ניכוי עלות קורס מהמשכורת לפנינו תביעת התובע להשבת תשלום בגין עלות קורס שנוכה משכרו האחרון, דמי חגים, פדיון חופשה, פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה והפרשים בגין דמי נסיעות. הנתבעת הגישה נגד התובע תביעה נגדית לתשלום יתרת תשלום עלות קורס ויום רענון וכן להשבת תשלומי דמי הבראה ודמי חופשה ששולמו לתובע, לטענתה, ביתר. העובדות הנתבעת, חברה פרטית המספקת שירותי שמירה ואבטחה, העסיקה את התובע כעובד שעתי באבטחת מוסדות חינוך בירושלים החל מיום 25.10.09 ועד ליום 30.6.10. ביום 19.10.09 נחתם בין הצדדים "חוזה העסקה אישי- למאבטחים במוסד"ח" (נספח א' לכתב ההגנה, ולהלן: "הסכם העבודה"). בהסכם נקבעה התחייבות של התובע לעבוד תקופה של עשרה חודשים (להלן: "תקופת ההתחייבות"). בהתאם להוראות הסכם העבודה נדרש התובע לעבור קורס של מאבטחי מוסדות חינוך (להלן: "הקורס" או "ההשתלמות המקצועית") וכן להשתתף בימי רענון כל שישה חודשים, לצורך ביצוע עבודתו אצל הנתבעת. הוראות הסכם העבודה קבעו כי עלויות הקורס וימי הרענון יהיו על חשבונו של התובע, כי הנתבעת תממן את עלות הכשרת התובע ועלות זו תיחשב כהלוואה וכי אם יחסי העבודה בין הצדדים יסתיימו (בהתפטרות או בפיטורים) לפני תום מועד תקופת ההתחייבות יחויב התובע לשלם לנתבעת את החזר עלות הקורס וימי הרענון שעבר. כן נקבע בהסכם כי אם התובע ישלים את תקופת ההתחייבות לשביעות רצון הנתבעת, יוענק לו מענק חד פעמי בגובה עלות הקורס וימי הרענון (למעט במקרה שבו נכשל בקורס), והנתבעת תשלם עבורו את ימי הרענון הבאים, למעט אלה הנדרשים עקב אי עמידה בבחינות- סעיפים 7 -8 לנספח א' להסכם העבודה). בנספח א' להסכם העבודה פורטה בטבלה רשימת מצבים שבגינם יחויב התובע ב"פיצויים מוסכמים", ביניהם: איחורים, היעדרויות, נטישת עמדה, הפרת הוראות בטיחות וכן רשימת מצבים שהוגדרו כמצבים של "רשלנות" (כגון: אי ביצוע סריקות, אי מילוי טופס נכנסים/יוצאים, הופעה מרושלת, מחסנית פגומה/חוסר בכדורים, נשק לא תקין, מלוכלך או חלוד, חוסר ערנות, שינה בזמן העבודה, אי קיום הוראות קב"ט, דיווח לא אמין, הימצאות ללא נשק, שער לא נעול ועוד). בסעיף 4 לנספח א' להסכם העבודה נקבע כי ימי הקורס והרענון אינם נחשבים לתקופת עבודה ואינם נכללים במניין עשרה החודשים להם התחייב התובע לעבודה. להסכם העבודה צורף כנספח ב' מסמך הנושא כותרת "חוזה הלוואה" הקובע כי הנתבעת מעמידה לרשות התובע הלוואה לצורך מימון קורס ההדרכה ו/או ההשתלמויות. סעיף 3 לחוזה ההלוואה קובע כי: "3. להבטחת החזר ההלוואה יפקיד העובד בידי הקבלן שטר חוב לא סחיר/ צ'ק בטחון לפקודת הקבלן בלבד על סך 4,600 ₪ בחתימתו." שטר חוב על סך 4,600 ₪ חתום על ידי התובע (ללא ציון תאריך או שמה של הנתבעת) צורף כנספח א' לכתב התביעה שכנגד. סעיף 7 לנספח ב' להסכם העבודה מפרט את הסכומים שניתנו לעובד כהלוואה, כשבצד כל סכום מופיעה חתימתו של התובע: "7. פירוט הסכומים שניתנו לעובד כהלוואה. הסכום 700 ₪ למאבטח נכון ליום 1/7/09 עבור כרטיס רישיון נשק. הסכום 3500 ₪ למאבטח נכון ליום 1/7/09 עבור קורס הכשרה. הסכום 400 ₪ למאבטח נכון ליום 1/7/09 עבור יום רענון/ השתלמות נוסף." התובע עבר קורס מאבטחים בין התאריכים 1.11.09- 6.11.09. הנתבעת הנפיקה לתובע תלושי שכר המפרטים, בין היתר, תשלומים חודשיים משתנים של "הבראה" ו"חופשה" וכן "משכורת", וקיימת מחלוקת בין הצדדים לעניין גובה שכר היסוד השעתי המוסכם בין הצדדים. לטענת התובע גובה שכר היסוד השעתי המוסכם עמד על 23 ₪ אך הנתבעת פיצלה את שכרו בניגוד למוסכם וכללה בסך 23 ₪ לשעה גם תשלומים בגין הבראה וחופשה. לטענת הנתבעת, שכר היסוד של התובע עמד על 21.2 ₪ לשעה והתשלומים החודשיים בגין "הבראה" ו"חופשה" שולמו לתובע בנוסף לשכרו היסוד. אין מחלוקת כי חוזה העבודה לא פירט את שכר היסוד השעתי של התובע, על אף שקיימת רובריקה מיוחדת לצורך כך (בסעיף 5 א' להסכם העבודה). התובע הודיע לנתבעת על התפטרותו החל מיום 1.7.10 (נספח ה' לכתב ההגנה). הנתבעת ניכתה לתובע את שכרו האחרון בסך 3,514 ₪ מתלוש 06/10 בגין "החזר הלוואה". אין מחלוקת כי מדובר בקיזוז עבור עלות הקורס שעבר התובע בתחילת עבודתו, בשל אי השלמת תקופת עבודה של עשרה חודשים לה התחייב התובע בחוזה העבודה. התביעה הנגדית למען הנוחות נתייחס בפסק דיננו לתובעת שכנגד כ"נתבעת" ולנתבע שכנגד כ"תובע" כמפורט לעיל. לטענת הנתבעת, במועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים, נותר התובע חייב לה סך של 1,517 ₪ בגין הפרשי עלויות הקורס ויום הרענון שעבר התובע בסך 5,031 ₪ (5,031- 3514 ₪ =1,517 ₪). כן טוענת הנתבעת כי על התובע להשיב לה את כל התשלומים החודשיים ששילמה לו בגין דמי הבראה, שכן התובע לא השלים תקופת עבודה בת שנה. עוד מוסיפה הנתבעת כי יש לחייב את התובע בסך של 108 ₪ בגין 0.9 ימי חופשה שנותר חייב לה במועד סיום העבודה. טענות ההגנה בתביעה שכנגד יצוין כי בכתב ההגנה נרשם בסעיף 1 שם של עובד אחר, אך העובדות שפורטו מתייחסות לתובע וכן כותרת כתב ההגנה נשאה את פרטיו האישיים של התובע (שם ותעודת זהות) ועל כן אנו מניחים, בהעדר כל בקשה מתאימה לתיקון כתב ההגנה)) כי מדובר בטעות דפוס בלבד. התובע טען כי הוא התפטר מעבודתו אצל הנתבעת בשל כך שלא שולמו לו מלוא זכויותיו כמפורט בכתב התביעה (כגון: הפרשות לפנסיה). לטענת התובע התשלומים ששילמה לו הנתבעת בגין "הבראה" ו"חופשה" הנם חלק אינטגראלי משכר היסוד שלו ועל כן הנתבעת אינה זכאית להשבתם. מעבר לכך, תשלום "פדיון חופשה" בעת קיום יחסי עבודה אינו יכול לבוא במקום חופשה בעין והוא לא יובא בחשבון בעת סיום יחסי העבודה לעניין התשלומים שחייב בהם המעביד בגין "פדיון חופשה". לנתבעת לא נגרם כל נזק מהתפטרותו של התובע שכן במוסדות חינוך בהם הוצב התובע לעבודתו ממילא מתחילה חופשת הקיץ ביום 1.7.10, כך שאפילו היה נותר בעבודתו ממילא לא היתה לו עבודה, ואף עובדים אחרים של הנתבעת הוכרחו לצאת לחופשה בתקופה האמורה. גם אם נקבל את טענת הנתבעת בדבר הזכות לחייב את התובע בגין עלות קורס ההכשרה, הרי שיש לנכות, לכל היותר, את החלק היחסי מגובה עלות ההכשרה -20% -בגין התקופה שבה לא עבד (חודשיים) ואין לחייב את התובע במלוא עלות הקורס (100%). המחלוקות להלן המחלוקות הטעונות הכרעה בהליך זה: המחלוקת העיקרית בין הצדדים הנה בשאלה, אם הנתבעת היתה רשאית לנכות משכרו האחרון של התובע את עלות קורס המאבטחים אותו עבר בתחילת עבודתו, בהתחשב בכך שלא השלים את תקופת ההתחייבות לעבודה, כמפורט בהסכם העבודה עליו חתם התובע, אם לאו? בכפוף לכך, האם נותר התובע חייב לנתבעת תשלומים כלשהם בגין עלות הקורס ו/או יום רענון שעבר בחודש 05/10, כטענתה, ובאיזה שיעור? בתוך כך, האם יש לחייב את התובע בשיעור 20% מעלות הקורס עבור התקופה היחסית שבה לא עבד. האם התובע זכאי לדמי חגים, ובאיזה שיעור? האם התובע זכאי לפדיון חופשה, ובאיזה שיעור? בתוך כך, האם נכונה טענת הנתבעת לפיה, בתום תקופת העבודה התובע נותר חייב לה סך של 108 ₪ בגין 0.9 ימי חופשה, אם לאו? האם התובע זכאי לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה, ובאיזה שיעור? האם התובע זכאי להפרשים בגין דמי נסיעות, ובאיזה שיעור? האם הנתבעת זכאית להשבת תשלומים ששילמה, לטענתה, ביתר לתובע בגין "הבראה", ובאיזה שיעור? דיון והכרעה חיוב התובע בעלות קורס מאבטחים להלן נסקור את ההוראות הרלוונטיות שבחוזה העבודה המחייבות את התובע בתשלום עלות ההכשרה המקצועית במצב של סיום יחסי עבודה לפני השלמת תקופת ההתחייבות בת עשרה חודשים. לאחר מכן נבחן את חוקיותן ונפקותן המשפטית. הכרעה בשאלה זו תשליך על תביעתה הנגדית של הנתבעת לחיוב התובע בהפרשי עלויות ההכשרה המקצועית ויום הירי שעבר בחודש מאי 2010. כמבואר לעיל, התובע חתם על הסכם עבודה לתקופה קצובה של עשרה חודשים שהנה גם תקופת ההתחייבות שלו לעבודה (והוגדרה גם כ"תקופת ניסיון") ולכך שבמקרה של סיום יחסי העבודה (התפטרות או פיטורים) לפני השלמת תקופת ההתחייבות, ישא התובע בעלויות הקורס ויום הרענון ששולמו על ידי הנתבעת כהחזר הלוואת עובד. סעיף 4 להסכם העבודה קובע : "4. ההסכם הינו לתקופה קצובה שהינה תקופת ניסיון ושלא תעלה על 10 חודשים אך הקבלן יכול להאריך תקופה זו, ובכפוף לאמור בנספח לחוזה זה. עם זאת העובד מתחייב שלא להתפטר/ לגרום לפיטורין ב-10 חודשים הראשונים לעבודתו. היה ועשה זאת יחזיר ו/או ישלם העובד לקבלן, בנוסף לכל סכום האמור להסכם זה מבלי לגרוע מכל סעד העומד לקבלן עפ"י דין, את עלות הכשרתו, עלות כרטיס הנשק, עלות הביגוד שניתן לו כאמור בנספח שמצורף לחוזה זה בתוספת הוצאות קליטתו ופיצויי מוסכם בסך 200 ₪ והכל צמוד למדד מיום חתימת הסכם זה. העובד מצהיר בזאת כי הוא מייפה את הקבלן לנכות את חובותיו לו על פי הנאמר בחוזה זה בלבד מכל יתרה העומדת לזכותו באותה עת כקבלן." סעיף 7ג. לנספח א' להסכם העבודה קובע כי הנתבעת מכשירה את התובע לתפקידו באמצעות קורס והשתלמות שישולמו עבורו על ידי החברה כהלוואה לעובד: "7. כמתחייב מן הדין ולפי נוהלי המשטרה: העובד יהיה חייב לעבור קורס הדרכה על חשבונו לפני תחילת עבודתו כאמור בחוזה המסגרת. העובד יהיה חייב גם לעבור השתלמויות כאמור בסעיף האמור ההשתלמויות תהיה על חשבון העובד. העובד מצהיר ומאשר, כי הנו מודע לעובדה שהחברה מכשירה את העובד לתפקידו בחברה באמצעות קורס והשתלמות שיערכו על חשבון החברה כהלוואה לעובד. עלות ההכשרה מוערכת בסכום המוסכם על הצדדים בסך 3,500 ₪ ועלות ההשתלמות מוערכת בסכום של 400 ₪, ועלות כרטיס הנשק הוא 700 ₪, ומוסכם בין הצדדים כי במידה והעובד מתפטר מעבודתו, או גורם לפיטוריו, לפני תום 10 חודשים מיום תחילת עבודתו יהא חייב בתשלום עלות ההכשרה וההשתלמויות ועלות הנשק בנוסף לפיצוי קבוע מראש בסך 200 ₪ כשסכום זה צמוד למדד המחירים לצרכן הידוע ביום חתימת הסכם זה. ...". להסכם העבודה צורף כנספח ב' מסמך הנושא כותרת "חוזה הלוואה" בו נקבע כי הנתבעת מעמידה לרשות התובע הלוואה לצורך מימון קורס ההדרכה ו/או ההשתלמויות. סעיף 3 לחוזה ההלוואה קובע כי: "3. להבטחת החזר ההלוואה יפקיד העובד בידי הקבלן שטר חוב לא סחיר/ צ'ק בטחון לפקודת הקבלן בלבד על סך 4,600 ₪ בחתימתו." שטר חוב על סך 4,600 ₪ חתום על ידי התובע ללא ציון תאריך או שמה של הנתבעת צורף כנספח א' לכתב התביעה שכנגד. סעיף 7 לנספח ב' להסכם העבודה מפרט את הסכומים שניתנו לעובד כהלוואה, כשבצד כל סכום מופיעה חתימתו של התובע: "7. פירוט הסכומים שניתנו לעובד כהלוואה. הסכום 700 ₪ למאבטח נכון ליום 1/7/09 עבור כרטיס רישיון נשק. הסכום 3500 ₪ למאבטח נכון ליום 1/7/09 עבור קורס הכשרה. הסכום 400 ₪ למאבטח נכון ליום 1/7/09 עבור יום רענון/ השתלמות נוסף." לאחר שסקרנו את ההוראות הרלוונטיות שבהסכם העבודה המחייבות את התובע לשלם לנתבעת את עלות קורס ההשתלמות המקצועית שעבר בתחילת עבודתו וימי הרענון במקרה של הפסקת יחסי העבודה לפני השתלמת תקופת עבודה בת עשרה חודשים, נעבור לשאלת חוקיותן ונפקותן המשפטית. נקדים ונאמר כי הוראות הסכם העבודה המחייבות את התובע לשלם לנתבעת את עלויות קורס ההשתלמות המקצועית ויום הרענון חסרות תוקף, בהיותן סותרות את הוראות צו ההרחבה הענפי האוסרות על מעביד בענף השמירה לנכות סכומי כסף משכרו של העובד או לגבות מהעובד סכומי כסף בניגוד להוראות צו ההרחבה, ולפיכך הן חסרות תוקף לפי הוראות חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957. במה דברים אמורים? כידוע, סעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 קובע את הניכויים המותרים משכר עבודה: "25(א) לא ינוכו משכר עבודה אלא סכומים אלה: (1) סכום שחובה לנכותו, או שמותר לנכותו על פי חיקוק; … (6) חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעביד, בתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה; … (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), חדל עובד לעבוד אצל המעביד, רשאי המעביד לנכות משכרו האחרון של עובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות." מהוראות סעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר עולה כי כל חוב שהעובד התחייב כלפי המעביד ניתן לנכות בעת סיום יחסי העבודה. ואולם, הוראה זו חלה בכפוף לכך שקיים "חוב", ואילו קיומו של "חוב" מותנה בההתחייבות של העובד כלפי המעביד שאינה סותרת הוראות כל דין ו/או הסכם קיבוצי ו/או צו הרחבה החל על הצדדים. ביום 21.6.09 הרחיב שר התעשייה, המסחר והתעסוקה בהתאם לסמכותו לפי סעיף 25 לחוק הסכמים קיבוציים, השתי"ז-1957 (להלן: "חוק הסכמים קיבוציים") את תחולתן של הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי שמספרו 7041/2008 מיום 2.11.08, שבין הארגון הארצי של מפעלי השמירה והאבטחה בישראל לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה, האגף לאיגוד מקצועי, וקבע כי ההוראות המורחבות שבתוספת יחולו על כל העובדים והמעבידים בענף השמירה והאבטחה בישראל. בד בבד עם הוצאת צו ההרחבה הנ"ל הודיע שר התעשייה, המסחר והתעסוקה בהתאם לסעיף 31 לחוק הסכמים קיבוציים כי צו ההרחבה שפורסם ביום 25.9.1973 להסכם הקיבוצי הכללי בענף השמירה מיום 12.7.1972 ושמספרו 7019/72- בטל. הוראות סעיף 18 לצו ההרחבה הענפי מיום 21.6.09 אוסרות על המעביד בענף השמירה לנכות מהעובד סכומי כסף בגין השתתפותו בהשתלמות מקצועית ו/או רענון ו/או מטווח וכל הכרוך בהם. הוראות צו ההרחבה הענפי קובעות כי השתתפות העובד בהשתלמות מקצועית ו/או מטווח ו/או רענון ייחשבו כתקופת עבודה לכל דבר ועניין (בניגוד לקבוע בהסכם העבודה עליו חתם התובע כמצוטט לעיל), וכי העובד זכאי לקבל בגינם שכר עבודה לרבות הוצאות נסיעה: "18. מטווחים, השתלמויות, רענון ירי השתתפות העובד במטווח ו/או בהשתלמות מקצועית ו/או ברענון ירי תהיה על חשבון המעסיק בלבד. המעסיק יישא בעלות המלאה של המטווח, הציוד עבור המטווח וכל הכרוך בו ו/או ההשתלמות ו/או רענון הירי ולא תנוכה השתתפות כלשהי של העובד. השתתפות העובד במטווח ו/או השתלמות ו/או רענון תחשב כתקופת עבודה לכל דבר. מאחר שהשתתפות העובד במטווח אורכת זמן קצר, מוסכם כי בגין השתתפות העובד במטווח ישלם לו המעסיק שכר עבודה בגין שעת עבודה אחת, בתוספת הוצאות נסיעה. השתתפות העובד במטווח ו/או השתלמות מקצועית ו/או רענון ירי תחשב כשעת עבודה לכל דבר ועניין וישולם לעובד שכר מלא בהתאם להוראות צו זה, בתוספת התוספות המפורטות בצו ובכלל זה הוצאות נסיעה." אנו סבורים כי קורס המאבטחים בו השתתף התובע בין התאריכים 1.11.09- 6.11.09 הנו בגדר "השתלמות מקצועית" כאמור בהוראת סעיף 18.1 לצו ההרחבה שחובת תשלומה חל על המעביד בלבד ולא ניתן לנכות מהעובד השתתפות כלשהי עבורה. יתר על כן, הוראות הסכם העבודה הקובעות כי קורס המאבטחים אותו עבר התובע, לרבות יום הרענון (המוגדר כ"השתלמות" בסעיף 7ב' לנספח א' להסכם העבודה לעיל, על אף שאין מחלוקת כי מדובר ביום רענון) הנם "על חשבון העובד" וכי החברה "מכשירה את העובד באמצעות קורס והשתלמות שיערכו על חשבון החברה כהלוואה לעובד" (סעיף 7ג' לנספח א' להסכם העבודה לעיל) הנן חסרות תוקף בהיותן פוגעות בזכויות התובע לפי צו ההרחבה. הוראות צו ההרחבה הענפי קובעות באופן מפורש אילו ניכויים מותרים מהעובד. כך למשל, הוראת סעיף 19 העוסקת בנשק, אוסרת על המעביד לנכות משכרו של העובד כל תשלום בגין הנשק או הביטוח או רישיון הנשק או האגרה. החריג לכך הוא, לעניין אגרת רישיון הנשק, במידה ולעובד קיים רישיון נשק אישי על שמו, וגם אז הניכוי המותר מותנה בתנאים מסוימים (שיעור הניכוי לא יעלה על 50% מהאגרה, וככל שהעובד לא השלים שנת עבודה מלאה יחזיר לו המעסיק את החלק היחסי של התשלום שגבה ממנו עבור התקופה בה לא עבד ובגינה שולמה האגרה): "19. נשק 19.1 המעסיק לא יגבה מהעובד ולא ינכה משכרו שום תשלום בגין הנשק ו/או ביטוח ו/או רשיון ו/או אגרה למעט האמור בסעיף 19.2 להלן. 19.2 המעסיק יהיה רשאי לגבות מהעובד תשלום בשיעור שאינו עולה על 50% מאגרת רשיון הנשק, ככל שקיים לעובד רשיון נשק אישי על שמו. עם זאת, במקרה שהעובד יסיים את עבודתו אצל המעסיק, מכל סיבה שהיא, ובמידה והעובד לא השלים שנת עבודה מלאה, יחזיר לו המעסיק את החלק היחסי של התשלום שנגבה מהעובד כאמור בסעיף זה, לתקופה בה לא עבד ואשר בגינה שטלמה אגרת רשיון הנשק." הוראת סעיף 30 לצו ההרחבה מוסיפה וקובעת מפורשות כי חל על המעביד איסור לנכות משכרו של העובד כל סכום כסף "בשום תנאי, אלא בכפוף להוראות צו זה": "30. איסור על הטלת קנסות ועונשים המעסיק אינו רשאי לקנוס את העובד ו/או לנכות סכומי כסף משכרו של העובד ו/או לגבות מהעובד סכומי כסף בשום תנאי, אלא בכפוף להוראות צו זה." הנתבעת החתימה את התובע על הסכם עבודה שכלל הוראות לפיהן הנתבעת רשאית לגבות מהתובע "קנסות" וכן עלויות קורס ההשתלמות המקצועית וימי רענון. ההסכם קבע כי תקופת ההשתלמות המקצועית וימי הרענון לא ייחשבו כתקופת עבודה, וכי תקופת העבודה הנה לתקופה קצובה של עשרה חודשים, הוראה המאפשרת לנתבעת לחמוק מתשלום פיצויי פיטורים לאחר תקופת עבודה של שנה, במקרה של פיטורים. התובע העיד כי התפטר מעבודתו אצל הנתבעת לאחר שהוטל עליו קנס ובשים לב לכך כי בחופשת הקיץ במוסדות חינוך (החל מיום 1.7.- 1.9) אין עבודה. התובע העיד כי הוא פנה אל המפקח שלו בדרישה לבירור החוסר (בסך 100 ₪) בשכר חודש 05/10 ונמסר לו כי מדובר בקנס. התובע העיד כי המפקח מסר לו לפנות לנתבעת באמצעות פקס וכך הוא עשה. לאחר שהתובע בירר מול מפקח מוסדות חינוך בעירייה מדוע חויב בקנס, הוברר לו כי הנתבעת אינה רשאית לקנוס אותו, שכן הקנסות שהעירייה מטילה הן על החברה ולא על העובד (עמוד 2, שורות 2-3, 5-8, 22-26). התובע העיד כי לא היתה היענות מצד החברה לפניותיו בעניין זה: "אני שולח פקסים, אין קול ואין עונה" (עמוד 2, שורה 3), וכי "אני כבר ויתרתי על ה-100 ₪ האלה ואני דורש את החלק הארי, מה שמגיע לי" (עמוד 2, שורות 22-23). אמנם, במכתב ההתפטרות של התובע לא פורט עניין הקנס או העובדה שאין בתקופת הקיץ עבודה עבורו במוסדות חינוך, ואולם עדותו של התובע לעניין זה היתה מקובלת עלינו והיא מתיישבת עם תלוש שכר חודש מאי 2010 ועם מכתבו מיום 10.6.10 לנתבעת לקבלת הפרשי שכר וכן עם דו"ח פירוט השעות של חודש 05/10 שצורפו לסיכומיו (התובע התלונן במכתבו על כך ששולמו לו בגין 107.5 שעות במקום 113.25 שעות). מעבר לכך, הנתבעת פעלה בחוסר תום לב בכך שהחתימה את התובע על הסכם העבודה לאחר שיצרה בפניו מצג שווא והטעתה אותו לחשוב כי הוראות הסכם העבודה המחייבות אותו לעבור קורס הכשרה מקצועית וימי רענון על חשבונו (ולצורך כך נקבע בהסכם העבודה כי הנתבעת מעמידה לרשותו הלוואה שתכסה עלויות אלה) הנן הוראות חוקיות המתחייבות מן "הדין". כך למשל, ברישא של סעיף 7 לנספח א' להסכם העבודה נרשם כי ההוראות המפורטות בהמשך הנן "כמתחייב מן הדין ולפי נוהלי המשטרה" (כמצוטט לעיל), על אף שהן סותרות את הוראות צו ההרחבה הענפי כאמור. בכך הנתבעת פעלה בניגוד להוראת סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) המחייבת צד לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת בשלב המשא ומתן לכריתתו של חוזה: "12(א) במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב." הניכוי שבוצע על ידי הנתבעת של מלוא שכרו האחרון של התובע בחודש 06/10 (בסך 3,514 ₪) וכן תביעתה הנגדית לחייב את התובע בהפרשי עלות ההשתלמות המקצועית שעבר התובע בתחילת עבודתו וכן את יום הרענון שעבר בחודש 05/10, הוא שימוש בזכות הנובעת מחוזה בחוסר תום לב בניגוד לקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), הקובע: "39. בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה." התובע העיד בחקירתו הנגדית כי הוא סבר שהוא חותם על חוזה עבודה חוקי (עמוד 2, שורות 29-30): "זה לא קביל הדבר הזה. אני הבנתי שאני חותם על חוזה שהוא כפוף לחוק." בשים לב להטעיה המהותית של הנתבעת את התובע כאמור, הרי שממילא קמה לתובע הזכות לבטל את חוזה העבודה תוך זמן סביר מרגע היוודע ההטעיה (אין לנו אינדיקציה מה היה המועד המדויק) בשל ההטעיה כאמור בהוראת סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) הקובע: "15. מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן. מן המקובץ לעיל עולה כי אין תוקף להוראות הסכם העבודה המחייבות את התובע לשלם לנתבעת את עלות ההשתלמות המקצועית ויום הרענון שעבר התובע במסגרת עבודתו אצל הנתבעת, ועל כן התובע זכאי להשבת מלוא השכר שנוכה על ידי הנתבעת בחודש 06/10, בסך 3,514 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.7.10 ועד למועד התשלום בפועל. הזכויות שהוענקו לעובדים בענף השמירה בצו ההרחבה הענפי הנן זכויות קוגנטיות שלא ניתן להתנות עליהם בהסכם עבודה אישי, ועל כן אין כל נפקות משפטית לחתימת התובע על הסכם העבודה השולל ממנו זכויות אלה. החלטנו לבטל את הזכות לפיצויי הלנת שכר לפי סעיף 18 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, שכן שוכנענו בדבר קיומם של "חילוקי דעות בדבר עצם החוב" שמקורם בהוראות הסכם העבודה וב"זכות" הנתבעת לגבות את עלות גובה ההשתלמות המקצועית משכרו האחרון של התובע. המשמעות היא, שתביעתה הנגדית של הנתבעת להפרשי עלות ההשתלמות המקצועית ויום הרענון שעבר התובע- נדחית. בהכרעתנו דלעיל נתנו דעתנו לקושי שבו עשויות חברות אבטחה להימצא בעת השקעת סכום ראשוני לצורך הכשרת עובד והעניין הלגיטימי שיש להן לדרוש מן העובד התחייבות לעבוד תקופה מינימלית אשר תצדיק את אותה השקעה, וממילא את עניינן בקביעת סנקציה על הפרת התחייבות מעין זו. קושי זה אינו מצדיק סטייה מהוראות ההסכם הקיבוצי הענפי, בו הסכים הארגון הארצי של מפעלי השמירה והאבטחה כי חברות האבטחה תישאנה בעלוות השתלמויות מקצועיות של עובדי חברות האבטחה. ייתכן שבמקרה מתאים תעמוד עילת תביעה למעביד כנגד עובד שהפר ללא הצדקה התחייבות לתקופת שירות מינימלית, אך עילה כזו אינה יכולה לנבוע מ"חוב" שמקורו בתשלום עלות שעל פי ההסכם הקיבוצי הענפי חל על המעביד. התביעה לדמי חגים התובע עתר לתשלום בעד 7 ימי חג לפי חלקיות משרתו (70% משרה) בסך 801 ₪. לטענתו, הוראות צו ההרחבה הענפי מיטיבות עם עובדי השמירה שכן הן אינן מתנות את הזכאות לדמי חגים בעבודה סמוך לימי החג, ובכך שהן מעניקות להם זכאות ל-10 ימי חג במקום 9. לטענת הנתבעת צו ההרחבה הענפי קובע זכות ל-9 ימי חג בתנאי שהעובד לא נעדר סמוך ליום החג והחג לא חל בשבת, וזאת לאחר שלושה חודשי עבודה. לטענתה, התובע אינו זכאי לדמי חגים בשים לב לכך שעבד כמאבטח במוסדות חינוך בהם ממילא לא התקיימו לימודים סמוך לפני יום החג. מה גם, שהתובע לא פירט את ימי החג ומתי חלו, ומכל מקום מבדיקתה עולה כי בתקופת עבודתו חלו 4 ימי חג בלבד ולא 7 כפי שתובע. אמנם בצו ההרחבה הענפי מיום 31.12.72 נקבעה זכות העובדים ל-10 ימי חג מבלי שהותנתה זכותם באי היעדרות מהעבודה בימים הסמוכים לחג, תנאים המיטיבים עם העובדים בענף השמירה, בהשוואה לעובדים אחרים במשק ואולם, צו ההרחבה הענפי מיום 21.6.09 שחל על עניינו של התובע, ביטל את ההוראה המיטיבה הנ"ל וקבע כי לעובדים בענף השמירה זכאות לתשלום בגין 9 ימי חג, לאחר הוכחה כי העובד לא נעדר בימים הסמוכים לחג. כלומר צו ההרחבה המאוחר השווה את זכותם של העובדים בענף השמירה לעובדים אחרים במשק, לפיכך ההוראה המיטיבה שבצו הישן אינה חלה על התובע. איננו מקבלים את טענת הנתבעת לפיה אין התובע זכאי לדמי חגים בשים לב לכך שלא מתקיימים לימודים "בערבי החג ובימים שלאחר החג". קבלת טענת הנתבעת משמעותה כי כל עובדי האבטחה והשמירה המוצבים במוסדות חינוך אינם זכאים, באופן מפלה, לקבלת דמי חגים, על אף שהם נעדרו מעבודתם בהסכמת המעביד. בענף השמירה ההנחה היא כי ימי העבודה נקבעים בשיבוץ על ידי המעסיק ובהסכמתו, וזאת כל עוד לא הוכח אחרת (ע"ע 459/07 דוד יפה נ' ארי יוסי אבטחה ושירותים בע"מ ואח', ניתן ביום 8.12.09 (טרם פורסם), והאסמכתא המוזכרת שם). בענייננו, הנתבעת לא העלתה כל טענה לפיה התובע נעדר מהעבודה בסמוך לימי החג, ללא הסכמתה, ולפיכך התובע זכאי לדמי חגים. התובע החל את עבודתו אצל הנתבעת ביום 25.10.09, לכן הוא היה זכאי לדמי חגים עבור החגים שחלו לאחר שלושה חודשי עבודתו, כלומר לאחר יום 25.1.10. מבדיקתנו עולה כי בין תאריכים 25.1.10 -1.7.10 חלו החגים הבאים: חג פסח (2 ימים), יום העצמאות וחג השבועות. ימי חג אלו לא חלו בשבת ולפיכך זכאי התובע לתשלום בעד 4 ימי חג. מעיון בתלושי שכרו של התובע, עולה כי התובע עבד בהיקף שעות משתנה מידי חודש. היקף משרתו של התובע בממוצע היה בשיעור 62.55% (בחישוב היקף המשרה של התובע לקחנו בחשבון גם את שעות "יום האמון" שפורטו בתלושים, שכן מדובר ב"שעות עבודה" לכל דבר ועניין כאמור בצו ההרחבה). התובע העיד כי עבד בימים א'-ה' בין השעות 7:00-14:00, ולעיתים נתבקש לעבוד עוד שעה, כך שיום עבודה רגיל שלו עמד על 7 שעות בממוצע. כאמור, קיימת מחלוקת בין הצדדים לעניין שכר היסוד השעתי של התובע. לטענת התובע, שכרו השעתי עמד על סך של 23 ₪ והנתבעת פיצלה את שכרו בתלושי השכר ל"הבראה" ו"חופשה". לטענת הנתבעת, שכרו היסוד של התובע עמד על 21.2 ₪ בלבד, ובנוסף לכך שולמו לו דמי הבראה ודמי חופשה מידי חודש. במחלוקת שבין הצדדים בעניין זה עדיפה עלינו גרסתו של התובע לפיה שכרו השעתי עמד על 23 ₪, שכן מעיון בתלושי השכר עולה כי חיבור שכרו של התובע יחד עם רכיבי "הבראה" ו"חופשה" שהשתנו מידי חודש וחלוקתם במספר השעות החודשיות שעבד מתקבלת התוצאה 23. כך למשל בחודש 12/09 עבד התובע 126 שעות. השכר ששולם לתובע עמד על 2,671 ₪, בצירוף "הבראה" בסך 180, ו"חופשה" בסך 142, מתקבל סכום של 3,265 ₪ שחלוקתו למספר השעות (126) מתקבל הנתון 23 (שכר שעתי). כך עולה גם מיתר התלושים של התובע. מכתבו של התובע מיום 10.6.10 לנתבעת תומך בגרסתו של התובע לפיה שכרו השעתי המוסכם עמד על 23 ₪. כפי שעולה ממכתב זה התובע הלין על הפרשי שכר המגיעים לו בגין תשלום מופחת של שעות עבודה. במכתב האמור התובע חישב את השכר המגיע לו לפי תעריף שעתי בסך 23 ₪ ולא 21.2 ₪, כמצוין בתלושים. מעבר לכך, הנתבעת לא ציינה בהסכם העבודה מהו גובה שכרו השעתי של התובע, על אף שקיימת רובריקה מיוחדת לצורך כך, ולא קיימה את חובתה על פי צו ההרחבה הענפי (סעיף 8 לצו) לפרט בתלושי השכר את כל תוספות השכר המגיעות לתובע על פי צו ההרחבה (כגון "שכר היסוד" וכן "תוספת שכר מינימום ענפי" בנפרד, כמפורט בסעיף 9 לצו ההרחבה) ולא מסרה לתובע בחודש עבודתו הראשון טופס המפרט את כל תנאי עבודתו של התובע, על אף שלא "שכחה" לפרט באופן מפורט ויסודי את כל "התחייבויותיו" בחוזה העבודה. אפילו היינו מניחים לטובת הנתבעת כי סוכם בין הצדדים כי שכרו השעתי של התובע יכלול דמי הבראה ודמי חופשה, הרי שמעבר לכך שהוראת סעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 קובעת כי לא ניתן לכלול בשכר תשלום בגין דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה, הרי שלא מצאנו בחוזה העבודה כל הוראה מפורשת וחד משמעית לעניין זה ממנה היינו יכולים ללמוד על הסכמתו המפורשת של התובע לכך (דב"ע שן/7-1 אליקים הרי - אורינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ פד"ע כג' 45 - 47, 48; דב"ע 3-63/98 גלי בובליל - א.א.צ. שירותים משפטיים בע"מ פד"ע לב' 91). על יסוד האמור לעיל, אנו קובעים כי שכרו השעתי של התובע עמד על 23 ₪ לשעה. המשמעות הנובעת מאימוץ גרסתו של התובע לעניין זה היא דחית התביעה הנגדית של הנתבעת להשבת תשלומי "הבראה" ששולמו לטענתה "ביתר". וכך גם לעניין תביעתה הנגדית לחיוב התובע ב-108 ₪ שנותר חייב לה לטענתה בגין 0.9 ימי חופשה. בשים לב לקביעתנו לפיה שכרו היומי של התובע עמד על 161 ₪ (23 ₪ לשעה כפול 7 שעות), התובע זכאי לסך של 402.82 ₪ בגין דמי חגים (4 ימי חגX שכר עבודה יומי בסך 161 ₪= 644X 62.55% משרה= 402.82 ₪), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.7.10 ועד למועד התשלום בפועל. התביעה לפדיון חופשה משקבענו כי שכרו של התובע עמד על 23 ₪ ובשים לב להלכה הידועה לפיה לא ניתן לפדות דמי חופשה במהלך תקופת יחסי העבודה (ע"ע (ארצי) 1144/04 אברהם מרחיב - מוקד אמון סביון (1981) בע"מ, ניתן ביום 21.12.06), הרי שהתובע זכאי בסיום יחסי העבודה לתשלום בגין פדיון חופשה. בהתאם לתקופת עבודתו זכאי התובע ל-8 ימי חופשה, לפי שכר יומי בסך 161 ₪ X 62.55% משרה, ובסך הכל ל-805.64 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.7.10 ועד למועד התשלום בפועל. התביעה לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה התובע עתר לתשלום בסך של 1,178 ₪ בגין רכיב זה. לטענת הנתבעת, התובע אינו זכאי להפרשות לקרן פנסיה בשים לב לכך שהנו עובד "בתקופת ניסיון". בהתאם להוראות צו ההרחבה הענפי מיום 21.6.09 עובד יהא זכאי להפרשות המעביד לקרן פנסיה (בשיעור 6%) לאחר תקופת עבודה של שישה חודשים. בהתאם לכך, התובע זכאי להפרשות לפנסיה בגין שני חודשי עבודתו האחרונים בלבד. בגין שכר חודש 06/10 שעמד על 2,985.38 (לא הובאו בחשבון השכר הקובע תשלומים בגין נסיעות, והחזרי פקדון), היה זכאי התובע להפרשות בסך 179.12 ₪. בגין שכר חודש 05/10 שעמד על 2,481.69 ₪, היה זכאי התובע להפרשות בסך 148.90 ₪. בהתאם לכך הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה עבור שני חודשי עבודתו האחרונים בסך של 328 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.7.10 ועד למועד התשלום בפועל. התביעה להפרשים בגין דמי נסיעות התובע עתר לתשלום בסך 80 ₪ בגין רכיב זה. לטענתו הנתבעת לא שילמה לו החזר הוצאות דמי נסיעה "עד לתקרה הקבועה בחוק". מעיון בטבלה שצורפה לכתב התביעה, עולה כי התובע חישב את ההפרשים המגיעים לו לפי תעריף יומי בסך 12.4 ₪ במכפלת ימי העבודה שעבד כל חודש. הנתבעת טענה כי היא שילמה לתובע דמי נסיעות בהתאם להוצאותיו בפועל ולפי תעריף כרטיס "חופשי-חודשי" ולא על פי התקרה הקבועה בחוק, ובסכום כולל של 1,688.64 ₪. התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי הוצאות דמי נסיעתו לעבודה ובחזרה ממנה עמדו על 12.4 ₪ כל יום, ולפיכך התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את ההוצאות שהוציא בפועל בתקופת עבודתו (דב"ע נא/3-134 סולוצקי נ' י' מ' טוקטלי ובניו בע"מ, פד"ע כג, 293). סוף דבר התביעה מתקבלת חלקית. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: השבת ניכוי בגין עלות קורס השתלמות מקצועית בסך 3,514 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.7.10 ועד למועד התשלום בפועל. דמי חגים בסך 402.82 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.7.10 ועד למועד התשלום בפועל. פדיון חופשה בסך 805.64 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.7.10 ועד למועד התשלום בפועל. פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה בסך 328 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.7.10 ועד למועד התשלום בפועל. הנתבעת תשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪. הערעור על פסק דין זה הנו ברשות. בקשת רשות ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 15 יום מיום המצאת פסק הדין לצדדים. משכורת