תביעה להצהיר על קיומה של זכות עיכבון אינה תביעה בדבר חזקה או שימוש במקרקעין, אלא תביעה בדבר זכות עיכבון הנוגעת למקרקעין, ובתור שכזאת, לפי הסיפא לסעיף 51(א)(3) לחוק, אין היא בסמכותו של בית-משפט השלום אלא של בית המשפט המחוזי. להלן החלטה בנושא תביעה להצהיר על קיומה של זכות עיכבון: החלטה בקשר לסמכות עניינית רקע 1. ביום 4.4.06, הוגשה לי בקשה למתן צו זמני להצהיר כי למבקשים זכות עיכבון בבית המצוי ברמת-השרון (להלן: "הבקשה לצמ"ז"). הבקשה לצמ"ז נקבעה לדיון במעמד הצדדים, אלא שבין לבין הגישה המשיבה, ביום 23.4.06, בקשה לסילוק על הסף של הבקשה, מחוסר סמכות עניינית (להל: "הבקשה לסילוק") והוריתי, כי על המבקשים ליתן תגובתם, תוך 7 ימים ותגובה זו אכן הגיעה, ביום 1.5.06 והיום, 7.5.06, הונחה בפני התשובה לתגובה. הבקשה לצמ"ז, עניינה בקשר להסכם מכר שנחתם לפני כתשע שנים (באוגוסט 1997) לפיו רכשה המבקשת בית מגורים מן המשיבה ברמת-השרון (להלן: "הסכם המכר"). 2. המבקשת שילמה למשיבה, רק חלק מן התמורה על-פי הסכם המכר ולפיכך, סברה המשיבה, כי המבקשת הפרה את ההסכם, הפרה יסודית והודיעה על ביטולו, וביום 1.2.99 הגישה המשיבה תובענה כנגד המבקשים (ת.א. 19921/99), לפינוי בית המגורים, בגין הפרת הסכם המכר (להלן: "התובענה"). 3. כבוד השופט קידר אליהו, דן בתובענה ונתן פסק-דין לפיו קיבל את התביעה וחייב את המבקשים לפנות את בית המגורים, מבלי להתנות פינוי זה בהשבת כספים שקיבלה המשיבה מהמבקשים. כמו כן, כבוד השופט קידר חייב את המבקשים לשלם למשיבה דמי שכירות ופיצויים מוסכמים, בגין הפרת הסכם המכר, בסך 52,550 דולר. 4. המבקשים הגישו ערעור על החלטת כבוד השופט קידר בתובענה, ובית המשפט המחוזי דחה ערעור זה, ביום 5.2.06. הכרעה בבקשה 5. בבקשה לצמ"ז, מבקשים המבקשים להצהיר, בסעד הצהרתי זמני, כי למבקשים זכות עיכבון בבית המגורים, כדי תשלום הסכומים המגיעים להם מהמשיבה, בעקבות ביטול עסקת המכר. 6. לטענת המשיבה, ההכרעה בשאלת זכות העיכבון אינה בסמכותו של בית משפט שלום, וזאת בהתאם לאמור בסיפת סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, אשר קובע שתביעות אחרות מאלה המפורטות בסעיף זה, הנוגעות למקרקעין, אינן בסמכות בית משפט שלום. לטענת המבקשים, היות והם מחזיקים בבית המגורים וגרים בו בפועל, אזי הבקשה לזכות עיכבון, גם בסעד הזמני, הינה הלכה למעשה, בעניין החזקה והשימוש בבית המגורים ומשכך, סמכות זאת נתונה בידי בית משפט שלום. בעניין זה, כבר קבעה הפסיקה, כי תביעה לזכות עיכבון, איננה תביעה בעניין שימוש וחזקה ומכאן שהסמכות לדון בה, אינה נתונה לבית משפט שלום. לעניין זה ראה: ברע [ב"ש] 9/93 ארבן נ' גבי א.ג.ר שותפות לבניין ופיתוח, פ"מ תשנ"ג (3) 55 (להלן: "פסק"ד ארבן"): "מכאן, שהתביעה להצהיר על קיומה של זכות עיכבון אינה תביעה 'בדבר חזקה או שימוש במקרקעין', אלא תביעה בדבר זכות עיכבון הנוגעת למקרקעין, ובתור שכזאת, לפי הסיפא לסעיף 51(א)(3) לחוק, אין היא בסמכותו של בית-משפט השלום אלא של בית המשפט המחוזי". במאמר מוסגר יאמר, כי ניסיונם של המבקשים לזהות את זכות העיכבון עם נושאים של שימוש וחזקה, דרך החזקתם הפיזית בבית המגורים ודיורם בו באופן קבוע, בניגוד לפסק-דין חלוט, מהווה לכאורה ניסיון "לקמט" את המציאות בהתאם לצורכיהם וניסיון לעקוף פסק-דין חלוט שניתן, כפי שציינה המשיבה בתשובתה, שכן, זכות העיכבון הינה זכות לעכב נכס, אך אין משמעה זכות להשתמש ולעשות שימוש בנכס. מכל מקום, אני סבור כי בדין טוענת המשיבה, כי הסמכות לדון בתובענה, כשהסעד העיקרי בה הינו זכות לעיכבון, הינה לבית המשפט המחוזי, מכוח סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט ומכוח פסק-הדין של בית המשפט המחוזי, (בעניין ארבן), המהווה "הלכה מנחה" עבור בית משפט זה, ובית משפט זה מצווה לנהוג בהתאם לפסקי הדין מנחים, שיצאו תחת ידו של בית המשפט המחוזי, גם אם אינם בגדר פסק-דין "מחייב". לאור האמור, תובענה בקשר לזכות עיכבון, מן הדין כי תידון בבית המשפט המחוזי ולא בבית משפט זה. 7. למעלה מן הצורך, המשיבה מעלה טענות בקשר לסמכותו של בית משפט זה לדון בתובענה ואני סבור, כי בדין מועלות טענות חוסר סמכות עניינית, גם מטעמים נוספים: א. הבקשה לצמ"ז, עניינה לכאורה מתן סעד הצהרתי זמני, לפיו למבקשים זכות עיכבון בבית המגורים, אך בפועל, הלכה למעשה, מתבקש מתן סעד של עיכוב ביצוע פסק-דין חלוט שניתן על-ידי בית המשפט, מפיו של כבוד השופט קידר, שקבע כי על המבקשים לפנות את בית המגורים. בבקשה זו, לא רק שיש ניסיון לעקוף את פסק-דינו של בית משפט השלום, אלא שיש בה גם ניסיון לעקוף את פסק-הדין שניתן בערכאת הערעור, על-ידי מותב של שלושה, ולפיו נדחה הערעור על פסק-דינו של כבוד השופט קידר ובו נקבע מפורשות, כי המבקשים מחזיקים את בית המגורים שלא כדין ולכן עליהם לפנותו, מבלי להתנות את פסק-דין הפינוי בתשלום ההשבה (ראה סעיף 6 (ד) להכרעה בע"א 1857/04). גם מטעם זה, קיים ספק באם בית משפט שלום מוסמך, בדרך עקיפה, להורות על עיכוב ביצוע הפינוי, בהכרעה שכבר ניתנה בפסק-דין חלוט, על-ידי בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לערעורים. ב. בנוסף, מעיון ראשוני בכתב התביעה, שמכוחו הוגשה הבקשה לצמ"ז, מתעוררת השאלה, האם התובענה, גם מבחינה כספית, מצוייה בתחום סמכותו של בית משפט שלום, שכן המבקשים עצמם טוענים, שסכום ההשבה שמגיע להם, עולה על הסכום שבסמכות בית משפט שלום, דהיינו, 2,606,559 ₪ (סעיף 18 לבקשה). המבקשים יוצאים מתוך הנחה, כי המשיבה תחזיר לבנק המשכנתאות 1,250,000 ₪ ולכן הגישו את כתב-התביעה על היתרה, בסך 1,356,559 ₪ (סעיף 21 לבקשה), אך אם הנחה זו תתברר כמוטעית, הרי שהסכום לו הם זכאים (לטענתם), עומד על סך של 2,606,559 ₪. לטענת המבקשים, ומתוך עיון במסמכים אשר צורפו לבקשתם, עולה כי המשיבה מסרבת להשבה ואף טוענת, כי המבקשים הם אלה שחייבים לה כספים; בנוסף נדמה, כי למבקשים עומדת גם טענת התיישנות, באשר לזכות המבקשים לתבוע השבה. סוף דבר 8. מכל הטעמים האמורים, הגעתי למסקנה, כי בית המשפט המוסמך לדון בבקשה, הוא בית המשפט המחוזי; ומכוח סמכותי, על-פי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, הריני מורה בזאת על העברת הדיון בבקשה לבית המשפט המחוזי וב"כ המבקשים, ידאג להעברת הבקשה לבית המשפט המוסמך, כאמור, כדי שידון בבקשה לסעד זמני. 9. באשר לבקשה לצו ארעי במעמד צד אחד, המבוקש בסעיף 9 לתגובת המבקשים, לא מצאתי כי יש מקום להיעתר לה במסגרת החלטה זו. 10. אין צו להוצאות בשלב זה של הדיון.זכות עיכבון