השאלה העומדת כאן הוכרעה בע"א 98 / 4374 ורד עצמון נ' עורך-דין אורי, שם נקבע שאיזון המשאבים בין בני הזוג אינו מקנה זכויות לנושה, אלא מקנה זכויות בתוך המשפחה: הורתה של חזקת השיתוף בצורך להסדיר את חלוקת הרכוש במעגל היחסים הפנימי בין בני-הזוג ולהגן על האינטרסים הרכושיים של כל אחד מבין בני- הזוג ביחסיו עם האחר. הילכת השיתוף בנכסים נועדה להיטיב עם בני-הזוג בלבד ולקדם מטרות בדיני המשפחה. מטרות אלו נבדלות ממטרות הדין המסחרי הרגיל. על כן, גם אם קיים איזון משאבים בין בני זוג, הוא אינו מקנה לנושה זכות לעקל על פיו את מחצית הרכוש בגין חובותיו של בן הזוג שאינו רשום. להלן החלטה בנושא זכות עיקול נושה בהליך איזון משאבים בין בני זוג: החלטה ביום 13.6.07 הוטל בבש"א 9043/07 עיקול על מחצית הזכויות בדירה ברח' התיכון בחיפה ובחנות ברח' הרצל בחיפה ובדירה ברח' הגליל 35 בחיפה. בסיס העיקול הוא טענת המשיב (מבקש העיקול) כי אריה מנחם וכסלר, מי שהיה בעלה של מירב וכסלר, ועופר קרן ז"ל, מי שהיה בן זוגה של מינה ויינברגר, רימו אותו ולפי פסק דין בית משפט השלום בירושלים הם חבים לו 566,022 ₪. לטענתו, לבני הזוג מחצית הזכויות בנכסי המקרקעין הנ"ל, למרות שהם רשומים רק על שם הנשים. במסגרת התביעה בבית משפט השלום הוטלו עיקולים על מחצית הזכויות כאמור, אלא שביום 7.6.07, במסגרת תביעה שהוגשה על ידי המבקשות, בוטלו העיקולים הזמניים שהיו בתוקף עד אז, בהסכמת ב"כ המשיב. לטענת המשיב, הרישום אינו משקף את המציאות ומדובר ברישומים פיקטיביים והברחת נכסים. גב' ויינברגר הגישה בקשה לביטול העיקול, שהיא בקשה סתמית, ללא תצהיר. כל שנאמר בה הוא שכדי לא להאריך את היריעה (???) ולהכביד על בית המשפט בכפל מסמכים, חוזר ב"כ המבקשת על כל שנאמר בבש"א 9540/07 בנוגע לביטול העיקול כפי ההקשרים הרלבנטיים ומצטרף לבקשות האחרות שהוגשו בתיק זה לביטול העיקולים, הכל לפי ההקשר הספציפי והרלבנטי. כלומר, על בית המשפט, ברצותו לברר מה מבקשת המבקשת לקרוא בקשה אחרת, להחליט מה מתוכה רלבנטי בהקשר ולהתיחס אליו. אחרי שיגמור לעשות זאת, בית המשפט מתבקש בבקשה לקרוא את הבקשות האחרות, להחליט מה רלבנטי לבקשה זו ולאמצו כטיעונה של המבקשת. זו דרך בלתי ראויה של טיעון בבית המשפט. על הבקשה לכלול את נימוקי הבקשה, ולא על דרך של הפנייה. אני דוחה את הטענה כי אין להטיל עיקול בתביעה זו שכן אינה תביעה כספית. ראשית, יש רגליים לסברה שמדובר בתביעה בעין. אמנם, המשיב אינו טוען לזכות בעלות במקרקעין, אבל הוא טוען לזכות בעלות של מי שחייבים לו, וברור שבעקבות כך ניתן יהיה לגבות מהם את החוב. על כן, המשיב הוא תובע נכון בתביעה לדבר שבעין. בכל מקרה, על פי תקנה 362, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המתאים בנסיבות הענין, ואם צו עיקול זמני אינו הסעד המתאים, הרי יש להטיל במקרה זה צו לפי תקנה 383, כך שהנכס ישמר למקרה שהמשיב יזכה בתביעתו. אני דוחה גם את הטענה כאילו לא ניתן להגיש את התביעה כנגד גב' וכסלר בהיותה פושטת רגל. על פי פקודת פשיטת הרגל, מעוכבים כנגד הפושטת הרגל ההליכים בגין חוב בר תביעה בפשיטת הרגל. המשיב אינו תובע חוב מפושטת הרגל, וההליך אינו בגין חוב בר תביעה, ועל כן, ניתן להגיש את ההליך כנגד פושטת הרגל. בטענות המבקשים לענין "הליך תלוי ועומד" דנתי בבקשה אחרת ודחיתי אותם מהטעם שהרציונל של סילוק תביעה בשל "הליך תלוי ועומד" אינו מתקיים כאן. בחקירה הנגדית הובהר כי המשיב, שטען שימצא מול שוקת שבורה אם לא יוטל העיקול, גבה כבר 400,000 ₪ או 80,000 דולר ארה"ב בגין החוב, שלפי התצהיר הוא בסך 566,022 ₪. לא הובהר מה הסכום שגבה, ונשמעה גם טענת בא כוח המשיב כי גובה החוב לאחר הוספת הוצאות הוא עדיין 566,000 ₪, אבל אין ספק שאי ציון הסכום שגבה בתצהירו של המשיב בבקשה להטלת העיקול הוא פגם העומד בניגוד לתקנה 365 (ג) לתקנות. מכאן לגופו של ענין, אבל קודם לגופה של התובענה. התובענה היא בעצם לביטול הענקות שניתנו לפי הטענה למבקשות. כפי שהוברר בחקירה הנגדית של המבקש (מש/1), הטענה היא בקשר להעברת מחצית החנות מאריה מנחם וכסלר החייב למירב וכסלר המבקשת שנעשתה בנובמבר 1990,, לפני כ- 17 שנה, ובקשר לרכישת הדירה על שם מירב וכסלר בשנת 1998, לפני כתשע שנים, ובקשר לרכישת דירה על שם מינה ויינברגר בינואר 1998, לפני כתשע שנים. על פי הדין, ביטול הענקות מירמה, אפילו יוכיח המשיב שאלו הענקות מירמה, נעשה לפי פקודת פשיטת הרגל, הקובעת זמנים ונטלי הוכחה. אין בפקודה אפשרות לביטול הענקה לפני יותר מעשר שנים, וגם לביטול הענקה לפני יותר משנתיים לפני פשיטת הרגל יש נטלים קשים להרמה. מכל מקום, אין ספק שבמועדים האלה לא היו החייבים חייבים למשיב דבר, ואם הבריחו נכסים לא הבריחו מפניו. המשיב אינו ממונה על תיקון העולם, וביטולי הענקות כלליים נעשים במסגרת הליכי פשיטת רגל. כלומר, גם לפי מירב טיעוניו של המשיב, לא נעשתה כלפיו פעולה של מירמה בהברחת נכסים למבקשות, ואין הוא זכאי לביטול הרישומים. על פי הדין, הבקשה לביטול עיקול נדונה כהמשך של בקשת העיקול, ונטל ההוכחה על מבקש העיקול להוכיח שהתקיימו שני הנימוקים המרכזיים להטלת העיקול - הכבדה על ביצוע פסק הדין וראיות מהימנות לכאורה לזכותו של המשיב. כפי שהובהר בחקירה הנגדית, אין למשיב ראיות לכך שמדובר בהעברת מירמה. יש לו חשדות, אבל חשדות אינן במקום ראיות. המשיב אינו יודע מה קדם להעברות. אינו יודע מה היחסים בין בני הזוג ואינו יודע על איזה רקע בוצעו הרישומים. כך למשל לגבי דירת ויינברגר, עולה שהיא מומנה במשכנתא מבנק למשכנתאות. זה מקטין את החשש שמדובר בהברחת נכסים מעופר קרן. למעשה, המשיב אינו מסתמך על ראיות למירמה, אלא מסתמך בעיקר על איזון המשאבים בין בני הזוג, המקנה לו לדעתו זכות לעיקול על מחצית הזכויות. ראשית, יש לדון בשאלה האם חלה הלכת איזון המשאבים בין בני הזוג. לצורך כך אניח שמינה ויינברגר ועופר קרן היו נשואים זה לזה. כדי לקבוע שהלכת איזון המשאבים בין בני הזוג חלה על הזוגות, יש להראות שהם התחתנו לפני 1.1.74, שכן אם התחתנו לאחר מועד זה, לא חלה עליהם הלכת איזון המשאבים בין בני זוג, אלא חוק יחסי ממון בין בני זוג, הקובע בסעיף 4 שלו ש"אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני" ולפי הוראותיו איזון המשאבים חל רק בפקיעת הנישואין. דהיינו, בשעה שהתבצעו העיסקאות שלפיהם נרשמו הזכויות, לא היה איזון משאבים בין בני הזוג שהיו נשואים זה לזה. עם פקיעת הנישואין, חל איזון המשאבים, אבל הוא לא אומר בהכרח שבכל נכס יש לכל אחד מבני הזוג חצי, אלא שיש לשום את הנכסים ובהתאם לכך יהיה איזון הנכסים. משמע, לא ניתן להסיק מאיזון משאבים לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, להבדיל מהלכת איזון המשאבים, שהחייבים הם בעלי מחצית הזכויות. אף אם נניח, שהלכת איזון המשאבים בין בני הזוג חלה במקרה שלפני, האם רשאי נושה לעקל על פיה את זכותו של בן הזוג שאינו רשום? על פי הדין הוא אינו רשאי. ברע"א 00 / 8791 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ [פדאור (לא פורסם) 06 (30) 399], נקבע כי לבן הזוג שאינו רשום עומדת הזכות הגוברת על העיקול שהוטל על ידי נושה, אבל זו אינה השאלה העומדת כאן. השאלה העומדת כאן הוכרעה בע"א 98 / 4374 ורד עצמון נ' עורך-דין אורי רפ פ"ד נז (3) 433, בעמ' 446, שם נקבע שאיזון המשאבים בין בני הזוג אינו מקנה זכויות לנושה, אלא מקנה זכויות בתוך המשפחה: הורתה של חזקת השיתוף בצורך להסדיר את חלוקת הרכוש במעגל היחסים הפנימי בין בני-הזוג ולהגן על האינטרסים הרכושיים של כל אחד מבין בני- הזוג ביחסיו עם האחר. הילכת השיתוף בנכסים נועדה להיטיב עם בני-הזוג בלבד ולקדם מטרות בדיני המשפחה. מטרות אלו נבדלות ממטרות הדין המסחרי הרגיל. על כן, גם אם קיים איזון משאבים בין בני זוג, הוא אינו מקנה לנושה זכות לעקל על פיו את מחצית הרכוש בגין חובותיו של בן הזוג שאינו רשום. לגבי מינה ויינברגר, ניתן על ידי השופטת אביב פסק דין באשר לבעלות במכונית נוסעים, שקבע בעלות משותפת אף שהרכב נרשם על שמה בלבד. עיינתי בפסק הדין, ואין הוא ראיה כלשהיא לכך שכל נכסיהם של בני הזוג נמצאים בבעלות משותפת, המקנה לנושה זכות לגבות מנכס שאינו רשום על שמו של החייב. על כן, בהעדר ראיות מהימנות לכאורה לתביעה, בנוסף על אי ציון הסכומים שנגבו, דין העיקול להתבטל, ואני מבטל את העיקול שהוטל על הנכסים האמורים לעיל לפי החלטה בבש"א 9043/07 על ידי הרשמת ח. הורוביץ. המשיב ישלם למבקשת מירב וכסלר הוצאות הבקשה בסך 6,000 ₪ בתוספת מע"מ. אין צו להוצאות כלפי מינה ויינברגר. איזון משאביםבני זוגנושהעיקול