לפני שתי תביעות שאוחדו, לפיצוי בנזיקין בגין עוולה של כליאת שווא במקום משמורת לשוהים בלתי חוקיים. התביעה הוגשה על ידי יעקב ניקולאי (ת.א. 36097/07) ואיפטימה פלורין (ת.א. 37273/07) (להלן:"ניקולאי" ו"איפטימה" בהתאמה וביחד: "התובעים") על פי פקודת הנזיקין באחריות נזיקית ברשלנות מכוח סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") ועל פי סעיף 26 לפקודת הנזיקין בגין כליאת שווא נגד מדינת ישראל (להלן: "המדינה"), נגד חברת י. בלס חברה לבניין ונכסים בע"מ (להלן: "חברת בלס"), נגד חברת י. שומרוני בע"מ (להלן: "שומרוני") נגד ש.כ. מאגרי אנוש בע"מ אשר סיפקה שירותי קרקע לחברת בלס ולשומרוני ושלטה בפועל בהשמתם של ניקולאי ואיפטימה לעבודה עבור מעסיקים בישראל בענף הבניין (להלן: "מאגרי אנוש") נגד חברת יכימוביץ סוויסה בע"מ (להלן: "יכימוביץ") (להלן ביחד: "המעסיקות") וכנגד התאחדות הקבלנים בישראל (להלן: "התאחדות הקבלנים") כנתבעת בתיק 37273/07 וכצד ג' בתיק 36097/07. ניקולאי מסר עדותו, במנ"ת ביום 27 דצמבר 2008, ישיבות הוכחות התקיימו בתאריכים: 17 מרץ 2010, 31 מאי 2010 וב- 6 יולי 2010. במסגרתן נחקר איפטימה, בשם המעסיקות ניתנה עדותו של מר מיקי שיפר ומטעם המדינה ה"ה אהרון ברזני ומוטי ברקוביץ. נסיבות ופירוט עובדתי: ניקולאי עובד זר, אזרח רומניה, הגיע לישראל ביום 6.8.2001 והחל לעבוד בעבודות בניין אצל חברת בלס, בהתאם להיתר שקיבלה ממשרד התמ"ת להעסקת עובדים זרים בבניין ובהתאם לאשרת שהייה ועבודה מסוג ב-1 שהונפקה עבורו על ידי המדינה באמצעות משרד הפנים ובה נקוב שמה של חברת בלס. אשרתו של ניקולאי עמדה בתוקפה עד יום 31.12.2001. בהתאם לנטען, בסמוך להגעתו לארץ הודיעה חברת בלס לניקולאי, באמצעות מאגרי אנוש כי יסיים את עבודתו באתריה וימשיך את עבודתו בישראל אצל שומרוני. זאת מבלי שניתנה או נתבקשה הסכמתו לכך. התובע נוייד מחברת בלס לשומרוני באמצעות התאחדות הקבלנים עד למועד 28.2.2002. ביום 30.7.2003 נעצר ניקולאי בעודו עובד באתר בנייה של שומרוני ונלקח למתקן רשויות ההגירה. לניקולאי נערך שימוע על ידי ממונה ביקורת גבולות אשר תועד בפרוטוקול שמיעת טענות המפרט את נסיבות מעצרו (נספח א' לתצהיר ברקוביץ). על פי צו המשמורת הועבר ניקולאי למתקן המשמורת "צוחר", שם נכלא למשך 6 ימים בהמתנה להרחקתו מישראל. ביום 4.8.2003 הובא לפני בית הדין לביקורת משמורת לשוהים בלתי חוקיים. בהחלטת בית הדין למשמורת, נקבע כי משרד הפנים סבור כי המוחזק (ניקולאי) לא הפר את אשרתו ביודעין וכי נוייד שלא כדין והורה לשחררו בתנאים כפי שפורטו. ביום 5.8.2003 שוחרר ניקולאי ממשמורת והושם לעבודה אצל שומרוני לאחר שאשרתו סודרה. ניקולאי הגיש תביעה כנגד מעסיקתו, שומרוני-אנוש לבית הדין האזורי לעבודה עב- 8924-06 המתבררת בימים אלו. איפטימה עובד זר, אזרח רומניה, הגיע לישראל ביום 25.6.2001 באמצעות מאגרי אנוש לעבוד בבניין באשרת עבודה ב/1 של חברת אבנר את יוסי (כך צויין בדרכון), אשרת השהייה היתה בתוקף עד 31.1.2002 (נ' 4 לתצהיר מר שיפר). איפטימה נוייד מחברת אבנר את יוסי ליכימוביץ באמצעות התאחדות הקבלנים עד למועד 28.2.2002. ביום 1.4.2003 נעצר איפטימה בגין שהייה שלא כדין בישראל. איפטימה נלקח למתקן רשויות ההגירה בנמל חיפה ושם הוצא נגדו צו הרחקה על פיו נכלא והוחזק במשמורת 6 ימים. טענות התובעים התובעים טוענים כי כתוצאה מהתנהלות הנתבעים נאלצו לשהות במתקן משמורת, תוך שזכות היסוד שלהם לחירות נשללת מהם שלא כדין וזאת אגב ניצול חולשתם ונחיתותם. התובעים טוענים כי בעת הגעתם ארצה היו בחזקת עובדים חוקיים. לטענתם לא יכלו לדאוג להארכת תוקף אשרת השהייה בארץ באופן עצמאי ולא היה בידם המידע כי שהותם אינה חוקית. התובעים טוענים כי המעסיקות, לא פעלו להארכת שהייתם החוקית בארץ, לא דאגו להמשך ניודם אצל המעסיקות אליהן נויידו ולא דאגו להגשת בקשות מתאימות למדינה לשם הנפקת אשרה על שם המעסיקות שהעסיקו אותם בפועל. לעניין זה, התובעים טוענים כי המעסיקות הצהירו בפניהם כי אשרותיהם תקפות. התובעים מוסיפים וטוענים כי שהייתם במתקן הכליאה נבעה מכך שהמדינה עיכבה את מתן ההיתרים והאשרות וכי על אף האורכות הגורפות שניתנו לאשרות מעת לעת לא הקפיאה את הליכי האכיפה והמעצרים. המדינה ויתרה על ניוד העובדים באמצעותה, העבירה את סמכויותיה להתאחדות הקבלנים ודרשה את אישורה כתנאי לניוד. לטענת התובעים ההתאחדות אחראית למעצרם, בעת שקיבלה לידיה את הטיפול בניוד ואף גבתה מן המעסיקות אגרה, אולם עשתה זאת ברשלנות ובחוסר מקצועיות, עקב כך המדינה לא ידעה על הניוד ואף לא אישרה אותו. ניקולאי ואיפטימה תובעים פיצוי בגין נזק בלתי ממוני. טוענים לפיצוי תרופתי עקב אי יכולת להשיב את המצב לקדמותו ולפיצוי מוגבר עקב הצורך ליתן ביטוי לזכויותיהם אשר נפגעו על ידי התנהלות מעסיקיהם, המדינה ורשויותיה והתאחדות הקבלנים. טענות המדינה: המדינה טוענת כי פעלה במסגרת הוראות חקיקה ראשית, בתחום ההרשאה החוקית, במתחם הסבירות המוענק לרשות ציבורית, במסגרת הדין ומבלי שהיה כל פגם, או אשם או רשלנות בהתנהלותה. המדינה טוענת כי התביעה נגדה דינה להידחות על הסף, בהתאם לקבוע בסעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952, (להלן: "חוק הנזיקין- אחריות המדינה") ולפיו אין המדינה אחראית בנזיקין על מעשה שנעשה בתחום ההרשאה החוקית, או בתום לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית. לטענתה מעצר התובעים נעשה על פי עילה חוקית ואופן ביצוע המעצר נעשה לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב -1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"), היות ולתובעים לא הייתה אשרה בת תוקף בעת מעצרם. בהתאם להוראות סעיף 13 לחוק הכניסה לישראל, מי שנמצא בישראל ללא רישיון ישיבה יורחק בהקדם האפשרי. בעת השימוע שנעשה לתובעים נמצא כי אין להם אשרה בתוקף ושאינם עובדים אצל המעסיק החוקי וכן כי למעסיק החוקי אין היתרי העסקה. משהופרו תנאי אשרתם, נעצרו התובעים והוצאו כנגדם צווי הרחקה ומשמורת בהתאם לסעיפים 13(ב), 13א(ג) לחוק הכניסה לישראל. לפיכך, לטענתה, עילת התביעה שהוגדרה כעוולת כליאת שווא לפי סעיף 26 לפקודת הנזיקין דינה להדחות, היות ואין המדובר בשלילה "שלא כדין" ובכל מקרה מתקיימת ההגנה הקבועה בסעיף 27 (2) לפקודת הנזיקין. עוד, נטען כי באותה העת מותר היה לעובדים הזרים לעבוד אך ורק אצל המעסיק הרשום בדרכון, בהתאם לאשרת העבודה שהיתה ברשותם וכי אין להחיל את ההלכה שנקבעה בבג"ץ 4542/02 עמותת קו לעובד ואח' נ' ממשלת ישראל ואח' (מיום 30 מרץ 2006) והנהלים החדשים שנקבעו מכיוון שניקבעו לאחר מעצרם של התובעים בשנת 2006. המעסיקים במקרה זה ידעו כיצד יש לנייד עובדים בין מעסיקים ומהם הנהלים המחייבים אותם, אולם למרבה הצער לא פעלו בהתאם לנוהל, הפקירו התובעים וחשפו אותם לאמצעי האכיפה שננקטו כאמור. טענות המעסיקות: לטענת המעסיקות, בשנים 2001-2003 המדינה לא ביצעה הלכה למעשה את תפקידה בהענקת היתרים למעסיקים ואשרות לעבודה בכל שנה ושנה. על מנת להתגבר על מחדל זה, העניקה הארכות גורפות רטרואקטיביות אשר הכשירו העסקת העובדים הזרים, שעה שפג תוקף ההיתרים ופגו אשרות העבודה. לטענת המעסיקות לא ניתן היה להסדיר את מעמד העובדים היות וההליכים מול הרשויות לא הסתיימו. בהתאם לנוהג, היה על המעסיקות לקבל היתרים ממשרד התמ"ת, לאחר מכן לבצע איזון תיק ורק בסופו של התהליך להחתים את דרכון התובעים במשרד הפנים. עקב כך נוצר מצב בו כל הקבלנים והעובדים היו הלכה למעשה מפירי חוק, בחסות המדינה. לטענתן, למעשה לא היה נוהל להארכות גורפות ומאחר ובידיהם היו היתרים לשנת 2002 עמדו במסגרת ההנחיה האוסרת על נקיטת הליכי אכיפה. עוד לטענתן לא היה קיים נוהל ברור להליך הניוד ולא נעשתה החרגה של הניודים מהארכות הגורפות שניתנו. התאחדות הקבלנים נטלה את תפקידה של המדינה, הפכה להיות מקור מידע בלעדי לקבלנים, פרסמה הנחיות בדבר הארכות גורפות ויצרה נוהל ניוד משלה, במסגרתו אישרה ניוד ואף גבתה על כך תשלום. התאחדות הקבלנים יצרה מצג אצל הקבלנים ולפיו הניוד נעשה בתיאום מלא עם המדינה. בנסיבות אלו מושתקת המדינה מלטעון כי העסיקו עובדים זרים שלא כדין, במיוחד לאחר שכתב אישום כנגד שומרוני בוטל והקנס נגד חברת מאגרי אנוש בוטל גם כן. טענות ההתאחדות: ניוד העובד הזר אצל כל אחת מהמעסיקות הסתיים ביום 28.2.2002. עד למועד זה היה על כל אחד מהתובעים לשוב אל מעסיקו המקורי. העובדה שהתובעים לא שבו אל מעסיקיהם הביאה לפקיעת האשרה. ניקולאי היה משולל אשרת עבודה תקפה בתום חודש דצמבר 2001 ואיפטימה בסוף ינואר 2002. אשר על כן, החל מיום 28.2.2002 ובוודאי בשנת 2003, מועד המעצר, לא הייתה קיימת מציאות של ניוד עובדים וההארכה הגורפת של אישורי השהייה אין לה דבר עם הניוד. לפיכך, התובעים היו צריכים לשוב למעסיקיהם המקוריים עד ליום 28.2.2002 וכאשר נתפסו באמצע שנת 2003 היו במעמד של עובדים בלתי חוקיים בישראל. יוער כי ההאחדות לא הגישה ראיות מטעמה. דיון והכרעה: על-פי חוק הכניסה לישראל, כניסתו לישראל של מי שאיננו אזרח ישראל תהיה על-פי אשרה, וישיבתו בישראל תהיה על-פי רישיון ישיבה (סעיף 1 לחוק הכניסה לישראל). שר הפנים - הוא השר המופקד על ביצועו של חוק הכניסה לישראל (סעיף 15(א)) - מוסמך ליתן אשרות ורישיונות כאמור (סעיף 2). התובעים הגיעו לישראל כשבידיהם אשרות בתוקף. לניקולאי על שם המעסיקה בלס ולאיפטימה על שם המעסיק אבנר את יוסי. תוקף האשרה של ניקולאי פג ביום 31.12.2001 וביום 30.7.2003 נעצר. תוקף האשרה של איפטימה פג ביום 31.1.2002 וביום 1.4.2003 נעצר. כאמור לעיל התובעים נעצרו לאחר שאשרותיהם פגו. להלן יובאו הסעיפים הרלבנטיים, לחוק הכניסה לישראל:- "13. הרחקה מישראל (א) מי שאינו אזרח ישראלי.... ונמצא בישראל, בלי רישיון ישיבה, יורחק מישראל בהקדם האפשרי אלא אם כן יצא מרצונו קודם לכן. (ד) מי שניתן עליו צו הרחקה יימסר לו הצו בכתב והוא לא יורחק לפני תום שלושה ימים ממסירת הצו לידיו, אלא אם כן יצא מרצונו קודם לכן; ואולם רשאי ממונה ביקורת הגבולות, לפי בקשתו של מי שניתן עליו צו הרחקה, לדחות את ההרחקה לתקופה קצרה הכרחית, שלא תעלה על 14 ימים, לשם טיפול בעניניו ובזכויותיו המשפטיות בישראל שלא ניתן לטפל בהם בהעדרו; ממונה ביקורת הגבולות רשאי להאריך תקופה זו מטעמים הומניטריים מיוחדים; תקופת הדחיה לא תבוא במנין הימים לפי סעיף 13ו(א)(4). 13א (ב) שוהה שלא כדין יוחזק במשמורת עד ליציאתו מישראל או עד להרחקתו ממנה, אלא אם כן שוחרר בעירבון כספי...." לחוק הנזיקים האזרחיים:- 3. אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה. ולפקודת הנזיקין:- 26. כליאת שוא היא שלילת חירותו של אדם, שלילה מוחלטת ושלא כדין, למשך זמן כלשהו, באמצעים פיסיים או על ידי הופעה כבעל סמכות. 27. בתובענה שהוגשה על כליאת שוא תהא הגנה לנתבע אם — (2) התובע היה נתון במשמורת כדין לפי הוראות חיקוק" עולה לכאורה כי לתובעים, במועד מעצרם לא היתה מוטבעת בדרכון אשרה בתוקף. עוד עולה כי במועד מעצרם הועסקו אצל מעביד שונה מזה שהוטבע בדרכונם ואשר על שמו נכנסו לארץ במסגרת האשרה שניתנה להם. נשאלת השאלה האם הוארכה האשרה שניתנה להם במסגרת הארכה גורפת. עוד, האם נוידו כדין למעסיק אצלו עבדו במועד בו נעצרו. בנוסף ולחילופין, האם ככל שלא היתה ברשותם אשרה בתוקף, נבע הדבר ממחדל או התנהלות לקויה מטעמה של המדינה. לשאלה על מי מוטלת האחריות להסדרת אשרות השהיה התובעים טוענים כי לא יכלו לדאוג להארכת תוקף שהייתם החוקית בארץ בעצמם וכי לא יכלו לדעת כי שהייתם אינה חוקית. איפטימה בעדותו (עמוד 2 לפרוטוקול מיום 17 מרץ 2010) מאשר כי ידע שהויזה נגמרת בתחילת 2002. ניקולאי אישר גם כן כי ידע שאין לו אשרה (עמוד 3 לפרוטוקול מיום 27 נובמבר 2008). לטענת התובעים, המעסיקות הן אלה שאחראיות להסדרת מעמדם החוקי בארץ היות והן בקיאות בנוהלים למתן האשרות. מר ברזאני, מנהל אגף מדורי התשלומים ואחראי על מתן היתרים להעסקת עובדים זרים בתחום הבנייה והחקלאות ביחידת הסמך לעובדים זרים, במשרד התעשייה המסחר והתעסוקה, הצהיר כי הקצאת היתרים בענף הבנייה, בזמן הרלוונטי נעשתה בהתאם לנוהל העסקת עובדים זרים בענף הבניין מיוני 2002 (הנוהל צורף נספח א' לתצהיר מיום 5 נובמבר 2009). ההיתרים שהיו בתוקף עד סוף שנת 2001 הוארכו עד ליום 21 יוני 2002 ובפועל הוארכו למעשה עד ליום 2 יולי 2002. (הודעת משרד הפנים, צורפו נספחים א' ו-ב' לתצהירו מיום 6 מאי 2010 - התצהיר השני) . ההיתרים שהונפקו ב- 2 ביולי 2002 והיו בתוקף עד לסוף שנת 2002, הוארכו באופן גורף עד ליום 30 אפריל 2003. ההיתרים לשנת 2003, אשר הונפקו ביום 1 מאי 2003 הוארכו עד ליום 31 ינואר 2004. (מכתב מיום 1 דצמבר 2003, צורף נספח ג' לתצהיר השני). לטענתו, רק במאי 2003 עברה הסמכות (סעיף 2 לתצהיר השני). בסעיף 6 לתצהיר בראזני, (מיום 5 נובמבר 2009) טען כי בהתאם למערכת הממוחשבת של המשרד, לא הוקצו לחברת אבנר את יוסי היתרים להעסקת עובדים זרים בענף הבניין לשנת 2002 (בהתייחס לאיפטימה). עוד הבהיר בראזני כי מתן היתר עבודה אינו מהווה מתן או הארכה של אשרות העבודה המוטבעות על דרכון העובד. סמכות זו נתונה למשרד הפנים. המעסיק רשאי להעסיק עובד רק לאחר שהוטבעה אשרת ב/1 בדרכון על ידי משרד הפנים (סעיף 9 לתצהיר מיום 5 נובמבר 2009). לחקירתו הנגדית של ב"כ התאחדות הקבלנים, השיב בראזני כי חברה שרצתה לקבל היתר לשנת 2002 היה עליה לעשות כן, לקראת סוף שנת 2001. הבקשות הוגשו לקראת סוף 2001 והדיון בהם הסתיים לקראת סוף 2002. עוד השיב ברזני, כי עובד אינו מגיע לארץ עד שאין אישור להעסקתו, האשרה הניתנת תקפה עד דצמבר של אותה שנה. (עמודים 8-9 שורות 27-30, 1-2, שם). לשנת 2003, ההיתרים חולקו בשני שלבים, הגשת בקשות לקבלת היתרים נקבעה מיום 14.10.02 ועד ליום 14.11.02 כאשר ביום 28.4.03 פורסמו באינטרנט תוצאות הבקשות. עד למועד הקצאת ההיתרים ניתנה הערכה גורפת של כל ההיתרים שניתנו בשנת 2002. בשלב השני, הגשת הבקשות נקבעה מיום 2.7.03 עד ליום 15.7.03, ביום 15.7.03 הגישה אבנר את יוסי בקשה לקבלת עובדים זרים, ולאחר ערר הוקצו לה 6 היתרים. בהתאם לנטען, הארכה גורפת חלה על מעסיק שהיו לו היתרים בתוקף במועד מתן ההארכה. עמדה זו החזיק בה ברזני גם בהתייחס לנ/15 לתצהיר מיקי שיפר. לטענתו, ההנחייה הגורפת חלה רק לגבי עובדים אשר הייתה להם אשרת עבודה אצל המעסיק שהעסיק אותם, במועד מתן האורכה. "העברתי הנחיה גורפת לגבי הארכת ההיתרים בלבד זה אומר והיה עובד מסויים הייתה לו אשרה אצל אותו מעסיק, ונמצא במסגרת החוק בארץ הייתה לו אשרה אז היא תקפה עד לאותו יום, אבל זה לא אומר לא לעשות אכיפה בכלל אם לקבלן הייתה מכסה מאושרת עד לסוף 2002, אז לא מבצעים פעולות אכיפה נגד עובדים שנמצאים אצל הקבלן." (עמ' 8 שורות 11-14, פרוטוקול דיון מיום 17.3.10). עוד בהתייחס לנ/15, הודה מר בראזני כי על פניו ההיתר הגורף עד ליום 31.12.03 הינו בלתי הגיוני באשר המדובר בהארכה גורפת ארוכה מידי. מר בראזני התחייב להמציא מסמכי הארכות הגורפות מהשנים 2001 ועד לשנת 2004. בתצהירו השני, צרף ברזני הודעות למשרד הפנים מיום 14.4.02 ו-30.5.02 של יעקב נזרי מ"מ המנהל הכללי בשירות התעסוקה, המעידים על מתן אורכה עד ליום 31.5.02 ולאחר מכן, עד ליום 15.6.02. עוד הצהיר ברזני, כי היתרים משנת 2002 אשר הונפקו ביום 2.6.02, היו בתוקף עד סוף שנה זו והוארכו באופן גורף עד ליום 30.4.03. ברזני הצהיר כי לא איתר מסמך לגבי מועדים אילו, אשר להיתרים לשנת 2003, שהונפקו ביום 1.5.03 הם הוארכו עד ל-31.1.04, (מכתבו של ברזני מיום 1.12.03) עוד הצהיר כי למיטב ידיעתו שירות התעסוקה היה מודיע להתאחדות הקבלנים על האורכות אולם לא מצא מסמכים או אסמכתאות לטענה זו. התאחדות הקבלנים, בהודעה מיום 25.5.10, בהתייחס לעדותו של בראזני לעניין "הארכות הגורפות" הגישה הודעה לעיתונות מיום 1.1.02, מטעם משרד העבודה והרווחה ולפיה בהסתמך על החלטת הממשלה הוחלט כי ממועד זה, גבולות המדינה יהיו סגורים לכניסת עובדים זרים חדשים למדינת ישראל, וכי ההיתרים שניתנו בשנת 2001 יוארכו ל-60 יום. עוד במסגרת זו הודע, כי במהלך החודשים הראשונים של שנת 2002 יעודכנו מפתחות ההקצאה ותינתנה הנחיות באשר לבקשות לקבלת היתרים לשנת 2002. בהודעה לעיתונות מיום 25.2.02, הורה שר העבודה והרווחה להאריך את תוקף ההיתרים לעובדים זרים בענף הבניין עד ליום 15.4.02, לקבלנים "אשר הפרוייקטים שבגינם קיבלו את ההיתרים ושהוצגו על ידם כפרוייקטים מתמשכים....", כן הוגש מכתבו של נזרי מיום 30.5.02 לעיל. בחקירתו הנגדית, הודה בראזני, כי בשעה שניתנו הארכות גורפות לא נשלחו היתרים חדשים "נכון. יצאה הודעה להארכה גורפת. לא הונפקו היתרים. בפועל ניתן אישור לעובדים ששהו בלי היתר לעבוד אבל רטרואקטיבית". (עמ' 5 שורות 13-14 לפרוטוקול הדיון מיום 17.3.10). באשר לטיפול באשרות, השיב בראזני, כי, הוא נעשה על ידי המעסיקות וכי התובעים אינם יכולים לעשות זאת בעצמם (עמ' 6 ש' 30-3, שם). אשר לנהלים אשר הקבלנים היו אמורים לפעול על פיהם, השיב מר ברזני, כי "הפרסומים נעשו באמצעות התאחדות הקבלנים שהייתה אמורה לפרסם זאת ובחלק מהמקרים גם אנו פרסמנו באתרים שלנו." (עמ' 7 שורות 25-26, שם). סופו של דבר, הבהיר בראזני, כי לא התעסק כלל עם ניודים אלא אך ורק עם הארכות גורפות. (שם, שורות 29-30, שם). גם ברקוביץ, מנהל יחידת התשאול ואימות הנתונים ברשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול העיד כי לעובד הזר אין אפשרות לבצע הרישומים בעצמו, "את הרישום עושה המעסיק. .... כשהוא עובר ממעסיק למעסיק מוחקים את האשרה הקודמת ונותנים לו חותמת בדרכון באשרה החדשה. מי שמטפל זה המעסיק." (עמ' 10-11 שורות 28, 1-3 לפרוטוקול הדיון מיום 17.3.10). לסיכום ביניים, התובעים לא יכלו לפעול להארכת אשרת העבודה והשהייה שברשותם באופן עצמאי והיו תלויים במעסיקים ובמאגרי אנוש. עוד, מעת לעת ניתנו הארוכת רטרואקטיביות של אשרות עד לאישור סופי. המידע הועבר למעסיקים באמצעות התאחדות הקבלנים. המעסיקות, באמצעות מר מיקי שיפר, מנהל אדמיניסטרטיבי, פיתוח עסקים ומחלקת עובדים זרים של מאגרי אנוש, הצהיר בשמם של המעסיקים ומאגרי אנוש. לטענתו מאגרי אנוש היתה אמונה על "שירותי הקרקע" של התובעים ופעלה "כזרוען הארוכה" של המעסיקים. ברם, אין לראות בה מעסיקה של התובעים, היות ולא התקיימו בינה לבין התובעים יחסי עובד מעביד. אשר לאיפטימה, לטענתו נויד כדין, זאת בהתבסס על מכתבו של עו"ד סלומון, מהלשכה המשפטית של משרד הפנים מיום 20 פברואר 2003 (נ/5 לתצהיר שיפר). בנוסף, טען כי איפטימה ידע כי אין לו אשרת עבודה בתוקף (סעיף 6ט לתצהיר שיפר). כן טען כי החל מיום 28 פברואר 2002 נתנו הארכות גורפות וניודים עד ליום 15 יוני 2002. לאחר מכן, החל מספטמבר 2002 ועד לנובמבר 2003, בשל שביתות וחגים (כך! - סעיפים 6 יג לתצהיר שיפר) היה עיכוב בהליכי הקצאת העובדים הזרים וכי בחודשים יוני-יולי 2003 ניתנו היתרים עבור שנת 2003. טענה זו נסמכה על נ/13 שצורף לתצהיר שיפר, ממנו עולה כי ביום 3 יולי 2002 אושרה מכסה אחת לעובד זר בענף הבנין לשנת 2002 ליכימוביץ סויסה בע"מ וזאת עד ליום 31 מרץ 2003. עוד נטען כי לא הייתה אפשרות להסדיר את העסקת העובדים אפילו רצו היות וההליכים מול הרשויות לא הסתיימו, כי היה עליהם לקבל היתרים, לאחר מכן לבצע איזון תיק ורק לבסוף להחתים את דרכוני התובעים. סיכומו של דבר כי גם בהתאם לגרסת שיפר, פקעה אשרה השהייה של איפטימה ביום 31 מרץ 2003. לכאורה די בכך כדי לדחות הטענות נגד המדינה. לכן גם איני נדרשת לקבוע האם הוארכה האשרה בעת לעת בהתאם לנטען, היות ובכל מקרה במועד מעצרו אין מחלוקת כי לא היה בעל היתר. ברם, אדגיש, כי איני מקבלת התנהלות המתוארת על ידי שיפר כהתנהלות תקינה או ראויה או ככזו ה"מכשירה" שהייה בלתי חוקית והתנהלותם של המעסיקים ומאגרי אנוש. בנוסף, לא הוכח ולא הוצגו מסמכים על ידי המעסיקות כי איפטימה הועסק בהתאם לאשרה כלשהיא שניתנה כביכול. ולבסוף, הרי שלא הוטבעה אשרת שהייה על דרכונו של איפטימה. מר ברקוביץ, מנהל יחידת התשאול ואימות הנתונים ברשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול, הצהיר כי בשימוע שערך לאיפטימה טען האחרון, כי הוא עובד אצל אבנר ויוסי. מכיוון שעל סמך בירור שערך עלה כי אין הקצאות להעסקת עובדים זרים לאבנר ויוסי משנת 2001 הרי שאיפטימה שהה בארץ ללא אשרה חוקית, ולכן הוחלט על אחזקתו במשמרות עד להרחקתו מגבולות מדינת ישראל. עוד הוסיף ברקוביץ, כי לא רק שלאבנר ויוסי לא היה היתר להעסקת עובדים מאז שנת 2001, הרי שלא הוקצו לה היתרים גם במהלך שנת 2002 וכן היא לא הגישה בקשה למשרד הפנים להארכת רשיונות עבודה בשנה זו. עוד, איפטימה לא הועסק על ידי מעסיקתו הרשומה - בלס ולכן, אשרתו פקעה. אשר לניוד הנטען של איפטימה ליכומוביץ מיום 6.1.02 ועד ליום 28.2.02, "הניוד" לכאורה, לטענת ברקוביץ לא הובא לידיעת משרד הפנים (סעיף 12 לתצהיר). בכל מקרה, בשעה שנעצר איפטימה כשנה וחודשיים גם לאחר שהסתיים הניוד הזמני, ומבלי שהוסדר מעמדו אצל יכומוביץ אזי נעצר כדין. ברקוביץ הוסיף כי קיים "נוהל מעבר עובד ממעסיק למעסיק" ואפשרות להחלפת מעסיק (צורפו נספחים ד/1 וד/2 לתצהירו). מכאן אני קובעת כי במועד שנעצר איפטימה נעצר כדין. ניקולאי נכנס לישראל ביום 6.8.01, בהתאם לאשרת עבודה שהייתה בתוקף עד ליום 31.12.01 ע"ש חברת בלס. בשימוע טען ניקולאי כי הועסק על ידי מעסיקו החוקי כיומיים ואז נשלח לעבוד אצל "קובי" אצלו עבד עד למועד מעצרו. על פי המסמכים שצורפו לכתב ההגנה של התאחדות הקבלנים, ניקולאי נוייד לשומרוני מיום 23.8.01 ועד ליום 28.2.02, לתקופות קצובות שהוארכו מעת לעת. "הניוד" לא הובא לידיעת משרד הפנים. בכל מקרה, ניקולאי נעצר כשנה וחצי לאחר שהסתיימו תקופות הניוד הזמני, היינו במועד שבו היה אמור לחזור למעסיקו הרשום. בנסיבות אלו, הוצאו צווי הרחקה ומשמרות כנגד ניקולאי מכיוון שבשעה שעזב את מעסיקו הרשום ובשעה שלא הוארכה אשרת העבודה המוטבעת בדרכון שברשותו הרי ששהה שלא כדין. אם לא די בכך, הרי שמתצהיר ברקוביץ עלה כי ניקולאי לא נמנה על רשימת העובדים מתיק המעסיק של שומרוני ולא בהיתרים שהוגשו למשרד הפנים בשנים 2002 ו- 2003. ניקולאי הופיע לראשונה בדו"ח העובדים הפעילים ביום 23.10.03 ובו הופיע כעובד חדש מיום 23.9.03, לאחר שנעצר ושוחרר. אשר לניוד שבוצע לניקולאי ולמעורבותה של התאחדות הקבלנים, השיב ברקוביץ בחקירתו הנגדית, כי בשעה שמשרד הפנים לא חותם על אישור הניוד, הניוד אינו תקף. (עמ' 32 שורות 16-19 לפרוטוקול הדיון מיום 6.7.10). ההתאחדות בהתאם לעדותו של ברקוביץ היתה "בבחינת צינור" בלבד, להעברת הטפסים למשרד הפנים לצורך חתימה. עוד, פרט ברקוביץ כי ניוד הינו לתקופה של 3 חודשים אשר ניתנת להארכה פעם אחת עד לחצי שנה בלבד. (עמ' 33, שורות 20-21, עמ' 38, שורות 19-28, שם). בחקירתו הנגדית, אישר ברקוביץ, כי לא ניתן לרשום עובד לפני שנעשה איזון תיק: "נכון. איזון תיק זה אחת לשנה מגיע נציג של החברה למשרד הפנים, בוחנים את מס' העובדים, הרי כל שנה מגיעים היתרים חדשים לחב', נבחנים מס' העובדים מול ההיתר החדש, בודקים מול מצב" (עמ' 39 ש' 7-9 לפורוטוקול הדיון מיום 6 יולי 2010). כן הוסיף, כי ממועד קבלת ההיתר ועד סיום ההליך בו מוחתמים דרכוני העובדים חולפים כחודשיים שלושה ולא ניתן להסדיר את אשרת העובד הזר עד שמבוצע איזון תיק. (עמ' 40 שורות 1-6, שם). נשאלת השאלה האם היתה רלבנטית או בתוקף הארכה גורפת, במועד מעצרם של התובעים? לטענת המדינה, בתקופות שהונפקו היתרים, פקעו הארכות הגורפות (סעיף 10 לתצהיר ברזני בתיק איפטימה). לחברה אבנר את יוסי המעסיק החוקי של איפטימה לא היו היתרים. איפטימה הגיע לארץ עם אשרה של חברת אבנר את יוסי לשנת 2001. ביום 26.8.2003 (4 חודשים לאחר מעצרו של איפטימה) ניתנה על ידי התמ"ת לחברת אבנר את יוסי תוספת מכסה של 6 עובדים עם היתר מלא לשנת 2003 (נ' 14 לתצהיר מיקי שפר בתיק יאפטימה). עולה כי לשנת 2002 לא ניתן היתר לחברת אבנר את יוסי. באוגוסט 2003 כאמור ניתנה "תוספת" מכסה של עובדים. מכאן שעולה השאלה האם חלה הארכה גורפת על האשרות שניתנו ב 2001 עד לאוגוסט 2003? לטענת המדינה ארכה גורפת חלה רק על חברה שהיו לה היתרים בתוקף (סעיף 63 לסיכומי המדינה). כאמור לשנת 2002 לא היו לאבנר את יוסי היתרים. גם אם אקבל כי חלה הארכה גורפת על ההיתרים לשנת 2001 של חברת אבנר את יוסי, בפועל הרי שאיפטימה לא עבד אצל חברת אבנר את יוסי אלא אצל יכימוביץ. יכימוביץ אשר העסיקה את איפטימה נסמכה אף היא על מכתבו של עו"ד דניאל סלומון מהלשכה המשפטית של משרד הפנים מיום 20 פברואר 2003 כי "מעסיק בעל היתר משירות התעסוקה להעסקת עובדים זרים המעוניין להעסיק עובדים אשר עבדו אצל מעסיק אחר אשר תוקף היתריו פג, יוכל לעשות זאת בהסכמת משרדנו אף בלא קבלת הסכמת המעסיק הראשון". מכיוון שההיתר של אבנר את יוסי פקע בשנת 2002, עולה ממכתבו של עו"ד סלומון כי יכימוביץ היתה רשאית להעסיק את איפטימה אף ללא הסכמת אבנר את יוסי. מאידך, ליכימוביץ אצלה עבד איפטימה ניתן היתר לעובד זר אחד לשנת 2002 עד ליום 31.3.2003 (נספח נ' 13 לתצהיר מר שיפר), למחרת המועד בו פקע ההיתר נעצר איפטימה. כל שכן, לפי תצהירו של מר שיפר הבקשה להיתר של יכימוביץ לשנת 2003 נדחתה (סעיף ט"ז לתצהיר). מכאן שלא חלה על האשרה של איפטימה הארכה גורפת עד למועד מעצרו, לא בהיתר של אבנר את יוסי ולא באמצעות יכימוביץ. האשרה של ניקולאי גם היא פקעה כאמור ביום 31.12.2001. לכאורה חלה הארכה גורפת לאשרתו של ניקולאי עד למועד מתן ההיתרים. חברת בלס קיבלה היתרים ב- 3 ביולי 2002 ל- 7 עובדים זרים עד ליום 31.3.2003. גם שומרוני קיבלה היתר ב- 3 ביולי 2002 עד ליום 31.3.2003. (נ' 13 לתצהיר מיקי שפר). מאחר והונפקו היתרים חדשים, פקעה בכל מקרה הארכה הגורפת. עוד, במועד המעצר לא היה היתר וגם לא הארכה בתוקף. סופו של דבר, הארכות הגורפות לא חלו על התובעים. למעלה מכך, התובעים לא עבדו אצל מעסיקם החוקי ונוידו לחברות אחרות. סוגיית הניודים אין מחלוקת כי התובעים לא עבדו אצל מעסיקם החוקי, כפי שהופיע באשרה שהיתה ברשותם במועד מעצרם. לבסוף, טוענים התובעים והמעסיקים כי התובעים נוידו כדין, או באישור שנחזה כניתן על ידי התאחדות הקבלנים. האמנם? חברת בלס הגישה בקשה לניוד עובדים (שכללה את ניקולאי) לשומרוני מיום 23.8.01 עד ליום 23.11.01. הבקשה אושרה על ידי התאחדות הקבלנים. בקשה נוספת מיום 23 נובמבר 2001 להמשך הניוד מיום 20.11.01 עד ליום 31.12.01 אושרה גם היא על ידי התאחדות הקבלנים. בקשה נוספת מיום 6 ינואר 2002, ומיום 13.1.2002 עד ליום 28.2.02 אושרה אף היא על ידי התאחדות הקבלנים (נ' 8). לאחר בקשה אחרונה זו, לא הוגשה כל בקשה לניוד ניקולאי. איפטימה נוייד מחברת אבנר את יוסי ליכימוביץ. בקשה לניוד עובדים מיום 6 ינואר 2002 (הכוללת בתוכה את איפטימה) לתקופה מיום 6.1.02 עד 28.2.02 אושרה על ידי התאחדות הקבלנים. לא הוצגה בקשה נוספת להארכת הניוד. לטענת התובעים המעסיקות ידעו כי לא ניתן לנייד את התובעים מחברה אחת לשנייה ללא קיום הנהלים הדרושים וכי אין כל פניה רשמית לרשויות המוסמכות בבקשה לניוד ואף לא החלטה מטעם הרשויות המאשרת את הבקשה. המעסיקות מנגד טוענות כי הניוד היה חוקי ואושר על ידי התאחדות הקבלנים. מר ברקוביץ בתצהירו ציין כי ניודם של התובעים לא הובא לידיעת משרד הפנים וכי מסמכי הניוד לא נמצאים בתיק המעסיק. מר ברקוביץ בעדותו (עמ' 32): "אני חוזר על תשובתי, טופס הניוד צריך להיחתם על ידי משרד הפנים ורק אז הוא תקף. כל קבלן יכול להעביר הטופס למשרד הפנים באמצעות ההתאחדות או לא, בשורה התחתונה משרד הפנים צריך לחתום, היה חובה להחתים הטופס". עולה כי שירות התעסוקה אינו חתום על גבי הבקשות ועולה כי המסמכים לא הועברו מההתאחדות הקבלנים למדינה וכתוצאה מכך ככל הנראה לא ידעה המדינה על הניוד כלל. עיקרי נוהל ניוד העובדים שהופץ על ידי תאחדות הקבלנים למעסיקים מיום 6 אוגוסט 2001 (נ' 17) היו כי הניוד יתוחם לתקופה של 3 חודשים ויתבצע במשרדי התאחדות הקבלנים ובפיקוח ההתאחדות. בתקופת שהיית העובדים אצל הקבלן המקבל, העובדים יהיו באחריות מלאה של הקבלן המקבל. קבלן העוקף את ההתאחדות לא יוכל לקבל אישור לניוד מההתאחדות הקבלנים. חל איסור על העברת עובדים זרים בין חברות ללא אישור כמפורט בנוהל. עולה כי המעסיקים פעלו בהתאם לנוהל וניידו את התובעים באמצעות התאחדות הקבלנים ולא ישירות באמצעות משרד הפנים. למעלה מכך, ההתאחדות אף גבתה תשלום עבור ניוד העובדים. מאידך, ההתאחדות לא הוכיחה כי השלימה את חובתה וכי יידעה את הרשויות בניודים כאמור. אולם, מאחר והניודים "פקעו" וכלל לא היו בתוקף, גם בהתאם לטענת המעסיקים ומאגרי אנוש, במועד מעצרם של התובעים הרי שאין רלבנטיות וקשר סיבתי למחדל של ההתאחדות שהוכח למעצרם של התובעים. למעלה מכך, בכתב ההתחייבות של הבקשות לניוד עובדים התחייבו המעסיקים כי בתום העבודה הזמנית יחזרו העובדים לעבוד בחברה המניידת וכי ידוע כי אם העובדים לא יחזרו לחברה בתום התקופה שנקבעה יהווה הדבר הפרת תנאי הניוד הזמני ויביא לביטול ההיתר שקיבלו לעובדים הזמניים שכבר אושרו וכן לקבלת אישורים נוספים. המעסיקות מוסיפות וטוענות כי הארכות הגורפות חלו גם על הניודים. ברם, מר שיפר בשם המעסיקות מודע לאבחנה בין היתרים לניודים "היתרים זה היתרים וניודים זה ניודים" (עדותו של מר שיפר מיום 31.5.2010 עמ' 26). מר שיפר בעדותו אף מבחין בין העברה מחברה לחברה לבין ניוד "ש. המכתב של סלומון מדבר על ניודים? ת. לא. הכוונה שעובד יכול לעבור מתאגיד לתאגיד בלי לקבל את הסכמת התאגיד הראשון. זה לא ניוד זה הסכמה. זה נושא של העברת עובדים מתאגיד לתאגיד". ובעדותו של מר ברקוביץ מיום 6.7.2010 בעמוד 33 שורה 2-3 : "ש. מה משמעות של ניוד זמני? ת. אין הגדרה כזאת, יש ניוד ויש העברה". מכלל המסמכים שהוצגו:- בתיק הנוהלים של ניודים (נ1' 19) ונהלים של מעבר מעסיק ונהלים של החלפת מעסיק (ד'1 לתצהיר ברקוביץ) מצאתי כי ישנה אבחנה ברורה בין ניוד עובד שאופיו קצר וזמני לבין העברה. הוכח כי המעסיקות ניידו את התובעים בין המעסיקות למועדים קצובים ולתקופה זמנית. כאשר ניודו של ניקולאי הוארך מעת לעת עד ליום 28.2.2002 ושל איפטימה עד ליום 28.2.2002. לא מצאתי כל תמיכה לטענת המעסיקים כי הארכה הגורפת חלה על הניודים. טענה זו אינה עומדת בקנה אחד עם מספר הארכות הניוד של ניקולאי שנעשו על ידי בלס עם הארכות הגורפות כפי שפורסמו מעת לעת ועדויות מטעם המדינה. מכאן אינני מקבלת את הטענה כי הארכה הגורפת חלה על הניודים. לפיכך, משקבעתי שניודם של התובעים הסתיים ביום 28.2.2002. מתום תקופת הניוד היה על התובעים לחזור למעסיקם החוקי. משלא עשו זאת, הרי שגם מטעם זה שהו בארץ ללא היתר ושלא כדין. למעלה מן הדרוש, אציין כי איננני מקבלת את טענת ניקולאי כי המדינה ידעה עוד בשלב מעצרו כי הינו חוקי. אין בהחלטת בית הדין לביקורת משמורת לפיה, משרד הפנים סבור כי המוחזק לא הפר את אשרתו ביודעין וכי נוייד שלא כדין, כדי להוות ראיה לחוקיות השהייה אלא רק לאשמו של התובע או למידת מעורבותו. גם העובדה כי הוסדרה העסקתו אצל שומרוני באמצעות אשרה חדשה שנופקה עבורו לאחר המעצר והשחרור והעובדה כי כתב האישום נגד חברת שומרוני בגין מעצרו של ניקולאי בוטל, אין בו כדי לשנות את העובדה כי בעת מעצרו של ניקולאי לא הייתה ברשותו אשרה תקפה. משקבעתי כי מעצרם של התובעים בוצע בהתאם לחוק, משמע כי דין התביעה נגד המדינה להדחות. המעסיקות ובכללן זה מאגרי אנוש הן אלה שהביאו את התובעים לעבודה בארץ והן אלה שניידו את התובעים ממעסיק למעסיק בהתאם לצורכיהם. האחריות להסדרת אשרות העבודה והטיפול בניוד העובדים נתון למעסיקות ולמאגרי אנוש אשר סיפקה שירותי קרקע למעסיקות ושלטה בפועל בהשמתם של התובעים לעבודה עבור מעסיקים בישראל בענף הבניין. ככל שלמעסיקות לא היה היתר העסקה בר תוקף, הכולל את התובעים או שלא אושרה הארכת השהיה היה עליהן לדאוג ליציאת התובעים מישראל. עוד, מחובתן היה לדאוג כי בתום תקופת הניוד ישובו התובעים אל המעסיק החוקי ועל המעסיק החוקי היה לדאוג כי העובדים ישובו לחזקתו. המעסיקות לא קיימו החובות המוטלות עליהן כאמור ובכך התרשלו כלפי התובעים אשר הובאו על ידם לארץ. אין מחלוקת כי התובעים לא יכלו לפעול בענינים אלו בכוחות עצמם והיו נתונים לפועלם ול"חסדם" של המעסיקים. כליאתם של התובעים הינם, איפוא תוצאה ישירה של מחדל ורשלנות המעסיקים ומאגרי אנוש. המעסיקים טענו לאשם תורם מצידם של התובעים, הגם שאין מחלוקת כי התובעים לא יכלו לדאוג להארכת אשרת שהייתם, עלה מחקירתם כי ידעו כי אשרת השהייה שלהם פקעה. (ראו איפטימה בעדותו מיום 17 מרץ 2010, עמ' 2 ש' 26-33. ניקולאי בעדותו המוקדמת מיום 27 נובמבר 2008, עמ' 4). התובעים טענו כי פנו בעניין זה למעסיקים ולמאגרי אנוש אשר הבטיחו כי יפעלו להארכתה. ניתן לומר כי התובע היה מודע לכך כי הינו שוהה שלא כדין, אולם פעל ונוייד בהתאם להוראות שקיבל ממעסיקיו ובכלל זה מאגרי אנוש. טענת המעסיקים ומאגרי אנוש לאשם תורם, הגם שנטענה בעלמא ובשפה רפה, מוטב כי לא היתה נטענת כלל. נטען על ידי כל הגורמים המעורבים, ובכלל זה מאגרי אנוש כי התובעים לא יכלו לפעול אל מול הרשויות וכי היו נתונים בעניין זה לחסדם של המעסיקים. לפיכך, אני סוברת כי לא יהיה נכון להטיל בעניין זה אשם תורם על התובעים אולם יש בכך כדי להשליך על פסיקת גובהו של הפיצוי בגין המעצר ושלילת חירותם של התובעים. נכון יהיה לומר כי התובעים לקחו על עצמם את הסיכון כי יעצרו או יגורשו במסגרת שיקוליהם. עוד, נכון יהיה לומר כי אם העדיפו להשאר במעצר ימים ספורים נוספים כדי להסדיר שהייתם החוקית בארץ על פני הרחקתם מהארץ לאלתר. אחריות התאחדות הקבלנים על אף שהתאחדות הקבלנים התרשלה בכך שלא דאגה להשלמת הטיפול בניוד התובעים בקבלת אישור המדינה, ממילא הניוד הסתיים חודשים לפני מעצר התובעים ועל כן על התובעים היה לשוב למעסיקם החוקי. תפקידה של ההתאחדות הסתיים במועד זה. אין להטיל לפיכך, על ההתאחדות אשם או אחריות למעצרם של התובעים במועד בו נעצרו. נזקי התובעים ושיעור הפיצוי הנתבעת על ידם שני התובעים נעצרו ל- 6 ימים. התובעים העמידו סך נזקיהם על שיעור של 61,500 ₪. בהתאם לנטען, עיקר הנזק אינו ממוני ונובע מכליאתם במתקן משמורת, תוך שלילת חירותם וכבודם. התובעים הפנו לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ולכך שאין כאמור מחיר לחירותו של אדם ואין שיעור כספי לפגיעה בכבודו. בנוסף לנזק הבלתי ממוני נטען על ידי התובעים לאובדן שכר בשיעור של 1,500 ₪ בימי הכליאה. התובעים הפנו לפסיקה רלבנטית ובה נקבע פיצוי תרופתי עקב אי היכולת להשיב המצב לקדמותו. עוד נטען כי יש בנסיבות לפסוק פיצוי מוגבר עקב הצורך ליתן ביטוי לזכויות התובעים שנרמסו על ידי המעסיקים והרשויות. עוד נטען כי בבוא ביהמ"ש לפסוק פיצוי כאמור אל לא לביהמ"ש לאבחן בין עובד זר הנכלא לשוא לבין אזרח מדינת ישראל וכי אין לקבוע רף או מדד שונה בענינם של התובעים. המדינה בסיכומיה התייחסה לשאלת הפיצוי וטענה לכך כי לא היה שיהוי בהתנהלותה כלפי התובעים. יובהר כי לא מצאתי בכתבי טענות התובעים וגם לא בסכומיהם כל טענה לעניין זה. נכון הוא כי בתיקים דומים הועלתה סוגיה זו ונידונה, אולם בעניננו לא טענו התובעים לשיהוי בהליכי מעצרם ושחרורם. למעלה מהצורך, המדינה בסיכומיה התייחסה לתקופת מעצרו של ניקולאי, בהתאם לנטען בשל רצונו לשוב ולהיות מועסק על ידי מעביד אחר ונוכח הצורך להסדיר הארכת שהייתו כדין, נאלץ לשהות תקופה נוספת בבית המעצר. באשר לתקופת מעצרו של איפטימה נטען כי בשל נוהל "שמים סגורים" ונוכח העובדה שרואיין על ידי חברה נוספת לשם ניודו אליה לצורך העסקה, שהה זמן סביר במעצר. המעסיקים וההתאחדות לא טענו כלל לעניין זה בסיכומיהם. בפסקי הדין אליהם הפנה ב"כ התובעים נפסקו פיצויים בשיעור של 10,000 ₪ בגין יום מעצר בת.א. 46575/01 עפרה רוה נ' מ"י (מיום 8 ינואר 2003), פיצוי בסך של 5,000 ₪ בגין 5 שעות מעצר בת.א. 9088/02 עג'מי נ' גז חיים ומשטרת ישראל (מיום 16 יוני 2005) ופיצוי בשיעור של 50,000 ₪ בגין שני ימי מעצר, תקיפה ופציעה בת.א. 6957/00 קולווין נ' סמואל (מיום 12 מרץ 2003) ות.א. 26358/06 בירנט נ' זילברמינץ ובנו בע"מ ואח' (מיום 20 פברואר 2008), בו נפסק פיצוי בישעור של 4,000 ₪ בגין יום מעצר אחד. מנגד, בפסקי הדין אליהם הפנתה ב"כ המדינה, נפסקו פיצויים בשיעור של 1,000 עד 1,800 ₪ ליום מעצר. בע"א 4323/07 מ"י נ' עמי שירי, מיום 2 יוני 2008, נפסק פיצוי בשיעור של 3,000 ₪ ליום כליאה (סכום שאושר בביהמ"ש העליון). מצאתי להפנות גם לפס"ד של כב' השופט א. בכר, ת.א. 72498/04 פיטאג מריה טרזה נ' מ"י, מיום 31 מאי 2006, בו פסק פיצוי בשיעור של 15 אלף ₪ בגין כליאה למשך 6 ימים. בסופו של דבר הגעתי למסקנה כי עליי להנחות את עצמי לפי העקרונות שהותוו ברע"א 5932/08 שירי נ' שירות בתי הסוהר, מיום 25 אוגוסט 2010, אשר אישר את פס"ד שירי לעיל, שם התייחס בית המשפט לפיצוי הראוי בנסיבות של שלילת חירות (כליאה בגין הפעלת פקודת מאסר שלא כדין). בית המשפט העליון החליט שלא להתערב בסכום הפיצוי שפסק בית המשפט המחוזי, לתובע בגין כל יום מעצר בסך 3,000 ₪, לאחר שהופחת סכום הפיצוי שנפסק בערכאה ראשונה בשיעור של 15,000 ₪ ליום. בית המשפט העליון הדגיש כי סכום הפיצוי שפסק בית המשפט המחוזי סביר, בלוקחו בחשבון את אשמו התורם של התובע שם, ובהתחשב בכך שהתובע לא עשה כדי להקטין את נזקו. אני סוברת כי בהחלט ניתן להקיש בנסיבות אלו לעניננו. התובעים, "עצמו עיניהם" לאפשרות שיעצרו, עוד יכלו להשתחרר מוקדם יותר מהמעצר ולהשלח בחזרה לארץ מולדתם. עם-זאת, מעצרם של התובעים התרחש לפני תשע שנים, ולכן יש מקום בנסיבות אלו להוסיף ריבית לסכום שנפסק. לכן, אני קובעת כי התובעים יפוצו בגין כליאתם למשך 6 ימים בפיצוי בשיעור של 22,000 ₪ לכל אחד. התובעים לא הוכיחו טענתם להפסד שכר. בנוסף, לענין הפסד השכר, במועד בו נעצרו לא היתה להם אשרת עבודה ולכן לא ניתן לקבוע כי היו זכאים לשכר כל שהוא במועד, ולכן אני דוחה תביעתם בגין רכיב נזק זה. לפיכך, אני מחייבת את הנתבעים 2, 3 ו-4 לפצות את ניקולאי ואת הנתבעים 4 ו-5 לפצות את איפטימה בשיערו שקבעתיט לעיל. כן, ישאו הנתבעים בהוצאותיהם של התובעים ושכ"ט עו"ד בשיעור של 8,000 ₪ בגין כל תביעה. התביעה נגד המדינה נדחתה כאמור, אני מחייבת התובעים ביחד בהוצאות המדינה בשיעור של 5,000 ₪. התביעה נגד התאחדות הקבלנים נדחתה וכן הודעת צד ג'. החלטתי שלא לחייב הצדדים בהוצאת ההתאחדות, הן מן הטעם שלא הגישה ראיות בתיק זה והן נוכח התנהלותה כלפי המעסיקים אשר פורטה על ידי במסגרת פסה"ד. ניתן היום, י"ז אדר תשע"ב, 11 במרץ 2012, בהעדר הצדדים. אשרה (ויזה)מסמכיםמשרד הפניםאשרת שהייהעצמאים