בית המשפט ציין כי המועד לתחילת מניין תקופת ההתיישנות הינו "מועד היווצרות העילה" (סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958). ה"עילה" היא אותה מסכת עובדות שבהתקיימן זכאי התובע לסעד המבוקש על ידו. התוצאה היא, אם כן, כי טענת ההתיישנות מתקבלת ותביעת המשיבה כנגד המבקשות (הנתבעות 2 ו-3) נדחית על הסף. להלן החלטה בנושא מועד היווצרות העילה: החלטה 1. בפני מונחת בקשה לדחיית התובענה על הסף. עניינה של התובענה הוא בהשבת סך של 8,560,000 ₪ אשר המשיבה 1- היא התובעת בהליך העיקרי (להלן: המשיבה), שילמה לטענתה ביתר, במסגרת עסקת מכר מקרקעין. 2. על פי העובדות המתוארות בכתב התביעה, התובעת רכשה ביום 18/04/97, מן הנתבעות 2 ו-3, זכויות במגרש מקרקעין ברובע ז' בעיר אשדוד (להלן: "המגרש"). זכויות אלה נמכרו לנתבעות קודם לכן מן הנתבעת 1. שטחו הכולל של המגרש על פי הסכם הרכישה הינו כ- 8 דונם למעט מה שכונה בהסכם "זכות לבניית 1,035 מ"ר מסחרי", אשר נמכרו ל"עמותת אור חדש לבונייך, לפתרון מצוקת הדיור לנזקקים" (להלן: "העמותה"). זכות זו, והפרשנות שניתנה למונח המגדיר למעשה את טיב הממכר, הם העומדים בבסיס התביעה. 3. התובעת עתרה, במסגרת ה"פ 490/99, אשר נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, לסעד הצהרתי בדבר טיבן והיקפן של הזכויות שרכשה בקרקע. בין יתר הטענות, טענה שם התובעת, כי לצורך בניית 1,035 מ"ר מסחרי, ובהינתן שהיקף זכויות הבנייה בהתאם לתב"ע הינו 150%, סך כל השטח הקרקע שנמכר להבנתה לעמותה הינו 690 מ"ר. בפסק הדין שניתן ביום 17/11/99, נקבע כי העמותה רכשה שטח קרקע מוחשי להבדיל מזכויות בניה ערטילאיות, כפי שטענה שם התובעת. עוד נקבע בפסק הדין, כי על פי התב"ע הרלוונטית למועד הסכם הרכישה, הניצולת הכלכלית של הקרקע מתבטאת בזכויות בניה של 25% בלבד ולפיכך גודל השטח שנמכר לעמותה הינו 4,140 מ"ר, ולא כפי שסברה התובעת. טענתה העיקרית של התובעת, על פי כתב התביעה הינה, כי תוצאת פסק הדין "גיבשה מציאות לפיה מכרה דיור ב.פ. לחן גל ומרום, וחן גל ומרום מכרו לתובעת, קרקע שלא כולה היתה שלהם והתובעת שילמה מיליוני שקלים יותר מהסכום שהיתה אמורה לשלם, אילו חושבה התמורה לפי השטח שנמכר בפועל" (סעיף 27 לכתב התביעה). לשיטת התובעת, תוצאת פסק הדין, שהפך חלוט בינתיים, גרעה מתחת ידיה שטח קרקע של 3,450 מ"ר, עליו שילמה תמורה מלאה, שאת השבתה היא דורשת בתביעה זו בין יתר הסעדים הכספיים. 4. בעקבות הגשת התביעה הגישה הנתבעת 1 כתב הגנה ואילו הנתבעות 2 ו-3 הגישו בקשה לסילוק התובענה נגדן על הסף. הטענה העיקרית העולה מן הבקשה לדחייה על הסף, ובה בחרו הצדדים למקד טיעוניהם, היא טענת ההתיישנות. לטענת המבקשות, עילת התובענה נולדה ביום 30/12/1998 או בסמוך לכך, עת נודע למשיבה, על פי שיטתה היא, כי ישנה מחלוקת בדבר טיב הזכויות שהוקנו לה במגרש. התובענה דנא הוגשה ביום 04/12/06, כשנה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, על פי הטענה, ומשכך היא התיישנה. המשיבה טוענת כי תביעתה טרם התיישנה ולפי שיטתה כל שהיה ידוע לה ביום 30/12/98 הוא כי העמותה "טוענת טענה מסוימת בנוגע למהות זכויותיה בקרקע" (סע' 7 לתגובת המשיבה). לטענת המשיבה עילת התביעה קמה לה רק לאחר חילוט פסק הדין ההצהרתי בדבר מצב הזכויות בקרקע, וכי עד למועד זה טענות העמותה לא היו אלא טענות בעלמא. 5. כידוע, המועד לתחילת מניין תקופת ההתיישנות הינו מועד היווצרות העילה (סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958). ה"עילה" היא אותה מסכת עובדות שבהתקיימן זכאי התובע לסעד המבוקש על ידו. נכונה טענת המבקשות לפיה עילת התביעה דנן נולדה ביום 30/12/98, או בסמוך לו. כעולה מכתב התביעה, וכפי שהבהירה המשיבה בתגובה מטעמה, ביום זה היו ידועות לה טענות העמותה המעוררות מחלוקת בדבר טיב הזכויות שרכשה בקרקע, ואשר עליהן מתבססת עילת התביעה כאן. המשיבה אף היטיבה להגדיר יום זה, בכתב התביעה מטעמה, כיום שבו "הבעיה מתגלית לראשונה", ללמדנו כי כבר אז נודעה לה המסכת העובדתית המבססת את עילת התביעה, המכונה בפיה "בעיה". טענות העמותה לא היו טענות בעלמא, כטענת המשיבה, שכן הן נסמכו על הסכם מכר כתוב בין העמותה לנתבעת 1, שתוכנו היה גלוי וידוע למשיבה והוא אף צורף כנספח לחוזה שבין המשיבה למבקשות. 6. על פי שיטת המשיבה, עוד ביום 30/12/98 נודע לה כי קיימת מחלוקת באשר לזכויותיה בקרקע שנרכשה. בעקבות גילוי עובדה זו, פנתה המשיבה 1 לבית המשפט בה"פ 490/99 ביום 31/08/99, בבקשה ליתן לה סעד הצהרתי ותביעתה נדחתה. עצם פנייתה של המשיבה לקבלת הסעד ההצהרתי, על פי המסכת העובדתית דאז, מצביעה על התגבשות העילה במועד האמור, שאלמלא כן לא היה עולה כלל הצורך בסעד זה. אין בידי לקבל את טענת המשיבה 1 לפיה עילת התביעה נולדה רק לאחר שניתן פסק הדין ההצהרתי והפך לחלוט. ככלל, פסק דין הצהרתי אינו יוצר מצב עובדתי יש מאין, כי אם מצהיר על מצב קיים. בהתאם לכך, על מנת לזכות בסעד הצהרתי, נדרש העותר לו להראות, כי אכן קיים אותו מצב עליו הוא מבקש להצהיר וכי ראוי לשריינו במסגרת פסק דין [ראה י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' 7, עמ' 556 ופסה"ד הנזכרים שם וכן ע"א 2140/01 נחמיאס נ' נכסי בני משפחת מושקוביץ, פ"ד נו(6) 481, פסקה 6 לפסה"ד]. פירוש החוזה על ידי בית המשפט בפסק הדין ההצהרתי לא יצר עובדות חדשות וגם לא נתן עילה חדשה בידי המשיבה 1, אלא אך "שריין" את המצב הקיים כפי שהיה ונקבע במסגרת החוזה בין הצדדים [ראה למשל: ע"א 450/82 מדינת ישראל נ' חירם לנדאו, פ"ד מ(1) 658, 665]. משכך, אין ממש גם בטענה בדבר חילוט פסק הדין האמור, ומכל מקום, ראוי לציין כי המשיבה כלל לא ערערה על פסק הדין האמור, ללמדנו כי מבחינתה היה הוא חלוט כבר בעת שניתן. 7. העילה עליה מבססת המשיבה 1 את תביעתה, התגבשה כבר ביום 30/12/98 כאמור, וביום זה החל מניין תקופת ההתיישנות. התביעה דנן הוגשה ביום 4/12/06, כשמונה שנים לאחר שהחל מניין תקופת ההתיישנות. ואולם, במניין זה אין להביא בחשבון את התקופה שבין הגשת התובענה לסעד הצהרתי בה"פ 490/99, מיום 31/08/99, ועד למתן פסק הדין המתקן ביום 26/01/00, כחמישה חודשים, שכן הגשת התובענה מפסיקה את מהלך ההתיישנות מיום הגשת התובענה ועד לדחייתה (סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958). על אף פרק הזמן שאינו בא במניין תקופת ההתיישנות, המועד להתיישנות התביעה חלף כשבעה חודשים קודם להגשתה ועל כן יש לדחותה. 8. התוצאה היא, אם כן, כי טענת ההתיישנות מתקבלת ותביעת המשיבה כנגד המבקשות (הנתבעות 2 ו-3) נדחית על הסף. המשיבה 1 תשא בהוצאות המבקשות בהליך זה ושכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק - לכל אחת מהן. סך זה ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. באשר למשיבה 2 (הנתבעת 1 בהליך העיקרי), לא הוגשה בקשה לסילוק על הסף מטעמה, אלא אך הודעה על הסכמתה לבקשת המבקשות (הנתבעות 2 ו-3). כפי שטענה המשיבה 1, בקשה זו נוגעת למערכת היחסים שבין המשיבה 1 למבקשות בלבד ואין בקבלתה כדי להשפיע על ניהול ההליך כנגד המשיבה 2.התיישנות