1. נשוא התביעה בפני הינם שני חוזי מכר מקרקעין כאשר התובע טוען כי שילם את התמורה המגיעה עבור המקרקעין שרכש והוא זכאי לאכוף את חוזי הרכישה והנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") טוען כי החוזים הופרו והוא הודיע לתובע על ביטולם. 2. המקרקעין נשוא התביעה הינם בנין בן שתי קומות (להלן: "הבנין") וחצר , הבנוי על חלק מחלקה 54 בגוש 10274 (להלן: "החלקה"). 3. החלקה היתה רשומה בלשכת רישום המקרקעין על שם הנתבעת מס' 2 (להלן: "זהרה") שהיא אימו של הנתבע. הנתבעים מס' 3 עד 6 הם אחיו של הנתבע. הנתבעים 2 עד 7 הגישו כתב הגנה אך לא התייצבו לדיונים ולא הגישו ראיות מטעמם. 4. בתאריך 14.2.96 נחתם בין התובע לבין הנתבע הסכם (להלן: "ההסכם הראשון"), על פיו רכש התובע מאת הנתבע חנות בקומת הקרקע של הבנין בשטח של 83 מ"ר (להלן: "החנות"). כשמונה שנים עובר לחתימת ההסכם הראשון החזיק התובע בחנות כשוכר וניהל בחנות עסק לממכר רהיטים. 5. לטענת התובע, ההסכם הראשון נערך על ידי הנתבע מס' 8, עו"ד אניס שינאווי (להלן: "עו"ד שינאווי"). 6. בהתאם להסכם הראשון היה על התובע לשלם לנתבע תמורת החנות סך של 70,000 ₪. לטענת התובע הוא שילם לנתבע את הסך האמור, אך הנתבע הפר התחייבויותיו על פי ההסכם הראשון ולא העביר על שמו את החנות. מנגד טען הנתבע כי ההסכם הראשון בוטל וכי הוא החזיר לתובע את הכספים ששילם (חלקם במזומן וחלקם בקיזוז דמי שכירות עבור החנות שהתובע המשיך להחזיק). 7. בתאריך 12.6.01 נחתם בין התובע לבין הנתבע הסכם נוסף (להלן: "ההסכם השני"). לטענת התובע הוא רכש בהסכם השני את דירת המגורים בקומה הראשונה של הבנין, בשטח של 100 מ"ר (להלן: "הדירה") לרבות הגג הצמוד לדירה. מנגד טען הנתבע כי על פי ההסכם השני רכש התובע את כל הבנין. אין מחלוקת כי התובע לא שילם את מלוא התמורה המוסכמת על פי ההסכם השני.לטענת התובע בשלב מסויים הנתבע החל להפריע לשימושו בחנות והודיע כי יבטל את ההסכם ולפיכך, הפסיק לשלם את יתרת התשלומים. מנגד טען הנתבע כי התובע ביוזמתו הפסיק לשלם את יתרת המגיע ממנו, תוך הפרת ההסכם השני, ורק אז הודיע לו על ביטול הסכם זה. 8. בתביעתו ביקש התובע לאכוף את שני ההסכמים. הנתבע הגיש כתב תביעה שכנגד ובו ביקש להצהיר על בטלות ההסכם השני ולחייב את התובע בנזקים שנגרמו לו עקב הפרת ההסכמים על ידי התובע. 9. התביעה הוגשה גם נגד עו"ד שנאוי, אשר לטענת התובע ערך את ההסכמים וגם נגד אמו ואחיו של הנתבע (הנתבעים 2 עד 7), שכאמור הגישו כתב הגנה אך לא נטלו חלק בהליך. 10. עו"ד שנאוי טען כי ההסכם הראשון לא נערך על ידו, אלא רק נחתם בפניו וכי בהסכם השני יצרו הצדדים בפניו מצב מוגמר. עו"ד שנאוי טען כי התובע היה מודע לזכויותיו של הנתבע וההתקשרות בשני הסכמים בפועל נערכה קודם שהצדדים פנו אליו. 11. בשים לב לאמור - השאלות העומדות להכרעה הן כדלקמן: א. האם ההסכם הראשון תקף. ב. מהו "הממכר" נשוא ההסכם השני. ג. מי מהצדדים הפר את ההסכם השני. ד. אחריות של עו"ד שנאוי. לאור ההכרעה בשאלות אלה, אדרש לסעדים המבוקשים על ידי הצדדים. 12. ההסכם הראשון נחתם, כאמור, ביום 14.2.96 ובמבוא נאמר כי הנתבע (המוכר) הינו "המחזיק והבעלים הרשום של הדירה קומת קרקע הנמצאת בשפרעם בשטח של 83 מ"ר הנמצאת על האדמה הידועה בתור גוש 10274 חלקה 54 המורכבת מכול לשימוש עסק" (כך נאמר בהסכם הראשון!). הנתבע התחייב להעביר לתובע/הקונה את הבעלות בנכס הנמכר (החנות) תמורת הסך של 70,000 ₪ שישולם במעמד ההסכם. עו"ד שנאוי אישר, מתחת לחתימות התובע והנתבע, כי ההסכם נחתם בפניו, במשרדו. להסכם הראשון צורפה תוספת מיום 20.7.96, המהווה אישור כי התובע שילם לנתבע את התמורה המוסכמת בהסכם. בחקירותיהם, אישרו התובע והנתבע כי התמורה עבור החנות , נשוא ההסכם הראשון, שולמה לפני חתימת החוזה, לפני שהגיעו למשרדו של עו"ד שנאוי. 13. ההסכם השני נחתם ביום 12.6.01. במבוא להסכם זה נאמר כי: "המוכר הנו המחזיק הבלעדי בפועל והבעלים הרשומים של דירת המגורים ששטחה 100 מ"ר קומת עמודים כולל הגג וקומה א' עפ"י היתר בניה מס' 605 בתיק מס' 3638 מועדה מקומית שפרעם משנת 1977, אשר נמצאת על חלקת האדמה הידועה בתור גוש 10274 חלקה 54, הנמצאת על אדמה בשטח 230 מ"ר עפ"י תשריט החלוקה מגרש 54/2 המצ"ב המסומן א' להלן "הדירה". הנתבע התחייב להעביר לתובע את הבעלות בדירה תמורת הסכום של 332,000 ₪. סכום של 25,000 ₪ שולם במעמד החתימה על ההסכם השני. סכום של 216,000 ₪ היה אמור להשתלם במישרין לבנק המלווה ב- 36 שיקים על סך 6,000 ₪ כל אחד והיתרה בסך 91,000 ₪ היתה אמורה להשתלם לנתבע בתקופה של 3 שנים. הנתבע הצהיר בהסכם השני כי על הדירה רובץ חוב משכנתא וכי הוא מתחייב להעביר "את הדירה הנ"ל כולל קומת העמודים" על שם התובע כשהיא נקיה מכל חוב ו/או שעבוד. הנתבע גם התחייב לפנות את הדירה רק כעבור שלוש שנים ממועד החתימה על ההסכם - לאחר סילוק מלוא התשלומים שהתובע התחייב לשלם. 14. ביום 2.8.93 חתמה זהרה על יפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר, לפיו ייפתה את כוחם של לילה גראד ו/או עו"ד אניס שקור להעביר במתנה לבניה , סלאח ג'ראד, סאלח ג'ראד, ראג'ה גראד, חליל ג'ראד ונאסר ג'ראד, בחלקים שווים, את חלקה 54 בגוש 10274. נקבע ביפוי הכוח כי: "יפוי כוח זה ישאר בתוקף גם לאחר מותי וייחייב את יורשי הואיל ותלויים בו זכויות צד ג'. ואני מוותרת על זכותי לחזור בי ממתנה זו". 15. החלקה היא בשטח של 2,695 ₪ והיתה רשומה, על פי נסחי הרישום שצורפו, כדלקמן: ע"ש מוחמד עבד אלדרחמאן ג'ראד - 500/2695 ע"ש ג'ראד ראג'ח - 439/2695 ע"ש ג'ראד חליל - 439/2695 ע"ש ג'ראד נאסר - 439/2695 ע"ש ג'ראד סאלח - 439/2695 ע"ש זהרה סלים ג'ראד - 439/2695. הנתבע לא היה רשום כבעל זכויות בחלקה ו/או חלק ממנה. יוער כי לתצהיר הנתבע (נ/1) צורף שטר מכר ללא תמורה מיום 23.3.02 לפיו הנתבע הינו בעל זכויות ב- 439/2695 חלקים מהחלקה וכי העביר 9/116 חלקים מתוך זכויותיו לג'ראד נהאיה. במועד החתימה על ההסכם הראשון לא היו רשומים שעבודים על זכויות הבעלים בחלקה. מנסח הרישום המתייחס למועד החתימה על ההסכם השני עולה כי על החלקה רשומה הערת אזהרה על זכויותיה של זהרה בגין הלואה שקיבלו סג'יר עדנאן וג'יר נוהא לטובת בנק ירושלים לפתוח ומשכנתאות בע"מ ולטובת משכן בנק הפועלים למשכנתאות על זכויותיה של זהרה בגין הלואה שקיבלו גראד סאלם ונהאיה. 16. התובע הצהיר (ת/ 1) כי בהסכם הראשון הצהיר הנתבע כי הוא המחזיק והבעלים של החנות וכי על החנות לא רובץ כל שעבוד וכי הנתבע לא מילא את התחייבויותיו על פי ההסכם הראשון ולא העביר על שמו את החנות. התובע טען כי טענותיו של הנתבע לפיהן ההסכם הראשון בוטל והוא השיב לו את הסכומים ששילם - הינן כוזבות. התובע טען כי הוא יושב בחנות ובמידה וההסכם אכן בוטל , כטענת הנתבע, כיצד הוא ממשיך לשבת במושכר? התובע טען כי ההסכם הראשון נערך על ידי עו"ד שנאוי והוא אף שילם לו שכר טירחה. התובע טען כי טענת עו"ד שנאוי לפיה ההסכם הראשון רק נחתם במשרדו, בנוכחותו, היא שקרית. התובע טען כי עו"ד שנאוי ערך גם את ההסכם השני. התובע טען כי לאחר שרכש את החנות הוא ביצע בה שינויים ושיפוצים. התובע הצהיר כי לאחר שרכש את החנות , ביקש לרכוש גם את הדירה שמעליה, שבקומה א' ואת הגג הצמוד לה, על מנת שיהפוך לבעלים של כל הבנין, והנתבע הסכים לכך. לדברי התובע לאחר ביצוע חלק מהתשלומים, הנתבע יצר "סכסוך מדומה" במטרה לבטל את ההסכם השני וכי בעקבות אותו סכסוך הוא הפסיק לשלם לנתבע את ההמחאות שמסר לו עד לאחר שיברר את כוונותיו של הנתבע. התובע טען כי בשני ההסכמים יצר הנתבע מצג שוא לפיו הוא הבעלים הרשום של הדירה וכי על הנכס לא רובצים שעבודים, בעוד שבפועל הוא לא היה בעל זכויות. בנוסף, הנתבע לא העביר את הבנין על שמו וגם לא מסר לו את החזקה בדירה. באשר לעו"ד שנאוי טען התובע כי הוא התרשל בבדיקת זכויות הנתבע ובעריכת ההסכמים, כי לא רשם לטובתו הערת אזהרה על ההסכמים ואף לא יידע אותו אודות המשכנתא בגין חובות הנתבע ובכך סיכל אפשרות להעביר את הדירה על שמו. לטענת התובע עו"ד שנאוי עשה יד אחת עם הנתבע במטרה להונות אותו ולהטעות אותו, כאשר עו"ד שנאוי מנצל את חוסר בקיאותו בהליכי מכר מקרקעין, תוך ביצוע פעולות הנוגדות את האמור בהסכמים. התובע אישר בחקירתו הנגדית כי מסר לב"כ הבנק את השיקים לסילוק חוב המשכנתא של הנתבע עוד לפני שנחתם ההסכם השני וכן אישר כי ידע שהנתבע חייב כספים לבנק. התובע טען בחקירתו הנגדית כי השיקים שמסר לבנק נמשכו מחשבון בנו ולאחר שסורבו על ידי הבנק החל לתת לנתבע מזומן אך הנתבע החזיר לו רק שני שיקים ואת השיק השלישי לא החזיר ואז הפסיק לשלם לו את התשלומים . הוא הכחיש את הטענה לפיה הפסיק את התשלומים מאחר והנתבע סגר את המים לחנות. התובע אישר כי עוד לפני ההסכם הראשון ידע שלנתבע היו קשיים כספיים והוא נהג לעזור לו ולתת לו כספים, כאשר הוא החתים אותו על התשלומים שקיבל. התובע אישר כי את התשלום במזומן עבר החנות שילם לנתבע בביתו לפני החתימה על ההסכם הראשון. התובע עמד על הטענה לפיה עו"ד שנאוי הוא שערך את ההסכם הראשון והוא אף שילם לו בנוכחות הנתבע ואשתו סך של 1,500 ₪. התובע טען כי ידע שהבנין רשום על שם אימו של הנתבע רק לאחר שרכש גם את הקומה העליונה ופנה לעורך דין אחר שהסביר לו כי לא ניתן להעביר את הבנין על שמו. התובע (לאחר חתימת ההסכם השני) טען כי לא ידע על החובה לשלם מיסים בגין העיסקאות וכן השיב כי לא חתם על הצהרות ולא ביקש לא לדווח על העיסקאות. התובע הכחיש את הטענה לפיה ההסכם הראשון בוטל וטען כי בהסכם השני רכש רק את הדירה ולא את קומת העמודים שכבר נרכשה בהסכם הראשון. התובע אישר כי הנתבע אמר לו שיבטל את ההסכם השני אך לדבריו הוא סרב לכך. 17. אחיו של התובע, עבד אלחלים נוואף הצהיר (ת/ 2) כי בשנת 1996 רכש התובע את החנות בקומה התחתונה של הבנין. בהמשך , מאחר והנתבע היה חייב כספים לנושים , הוא נהג לבקש מהתובע הלוואות ובהמשך הציע הנתבע לתובע לרכוש את דירתו בקומה העליונה מעל החנות ( שם התגורר הנתבע). על פי האמור בתצהיר לאחר ההסכם החל סכסוך בין התובע והנתבע שהרקע שלו היה "כוונתו של הנתבע שלא למסור את החזקה בבית ולבטל את הסכם המכר השני" בין הצדדים נערכה פגישה בנוכחות המצהיר שם הודיע הנתבע כי אין לו מדור אחר ואינו יכול לעזוב את הדירה ולפיכך ביקש לבטל את ההסכם. לטענת המצהיר הנתבע הבטיח כי כאשר בנו מוחמד סאלח יקבל פיצוי בגין תאונת דרכים שעבר , הוא ישיב לתובע את הכספים ששילם עבור הדירה. לטענתו, התובע התנגד לבטל את ההסכם השני ואז החל הנתבע לנקוט פעולות שמטרתן היתה לעורר פרובוקציות, שפך מים מהקומה העליונה על החנות ואף השליך על ראשו ביצה. 18. הנתבע הצהיר (נ/ 1) כי על פי ההסכם הראשון מכר לתובע את קומת העמודים של הבנין בלבד, בשטח של 83 מ"ר וכי לא מכר לתובע את השטחים שמסביב לקומה. לדבריו, ההסכם הראשון נערך על ידי עו"ד שנאוי, שהיה בא כוחו של התובע וכי הוא לא שילם לעו"ד שנאוי שכר טירחה. הנתבע הצהיר כי עו"ד שנאוי והתובע עצמו ידעו היטב את מצב הזכויות בחלקה והוא אף טען בפני עו"ד שנאוי, שערך את ההסכם, כי האמור בהסכם לא משקף את המצב אך זכה למענה כי כך מקובל והתובע עצמו, ששמע הערותיו אמר לו לסמוך על עורך הדין. הנתבע טען כי התובע היה מיוצג בהסכם הראשון על ידי עו"ד שנאוי שבדק את זכויותיו והסביר אותן לתובע. לטענת הנתבע, בשלב מסוים בשנת 1999 פנה אליו התובע ואמר לו שהוא מבקש לבטל את ההסכם הראשון, מאחר ועו"ד שנאוי מסר לו שלא ניתן להעביר את הזכויות בחנות על שמו. לדבריו, הוא השיב לתובע כי אין באפשרותו להשיב לו את הכספים ששילם ולפיכך סוכם בינהם כי ישיב לו 30,000 ₪ במזומן והיתרה תשולם באמצעות קיזוז דמי שכירות שהתובע היה חייב לו - ואכן כך היה וההסכם הראשון בוטל בעל פה. לטענת הנתבע, בהמשך, לאחר ביטול ההסכם הראשון, פנה אליו התובע וביקש לרכוש את הבנין כולו - דהיינו קומת העמודים, הקומה הראשונה, השטח שסביב לקומת העמודים והגג של הבנין. לדברי התובע עו"ד שנאוי מסר לו כי לא תהיה מניעה להעביר על שמו את כל הבנין (להבדיל מקומת העמודים בלבד) וכי הוא הסכים להצעה מאחר והיה נתון בקשיים כספיים והתנהלו נגדו הליכי הוצל"פ על ידי הבנק הממשכן על מנת לפנות אותו ואת בני משפחתו מהבנין. לטענת הנתבע בהסכם השני הוא מכר לתובע את כל הבנין והתובע התעקש כי הדבר ירשם במפורש מאחר וההסכם הקודם למכירת קומת העמודים בלבד בוטל. הנתבע טען כי התובע ידע את מצב הזכויות בבנין וכי שילם מתוך היתרה המוסכמת של 333,000 ₪ רק 43,000 ₪ ובהמשך כל השיקים שמסר חוללו. לטענתו, לאחר שהתובע הפר את ההסכם השני ולא שילם את התמורה המוסכמת, הוא הודיע לו על ביטול ההסכם השני. הנתבע טען כי טענת התובע לפיה הפסיק את התשלומים מכיון שנודע לו מצב הזכויות היא שקרית. מטעם הנתבע הוגשה חוות דעתו של מר חסן מחמד כאזם, שמאי מקרקעין (נ/ 2) שהעריך את דמי השכירות הראויים לקומת הקרקע לתקופה של 7 שנים בסכום של 92,400 $. הנתבע הכחיש את טענת עו"ד שנאוי לפיה הוא ביקש לא לדווח על המכירה לרשויות המס. לדבריו, התובע היה אצל עו"ד שנאוי והוא טיפל בזה והנתבע כלל לא ידע כי יש לשלם מס על העיסקה. לדבריו הוא לא היה צריך לדווח על אף אחת מהעיסקאות והתובע הוא שהיה צריך להסדיר נושא זה עם עוה"ד. לדברי הנתבע הוא היה אצל ב"כ הבנק הממשכן ביחד עם התובע. הוא לא זכר אם גם עו"ד שנאוי היה נוכח באותו מעמד. הנתבע חזר וטען כי את ההסכם הראשון ערך עו"ד שנאוי במשרדו וכי עו"ד שנאוי ידע בדיוק את הבעיות שיש עם הבנין, כפי שגם התובע ידע. 19. עו"ד שנאוי הצהיר (נ/ 4) כי ההסכם הראשון לא נערך על ידו אלא רק נחתם בפניו. לטענתו, הוא לא נדרש להגיש את ההסכם הראשון לרשויות המס ואף לא טיפל ברישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין. עו"ד שנאוי גם טען כי לא קיבל מהתובע כל תשלום שכ"ט, ובטח לא תשלום במזומן. באשר להסכם השני טען עו"ד שנאוי כי התובע והנתבע פנו אליו לאחר שכבר סיכמו בינהם את פרטי העיסקה, לרבות מתן השיקים לבנק בגין חוב המשכנתא של הנתבע. לטענתו, התובע ידע על שעבוד הזכויות ואף ידע כי על מנת לרשום הערת אזהרה יש צורך להחתים את זהרה. לטענתו, הוא פנה אל זהרה אך היא סרבה לחתום ואף אמרה כי לא תחתום עד יומה האחרון וגם מיופי הכוח שלה סרבו לחתום. עו"ד שנאוי הצהיר כי מרבית השיקים שמסר התובע לבנק לא נפרעו . לטענתו, מאחר והיה חוב של הנתבע לבנק ממילא לא ניתן היה להעביר את הזכויות לתובע . עו"ד שנאוי הצהיר כי לא דיווח על ההסכם השני לרשויות המס לבקשת הצדדים ובמיוחד הנתבע, שהתנה את הדיווח בסילוק חוב המשכנתא לבנק , באמצעות השיקים שמסר התובע לבנק ובתשלום יתרת התמורה. 20. בסיכומים טען ב"כ התובע כי יש לאכוף את שני ההסכמים ולקבוע כי הוא זכאי להרשם כבעלים של כל הבנין. התובע ביקש לחייב את הנתבעים בכל המיסים החלים על העברת הבנין על שמו, לרבות קנסות וריבית על אי הדיווח. כן מבקש התובע לחייב את הנתבעים בדמי שכירות בגין הדירה שנמכרה לו על פי ההסכם השני ובפיצויים בגין הפרת ההסכם השני. לחילופין, במידה ויקבע כי ההסכם השני בוטל, מבקש התובע לחייב את הנתבעים להשיב לו את הכספים ששולמו על ידו ופיצוי על נזקיו. באשר להסכם הראשון טען ב"כ התובע בסיכומים כי הנתבע הציג בהסכם הראשון מצג שוא לפיו הוא הבעלים של החנות בעוד שהחלקה היתה רשומה על שם אימו, זהרה, שהעבירה את זכויותיה בחלקה לבניה, למעט לנתבע. לטענתו, הנתבע גם הצהיר כי על הממכר לא רובץ שעבוד - דבר שהתברר כלא נכון. ב"כ התובע טען כי הנתבע הפר את הוראות ההסכם הראשון ולא העביר את החנות על שם התובע, בניגוד להתחייבותו. ב"כ התובע ביקש לדחות את טענת הנתבע לפיה ההסכם הראשון בוטל והכסף ששולם לנתבע על ידי התובע הושב לו. ב"כ התובע ביקש לדחות את גרסת הנתבע לפיה בגלל יחסי אמון הוא השיב לתובע כסף ולא ביקש לקבל על כך אישור, כאשר הוכח כי בגין כל תשלום שביצע התובע לנתבע ניתן אישור בכתב. הנתבע גם לא הביא כל ראיה על ביצוע החזר סכום ששולם לו ולא על מקור הכספים. יתרה מזאת, הנתבע טען כי חלק מהסכומים ששולמו לו קוזזו חלף תשלום דמי שכירות על ידי התובע, אך לא הביא כל ראיה על כי נקשר בין הצדדים הסכם שכירות, מה היו תנאיו וכיו"ב. גם בהסכם השני אין כל זכר לביטול ההסכם הראשון. ב"כ התובע ציין כי לאחר חתימת ההסכם השני השקיע התובע כ- 40,000 $ בתוספות בניה. נגד התובע והנתבע הוגש כתב אישום בגין בניה ללא היתר והנתבע עצמו הצהיר כי הבנין אינו בבעלותו, ולאור הצהרתו בוטל האישום נגדו. באשר להסכם השני טען ב"כ התובע כי הוא התייחס לדירה והגג הצמוד לה בלבד, ולא לכל הבנין (כטענת הנתבע), כאשר בהסכם השני מדובר על דירה בשטח 100 מ"ר ולא על החנות. ב"כ התובע טען כי הניסוח של הממכר בהסכם השני הינו "קלוקל" אך ברור ממנו כי הוא מתייחס לדירה ולא לחנות. ב"כ התובע טען כי גם בהסכם השני הציג הנתבע מצג כוזב בדבר זכויותיו בחלקה וכן הציג מצג שוא כאשר הצהיר כי על הדירה רובצת משכנתא לטובת בנק משכן אך לא ציין משכנתא נוספת הרובצת על הדירה לטובת בנק ירושלים. ב"כ התובע טען כי הנתבע "יצר" סכסוך מדומה בינו לבין התובע והציק לו על ידי ניתוק החשמל ושפיכת מים וכי בגין מעשיו הפסיק התובע לשלם את יתרת התשלומים שנותר חייב בגין הדירה על פי ההסכם השני. ב"כ התובע טען כי לא רק שהנתבע יצר מצג שוא בדבר זכויותיו, אלא שבמתכוון הוא לא העביר את חלקו בזכויות בחלקה על שמו על מנת לסכל ביצוע ההסכמים, כאשר לאחר שהחלו ההליכים בתיק זה הועברו הזכויות בחלקה על שם אחרים מבני משפחת הנתבע. ב"כ התובע טען כי עו"ד שנאוי פעל שלא במיומנות ו/או במקצועיות והתרשל בבדיקת מצב הזכויות של החלקה והבנין, לא רשם הערת אזהרה בדבר ההסכמים ולא דיווח על העיסקאות לרשויות המס. ב"כ התובע ביקש לדחות את טענת עו"ד שנאוי לפיה לא ערך את ההסכם הראשון אלא רק אישר את חתימות הצדדים, כאשר גם הנתבע אישר את מעורבותו של עו"ד שנאוי והעובדה שערך את שני ההסכמים. ב"כ התובע היפנה לנוסח שני ההסכמים, ללמדך שנערכו על ידי אותו עו"ד. ב"כ התובע טען כי עו"ד שנאוי לא דיווח על העיסקאות לרשויות למרות שהתובע חתם על הטפסים הרלבנטיים וסמך ידיו כי יעשה כן. לטענתו, במעשיו אלה של עו"ד שנאוי הוא הגדיל את נזקי התובע בדמות קנסות וריבית. ב"כ התובע טען גם כי עו"ד שנאוי לא הסביר לו על מהות זכויות הנתבע . 21. ב"כ הנתבע טען כי ההסכם הראשון בוטל בהסכמת הצדדים וההסכם השני בוטל על ידו לאחר שהופר על ידי התובע, שלא שילם את התמורה הקבועה בהסכם השני. ב"כ הנתבע טען כי התובע ידע בדיוק את מהות זכויות הנתבע בבנין. לטענתו, הנתבע קיבל חלק מהחלקה במתנה מאימו ולא היתה כל מניעה לאכוף עליה את התחייבותה לתת לו את המתנה. אכן, הנתבע הסתכסך עם האם והיא לא הסכימה לחתום על מסמכים, אך לא היתה מניעה לאכוף התחייבותה ועו"ד שנאוי אישר כי קיבל מאת הנתבע את כל המסמכים הדרושים לרישום זכויותיו בחלק החלקה. ב"כ הנתבע טען כי הראיה שההסכם הראשון בוטל היא בעובדה שבכתב התביעה המקורי שהגיש התובע הוא כלל לא הזכיר את ההסכם הראשון, אלא תבע לרשום על שמו את כל הבנין על סמך ההסכם השני בלבד. ב"כ הנתבע טען כי היחסים בין התובע והנתבע היו טובים והתבטאו, בין היתר, בכך שהתובע הילווה לו כספים, כאשר היו מקרים בהם לא היה רישום של הכספים וכי יחסים אלה מסבירים מדוע לא נעשה מסמך בכתב לביטול ההסכם הראשון. ב"כ הנתבע טען כי גם ההסכם השני מלמד כי ההסכם הראשון בוטל מאחר ונקבע שם כי התובע רוכש את "הדירה (קומת עמודים וקומה א')" והנתבע מתחייב להעביר על שם התובע את "הדירה כולל קומת העמודים" - כאשר בפועל הבנין כולל רק חנות בקומת הקרקע (שבהסכם הראשון נרשם ששטחה 83 מ"ר) ודירה בקומה השניה (ששטחה 100 מ"ר). ב"כ הנתבע טען כי יש לדחות את פרשנות התובע לפיה המילים "קומת עמודים" בהסכם השני מתייחסות לחלק הפתוח של קומת העמודים. לטענת ב"כ הנתבע לא יתכן כי הנתבע שב ומכר לתובע את קומת העמודים שכבר נמכרה בהסכם הראשון - אלא אם כן תתקבל טענתו כי ההסכם הראשון בוטל. ב"כ הנתבע טען כי הנתבע השיב לתובע מתוך הסכום של 70,000 ₪ שהתובע שילם לו על פי ההסכם הראשון, את הסכום במזומן של 30,000 ₪ ובקשר ליתרה שקוזזה - נערכה בין הצדדים התחשבנות שהסתיימה עם ההסכם השני (אחרת היתה נזכרת שם). ב"כ הנתבע טען כי אין היגיון בטענת התובע לפיה ביקש לבטל את ההסכם הראשון מאחר ולא ניתן היה לרשום את זכויותיו בחנות ולאחר מכן שב והתקשר עם הנתבע בהסכם שני לגבי אותו נכס. ב"כ הנתבע טען כי התובע שאל את עו"ד שנאוי בענין ונענה כי לא תהיה בעיה להעביר את הזכויות על שם הנתבע ועל שם התובע וכי תשובה זו אכן היתה התשובה הנכונה מאחר ולא היתה קיימת מניעה, כאמור לעיל. ב"כ הנתבע טען כי התובע מסר לב"כ הבנק שיקים לכיסוי חובו של הנתבע ביום 24.4.01 - כחודש וחצי לפני מועד החתימה על ההסכם השני וכי אין מחלוקת כי התובע ידע שהנכס משועבד וכי הנתבע לא עמד בתשלומי המשכנתא. ב"כ הנתבע טען כי לאחר ביצוע 13 מתוך 36 התשלומים אותם התחייב התובע לשלם לבנק , הוא הפסיק את התשלומים והפר את ההסכם וכי אין כל קשר בין הפרה זו ובין טענת התובע, שהוכחשה מכל וכל על ידי הנתבע, ולפיה הנתבע העלה את נושא ביטול המכירה עוד לפני הפסקת התשלומים. ב"כ הנתבע טען כי יש לקבל את התביעה שכנגד שהגיש נגד התובע ולהורות על ביטול ההסכם השני ועל פיצוי הנתבע על הנזקים שנגרמו לו עקב הפרת ההסכם השני , בצירוף דמי שכירות ראויים עבור החנות. 22. עו"ד שנאוי טען כי התובע החזיק בחנות שנים רבות לפני חתימת ההסכם הראשון והכיר היטב את הנכס ואת טיב הזכויות בו. עו"ד שנאוי טען כי אין מחלוקת בדבר זכויותיו של הנתבע בחלק מהחלקה ובבנין וכי כל עיסקה שעשה הנתבע ברכושו היתה ללא התנגדות של מי מאחיו ו/או אמו זהרה - הנתבעים האחרים בתיק. עו"ד שנאוי טען כי עסקינן בזכויות חוזיות בלבד, מאחר והבנין לא נרשם כבית משותף והחלקה לא חולקה בין כל בעלי הזכויות ולא ניתן להעביר כל ממכר על שם הקונה, וכי הצדדים היו מודעים לכך ולכן גם לא קצבו בהסכמים מועד להעברת הזכויות בממכר על שם התובע. עו"ד שנאוי טען כי ההסכם הראשון לא נערך על ידו והצדדים רק חתמו עליו בנוכחותו, לאחר שהתמורה כבר שולמה קודם לחתימת ההסכם. עו"ד שנאוי טען כי הנתבע נמנע מלמסור לו את יפוי הכוח שנחתם על ידי זהרה וגם בעצמו לא רשם את הזכויות בחלק מהחלקה על שמו , וזאת בכוונת מכוון על מנת שהנכס לא יפול בידי נושיו, שהרי הנתבע היה מסובך בחובות. עו"ד שנאוי טען כי הנתבעים האחרים ידעו על ההסכם הראשון וכל עיסקה עשו לאחר מכן עם זהרה היא מעשה מירמה וכי זכויות התובע עדיפות על פני זכויות הנתבעים האחרים. עו"ד שנאוי טען כי העובדה שהנתבעים האחרים לא לקחו חלק בהליך מלמדת כי הם מסכימים לאכיפת ההסכם הראשון. עו"ד שנאוי טען כי שני הצדדים להסכם הראשון לא ייפו את כוחו לטפל בהעברת הזכויות על שם התובע ואף לא ביקשו ממנו לבדוק את האפשרות לביצוע עיסקה זו. כן טען כי לא שולם לו כל שכר טירחה בגין ההסכם הראשון. עו"ד שנאוי טען כי הצדדים הגיעו אליו על מנת לערוך את ההסכם השני לאחר שכבר היו בבנק והתובע הסדיר סילוק חוב המשכנתא של הנתבע. התובע היה מודע למצב הזכויות בממכר וההסכם השני שנערך על ידו הינו "בגדר ליבוש משפטי למצב ההסכמות של הצדדים ולא מעבר לכך" (כפי שנאמר בסיכומי עו"ד שנאוי). לטענת עו"ד שנאוי התובע בחר להסתכן מרצון ולבצע את העיסקה השניה, וזאת למרות שעד 2001 לא נרשמה החנות על שמו ואף לא נרשמה עיסקת המתנה בין זהרה והנתבע. לטענתו, התובע ידע בדיוק את זכויות הנתבע והוא גם הסביר זאת במעמד החתימה, כפי שאישר הנתבע בעדותו, ואולם במצב הדברים שנוצר, כאשר התובע כבר שילם חלק מהתמורה, לא היה בידו למנוע עריכת ההסכם השני ומכל מקום הדבר משמיט כל טענה כנגדו. עו"ד שנאוי טען כי בכל מקרה התובע הפר את ההסכם השני ולפיכך אינו יכול לתבוע פיצוי בגין עיסקה שהוא הפר את תנאיה העיקריים. דיון: 23. אקדים ואומר כי עדויות שני הצדדים לא היו מהימנות עלי וכפי שיפורט להלן טענותיהם ביחס לקיום ההסכם הראשון ו/או השני - כל אחד וטענותיו - נראות לי חסרות בסיס. יחד עם זאת, בכל הנוגע למערכת היחסים בין הצדדים ולהיקף ידיעותיו של התובע את זכויות הנתבע בבנין - כאשר על כפות המאזניים מונחות עדות התובע לעומת זו של הנתבע - אני מעדיפה באופן ברור את זו של הנתבע (הנתמכת בעדות יש לעו"ד שנאוי). התובע ניסה לצייר עצמו כאדם פשוט, שאינו מבין דבר, אינו יודע קרוא וכתוב ומנהל ענייניו בתמימות ומתוך אמונה בזולת ובנאמר לו , מבלי שהוא טורח לבדוק את המצב הדברים לאשורם. והנה מתברר כי בניגוד לטענתו כי אינו יודע לקרוא - העיד אחיו (שהיה עד תביעה מטעמו) כי התובע יודע קרוא וכתוב . מתברר עוד כי התובע, במשך השנים, הילווה כספים לנתבע, כאשר את כל ההתחשבנות הוא ניהל ברישום (והוא עצמו טוען כי לא יעלה על הדעת שהיה מקבל כספים מהנתבע ללא רישום). התובע שכר חנות בקומת הקרקע של הבנין , כאשר הנתבע מתגורר מעליו, ידע על קשייו הכלכליים וחתם על ההסכם השני למעלה מחודש לאחר שכבר היה עם הנתבע אצל עו"ד פינקלשטיין, ב"כ הבנק שהילווה כספים לנתבע, ומסר לו 36 שיקים המשוכים מחשבון בנו, בהתאם להסדר התשלומים בין הנתבע לבין הבנק. רק כעבור כחודש וחצי חתם על ההסכם השני - בו היוו השיקים חלק מהתשלום על חשבון התמורה בגין הממכר נשוא הסכם זה. בהסכם הראשון אכן נאמר כי החנות הינה בבעלות הנתבע אך נאמר בו גם כי החזקה הבלעדית בחנות הינה בידי הנתבע, כאשר אין מחלוקת כי מזה כשבע שנים החזקה באותה חנות היתה בידי התובע עצמו. בהמשך ההסכם הראשון הצהיר הנתבע כי הזכויות בחנות רשומות במס רכוש בלבד. גם בהסכם השני נאמר במבוא כי הנתבע הינו "הבעלים הרשומים" של הדירה ואולם בסעיף 7 נאמר כי "המוכר מתחייב להעביר את הזכויות הנ"ל ע"ש שקיבל אותם במתנה מאימו (זהרה ג'ראד) וזאת להבטחת מימוש והעברת הזכויות לקונה". יתירה מזאת, ההסכם הראשון נחתם בשנת 1996 והשני בשנת 2001. כי מאז ההסכם הראשון , ידע התובע מזה ארבע שנים כי החנות לא עברה על שמו אך הוא לא עשה דבר בנושא, מעולם לא פנה אל הנתבע ו/או אל עו"ד שנאוי בענין, ואין זאת כי ידע והסכים למצב דברים זה, ועובדה שכעבור 4 שנים חתם על ההסכם השני לרכישת נכס באותו בנין. מבחינת שני ההסכמים עולה גם כי הם אינם משקפים בדיוק את הצהרותיהם וידיעותיהם - כך לענין הבעלות, כך לענין החזקה, וכך לענין הנכס הנמכר. בנסיבות אלה - נקל לקבוע כי האמור במבוט להסכמים לא עמד בבסיס התקשרות התובע ואני מעדיפה את גרסת הנתבע ועו"ד שנאוי לפיה התובע ידע את המצב לאשורו (לרבות העובדה שחלק החלקה אינו רשום על שם הנתבע ומצב השעבודים (כאמור, השעבודים נרשמו רק לאחר ההסכם הראשון). 24. באשר להסכם הראשון - אין מחלוקת כי הוא מתייחס אך ורק לחנות בקומת העמודים של הבנין וכי התמורה המלאה בגינו שולמה. טענת הנתבע לפיה ההסכם הראשון בוטל והוא השיב את התמורה שקיבל לתובע נדחית על ידי: כפי שציין התובע, כל ההתחשבנות בין הצדדים נעשתה בכתב ולא יעלה על הדעת כי ענין כה מהותי של ביטול הסכם ותשלום תמורה יעשה ללא רישום. הנתבע גם העיד כי מצבו הכלכלי היה בכי רע וכי נזקק מידי זמן להלוואות מהתובע ולפיכך בהעדר ראיה למקור הכספים שבידו - איני מקבלת את טענת ההחזר. בענין זה, כאשר אין מחלוקת כי נקשר ההסכם הראשון ושולמה על ידי התובע מלוא התמורה המוסכמת - הנתבע, הטוען לביטול והחזר הכספים הוא "המוציא" ועליו נטל הראיה - וממילא באמירתו הסתמית - לא עמד בנטל זה. גם לשון "הממכר" בהסכם השני אינה יכולה לעמוד לנתבע מאחר, וכפי שקבעתי לעיל, שני ההסכמים אינם משקפים את המצב לאשורו ולא ניתן לקבוע כי על פיהם יחתך דבר. מכל האמור - אני קובעת כי ההסכם הראשון עומד בתוקפו ודוחה את טענת הנתבע כאילו בוטל. 25. שונה הדין בענין ההסכם השני. בהסכם זה נקבעה התמורה המוסכמת בסך 332,000 ₪, כאשר מתוך סכום זה שולם לנתבע במעמד ההסכם השני סך של 25,000 ₪ וכן בוצעו 13 תשלומים של 6,000 ₪ כל אחד, סה"כ 78,000 ₪. כמו כן שילם התובע לנתבע במישרין, מעבר לתשלומים לבנק, סכומים נוספים. אין מחלוקת כי התובע חדל לפרוע את השיקים שמסר לבנק לאחר השיק ה- 13 מאחר וחשבון הבנק של בנו, אשר מחשבונו נמשכו השיקים - הוגבל. הסברו של התובע לפיו חדל לשלם את הכספים מאחר והנתבע עורר בינהם מריבה נדחה על ידי וכן נדחית על ידי טענתו לפיה חדל לשם משהתברר לו כי הנתבע לא יוכל להעביר על שמו את הזכויות בנכס. אין זה מתיישב עם ההגיון כי הנתבע החל להתנכל לתובע ובד בבד הוגבל חשבון בנו של התובע בבנק והשיקים שמסר סורבו. בכל מקרה, במידה והתובע היה עומד על אכיפת ההסכם השני, היה עליו לנקוט בהליכים מידיים לאכיפה שכזאת ולהפקיד את הכספים שהיה עליו לשלם בידי עורך הדין או נאמן ו/או בקופת ביהמ"ש - דבר שלא נעשה. בהתנהלותו של התובע בקשר להסכם השני יש משום הפרת ההסכם השני ובדין זה בוטל על ידי הנתבע. 26. באשר ל"ממכר" על פי ההסכם השני - כאמור, קבעתי כי האמור בהסכם אינו משקף את דעת הצדדים ולפיכך מתייחס הסכם זה ליתרת הבנין (למעט החנות בקומת העמודים, נשוא ההסכם הראשון). 27. ככל שעסקינן בעו"ד שנאוי, הרי שאני מעדיפה את טענתו לפיה לא ערך את ההסכם הראשון, וזאת חרף גרסת התובע והנתבע כאחד. התובע מבקש ללמוד על העובדה כי ההסכם הראשון נערך על ידי עו"ד שנאוי מהדמיון בין שני ההסכמים ואולם בחינת ההסכמים מלמדת על דימיון מה אך קיימים בו שינויים מהותיים (אפילו שגם בהסכם השני הניסוח רשלני) והניסוח של ההסכם הראשון כלל אינו משפטי. כך, בהסכם הראשון נאמר כי מדובר ב"דירה קומת קרקע הנמצאת על אדמה הידועה בתור גוש 10274 חלקה 54 המורכבת מכול לשימוש עסק (להלן "הדירה") (כך נרשם למרות שהדבר אינו ברור ולמרות שהממכר אינו דירה אלא חנות ). לעומת זאת בהסכם השני מתואר הממכר כ"דירת מגורים ששטחה 100 מ"ר קומת עמודים כולל הגג וקומה א' ...אשר נמצאת על חלקת האדמה הידועה בתור גוש 10274 חלקה 54 , הנמצא על אדמה בשטח 230 מ"ר עפ"י תשריט החלוקה מגרש 54/2...". בהסכם הראשון לא נזכרת העובדה שהנתבע קיבל את הזכויות בממכר מאמו, זהרה, בעוד שבהסכם השני נאמר במפורש כי הנתבע יעביר הזכויות שקיבל מזהרה "ע"ש" . בהסכם הראשון גם אין סנקציה במקרה של הפרת ההסכם. גם העובדה שבהסכם הראשון ציין עו"ד שנאוי כי הוא מאשר כי הצדדים חתמו בפניו, בעוד שאין איושר שכזה בהסכם השני - מלמדת כי אכן בזה התמצה תפקידו בהסכם הראשון. על כל אלה יש להוסיף את העובדה ששני הצדדים אישרו כי הגיעו למשרדו של עו"ד שנאוי לאחר שכבר שולמה לנתבע מלוא התמורה. אני גם מקבלת את גרסתו של עו"ד שנאוי, שנתמכת בטענת הנתבע, לפיה התובע ידע בדיוק את מהות הזכויות בנכס - והדבר עולה הן מהרישום עצמו (כאשר, כאמור, בהסכם הראשון נאמר כי הזכויות רשומות במס רכשו בנצרת בלבד ובהסכם השני נאמר כי על הנתבע להעביר הנכס על שמו מאמו , זהרה). יחד עם זאת, וגם אם עו"ד שנאוי רק העלה על הכתב את הסכמות הצדדים (והדבר מקבל חיזוק במיוחד לאור אישורו של התובע כי שילם על חשבון הממכר בהסכם השני כבר חודש וחצי לפני שההסכם נחתם) - אין הדבר פוטר אותו מחובותיו כעורך דין ומי שערך את ההסכמים וברי כי ניסוח ההסכם השני הינו רשלני ואינו מדוייק הן באשר לממכר עצמו, והן בנוגע לטיב זכויות הנתבע. כאשר ההסכם הראשון נוסח על ידי הצדדים , אך הגיוני שיאמר כי הנתבע הבעלים ובהמשך יאמר כי הנתבע רשום במס רכוש. לעומת זאת, כאשר ההסכם השני נוסח על ידי עו"ד שנאוי היה עליו להקפיד לציין בדיוק את השעבודים ואת הזכויות בחלקה ולא לכתוב כי הנתבע הינו "הבעלים הרשומים" , גם אם בהמשך הזכיר את העובדה שהנתבע "רכש" זכויותיו מאמו. ואולם, ככל שנגרמו לתובע נזקים בעקבות העיסקאות נשוא התביעה - עסקינן בהסכם הראשון בלבד - כאשר ההסכם השני בוטל עקב הפרתו על ידי התובע. מאחר וקבעתי כי עו"ד שנאוי לא ערך את ההסכם הראשון ולא ייצג את התובע בהסכם זה - ממילא איני אחראי לכל נזקים שנגרמו לתובע בעטיו (אי רישום הערת אזהרה, אי תשלום מיסים וכיו"ב). אני גם מקבלת את טענתו של עו"ד שנאוי כי הצדדים הם שביקשו לא לדווח לרשויות על העיסקאות. כאמור, דחיתי את טענתו של התובע שלא היה מודע לתשלום המיסים שהרי כבר בהסכם הראשון לקח על עצמו את תשלום מס השבח ומס הרכישה כאחד (וכך גם נקבע בהסכם השני). גם לא מצאתי היגיון בטענת התובע כי חיתמו על מש"ח בקשר להסכם השני וזה לא דווח מיוזמת עו"ד שנאוי. כשם שהתובע, שעליו עול תשלום המס ידע על חובתו ולא דווח על ההסכם הראשון, כך אני מקבלת הטענה שהורה לא לדווח גם על ההסכם השני. מכל האמור - דין תביעת התובע נגד עו"ד שנאוי להדחות. 28. באשר לנזקי הצדדים - ככל שעסקינן בהסכם הראשון - אני מורה על אכיפתו, כמבוקש, וקובעת כי התובע זכאי כי החנות שרכש על פי הסכם זה תרשם על שמו בלשכת רישום המקרקעין. זכותו זו של התובע גוברת על כל זכות בחלקה של הנתבע ו/או מי מהנתבעים שאליהם הועברו חלק מזכויות זהרה (הנתבעת מס' 2) לאחר מועד חתימת ההסכם הראשון (14.2.96). עד ביצוע רישום הזכויות על שמו, יהיה התובע רשאי לרשום הערת אזהרה על זכותו בחנות (ככל הניתן על זכויותיו של הנתבע בחלקה ואחרת על חלקה של הנתבעת מס' 2 ו/או מי מבא בכוחה ורכש זכויות בחלקה לאחר 14.2.96). ככל שעסקינן בהסכם השני - אכן ההסכם השני הופר על ידי התובע. יחד עם זאת, ככל שהנתבע מבקש לבטלו, ואכן כך עשה, מחובתו היה להשיב לתובע את הסכומים ששילם (בין לנתבע במישרין ובין לבנק), בניכוי הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם השני, בסך 5,000 דולר. כאמור בתצהיר שילם התובע לנתבע סך של 25,000 ₪ במעמד החתימה על ההסכם השני, 13 שיקים על סך 6,000 ₪ כל אחד (78,000 ₪) ועוד סכום של 76,749 ₪ (כאמור בנספח ז/ לתצהיר התובע), סה"כ 179,649 ₪. סכום זה מסתכם כאמור בסיכומי ב"כ התובע (ולא הוכחש על ידי הנתבע) ב- 239,787 ש"ח ₪ נכום ליום הגשת התביעה ואילו הפיצוי המוסכם מסתכם נכון למועד זה ב- 22,600 ₪ (כפי שגם נטען בסיכומים אלה). 29. לפיכך, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע את הסך של 217,187 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ( 22.6.04) ועד מועד התשלום בפועל. כן אני מורה על אכיפת ההסכם הראשון כאמור לעיל. התביעה נגד עו"ד שנאוי נדחית. בשים לב להתנהלות הצדדים - אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ז אדר תשע"ב, 11 מרץ 2012, בהעדר הצדדים. חוזהביטול חוזהתביעה שכנגד