שתי תביעות: האחת, תביעת התובעת 1 - ניזוקה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 [להלן - "חוק הפיצויים"]. התביעה הוגשה נגד נהג הרכב הפוגע והמבטחת של הרכב בביטוח חובה. השנייה, תביעת המל"ל כלפי המבטחת, להשבת קצבת שר"ם ששילם וישלם לתובעת 1. תביעה זו מבוססת על ההסכם רב השנים מ - 1979, בין המל"ל לבין המבטחות בביטוחי חובה ואשר נדון בין היתר בד"נ 10114/03 המל"ל נ' אררט חברה לביטוח בע"מ [להלן - "ההסכם" ו - "הלכת אררט"]. ההסכם צורף במסגרת בקשת המל"ל למחיקתו כתובע מכתב התביעה ואינו שנוי במחלוקת. כל סכום שייפסק בתביעת המל"ל ינוכה מהפיצוי שייפסק לניזוקה. רקע 1. הרקע להלן משלב הן את מצבה הכללי של התובעת שאינו תוצאת התאונה, הן את מצבה בעקבות התאונה והן את ההליכים בתיק. ההליכים מול המל"ל עובר לתאונה - תקיפת החלטתו לשלול מהתובעת קצבת שר"ם החל מאוגוסט 2000 2. התובעת 1 [להלן - "התובעת"] התעוורה כליל ואף הוכרה על ידי המל"ל כנכה כללית בשנת 1986. מאז מוסכם כי המל"ל שילם, משלם וישלם לה קצבת נכות כללית. 3. לצורך פסק דין זה, עלינו להתמקד בקצבת שירותים מיוחדים [להלן - "שר"ם"]: בין השנים 1995 ו - 2000 הכיר המל"ל בזכאותה של התובעת לקצבת שר"ם ושילם לה קצבה בהתאם. והנה באוגוסט 2000, הפסיק מל"ל תשלום קצבה זו, לשיטתו, עקב חוסר שיתוף פעולה של התובעת שהביא ל"חוסר ניקוד מזכה". 4. וכאן החל מאבקה של התובעת במל"ל, לביטול השלילה של קצבת השר"ם. בשנת 2002 הגישה למל"ל תביעה מחודשת לקצבת שר"ם עבור התקופה משנת 2000 ועד בכלל, לשיטתה, עקב תלות מרבית בזולת, עקב העיוורון ועקב מצב נפשי. תביעה זו נדחתה על ידי וועדת עררים לשר"ם [להלן - "וועדת עררים"]. התובעת ערערה לבית הדין לעבודה. בפסק דינו מיום 18.5.03, החזיר בית הדין את הדיון לוועדת העררים והורה לה לקבוע את מידת תלותה של התובעת בזולת גם בהתחשב במצבה הנפשי. התאונה מ - 12.6.03 5. טרם היה סיפק בידי וועדת עררים להתכנס כמצוות בית הדין, אירעה התאונה נשוא התביעה כאן: התובעת, ילידת 1.1.46, בת 57 באותה עת, נפלה ביום 12.6.03 ברדתה מאוטובוס בשדה התעופה ונגרמו לה שברים בקרסולה הימני [להלן - "התאונה"]. אין חולק כי התאונה הינה תאונת דרכים. 6. התובעת טופלה תחילה במרפאת עזרה ראשונה בשדה התעופה, לאחר מכן בחדר מיון של בית החולים תל השומר, שם בוצעו רדוקציה וגיבוס והופנתה לבקשתה לבית חולים רמב"ם הקרוב למקום מגוריה. ב - 20.6.03 אושפזה התובעת בבית החולים רמב"ם, נותחה לקיבוע פטישונים באמצעות פלטה, ברגים וחוטי מתכת ושוחררה ב - 29.6.03 עם המלצת איסור דריכה. 7. במהלך חודש יולי 2003 הוחלף הגבס, הומלץ על סד אחורי וביום 30.7.03 הומלץ על הסרת הגבס והתחלת פיזיותראפיה, שימוש בקביים ועדיין ללא דריכה. באוקטובר 2003 הומלצה והחלה בדריכה מלאה, בהמשך לאחר תלונות על כאבים הומלץ על ניסיון בגבס ל - 3 שבועות, אך המצב נותר בעינו. נשוב אל ההליכים שהתחדשו בוועדה. ההליכים במל"ל לאחר התאונה 8. ב - 25.8.03 התכנסה וועדת עררים כמצוות בית הדין. נזכיר כי הדיון הוחזר אליה על מנת לקבוע את מידת תלותה של התובעת בזולת גם בהתחשב במצבה הנפשי וזאת בהתייחס לשלילת הקצבה מאוגוסט 2000. הוועדה שמעה את התובעת, בדקה אותה ואת החומר הרפואי: התובעת הובלה לוועדה על ידי בתה איילה, כשהיא ישובה על כסא גלגלים, נבדקה ומסרה לוועדה נתונים הן על מצבה בעקבות התאונה והן על מצבה ללא קשר לתאונה: בנושא התאונה, סיפרה על חוסר יכולתה לדרוך על הרגל, לעשות שימוש בקביים על אף המלצה ולהסיע עצמה בכסא גלגלים. היא מסרה כי משתמשת בהליכון לתרגול פיזיותראפיה ולמעבר. בנושא מצבה האחר, סיפרה לוועדה על נטילת תרופות פסיכיאטריות, על חוות דעת פרטית הקובעת כי היא שרויה בדיכאון ועל כך ש"בערך 4 שנים לא עושה שום דבר" ותלויה בבתה. 9. בהתייחס לפעולות היומיום הנבחנות כידוע בוועדה סיפרה התובעת: הלבשה - בכוחות עצמה אך בתה היא זו שמגישה לה את הבגדים. רחצה - פנים וידיים, בכוחות עצמה. גוף, גם בכוחות עצמה אלא שבתה נוכחת בעת הרחצה ועוזרת לה בחפיפת ראש. אכילה - בכוחות עצמה ובלבד שהמזון מוגש ומחומם עבורה. הפרשות - שולטת אך נזקקת לעזרה בניידות לשירותים. 10. וועדת העררים גיבשה את מסקנותיה הן ביחס לכל פעולה בנפרד והן בחלק המסכם: "זקוקה לסיוע מועט בכל מטלות היומיום כתוצאה מהעיוורון והשבר בקרסול, ולא כתוצאה ממצבה הנפשי". בחלק המודפס לסימון בסוף הטופס לא מופיעה אפשרות של "סיוע מועט". הוועדה סימנה את האפשרות: "תלוי בעזרה רבה מהזולת בביצוע רוב פעולות היום יומיות ברוב שעות היממה". תאריך תחילת הזכאות נרשם בכתב יד : 1.6.03. לא נרשמו זמניות של הזכאות או מועד בחינתה מחדש. משמעות הדברים היא כי וועדת העררים דחתה פעם נוספת את עררה של התובעת על שלילת הקצבה מאוגוסט 2000. ואולם אישרה לה קצבת שר"ם של 50% החל מ - 1.6.03, הן לאור העיוורון והן לאור הפגיעות בתאונה. 11. התובעת לא אמרה נואש והמשיכה לתקוף את שלילת קצבת שר"ם מאוגוסט 2000. בית הדין לעבודה החזיר פעם אחר פעם את הדיון לוועדת עררים ואף הורה על שינוי הרכבה, עקב חוסר הנמקה חוזר ונשנה בשאלת מועד קביעת הזכאות [מדוע רק מ - 1.6.03] ואופן השפעת העיוורון לעומת השבר בקרסול על מידת התלות בכל אחת מפעולות היום יום. התובעת לא נבדקה על ידי וועדה כלשהי למעט הוועדה מיום 25.8.03. 12. ביום 16.1.07, התכנסה וועדת העררים [להלן - "הוועדה האחרונה"] וקבעה מפורשות כי בתקופה מאוגוסט 2000 ועד יוני 2003 לא הייתה התובעת תלויה בזולת בעזרה רבה ברוב שעות היממה ועל כן דחתה את עררה. בכך סיפקה את דרישות בית הדין כעולה מפסק דינה של השופטת קציר מיום 30.3.08. 13. התוצאה היא כי התובעת קיבלה, מקבלת ותקבל קצבת שר"ם בשיעור של 50%, וסכומיה האקטואריים לרבות קצבה מהוונת - עומדים על 132,033 ₪. ההליכים המשפטיים - דיוניים 14. עוד לפני הגשת תביעת התובעת הסכימו התובעת והנתבעים, באמצעות המבטחת, על מינויו של פרופ' סודרי כמומחה מטעם בית המשפט [להלן - "המומחה"]. המומחה בדק את התובעת וחיווה דעתו ב - 15.9.05: הולכת עם צליעה מימין ונתמכת בהליכון, קרסול ימין נפוח עם רגישות מעל הפטישונים וטווח תנועה מאוד מוגבל. מרנטגן עדכני עולה כי הפטישונים התחברו עם אי סדירות, מה שמצביע על שינויים ניווניים פוסט - טראומטיים. על כן העמיד את נכותה הרפואית של התובעת על 20% לפי סעיף 35 [1] [ג] או סעיף 48 [3] [ב] תואם קישיון נוח, לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] תשט"ז - 1956. 15. לשאלות הבהרה מאת המבטחת הסביר המומחה [24.11.05] כי מצבה זה של התובעת קיים על אף שחלפו כבר למעלה משנתיים מאז התאונה ומדובר בהגבלה ניכרת של תנועת הקרסול. מאחר שהמפרק הפגוע נושא משקל, הוא צופה כי המצב רק יחמיר עם הזמן. 16. משלא הושגה הסכמה בין התובעת לנתבעים, הגישה התובעת ביום 1.3.06 את תביעתה לפי חוק הפיצויים. 17. בחודש מרץ 2007 ובעקבות תחשיבי נזק שהגישו הצדדים, נמסרה הצעת בית המשפט לפשרה. אך פשרה לא הושגה, לאור עמדת המל"ל כי קצבת השר"ם משתלמת כל כולה עקב פגיעות התובעת בתאונה, עמדה עליה חולקת התובעת וכי קיימת הסתברות ל"היבלעות" תביעת התובעת אם וככל שתנוכה קצבת השר"ם מהפיצוי שייפסק בתביעתה לפי חוק הפיצויים. 18. לבקשת התובעת צורף המל"ל כתובע נוסף בתביעה. בקשתו לביטול הצירוף נדחתה בהחלטתי מיום 31.3.08. ביום 16.8.08 הגיש את תביעתו נגד הנתבעים, תביעה המבוססת על ההסכם. בסעיף 3 לתביעתו, שב המל"ל על עמדתו לפיה שולמה ומשולמת קצבת השר"ם במלואה - אך ורק עקב התאונה. על כך חולקים הן התובעת והן הנתבעים. לחילופין, מבקשים הם לגדור את תשלומי קצבת השר"ם בגין התאונה לתקופה מצומצמת, הכל כפי שיפורט בהמשך. הראיות ותשובות המומחה בנושא תלות בזולת מן ההיבט האורטופדי 19. במהלך המשפט העידו ונחקרו מטעם התובעת: היא, בתה איילת זפרני ובעלה מנשה. מטעם המל"ל הוגשה תעודת עובד ציבור ונחקרה החתומה עליה, מנהלת מדור גמלאות נכות כללית, אודליה אוחיון. הנתבעים הסתפקו הגשת מוצגים. המומחה לא זומן לחקירה. 20. ב"כ התובעת שלחה למומחה תוצאות סריקה טומוגראפית ואישורי מרפאות בית החולים רמב"ם אשר לא עמדו בפניו בעת מתן חוות דעתו. בהתאם להנחיות בית המשפט הציגה לו שאלות הבהרה לגבי היזקקות לעזרה מההיבט האורטופדי. וכך השיב ב - 10.6.09: התובעת אינה זקוקה להשגחה, אינה זקוקה כלל לעזרה בלבישה, אין לפגיעתה השפעה כלשהי על פעולות אכילה, אינו יודע, אך אין קשר בין שליטה בהפרשות לבין הפגיעה האורטופדית, אינה זקוקה לעזרה ברחצה וכיום אינה זקוקה לעזרה בניידות עצמית. 21. המומחה הוסיף והשיב לשאלה קונקרטית, שהינה בבסיס המחלוקת: מההיבט האורטופדי הייתה זקוקה לעזרה בניידות עצמית החל מיום התאונה 12.6.03 ועד הליכה עם דריכה מלאה ב - 31.10.03, כ - 4.5 חודשים. המחלוקות 22. לגבי היקף נזקה של התובעת - עולות מחלוקות שגורות, בפרט לעניין היקף הפיצוי בגין עזרת הזולת. 23. המחלוקות האחרות והמרכזיות - נעוצות בקשר הסיבתי בין קצבת השר"ם לבין פגיעות התובעת בתאונה. בין היתר, מהו הקשר הסיבתי הנדרש בתביעת התובעת ומהו הקשר הסיבתי הנדרש, אם וככל שנדרש, בתביעת המל"ל על פי ההסכם. כיצד מוכח קשר זה, האם ניתן ללמוד עליו מקביעות וועדות העררים, האם ניתן לקבל את קביעות המומחה ככל שהן סותרות את קביעות וועדות העררים ועוד. 24. מצאתי לדון תחילה בהיקף נזקה של התובעת ורק לאחר מכן בתביעת השיבוב של המל"ל, לרבות היקפה והקשר הסיבתי בין קצבת השר"ם לבין התאונה. דיון נזקה של התובעת תחילה - נזק מיוחד עזרת הזולת / מיטיבים לעבר לתקופת אי הכושר 24. התובעת נזקקה עובר לתאונה וללא קשר אליה לעזרת זולת. כך מסרה למל"ל שאף הכיר בצרכיה ושילם לה קצבת שר"ם עד לשנת 2000. התובעת עצמה העידה כי נזקקה לקצבה זו [עמ' 13], כי לא הצליחה להסתדר בניידות בבית גם אם היא מייחסת זאת לדיכאון, סחרחורות וביטחון ירוד [עמ' 15, ש' 15]. היא העידה גם שנזקקה לעזרה בהאכלה, על מנת למנוע לכלוך [שם, ש' 19]. בתה של התובעת, איילת, אישרה בעדותה כי בערר שהגישה התובעת בשנת 2000, אכן רשמה כי מצבה מתדרדר ואיילת "עושה את הכל" [עמ' 21, ש' 2 - 10]. איילת נישאה בשנת 2001 , אך נשארה לגור בבית הוריה ולעזור לאמה [התובעת בעמ' 15, ש' 21 ואיילת בעמ' 21, ש' 24 - 29]. איילת העידה כי עזבה את בית הוריה כחצי שנה עובר לתאונה [שם, ש' 24]. ובהמשך העידה כי הוריה העסיקו אז עוזרת קבועה בשם "ילנה" [עמ' 21 למטה - עמ' 22 למעלה וסעיף 6 לתצהירה]. 25. לאחר התאונה שבה איילת לעזור לאמה ולדבריה, על רקע חילוקי דעות עם בעלה, אי עבודתה ו"על מנת שיהיה שקט", שילם לה אביה במזומן עבור העזרה [עמ' 21, ש' 13 - 15 ועמ' 22, ש' 10 - 13], זאת למשך תקופה של יותר כחצי שנה. בתקופה זו המשיכה העוזרת ילנה לעבוד [סעיף 6 לתצהירה] אך לדברי איילת, סייעה היא לאמה בדברים אישיים, בהם לא היה לאמה נוח להסתייע באדם זר. התובעת ואיילת טענו כי איילת קיבלה תמורת עזרתה, עד כולל חודש ספטמבר 2003, סכום של 10,265 ₪. אך התובעת לא הוכיחה את התשלום באסמכתאות אובייקטיביות, אלא הסתפקה בהגשת מכתבים על כך לעורכי דינה [נספחים ח/1 - ח/3 לתצהירה]. 26. איילת הסכימה עם ב"כ המל"ל כי לפני התאונה יכולה הייתה התובעת לעשות "יותר דברים" ממה שיכולה הייתה לעשות לאחר התאונה, ויכולה הייתה להזיז את ידיה, אך הבהירה כי התובעת יכולה הייתה לקום ממצב של ישיבה "אבל לא רצתה" [עמ' 22, למטה]. מאחר שהתובעת נפגעה בתאונה ברגלה בלבד וודאי לא נפגעה בידיה, סבורני כי יש להבין את תשובותיה של איילת כך שמתייחסות הן למצב התובעת לפני התאונה, אל חוסר המוטיבציה שלה באותו מצב ומכל מקום, אינן באות להוסיף ולייחס לתאונה פגיעות שלא יוחסו לה על ידי התובעת. 27. ואולם איני מתקשה לקבוע, כי בתקופה מהתאונה ועד סוף אוקטובר 2003 ואף זמן לאחר מכן, היו לתובעת צרכים מוגברים עקב חוסר אפשרות וקשיי ניידות אובייקטיביים שלה. קשיים אלו לא הצטמצמו לשעות עבודתה של העוזרת ילנה, אלא נמשכו מרבית שעות היממה, בפרט בשעות הערנות שלה. זאת בפרט לאור קביעות המומחה על תקופת עזרה בניידות [עד סוף אוקטובר 2003] ולאור ההמלצה לנסות גיבוס ל - 3 שבועות נוספים, מה שמעיד על קשיי ניידות וכאבים. ואיני מתקשה גם לקבוע, כי איילת, שסייעה רבות לאמה עובר לתאונה, נחלצה לסייע לה ואף ביתר שאת, בתקופה הקשה שלאחר התאונה. משבוסס הצורך המוגבר בגין ראש נזק מיוחד, מוסמך בית המשפט לקובע את היקפו על דרך האומדן. מצאתי לאמוד תקופה זו ב - 6 חודשים, כלומר, מסוף יוני 2003, עת שוחררה התובעת מאשפוז ועד סוף דצמבר 2003. איילת הינה מיטיבה ללא תמורה. אני סבורה כי אל לו למזיק "להרוויח" על חשבון מיטיבה כזו. על כן אני מעמידה את שווי ההטבה של איילת על 1,200 ₪ לחודש ובסה"כ על 7,200 ₪. 28. אשר לטענת מנשה, בעלה של התובעת, כי נגרמו לו הפסדי שכר בתקופת אשפוזה: מנשה הגיש עם תצהירו 3 תלושי שכר לחודשים שקדמו לתאונה ולחודש התאונה. וכן הגיש אישור מעבידתו רשות הנמלים והרכבות מיום 6.7.03, על היעדרות מעבודה בין 12.6.03 ועד כולל 2.7.03 [למעט 3 ימים במהלך תקופה זו]. אך בחקירתו הסכים מנשה כי שכרו שולם לו על חשבון ימי מחלה וכי לא נגרם לו הפסד כספי [עמ' 25, ש' 8]. כך גם באשר לטענתו כי הוא נאלץ להיעדר מעבודתו כדי להתלוות לאשתו לטיפולים: מנשה לא הגיש ראיה על הפסד כספי. על כן איני רואה לפסוק לו סכום כלשהו על כך. מסוף דצמבר 2003 ועד היום 28. נשוב אל קביעות המומחה: החל מסוף דצמבר 2003 אין התובעת זקוקה לעזרה בניידות עצמית מן ההיבט האורטופדי, הוא ההיבט הרלוונטי לפסק הדין. התובעת לא הוכיחה צורך מוגבר בעזרת משפחה לתקופה זו ואף לא הוכיחה כי שילמה תשלום נוסף עבור עזרת הזולת בשכר. בהיעדר ראיה לצורך מוגבר, אין מקום לבצע אומדן תיאורטי של הנזק. התובעת לא הוכיחה אותו ואיני פוסקת לה סכום בגין תקופה זו. הוצאות ושונות לעבר 29. לתובעת היו צרכים מוגברים, בנסיעות לטיפולים, בנסיעות בכלל ובתרופות בתקופת אי הכושר. צרכים אלה מוכחים לטעמי לאור המסמכים הרפואיים הרבים המשתלבים בעדויות מטעמה. אמנם לרוב רובן של ההוצאות הרפואיות קיים כיסוי במסגרת החקיקה הסוציאלית, אך לא לכולן ולא באופן מלא. על כן, ואף בהיעדר אסמכתאות, מצאתי לפסוק לה על דרך האומדן סכום של 5,000 ₪. נזק כללי עזרת הזולת לעתיד 30. אכן לתובעת מצב קודם הנובע מהעוורון ואין לייחסו בכל דרך לתאונה. ואכן, כיום אין לה מגבלה בניידות עצמית לפי קביעת המומחה. על אף תלונותיה וכאביה, מסוגלת היא להתהלך בדריכה מלאה. אך התובעת הגיעה כיום לגיל 62. תוחלת חייה המוערכת הינה לפחות עוד כ - 19 שנה. 31. לא אוכל לשלול צרכים מסוימים בעזרת זולת בעתיד, צרכים הנובעים מהתאונה ומהחמרה אפשרית אליה התייחס גם המומחה. על כן מצאתי לפסוק לה סכום גלובלי של 100,000 ₪. נזק לא ממוני 32. התובעת אושפזה ל - 9 ימים ונכותה הצמיתה עומדת על 20%. בהתחשב בגילה, ובנוסחת חוק הפיצויים ותקנותיו אני פוסקת לה סכום של 36,755 ₪. סה"כ - 148,955 ₪. ניכוי תשלום תכוף 33. הנתבעת שילמה לתובעת ביום 29.4.04 תשלום תכוף בסכום של 6,000 ₪ ובנטרול שכ"ט ומע"מ עמד הוא על 5,215 ₪. סכום זה משוערך להיום עומד על 7,994 ₪. יש לנכותו מהפיצוי. סה"כ נזקה של התובעת עקב התאונה - 140,961 ₪. כעת הגענו לתביעת המל"ל טיבה של התביעה על פי ההסכם רב השנים 34. אמנם המל"ל צורף כאן כתובע במסגרת תביעת התובעת לפי חוק הפיצויים, אך מוסכם כי עילת התביעה שלו מבוססת על ההסכם. ההסכם צורף במסגרת בקשת המל"ל למחיקתו כתובע נוסף, מכתב התביעה ואינו שנוי במחלוקת. וזו לשון סעיף 3 להסכם, שהעסיקה פעמים רבות ועדיין מעסיקה את כל הערכאות השיפוטיות בארץ: " שילם או משלם המוסד- על פי הוראות החוק- גמלאות לנפגע בתאונת דרכים [להלן-התביעה], והחברה אחראית - על פי הוראות הדין לרבות חוק הפיצויים ופקודת הביטוח - לפצות אותו נפגע מכוח היותה המבטחת של השימוש בכלי רכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים, בגינה [הדגשה שלי, י.ה.] משתלמות הגמלאות לנפגע, בפוליסה שהייתה בת תוקף בעת התאונה, תפצה החברה את המוסד כדלקמן: (1) כאשר הנפגע הוא הנוהג בכלי הרכב- 62.5% מסכום התביעה. (2) כאשר הנפגע אינו הנוהג בכלי הרכב- 8% מסכום התביעה". 35. תכלית ההסכם, כל עוד היה בתוקף, הייתה לייעל את ההתדיינות בין המל"ל [כמשבב ונכנס לנעלי הניזוק] לבין המזיק [המבטחת על פי חוק הפיצויים] וזאת ביחס לתביעות שיבוב סטטוטוריות לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה - 1995 [להלן - "חוק הביטוח הלאומי"]. על כן, בהינתן תשלום של המל"ל לניזוק בתאונת דרכים ואחריות המבטחת לפיצוי אותו ניזוק - קמה חובה של המבטחת לפצות את המל"ל, בהתאם יש לנכות סכום הפיצוי דרך כלל מתביעת הניזוק ואזי נכנס לתוקף המוסכם: סכום הפיצוי שישולם למל"ל - הינו לפי שיעורים מוסכמים מראש בהסכם [הלכת אררט]. 36. ההסכם והסדריו פורשו ככלל, כבלתי תלויים ונעדרי זיקה לעילה ולהסדרי החוק החלים ביחסים בין הניזוק למזיק, זאת בשל טיבו ותכליתו. כך למשל סירב בית המשפט העליון בהלכת אררט "לחדש" את הזיקה לצורך בחינת קיצור תוחלת חיים של ניזוק [הרלוונטית בתביעתו לפי חוק הפיצויים] לבין תביעת המל"ל כלפי המבטחת על פי ההסכם. 37. ואולם, בית המשפט העליון והערכאות הנמוכות, הדגישו כי עדיין, בפרט על פי סעיף 3 להסכם והתיבה "בגינה" כמובא לעיל, צריך המל"ל להוכיח קשר סיבתי בין התשלומים שמשלם הוא לניזוק לבין תאונת הדרכים רע"א 805/06, המל"ל נ' קרנית, מתוך מאגר נבו]. ובלשונו של סג"נ השופט ריבלין: "החבות לפי ההסכם היא בגין גמלאות המשולמות לנפגע בתאונת דרכים, וזאת במקום שבו חברת הביטוח אחראית לפי הדין לפצות את הנפגע "מכוח היותה המבטחת של השימוש בכלי רכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים בגינה משתלמות הגמלאות לנפגע..." (סעיף 3 להסכם; ההדגשות הוספו). והדברים ברורים: ההסכמים בין חברות הביטוח לבין המל"ל באו להסדיר בדרך יעילה ועקבית את מערכת היחסים ביניהם ביישום סעיף 328 לחוק הביטוח לאומי, אך הם לא נועדו להפוך את חברות הביטוח - למעין "מוסד לביטוח לאומי", קרי לחייבן לשלם למל"ל עבור גמלאות ששולמו על-ידו בגין רכיבי נכות שאינם קשורים לתאונת-הדרכים (למשל, נכות קודמת מלידה או מחמת מחלה). לשון ההסכם והגיונו מחייבים להותיר על כנה את דרישת הקשר הסיבתי בין תשלום הגמלה לבין תאונת הדרכים, ואין כל מקום לפרש את ההסכם אחרת. ... 38. ונזכיר את החשיבות שמייחסת ההלכה הפסוקה לתחימת היקפה של זכות השיבוב של המל"ל, אך ורק לגמלאות הקשורות קשר סיבתי עם התאונה בין על פי ההסכם ובין על פי חוק הביטוח הלאומי על פי הלכת פרלה עמר הותיקה, כמו גם את העדפת קביעות מומחי בית המשפט מקום בו לא ייחדו מומחי המל"ל את תשלום הגמלה לתאונה [רע"א 3953/01, פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פד"י נז [4] 350, להלן - "הלכת פרלה עמר"]. על כל אלה מסכימים הצדדים בתביעה שלפניי. הוכחת הקשר הסיבתי בין תשלומי המל"ל לבין תאונת הדרכים 39. המחלוקות נעוצות בעיקרן בדרכי הוכחתו של הקשר הסיבתי ובשאלה האם עמד המל"ל בנטל להוכיח כי כל התשלומים, קרי, קצבת השר"ם ששולמה, משולמת ותשולם לתובעת החל מ - 1.6.03 - קשורה סיבתית לתאונה. אביא להלן את עיקר הטענות, ללא אבחנה בין טענות התובעת לטענות הנתבעים, העומדים לעניין זה בחזית אחת מול המל"ל. 40. לטענת המל"ל, על פי ההסכם, פטור הוא מהוכחת שאלת הקשר הסיבתי באמצעות חוות דעת רפואית ודי בקביעות הוועדות שדנו בעניינה של התובעת, הגוברות אף על קביעות המומחה מטעם בית המשפט, בתביעת הניזוק כלפי המבטחת. בין נימוקיו: גמלת סיעוד משולמת בהתאם למנגנונים ולהסדרים שחוקקו בסעיפים 223 - 224 לחוק הביטוח הלאומי ועל פי הערכת תלות המתבצעת על סמך בדיקה של עובדת סוציאלית או אחות ובמהלך ביקור בית ולא באמצעות מומחים רפואיים. על פי סעיף 3 להסכם, די לו שיוכיח כי הוא משלם גמלאות "על פי הוראות החוק" ואינו נדרש לתמוך את הקשר הסיבתי בחוות דעת רפואית. 41. התובעת והנתבעים חולקים על כך. לטענתם, הערכת תלות מאת אחות, אינה בגדר חוות דעת של מומחה רפואי וודאי לא לצורך קביעת הקשר הסיבתי בין תשלום הקצבה לבין התאונה. 42. המל"ל טוען כי די לו להצביע על אינדיקציה כלשהי, המובילה למסקנה כי התאונה גרמה למצבו של הניזוק לפחות בחלקו. אינדיקציה זו מוצא הוא בעובדה כי קצבת השר"ם החלה להשתלם לתובעת רק לאחר התאונה, האשפוזים והניתוחים שעברה והשיקום. 43. ואף על כך חולקים התובעת והנתבעים. לטענתם, אף לו הייתה בידי המל"ל חוות דעת רפואית התומכת בטענותיו, הרי אין המל"ל פועל בתום לב, אינו "מבודד" את הזכאות מכוח העיוורון, זכאות שהוכרה בעבר והופסקה עובר לתאונה, מזכאות נטענת בגין התאונה והשבר בקרסול. אכן, לעיתים, ציון מועד התאונה כמועד תחילת הליקוי, יכול להוות ראיה נסיבתית מכרעת בדבר קיומו של קשר סיבתי, אך לא מקום בו נמצאות אינדיקציות רבות לקיומו של עבר רפואי קודם, רלוונטי, המזכה כשלעצמו בקצבה. 44. המל"ל טוען כי התובעת מושתקת, לרבות מכוח "השתק שיפוטי" לטעון את מלוא טענותיה כנגד קביעת הוועדות וכנגד הקשר הסיבתי בין תשלום הקצבה לבין התאונה לאחר שהללו נטענו, נדונו ונדחו על ידי בית המשפט המוסמך, הוא בית הדין לעבודה. 45. לטענת התובעת והנתבעים אין בקביעות בית הדין לעבודה משום השתק, שכן עסקו בהפסקת זכאותה של התובעת לקצבת שר"ם עקב העיוורון, לתקופה שקדמה לתאונה, בין שנת 2000 ל - 1.6.03 [עובר לתאונה]. 46. לחלופין, טוען המל"ל כי יש לחייב את המבטחת בהשבה ובהתאם לנכות מהפיצוי לתובעת, את אותו חלק של הקצבה ששילם המל"ל לתובעת בגין התאונה. 47. לטענה חלופית זו, מסכימים התובעת והנתבעים - אף זאת, לחלופין, ולשם כך לטענתן יש להסתמך על קביעות המומחה פרופ' סודרי. דיון קשר סיבתי בין קצבת שר"ם לבין התאונה - האם היה על המל"ל לתמוך את טענתו בחוות דעת מומחה? 48. כאן מצאתי להאיר ולהרחיב את מהלך העניינים בתביעה שלפניי, לרבות עיון מורחב בפרוטוקולים של הוועדות השונות. 49. התובעת התעוורה לחלוטין לפני שנים רבות, הוכרה כנכה כללית ואף קיבלה בין השנים 1995 - 2000 קצבת שר"ם מלאה עקב עיוורונה. קצבה זו שולמה לאחר ביצוע הערכות תלות וביקורי בית על ידי אחיות מטעם המל"ל וקביעה של תלות התובעת בזולת, עקב העיוורון. 50. ב - 7.5.00 ביקרה בביתה האחות נעמי קנטור. האחות התרשמה מחוסר שיתוף פעולה מוחלט של התובעת ורשמה כי "לא ניתן לאמוד את מידת התמצאותה בזמן ובמקום ... סירבה לשתף פעולה ... ביקשה שנניח לה ..." . בהמשך נרשם בפרק המיועד לחוות דעת רופא "בשל התנהגות מגמתית ומצב בלתי אמין לא ניתן להעריך תפקודים אלה באופן סביר". הוועדה סוכמה ביום 24.9.00 על ידי נוירולוג, אחות ומרפאה בעיסוק "לא נדון עקב חוסר שיתוף פעולה". 51. מכאן ניתן לגזור שתי השלכות: האחת, שלילה למעשה של התלות בזולת עקב העיוורון. השנייה, מעשית, קצבת השר"ם נשללה מהתובעת. 52. בשנת 2002 הגישה התובעת תביעה מחודשת לקצבת שר"ם, נדחתה והחלה בתקיפת הדחייה בבית הדין לעבודה. לתובעת היה אינטרס מובנה לשלול את הקביעה בדבר התנהגות מגמתית ולייחס את מה שנחזה כ"חוסר שיתוף פעולה" - למצב נפשי. וכך ניתן להשקיף על קביעת בית הדין לעבודה, שהחזיר את הדיון לוועדה, על מנת שתדון ותקבע את מידת תלותה של התובעת בזולת גם בהתייחס למצבה הנפשי. 53. לרוע מזלה של התובעת, טרם התכנסה הוועדה, נפגעה היא בתאונה ביום 13.6.03. 54. הוועדה שהתכנסה אם כך במצוות בית הדין לעבודה, עשתה זאת רק ב - 25.8.03. וועדה זו הורכבה מפסיכיאטר, מאחות ומפיזיותראפיסט. הוועדה לא נסמכה על ביקור בית של אחות ולא דנה DE NOVO במצבה של התובעת, אלא זימנה אותה אליה והתרשמה ממנה ישירות. בדיעבד, ועל אף שהצדדים לא הרחיבו על כך, ניתן להבין, בפרט על רקע שיבוץ פסיכיאטר בהרכב, כי כך הבינה הוועדה שעליה לעשות. אין עליה להרהר אחר קביעת חוסר שיתוף הפעולה של הוועדה הקודמת, אלא עליה לבחון האם ובאיזו מידה, נגרם הוא על ידי המצב הנפשי של התובעת. הוועדה התרשמה ישירות מהתובעת שהגיעה ישובה על כסא גלגלים ומלווה בבתה איילת וכשלה מביצוע הוראות בית הדין לעבודה. במקום לאבחן את ההיבט הנפשי וביחס למצב עובר לתאונה, היא התרשמה ממצב התובעת כפי שהובא לפניה וסיכמה : "זקוקה לסיוע מועט בכל מטלות היום יום כתוצאה מהעיוורון והשבר בקרסול ולא כתוצאה ממצבה הנפשי". על אף "סיוע מועט", סימנה הוועדה בסופו של דבר את הרובריקה הבאה בטופס: "תלוי בעזרה רבה מהזולת בביצוע רוב הפעולות היומיומיות ברוב שעות היממה מתאריך 1.6.03". בטופס אין מקום למילוי זמניות, או מועד לבדיקה מחודשת. זאת על אף תקנה 7 לתקנות הביטוח הלאומי [ביטוח נכות] [מתן שירותים מיוחדים] תשל"ט - 1978, לפיה רשאי המל"ל לאשר קצבת שר"ם לזמן מוגבל, בהינתן נסיבות העשויות להשפיע על הזכאות לקצבה או על שיעורה. למותר לציין כי בוועדה לא ישב אורטופד והוועדה לא קבעה, אף לא התיימרה לקבוע, איזה חלק מהתלות נובע מהעיוורון ואיזה נובע מהשבר בקרסול. 55. התובעת מצידה, לא התעניינה באותה עת בקצבת השר"ם שהחלה לקבל בעקבות קביעת הוועדה, אלא בקבלה רטרואקטיבית של אותה קצבה שנשללה ממנה בין השנים 2000 ל - 2003. ואכן היא נקטה בהליכים ובעררים לרבות בבית הדין לעבודה, עד אשר התכנסה, שוב, במצוות בית הדין, וועדה אחרונה ב - 16.1.07 , שהורכבה מפסיכיאטר, מרפאה בעיסוק ואחות, וקבעה באופן שהניח את דעתו של בית הדין - כי התובעת לא הייתה זכאית, גם לא עקב מצב נפשי, לקבלת קצבת שר"ם לתקופה שבין שנת 2000 ל - יוני 2003. 56. לענייננו, חשוב להדגיש את הקביעות הבאות של הוועדה: "על פי הממצאים שבתיק אושרה לה זכאות של 50% מ - 1.6.03 בגין השבר בקרסול אשר הגביל את תפקודה באותה תקופה. לפיכך בהתייחס לתקופה המדוברת 11/00 - 6/03 הוועדה מצאה שבניידות - עצמאית, הלבשה זקוקה לסיוע מועט, רחצה - זקוקה לסיוע מועט, אכילה - זקוקה לסיוע מועט, הפרשות - עצמאית, השגחה - אינה זקוקה להשגחה. לכן הוועדה דוחה את הערר מ - 11/00 - 6/03" [הדגשה שלי, י.ה.]. מהי "אותה תקופה"? מתי מסתיימת היא? - לא פורט. כיצד מתיישב "סיכום" זה עם קביעת וועדת העררים מ - 25.8.03 המייחסת תלות בזולת הן בגין העיוורון והן בגין השבר, לכאורה ללא הגבלת זמן - לא הוסבר. 57. מכל האמור עולים הדברים הבאים: התובעת נמצאה על ידי אחות מעריכה כחסרת שיתוף פעולה עוד בשנת 2000. 58. לאחר מכן ובכלל, לא בוצעה הערכת תלות נוספת. כמו כן לא נבחן מצבה הנפשי בוועדה של 25.8.03. וועדה זו התייחסה הן לעיוורונה והן למצבה האורטופדי מיד לאחר התאונה, מבלי להבחין ולייחס את מידת התלות של התובעת בכל אחד מהגורמים הללו. בוועדה אף לא ישב אורטופד. על אף שהוועדה קבעה כי מידת התלות היא של "סיוע מועט", היא רשמה בסוף הטופס כי התובעת זקוקה לעזרה רבה, למרבית הפעולות ולמרבית שעות היום. ככל שהתיימרה הוועדה לייחס את התלות הזו למצב אורטופדי, שהיה אז נזיל [שכן התובעת הייתה רתוקה לכיסא גלגלים, כחודשיים וחצי לאחר התאונה], היא לא קצבה מועד לבדיקה מחודשת או לזמניות. 59. דווקא הוועדה המאוחרת מיום 16.1.07, התייחסה אל קביעות הוועדה מ - 25.8.03 כאל קביעות זמניות ומכל מקום התבטאה "באותה תקופה". וועדה זו לא הגדירה מתי הסתיימה "אותה תקופה" . 60. לסיכום - אין בפניי קביעה כלשהי לא של אחות מעריכה ולא של רופא, של מידת ההיזקקות של התובעת לקצבת שר"ם עקב השבר בקרסול, ביחס למידת ההיזקקות שלה לקצבה עקב עיוורונה. מעבר לכך, אין בפניי קביעה כלשהי של אלו, לגבי משך תקופת ההיזקקות לקצבה עקב השבר בקרסול. לאחר וועדה אחרונה זו, המשיך וממשיך המל"ל לשלם לתובעת קצבת שר"ם, כאשר ממסקנות הוועדה עולה כי תקופת היזקקות כלשהי, עקב השבר בקרסול, הסתיימה במועד לא ידוע. 61. בכל הכבוד למל"ל, לטיעוניו ולפסיקה הרבה שצירף, איני רואה כיצד מבסס הוא קשר סיבתי בין קצבת השר"ם לבין השבר בקרסול שנגרם לתובעת בתאונה. בנסיבות אלה ומאחר והמבטחת אינה הופכת ל"מעין מוסד לביטוח לאומי" כהגדרת השופט ריבלין, היה על המל"ל להיכבד ולהוכיח את טיעוניו באמצעות חוות דעת מומחה. מאחר שלא עשה כן, דין תביעתו להידחות ולו מטעם זה. מועד תחילת התשלום של קצבת שר"ם לאחר התאונה - האם אינדיקציה מכרעת לקשר הסיבתי? 62. הצדדים הציפו את בית המשפט בפסיקה. לטעמי, העולה מהפסיקה הזו, כי יש לבחון כל מקרה לגופו. סמיכות הזמנים הינהלכל היותר ראיה נסיבתית. ככזו, נבחן משקלה בהקשר חומר הראיות הכולל, לרבות ראיות נסיבתיות אחרות. לעיתים, סמיכות הזמנים מצביעה על קשר סיבתי, זאת כאשר מתיעוד רפואי ונסיבות הפגיעה בתאונה עולה רקע ברור ובלעדי הקושר סיבתית את היזקקות הניזוק ואת תלותו בתאונה ובפגיעותיה ובהיעדר מצב קודם [ראו למשל השופט ר. וינוגרד בת.א. 1593/05 [של - ירושלים], המל"ל נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, השופטת ערקובי בת.א. [של - תל אביב] 17204/06 המל"ל נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, מתוך מאגר נבו ועוד]. ולעיתים, אין די בסמיכות הזמנים, לאור ראיות ואינדיקציות נסיבתיות הפוכות או מאתגרות, בפרט לעניין פגימה או זכאות קודמת לקצבה [ראו למשל הרכב השופטת בן עמי בע"א [מח - ירושלים] 11316/07, אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' המל"ל, השופט בר - עם בת.א. [של - ירושלים] המל"ל נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, מתוך מאגר נבו ועוד]. 63. בעניין שלפניי, אין לסמיכות הזמנים משקל מכריע, יתר על כן, היא כשלעצמה מעוררת תמיהות. התובעת הייתה זכאית עקב עיוורונה לקצבת שר"ם שנים לפני התאונה. הקצבה נשללה עקב "חוסר שיתוף פעולה" אך העיוורון בעינו נותר. הופעתה לפני הוועדה מ - 25.8.03, כחודשיים וחצי לאחר התאונה וכשהיא רתוקה לכיסא גלגלים, לא נועדה מלכתחילה על מנת לקבוע לה זכאות עקב השבר בקרסול תוצאת התאונה, אלא נועדה לספק את דרישת בית הדין לעבודה, שעניינה המרכזי נעוץ בשלילת הקצבה שהוענקה עקב העיוורון. ההופעה הזו לפני הוועדה "הניבה" זכאות לקצבה, אך זאת גם עקב העיוורון. על אף שמצבה האורטופדי אותה עת היה נזיל, לא ראה הפסיכיאטר בוועדה להגביל את זכאותה, ככל שנקבעה עקב המצב האורטופדי. על כך עמדה גם הוועדה המאוחרת מיום 16.1.07. אין בידיי לקבוע כי סמיכות הזמנים כאן, מהווה אינדיקציה ברורה למתן הקצבה עקב התאונה. השתק התובעת לאור פסיקת בית הדין לעבודה 64. טענה זו של המל"ל מוטעית מן היסוד. מבלי להידרש ליתר יסודות "מעשה בית דין", הרי תנאי חיוני הוא כי פסק הדין המשתיק, יקבע ממצא בפלוגתא שהועמדה להכרעתו ונדרשה לצורך התוצאה הסופית של פסק דין. פלוגתא זו בה הכריע בית הדין ב - 30.3.08 היא - שאלת זכאותה של התובעת לקצבת שר"ם עקב מצב נפשי בתקופה שקדמה לתאונה, בין שנת 2000 ל - 2003 [למעשה, ל - 2002 שאז הגישה התובעת את תביעתה המחודשת לקצבת שר"ם]. בית הדין לא הכריע ולא נדרש להכריע, בשאלה ביסוד התביעה שלפניי, היא שאלת הקשר הסיבתי בין קצבת השר"ם המשתלמת לתובעת מאז 1.6.03 לבין השבר בקרסול שנגרם בתאונה. 65. אשר לטענת המל"ל בעניין השתק שיפוטי: השתק כזה חל כאשר תובע מנסה לטעון בהליך משפטי מאוחר, טענות הסותרות את טענותיו שהתקבלו בהליך שיפוטי קודם, אף אם בסופו של יום לא זכה במשפט [השופט גרוניס ברע"א 4224/04, בית ששון בע"מ נ' שיכון והשקעות בע"מ, מתוך מאגר נבו]. התובעת כאן אינה טוענת טענה הסותרת את טענותיה בבית הדין לעבודה. גם כאן וגם שם טענה כל העת, כי זכאית הינה לקצבת שר"ם עקב העיוורון, בכל עת מאז נשללה הקצבה בשנת 2000. טענתה כאן, כי החל מ - 1.6.03, משולמת לה הקצבה עקב העיוורון ולא עקב השבר בקרסול, אינה סותרת טענה כלשהי שלה בבית הדין, אדרבא, מתיישבת עם טענותיה שם. טענת המל"ל נדחית ולא היה מקום להעלותה מלכתחילה. השבה חלקית למל"ל [וניכוי חלקי מהפיצוי לתובעת] של קצבת שר"ם לתקופה מוגבלת 66. וכאן הגענו אל התחנה האחרונה בדרכנו. המל"ל מזמין את בית המשפט להכיר בכל זאת בחלק מקצבת השר"ם כקצבה ששולמה עקב השבר בקרסול. על אף שהמל"ל התנכר משפטית לקביעות המומחה פרופ' סודרי, אין לו למעשה ברירה אלא להישען עליהן, לפחות בקביעת תקופת הזכאות המסתברת, היא תקופת ריתוקה של התובעת לכסא גלגלים מיום התאונה, 13.6.03 ועד כולל 31.10.03. 67. הייתי נכונה להכיר בתקופה זו כשלעצמה ולאור הלכת פרלה עמר המעדיפה את קביעת מומחי בית המשפט על קביעות מומחי המל"ל, מקום בו לא ייחדו מומחי המל"ל את הגמלה למעשה העוולה [לענייננו, לתאונה]. אלא שמעשי המל"ל והתנהלותו, מונעים ממני לעשות כן. אין ספק כי התובעת נזקקה בתקופה זו לעזרת זולת מוגברת. עזרה הושטה לה על ידי בתה איילת והעוזרת בשכר ילנה. המל"ל המשיך לשלם לתובעת קצבת שר"ם עד עצם היום הזה, כאשר חלפה זה מכבר תקופת ההיזקקות המוגברת עקב התאונה. המל"ל שילם לתובעת גם בעבר, עד שנשללה זכאותה, קצבת שר"ם עקב העיוורון. התנהלות הוועדות מטעמו, אינה שוללת כלל ועיקר, כי קצבת השר"ם מאז 2003 ועד היום ועד בכלל, משולמת עקב העיוורון. יתר על כן, הוועדה מ - 25.8.03 קבעה כי הקצבה משולמת גם עקב העיוורון. כיצד יקבע בית המשפט מהו חלק הקצבה ששולם, אם בכלל שולם, עקב השבר בקרסול? האם נכון וראוי לקבוע זאת על דרך האומדן? מהם הכלים הרציונאליים העומדים לרשות בית המשפט לעריכת אומדן כזה? המל"ל לא פירט ולא פירש. לאור אלה, איני רואה דרך וצורך להיחלץ לעזרת המל"ל ולקבוע על דרך אומדן ערטילאי, את "חלקו" של השבר בקרסול בקצבת השר"ם. סוף דבר תביעת השיבוב של המל"ל נדחית. המל"ל ישלם לתובעת ולנתבעים שכ"ט עו"ד והוצאות בסכום כולל של 8,000 ₪ + מע"מ [לכל אחת מהקבוצות]. תביעת התובעת מתקבלת: הנתבעים באמצעות המבטחת ישלמו לתובעת סכום של 140,961 ₪ וכן שכ"ט בשיעור של 13% ואגרת משפט. כל הסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. ניתן היום, ז' אדר תשע"ב, 01 מרץ 2012, בהעדר הצדדים. שירותים מיוחדיםערר