בית משפט קמא הגיע למסקנה, כי לא עלה בידי המערערת להוכיח - ברמת ההוכחה הנדרשת - כי המשיבה היא זו שחתמה על החשבוניות שבמחלוקת, שכן המומחה לא קבע ממצא חיובי לעניין חתימות ה"קשקוש" שנמצאו על החשבוניות, ולא יכול היה לשייך אותן לחתימותיה של המשיבה על גבי מסמכים אחרים, אשר שימשו לצורכי השוואה. להלן פסק דין בנושא חתימת קשקוש על חשבונית: פסק דין ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ר' כרמל, סגן נשיא), מיום 12.9.06, בת"א 4594/01, אשר דחה תביעה שהגישה המערערת נגד המשיבה לתשלום סך של 65,839 ₪ בגין חוב שהמשיבה חבה למערערת, לפי הטענה, עבור מוצרי מחשב שונים שרכשה ממנה בתקופה שמיום 3.4.97 ועד ליום 18.6.97. להוכחת תביעתה צרפה המערערת 12 חשבוניות מס שהונפקו על ידה ע"ש המשיבה, וטענה כי חשבוניות אלה נושאות את חתימתה של המשיבה, שנעשתה בדרך "קשקוש", שקיבלה את הציוד האמור בהן. לאחר שניתנה רשות להתגונן בתובענה, שהוגשה בסדר דין מקוצר, התבררה התובענה בפני כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן. ביום 25.9.01 הוסכם בין הצדדים, כי ימונה מומחה בתחום הגרפולוגי, אשר יקבע האם המשיבה היא זו החתומה על החשבוניות שבגינן הוגשה התביעה. מסקנת המומחה, מר אמנון בצלאלי, היתה, כי אינו יכול לקבוע אם חתימות ה"קשקוש" המופיעות על החשבוניות הן חתימות המשיבה, אף שהן מתאימות לחתימות המופיעות על חלק מהמסמכים שהובאו בפניו לצורכי השוואה (טופסי הפקדה לחשבון הבנק המשותף של המשיבה ובעלה), וכן מתאימות לחתימות ה"קשקוש" על העתקי החשבוניות שהוגשו כדוגמאות על ידי המערערת (חשבוניות שסומנו 34-62). לאחר שהמומחה הגיש את חוות דעתו, הוא נחקר על ידי ב"כ הצדדים ביום 21.10.03. לאחר מכן עבר הדיון בתובענה לכב' השופט כרמל, ובפניו הגיעו הצדדים להסכמה דיונית נוספת, לפיה יינתן פסק הדין על יסוד חוות דעת המומחה, עדותו בבית המשפט, המסמכים שהוגשו על ידי הצדדים, ומבלי שתצהירי העדות הראשית של הצדדים, אשר הוגשו לתיק בית המשפט, יהוו חלק מחומר הראיות. בית משפט קמא הגיע למסקנה, כי לא עלה בידי המערערת להוכיח - ברמת ההוכחה הנדרשת - כי המשיבה היא זו שחתמה על החשבוניות שבמחלוקת, שכן המומחה לא קבע ממצא חיובי לעניין חתימות ה"קשקוש" שנמצאו על החשבוניות, ולא יכול היה לשייך אותן לחתימותיה של המשיבה על גבי מסמכים אחרים, אשר שימשו לצורכי השוואה. משכך, ועל אף שבית המשפט כינה את התנהלותה של המשיבה בפניו כמי שנקטה ב"קו פתלתל", סבר בית המשפט כי לא הובאו על ידי המערערת ראיות מספיקות כדי לקבוע, כי אכן המשיבה היא זו שחתמה על החשבוניות וחייבת בסכומים הנקובים בהן. על כך הערעור שבפנינו. לאחר שנתנו דעתנו לטענות ב"כ הצדדים בעיקרי הטיעון ובעל-פה, ולאחר שעיינו בתיק בית משפט קמא ובתיק המוצגים, ובהתחשב בהסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים בבית משפט קמא, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. אנו סבורים, כי בית משפט קמא יצא מנקודת השקפה מוטעית, בכך שסבר שהשאלה המרכזית היא האם המשיבה חתמה על החשבוניות שבמחלוקת. לאחר שהגיע למסקנה שהדבר לא הוכח, ראה עצמו אנוס על פי הדין לדחות את התביעה. אנו סבורים, כי השאלה המרכזית שעמדה בפני בית משפט קמא היתה האם הוכיחה המערערת כי המשיבה חבה בגין החשבוניות שבמחלוקת. אכן, לו הוכח כי המשיבה חתמה על החשבוניות, ניתן היה לחייבה מטעם זה. ואולם, על אף שדבר זה לא הוכח, לא היה מקום לדחות את התביעה, שכן ניתן, לטעמנו, לבסס את חבותה של המשיבה לשלם את סכומי החשבוניות שבמחלוקת על יסוד משקלן המצטבר של מכלול הראיות שהיו בפני בית משפט קמא. הראיה העיקרית שהיתה בפני בית משפט קמא היו החשבוניות שהוצאו על שמה של המשיבה. חשבוניות אלה חברו לחשבוניות רבות נוספות, אשר גם הן הוצאו על שם המשיבה, בתקופה שבמחלוקת, בגין רכישת מוצרי מחשב מן המערערת (סומנו על ידי המומחה במספרים 34-62 והיוו חלק מחוות דעתו). נציין, כי גם חשבוניות אלה נושאות חתימות "קשקוש", אשר המומחה מטעם בית המשפט מצא כי הן תואמות לחתימות ה"קשקוש" על החשבוניות שבמחלוקת. המערערת לא תבעה את הסכומים האמורים בחשבוניות אלה, ככל הנראה בשל כך שחשבוניות אלה נפרעו. נתון זה אינו מתיישב עם תשובותיה של המשיבה בתצהיר התשובות לשאלון (נספח ע"ג/11 למוצג 7), שם השיבה לשאלה האם רכשו (היא ובעלה) בעבר מוצרים מן המערערת בתשובה "לא", ולשאלה האם היא או בעלה שילמו למערערת כספים בשנים 96' או 97', השיבה "לא. התובעת [המערערת] היא אשר שילמה לי כספים". כמו כן, בתצהיר שהוגש בתמיכה לבקשה לרשות להתגונן (מוצג 1) הצהירה המשיבה, כי "מעולם לא רכשתי מהתובעת ציוד כלשהו". הצהרותיה של המשיבה בתצהירים הנ"ל אינן מתיישבות עם המסקנה העולה מעיון בכלל החשבוניות שהוצאו על שמה - אלה שבמחלוקת ואלה שאינן במחלוקת - כי המשיבה רכשה מן המערערת ציוד למחשבים, פעמים רבות, בחודשים הרלוונטיים. לכך מצטרפת העובדה שהמשיבה שימשה בתקופה הרלבנטית כמזכירה אצל המערערת, ובסיום עבודתה, כחודש לאחר הוצאת החשבונית האחרונה שבמחלוקת, קיבלה פיצויי פיטורין. מן החומר לא עולה, כי היה לבעלי הדין סכסוך כלשהו בנושא הפסקת העבודה. בנסיבות אלה, קשה להלום כי המערערת תוציא חשבוניות מס, עליהן היא חייבת בתשלום מס ערך מוסף, על שם מזכירתה, בעת שהמזכירה עובדת במקום, בלא שיהיה מדובר בתיעוד עסקאות שנעשו בין הצדדים. כאמור, מחומר הראיות עולה כי עסקאות רבות נוספות נעשו בין הצדדים ולא הגיעו לכלל מחלוקת, זולת החשבוניות מושא התביעה. עוד נוסיף, כי אנו סבורים שבית משפט קמא לא נתן את מלוא המשמעות המשפטית המתבקשת לעובדה, שהמשיבה נמנעה, פעמים חוזרות ונשנות, מלגלות ולהציג את ספרי החשבונות של עסקה, בשנה הרלוונטית, על אף שהתחייבה לעשות כן. אין מחלוקת, כי בשנת 1997 ניהלה המשיבה עסק למוצרי טבע ודיאטה שנקרא "הרבל-לייף". המערערת ביקשה מבית משפט קמא את מחיקתו של כתב ההגנה מטעם זה, ולאחר שהמשיבה התחייבה להציג את החומר, ניתנה לה אורכה לעשות כן. רק בשלב מאוחר טענה המשיבה, לראשונה, כי ספרי החשבונות אבדו ולא ניתן עוד לאתרם. בית משפט קמא פטר עניין זה בפסק הדין באומרו, כי "גם אם היה ביד התובעת [צ"ל: הנתבעת] להציג את ספרי החשבונות שניהלה בשנת 1997, מחדלה לעשות כן אינו פועל לחובתה, שכן הנטל הוא על התובעת". אכן, על התובעת מוטל הנטל להוכיח את תביעתה. ואולם, משנמנע בעל דין להציג מסמכים שבידיו, אשר יש בהם כדי לתמוך בטענות יריבו, רשאי אותו בעל דין לבקש מבית המשפט את מחיקת כתב טענותיו של הצד שנמנע מהצגת המסמכים. "צד שהוצא כנגדו צו לגילוי מסמכים והוא איננו ממלא אחריו, 'לא יהא רשאי להגיש את המסמך כראיה מטעמו באותה תובענה, אלא ברשות שנתן בית המשפט לאחר שנוכח כי היה לבעל הדין הצדק סביר למחדלו' (תקנה 114א' לתקנות). לצד שכנגד אף עומדת האפשרות - לפי תקנה 122 - לבקש את מחיקת כתב טענותיו של יריבו, כאשר המסמכים נשוא הבקשה מועילים לעניינו שלו, ומניעת הצגתם מיטיבה עם הצד המפר. אכן, ככלל לא יפעיל בית המשפט את הסנקציה של מחיקת כתב טענות, אלא במקרים קיצוניים בלבד ... לעומת זאת, 'אם נוכח בית המשפט כי המפר נמנע מקיום הצו בזדון או עקב זלזולו בצו בית המשפט, עשוי בית המשפט למחוק את כתב טענותיו, ובית המשפט שלערעור לא יראה מקום להתערב בכך' ..." (רע"א 9265/06 קלאב הוטל ניהול (1996) בע"מ נ' עו"ד יעל דגן - החלטתו של בית המשפט העליון מיום 3.1.07 מפי כב' השופט רובינשטיין). בית משפט קמא נמנע מלדון בבקשת המערערת על פי תקנה 122, אך בשל כך שהמשיבה הודיעה כי תסיר את הפגם. משלא עשתה כן, יש לתת את מלוא המשמעות להסתרת ספרי החשבונות מן המערערת. בנסיבות אלה, יש להחיל את החזקה העובדתית האומרת, כי האמור באותם מסמכים פועל לרעת הצד שנמנע מהצגתם, בענייננו - המשיבה. בחללו של בית משפט קמא ריחפה כל העת דמותו של בעלה של המשיבה, אשר הוזכר בהזדמנויות שונות כמי שביצע את רכישת הציוד מושא החשבוניות מן המערערת. המערערת נמנעה מלצרף את בעלה של המשיבה כנתבע נוסף בכתב התביעה, שכן טענה לאורך כל הדרך כי החייבת היא המשיבה, והיתה משוכנעת ביכולתה לבסס את התביעה כנגדה. נוסיף, כי אף המשיבה עצמה טענה, בהזדמנויות שונות, כי החתימה המופיעה על טופסי ההפקדה לחשבון הבנק, התואמת לחתימות שבמחלוקת, אשר מופיעה לצד שמו של הבעל כמפקיד, אינה חתימת הבעל. רק בסיכומי טענותיה עובר למתן פסק הדין, טענה המשיבה לראשונה, כי המפקיד הוא "אדם בשם מיכאל שחר". אנו סבורים, כי מחדלה הדיוני של המשיבה, בכך שלא ראתה להרחיב את מעגל הנתבעים, אינו צריך לעמוד לה לרועץ בסופו של יום, מששוכנענו כי היו בפני בית משפט קמא, ומונחות אף בפנינו, ראיות מספיקות לביסוס חיובה של המשיבה על פי כתב התביעה. עוד נציין, כי לבית משפט קמא לא היה יתרון עלינו בבחינת הראיות, שכן בהסכמת הצדדים לא הועדו עדים ופסק הדין ניתן, במסגרת ההסדר הדיוני, על יסוד המסמכים וחוות הדעת של המומחה. על יסוד כל האמור לעיל, אנו מקבלים את הערעור ומחייבים את המשיבה לשלם למערערת סך של 65,839 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל. כמו כן, תישא המשיבה בשכר טרחת ב"כ המערערת, בשתי הערכאות, בסך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ. מיסיםמסמכיםחשבונית