העדר סמכות מקומית

תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 מציגה 5 חלופות להקניית סמכות שיפוט מקומית: מקום מגוריו או עסקו של הנתבע, מקום יצירת ההתחייבות, המקום שנועד לקיום ההתחייבות, מקום המסירה ומקום המעשה או המחדל בגינו הוגשה התביעה. טענת חוסר סמכות מקומית יש להעלות "בהזדמנות הראשונה", ובעל דין שהחמיץ את המועד לטעון את הטענה בהזדמנות הראשונה, יהיה מנוע מהעלאתה בשלב מאוחר יותר שכן רואים אותו כמי שהסכים לסמכותו המקומית של בית המשפט בו הוגשה התביעה. בפסק דין יותר מאוחר קבע בית המשפט, כי בעל דין שרוצה להעלות טענת העדר סמכות מקומית נדרש לעשות זאת בטרם החל בית המשפט לדון לגופו של עניין בתביעה ( ע"א (י-ם) 1076/96 דורנט (1991) ישראל בע"מ נ' אררט חברה לביטוח בע"מ). קביעת המועד להזדמנות ראשונה להעלאת הטענה בדבר חוסר סמכות מקומית משתנה בהתאם ל נסיבותיו של ההליך. המונח "הזדמנות ראשונה" מותנה, בין היתר, במהות ההליך ובשאלה באיזה שלב יש לראות את בית המשפט כנדרש להתדיינות לגופה של התביעה. ##להלן החלטה בנושא העדר סמכות מקומית:## החלטה בפני בקשה מטעם הנתבעות להורות על מחיקת התביעה על הסף או דחייתה כנגד הנתבעת 2 מחמת העדר עילה ויריבות וכן להורות על העברת הדיון בתובענה לבית משפט השלום בחיפה, מחמת העדר סמכות מקומית. רקע לבקשה: התובעת הינה חברה המנהלת עסק של צרכניה בבני ברק. הנתבעת 1 הינה חברה, אשר עסקה בתקופה הרלוונטית לתובענה ביבוא גלידה מתוצרת רוסיה, אשר נועדה לשיווק במעדניות, מרכולים ורשתות שיווק מזון. הנתבעת 2 הינה חברה אשר הוקמה על ידי מנהל השיווק של הנתבעת 1, העוסקת ביבוא ושיווק גלידה מתוצרת רוסיה. בין התובעת לנתבעת 1 נערך הסכם לפיו פעילות משותפת של הצדדים כללה שווק ומכירה של מוצרי גלידה ומוצרי מאפה קפואים למעדניות, מרכולים ורשתות שיווק (להלן: "ההסכם"). על פי ההסכם, חלק מהמכירות התבצעו על ידי התובעת ישירות ללקוחותיה וחלק מהן בוצעו כסוכנת ללקוחות הנתבעת 1, תמורת עמלה. כנטען בכתב התביעה, בעקבות תלונות של התובעת בפני הנתבעת 1 על מחסור ועל צמצום במגוון המוצרים, הפסיקה הנתבעת 1 את אספקת הסחורה עקב סכסוך בין בעלי המניות בנתבעת 1. התובעת הגישה תביעתה כנגד הנתבעת 1, בגין הפרת ההסכם הנטענת, לרבות המצגים הנטענים אשר הוצגו מאז החתימה על ההסכם והנזקים הנטענים אשר נגרמו לתובעת. עוד נטען, כי הנתבעת 1 העבירה את פעילותה העסקית לנתבעת 2 וכי זו האחרונה ידעה או היה עליה לדעת, כי התובעת זכאית לתשלום בגין קווי החלוקה שהוקמו ו/או פותחו על ידה, בהתאם להסכם. בנוסף, נטען כי הנתבעת 2 עושה שימוש בקווי החלוקה ובכך מתעשרת שלא כדין על חשבונה של התובעת וכי עליה להשיב לתובעת את שווים. זהו בסיס התביעה כנגד הנתבעת 2. הנתבעות מבקשות להורות על מחיקת התביעה על הסף או דחייתה כנגד הנתבעת 2 וכן להורות על העברת הדיון בתובענה לבית משפט השלום לבית המשפט בחיפה. סמכות מקומית: תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות") מציגה חמש חלופות להקניית סמכות שיפוט מקומית: מקום מגוריו או עסקו של הנתבע, מקום יצירת ההתחייבות, המקום שנועד לקיום ההתחייבות, מקום המסירה ומקום המעשה או המחדל בגינו הוגשה התביעה. הנתבעות טוענות, כי ביום 5.6.06 הסכימו התובעת והנתבעת 1, כי סמכות השיפוט המקומית, במערכת היחסים שבין הצדדים, תהיה לבית משפט השלום שבמחוז ת"א. לטענתם, הואיל והסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין על ידי כבוד השופט סובל, במסגרת ת.א. (ת"א) 63334/05, הרי שצירופה של הנתבעת 2 מהווה הפרת ההסכם והתנהגות שלא בתום לב ולפיכך אין הצדדים כבולים להסכם ולמעשה התובעת הפרה את ההסכם. אשר על כן הנתבעת 1 ולבטח הנתבעת 2 רשאיות לטעון לחוסר סמכות מקומית. עוד טוענות הנתבעות, כי על פי תקנה 3 לתקנות סמכות השיפוט מסורה לבית משפט השלום בחיפה, היות ומקום עסקן של הנתבעות ו/או מקום יצירת ההתחייבות הינו באזור סמכותו של בית משפט השלום בחיפה. התובעת מתנגדת לבקשה. לטענתה, אין מחלוקת כי בין הנתבעת 1 לתובעת קיים הסכם שבו הוקנתה לבית משפט השלום בת"א סמכות שיפוט מקומית ומשקיימת סמכות שיפוט מקומית לגבי הנתבעת 1, מכוח ההסכם שבין הצדדים, הרי שעל פי תקנה 3 ב' לתקנות בית המשפט קנה לו סמכות מקומית לדון אף בתביעה כנגד נתבעים אחרים. עוד טוענת התובעת, כי משהעבירה הנתבעת 1 את פעילותה העסקית לנתבעת 2, אשר עושה שימוש בפועל בקווי החלוקה נשוא התביעה הרי שאין מניעה לצירופה של הנתבעת 2 כנתבעת נוספת לתביעה. בתשובת הנתבעות לתגובת התובעת, מוסיפות הנתבעות וטוענות כי בעת הדיון בפני כבוד השופט סובל בקשה התובעת לצרף את הנתבעת 2 להסכמות אשר ניתנו בפסק הדין, אולם נאמר לתובעת במפורש כי הנתבעת 2 אינה צד בעניין וכי זו אינה מוכנה להיות צד להליכים. לפיכך, משפעלה התובעת בניגוד למוסכם, אין תוקף להסכמת הצדדים ועל כן על בית המשפט לבחון את התנאים לעניין הסמכות המקומית, על פי התקנות. בשלב הדיון בסוגיית הסמכות המקומית, אין בית המשפט שומע ראיות והוא ניזון רק מכתבי הטענות ומהנימוקים המועלים בבקשה ובתגובה. מעיון בנספח א' המצורף לבקשה עולה כי במסגרת ת.א. 63334/05 אשר התנהל בין התובעת לנתבעת 1 (להלן: "התביעה הראשונה") הגיעו הצדדים להסכמה, אשר קיבלה תוקף של פסק דין על ידי כב' השופט סובל, לפיה התובעת תהיה רשאית להגיש את התביעה דנן בביהמ"ש השלום בת"א ואילו הנתבעת 1 לא תטען להעדר סמכות מקומית. לטענת הנתבעות, התובעת והנתבעת 1 הסכימו כי מקום השיפוט יהיה בת"א אך ורק בתביעת התובעת כנגד הנתבעת 1 וכי צירוף הנתבעת 2 לכתב התביעה מהווה הפרה של הסכמות הצדדים, אשר קבלו תוקף של פסק דין. מנגד, טוענת התובעת, כי משאין מחלוקת כי בין הנתבעת 1 לתובעת קיים הסכם שבו הוקנתה לבימ"ש בת"א סמכות שיפוט מקומית, הרי שלבימ"ש זה סמכות מקומית לדון בתובענה. הצדדים חלוקים ביניהם, באשר להסכמות אשר התקבלו במסגרת התביעה הראשונה. לפיכך, טענות הנתבעות בדבר הפרת ההסכמות אשר התקבלו במסגרת התביעה הראשונה, דורשות בירור עובדתי וראייתי ודינן להתברר במהלך המשפט. אין להיכנס בשלב זה לשאלת הראיות ו/או לגרסה של צד זה או אחר. העדר עילה ויריבות כנגד הנתבעת 2 הנתבעות מבקשות, להורות על מחיקת התביעה על הסף או דחייתה כנגד הנתבעת 2 מחמת העדר עילה ויריבות. לטענתן, ההסכם נכרת בין התובעת לבין הנתבעת 1 ואילו הנתבעת 2 אינה חתומה על ההסכם ואינה צד לו. זאת ועוד, ביום חתימת ההסכם, הנתבעת 2 טרם התאגדה כדין ולמעשה זו הוקמה כשנתיים מיום חתימת ההסכם. עוד טוענות הנתבעות, כי הנתבעת 2 לא קיימה יחסי מסחר ו/או יחסים עסקיים עם התובעת וכי טענת התובעת, כי הנתבעת 1 העבירה את פעילותה לנתבעת 2 מוכחשת. בתגובה לבקשה טוענת התובעת, כי עילת התביעה כנגד הנתבעת 2 מפורטת בסעיף 37 לכתב התביעה ולמועד התאגדותה של הנתבעת 2 אין כל רלוונטיות. עוד טוענת התובעת, כי בכתב התביעה נטענו טענות המקימות לתובעת עילה בדיני עשיית עושר ולא במשפט כנגד הנתבעת 2 וכי הנתבעת 2, בבקשתה, אינה מכחישה את העובדה כי היא עושה שימוש בקווי החלוקה נשוא התביעה. כידוע, בית המשפט יורה על דחיית תביעה בשלב מקדמי רק אם יתברר לו כי גם אם תוכחנה כל העובדות הנטענות בכתב התביעה עדיין לא יוכל התובע לזכות בסעד המבוקש. בשלב הסף - אין בית המשפט שומע ראיות ואיננו מברר עובדות, אלא חי הוא בשלב זה מכתבי הטענות בלבד. יש לבחון את הנטען בכתב התביעה ולברר האם כתב התביעה מגלה, על פניו, יריבות ועילה כנגד הנתבעת 2. בכתב התביעה נטען, כי הנתבעת 1 הפסיקה שלא כדין את אספקת הסחורה לתובעת וכי זו העבירה את הפעילות העסקית לנתבעת 2 (ראה סעיף 37.4 לכתב התביעה). עוד נטען, כי הנתבעת 2 ידעה ו/או היה עליה לדעת כי התובעת זכאית לתשלום בגין קווי החלוקה שהוקמו ו/או פותחו על ידה (ראה סעיף 37.5 לכתב התביעה) וכי זו עושה שימוש בשניים משלושת קווי החלוקה אשר היו בבעלות התובעת או בחלק מהם (ראה סעיף 37.6 לכתב התביעה). עוד נטען בכתב התביעה, כי הנתבעת 2, העושה שימוש בקווי החלוקה, מתעשרת, שלא כדין, על חשבונה של התובעת וכי עליה לשלם לתובעת את שווים (ראה סעיף 37.7 לכתב התביעה). מעיון בהסכם המצורף כנספח ב' לכתב התביעה, עולה לכאורה, כי הנתבעת 2 אינה חתומה על ההסכם. אולם, הואיל ואנו מצויים בשלב מקדמי של ההליך ולאור טענות התובעת, כי הנתבעת 1 העבירה את פעילותה העסקית לנתבעת 2 וכי זו האחרונה עושה שימוש בקווי החלוקה אשר בבעלות התובעת ומתעשרת, שלא כדין, על חשבונה של התובעת הרי שיש לברר את מעמדה של הנתבעת 2, במסגרת ביצוע ההסכם. בשלב זה, לא ניתן לדעת, אם יש ממש בטענות התובעת, אם לאו. טענותיה, המצריכות בירור עובדתי וראייתי, תבוררנה בהמשך. אין לומר בשלב מקדמי זה, כי כתב התביעה משולל עילה ויריבות שהרי בסופו של יום, היה ויוכח הנטען כנגד הנתבעת 2, תהא זכאית התובעת לסעד הנתבע כולו או מקצתו. מנגד, אם יסתבר כי אין ממש בטענות כנגד הנתבעת 2, תהא הנתבעת 2 זכאית לפסיקת הוצאות בסכום ריאלי. סיכום: מן המקובץ לעיל, אני קובעת, כי בקשות הנתבעים לסילוק על הסף בשל העדר סמכות מקומית ובשל העדר יריבות דינן להידחות. הוצאות הבקשה ייפסקו לפי תוצאות ההליך העיקרי.סמכות מקומית