד; כפועל יוצא מכך, אין זה מתפקידו לטפל ברישום ו /או בהפניית הרוכשים למינהל לשם חתימה על חוזה חכירה, כל שנדרש ממנו הוא לאשר כי דירה פלונית או שטח אחר הוחרג מתחולת השעבוד. כל פעולה מעבר לכך הינה בבחינת התנדבות. עוד טוען המשיב כי בבקשה למתן הוראות שהגיש ואשר התבררה בפני השופטת אלשייך, קיבל סמכות בלבד להפנות רוכשי דירות לחתימה על חוזה חכירה ולא בעלי שטחים מסחריים.(נספחים ב' ו - ג' לסיכומי המשיב). טענה זו של המשיב אינה רלבנטית ממספר טעמים: כנגד המשיב ניתן פסק דין המחייב אותו בצו עשה לבצע פעולות מסוימות. באם סבר כי אינו הגוף המוסמך לביצוע פעולות אלו היה עליו להעלות טענה זו בתשובתו להמרצת הפתיחה, דבר שלא נעשה. יתר על כן, סמכויות כונס הנכסים קבועות לרוב בכתב מינוי אשר הוא מקבל מבית המשפט. בדר"כ הסמכויות הינן, ניהול הרכוש המשועבד, מכירתו וכו'. באם בנסיבות העניין נקבעו ע"י ביהמ"ש סמכויות שונות מאלו הרי שהיה על המשיב להגיש את כתב המינוי להוכיח זאת, ולא להסתפק בצירוף בקשה למתן הוראות בענין מסוים בלבד. אפילו נניח, לצורך העניין שהמשיב פועל בהתנדבות הרי שמרגע שהתנדב, לקח על עצמו אחריות לביצוע פעולות ההתנדבות ועליו לעמוד בה. זה באשר לרמה העקרונית. וברמת הפרט: מבדיקה של ההתכתבויות בין הצדדים ושמיעת טענותיהם נראה כי עיקר המחלוקת ביניהם נוגעת לסוגית החניות. כך עולה ממכתב המשיב למבקשת מיום 13.12.04 ובו נכתב כך: "רישום זכויותיה של ח.א.ק. מתעכב לאור קיומה של מחלוקת בעניין מספר החניות. לכשתסתיים המחלוקת תופנה ח.א.ק. לחתימה על חוזה חכירה עם המינהל". (נספח ח' לבקשה). כיצד נוצרה המחלוקת האמורה ומה הפיתרון לה? בהמרצת הפתיחה נכתב כך: ". . . יתבקש כב' ביהמ"ש ליתן פסק דין המורה למשיב מס' 2, ולמשיב מס' 4, המפרק, לבצע ולחתום על כל המסמכים הנדרשים במנהל מקרקעי ישראל ובלשכת רישום המקרקעין (כמפורט בגוף הבקשה להלן) לצורך רשום זכויות החכירה בנכס המקרקעין המסחרי . . . ולו צמודים (כך במקור) 30 חניות (להלן: "הנכס") על שם המבקשת". כעת טוענת המבקשת כי עקב טעות גרידא נכתב בהמרצת הפתיחה כי לנכס צמודות 30 חניות, בעוד שבהתאם לתשריט התוכנית לנכס צמודות 37 חניות. (נספח ט' לבקשה). ומכאן שמה שכתוב בתוכנית הוא הקובע. כל זאת מבלי שהוגשה בקשה לתיקון המרצת הפתיחה, או לתיקון פסה"ד. נדגיש, בית המשפט בבואו לדון בתובענה אינו נכנס לשיקולי הצדדים שהביאו אותם להגיש את התובענה כפי שהוגשה. ייתכנו מצבים שהמסמכים עליהם מבוססת התביעה רחבים ומקנים זכויות רבות ושונות, אך הצדדים משיקול זה או אחר מבקשים לתבוע בגין חלק מסוים ולא בגין מכלול הזכויות כפי שאולי מגיעות להם עפ"י המסמכים. כאן, בתוכנית אכן מופיעות 37 חניות, אך המבקשת בבקשתה עתרה להצמדת 30 חניות בלבד מטעמיה היא; בית המשפט פסק עפ"י בקשתה ותו לו. יש ממש בטענת המבקשת לפיה על המשיב להיות עיקבי בפעולותיו. קרי באם הוא גורס שיש לפעול עפ"י הוראות פסק הדין, הרי שבהמרצת הפתיחה לענין זה נכתב כך: " . . . בשטח של כ - 1000 מ"ר . . ." ולכן משהתקבלה העתירה השטח שירשם בחוזה החכירה צריך להיות 1000 מ"ר. בין הצדדים מסתמא שקיימת מחלוקת אמיתית, מעבר לאמור בפסה"ד. לא ניתן לייחס היווצרות מחלוקת החניות למשיב דווקא. מסיכומי המבקשת עולה כי כיום היא אינה מוכנה לחתום על הסכם החכירה עד שהמשיב לא ידאג לרישום 37 חניות בהסכם, עפ"י התב"ע. המשיב לעומת זאת רואה עצמו מחויב לפסיקת בימ"ש זה בלבד הקובע 30 חניות ולא לתוכנית הבניה אליה מפנה המבקשת. טוענת המבקשת כי המשיב לא רשם לזכותה אף לא 30 חניות. על מנת לבצע רישום כאמור צריך היה להיחתם חוזה חכירה ובו כל ההסכמות בין הצדדים. מאחר ולא הושגו הסכמות בעניין החניות, לא ניתן היה אף לרשום את 30 החניות על פי פסק הדין. מהתנהלות הצדדים כפי שהובאה לידיעתי, מסתבר כי הסחבת ברישום הנכס על שם המבקשת, נגרמת ב"אשמת" שני הצדדים כאחד. התרשמתי כי המשיב אכן לא פעל במלוא המרץ לבצע את פסק הדין. המבקשת פנתה למשיב ביום 31.8.04 כדי שיקדם את עניינה ולאחר שלא נענתה פנתה אליו שוב ביום 20.9.04. המשיב התייחס לפנייתה רק ביום 26.9.04 כחודש לאחר הפניה הראשונה (נספחים ו ו - ז' לבקשה). הליכי בזיון בית משפט מיושמים מקום בו ברור לכל כי הנתבע לא ביצע במתכוון את פסק הדין. מטרתם של הליכי הביזיון הנה להביא לביצוע פסק הדין. כאשר פסק הדין לא יכול להתבצע עקב מחלוקת שנוצרה ע"י שני הצדדים, אזי שימוש בהליכי הביזיון לא יוכלו לשרת את המטרה לשמה הוגשו. במילים אחרות, קנס או מאסר במקרה זה לא יוכל לגרום לביצוע פסק הדין, שכן על הצדדים להסכים קודם כל מהו מספר החניות שיש לרשום ואז המבקשת תחתום על הסכם החכירה. כתב מ' קשת בספרו כך: "אין הפרה בת אכיפה על דרך של ביזיון בית משפט, אלא אם כן לא תימצא דרך חלופית לאכיפתה." (מ' קשת "ביזיון בית משפט" (הוצאה לאור של לשכת עורכי הדין)). קבעה השופטת ע' ארבל כך: "בית משפט זה, בשורה ארוכה של פסקי דין, ראה בהליך לפי סעיף 6 לפקודה הליך המצוי בתחום הדמדומים שבין הליך אזרחי "רגיל" להליך פלילי. ההליך נושא אופי מיוחד באשר אינו מטיל אחריות פלילית אך גם אינו הליך אזרחי "טהור" במובנו הרגיל. אין הוא עונשי במהותו ומטרתו העיקרית להביא לאכיפת ההחלטה השיפוטית במבט צופה עתיד. הסנקציה בהליך זה היא סנקציה של כפייה. ויודגש: עניינו של ההליך במישור היחסים שבין הצדדים המתדיינים ואין הוא מיועד להטיל דופי או לפגוע במפר הצו (ראו: דברי השופטת שטרסברג-כהן, רע"פ 7148/98 עזרא ואח' נ' זלזניאק ואח' פ"ד נג(3) 337, 346; ע"פ 1160/98 שיז"פ שיווק יזום ופרוייקטים לבניה בע"מ נ' אשכנזי פ"ד נד(1) 230). הליך הביזיון נחשב הליך אכיפה קיצוני מאחר שהסנקציה בעקבותיו - קנס או מאסר - עשויה להיות קשה ופוגעת, ולכן מקובל לראות בו הליך שיורי, לאחר שההליכים האחרים האפשריים נבחנו או מוצו. פסיקת בית משפט זה חזרה והדגישה כי השימוש בכלי אכיפתי זה שפגיעתו עשויה להיות קשה צריך להיות מוגבל רק למקרים מתאימים וכי אין להיזקק להליכי בזיון בית המשפט כאשר קיימת דרך אחרת לבצוע ההוראה השיפוטית (ראו ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל פ"ד לז(2) 187, 192; בג"ץ 490/82, שם, עמ' 586; ע"א 228/63 עזוז נ' עזר פ"ד יז(4) 2541, 2550)." (רע"א 3888/04 מלכיאל שרבט נ' שלום שרבט ואח', תק-על 2004(4), 2440). סבורני כי אין זה המקום לעשות שימוש בפקודת ביזיון בית משפט, וכי בפני הצדדים קיימות דרכים נוספות לפתרון "המשבר". בנסיבות כל צד ישא בהוצאותיו.ביזיון בית המשפטסחבתשאלות משפטיות