תביעה לסילוק יד במושע

תביעה לסילוק יד במושע בפניי תביעה לסילוק יד, דמי שימוש ראויים ופירוק שיתוף. 1. התובע הוא הבעלים הרשום של מחצית מזכויות הבעלות בנכס מקרקעין המצוי ברח' כפר עציון 37 ירושלים. הנתבעים הם הבעלים של המחצית השנייה בזכויות בנכס. במקום מצוי מבנה. התובע מתגורר במחצית אחת של המבנה, ובה מספר מפלסים. הנתבעים מתגוררים במחצית השנייה של המבנה, גם בה מספר מפלסים. המבנה אינו רשום כבית משותף. זכויות הצדדים בו הן ב"מושע". 2. עניינה של התביעה בתוספות בנייה בלתי חוקיות שהוקמו על ידי הנתבעים, לטענת התובע. מדובר בבניית פרגולה בקומת הקרקע. בסגירת מרפסת בקומת הביניים, וקירוי שלה בגג רעפים. ובסגירת קומת גג, תוך הוספת גג רעפים. לטענת התובע, עבודות הבנייה האמורות הושלמו באפריל 2004. התובע טוען, כי הן בוצעו ללא היתר בנייה כדין וללא הסכמתו. על פי הטענה, מדובר בהשתלטות על הרכוש המשותף של הבית, בגזילת זכויותיו הקנייניות של התובע ברכוש זה, בפגיעה בזכויות התובע לאחוזי בנייה פוטנציאליים בבית, במניעת שימוש סביר ורגיל של התובע ברכוש זה, ובעשיית עושר ולא במשפט על חשבון התובע. נטען בהקשר זה גם לעוולות שונות, ובהן גזל, מטרד ליחיד, הסגת גבול, והפרת חובה חקוקה, שעניינה דיני התכנון והבנייה. נטען גם לפגיעה בערך דירתו של התובע, פגיעה באיכות חייו וחיי משפחתו, חסימת נוף, אור ואוויר, ופגיעה בהנאה מדירתו. 3. נוכח כל אלה, התבקשו מספר סעדים: (א) צו המורה לנתבעים לשתף את התובע בשימוש בתוספות הבנייה או לסלק ידם מהן. (ב) לחייב את הנתבעים בגין שימושם בתוספות ובגין מניעת שימוש דומה מהתובע בדמי שימוש ראויים, מיום השלמת הבנייה ועד לסילוק ידם של הנתבעים. לעניין זה נתבע סך של 500$ לחודש. (ג) לפצות את התובע בגין ירידת ערך דירתו, בסך של 100,000 ₪. (ד) לפצות את התובע בסך של 25,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו ושלילת ההנאה מן הרכוש המשותף, שביצעו הנתבעים. (ה) להורות על פירוק השיתוף במקרקעין באופן שכל צד יירשם כבעלים היחיד בחלק הבית המוחזק על ידו, תוספת הבנייה שבנה התובע תירשם על שמו בלבד, ותוספת הבנייה שבנו הנתבעים תירשם על שמם. 4. למען שלמות התמונה, יש להעיר כי בין הצדדים התנהל הליך נוסף הרלוונטי לעניין. מדובר בת.א. 7023/97 (להלן - ההליך הקודם). מפאת החשיבות של אותו הליך לעניין שבפניי, אעמוד על עיקרי ההחלטות שניתנו בגידרו. בהליך הקודם, התובע שבפניי היה הנתבע, והנתבעים שבפניי היו התובעים. עניינו של אותו הליך היה בתוספת בנייה בהיקף של כ - 95 מ"ר (ברוטו) שביצע התובע בחלל שבמפלס התחתון של המבנה. באותו הליך נקבע (פסק דין חלקי, כב' השופט מילנוב, 20.2.02), כי יש לפרק את השיתוף בין הצדדים. עוד נקבע, כי הבעלות בתוספת הבנייה היא, בחלקים שווים, של התובעים ושל הנתבע. נקבע, בתוך כך, כי הבנייה שבוצעה על ידי התובע נעשתה בניגוד לתכנון המקורי של הבניין, בניגוד לתכנית בניין הערים ובניגוד להיתר. ניתנו הוראות ביחס להליכי פירוק שיתוף בין הצדדים. נקבע כי נושא השכר הראוי יידון בשלב מאוחר יותר. 5. ביום 3.10.10 ניתנה בהליך הקודם החלטה נוספת על ידי כב' השופט מילנוב. עניינה של החלטה זו במתן הוראות משלימות לעניין פירוק השיתוף. נקבע, כי פירוק השיתוף יהיה בדרך של רישום הבית כבית משותף. נקבע, כי ימונה כונס נכסים על ידי בית המשפט, לשם ביצוע הרישום האמור. נקבע כי אם הפירוק בדרך של רישום בית משותף לא יושלם תוך 13 חודשים, ייעשה פירוק על פי צו של בית המשפט. ניתנו הוראות לעניין תוכנו של צו כאמור. לעניין זה נקבע, כי כל אחד מן הצדדים יקבל את הדירה בה הוא גר, בשטח זהה, מרום הרקיע ועד לעומק האדמה. 6. על החלטה זו הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשת רשות לערער על ידי התובע דכאן (רע"א 4732-11-10). הערעור התקבל (כב' השופט י' מרזל, 9.1.11). נקבע כי יש לשנות מן הקביעה לעניין תוספת הבנייה והחנייה. נקבע, כי לגבי תוספת הבנייה והחנייה, יהיו התובעים והנתבע בעלים במשותף, ואלה לא יוצמדו במלואן לאיזה מן הדירות. מעבר לכך, בית המשפט המחוזי לא שינה מן הקביעה היסודית, לפיה כל אחד מן הצדדים יקבל את הדירה בה הוא גר, בשטח זהה, מרום הרקיע ועד לעומק האדמה. 7. בפסק דין משלים, שניתן ביום 4.12.11, נפסק לנתבעים דכאן שכר ראוי בגין שימושו של התובע דכאן בתוספת הבנייה נשוא ההליך הקודם. נפסק גם סכום אותו על הנתבעים דכאן לשלם לתובע בגין תוספת הבנייה נשוא אותו הליך, לגביה נקבע כי תהיה בבעלות משותפת בין הצדדים. 8. עתה, הגיעה העת להכריע גם בתביעה שבכותרת. אציין, כי התיק שבכותרת וההליך הקודם התבררו בפניי כב' השופט מילנוב. הדיון בהם אוחד (ראו החלטת כב' השופט, סגן הנשיא ש' פיינברג, 28.3.11). חרף זאת, ניתן פסק דין זה בנפרד מפסק הדין המשלים בהליך הקודם. הטעם לכך הוא שאף כי קיימת בין התיקים זיקה, כל אחד מהם עוסק בעניין שונה. זאת ועוד, בהליך הקודם נדרש פסק דין משלים, לאחר ששמיעת הראיות הסתיימה, וניתן פסק דין חלקי והחלטה משלימה לעניין אופן ביצוע השיתוף. בהליך הנוכחי היה צורך בשמיעת ראיות וסיכומים. משנשמעו הראיות והסיכומים, יש ליתן את פסק הדין. לכך אפנה עתה. 9. הבנייה. נקודת המוצא לדיון היא, כי הוכחו עיקרי טענותיו של התובע לעצם קיומן וביצוען של תוספות הבנייה נשוא כתב התביעה. אפרט. (א) אכן הוקמה על ידי הנתבעים פרגולה בקומת הקרקע. שטח הפרגולה, כעולה מחוות דעתו של גיל יזרעאלי, שמאי מקרקעין, הוא כ - 40 מ"ר. (ב) בוצעה בנייה במרפסת בקומת הביניים. שטח הבנייה כ - 15 מ"ר (חוות דעת מר יזרעאלי). בבניה זו מדובר בקירוי רעפים של מרפסת. מדובר גם ביצירת קיר שלם בין דירת התובע ובין דירת הנתבעים. עם זאת, אין מדובר בסגירת המרפסת בחלקה החזיתי, שם מצוי מעקה מתכת בלבד (תמונה טו'7 לתצהיר התובע). (ג) בוצעה בנייה בקומה העליונה. שטח הרצפה של בנייה זו כ - 44 מ"ר (חוות דעת מר יזרעאלי). מדובר בסגירת חלל מלאה, לרבות באמצעות חלונות מזכוכית כפולה. מן החומר שבפניי עולה, והדברים אינם שנויים במחלוקת, כי כל התוספות האמורות בוצעו בלא היתר כדין של רשות התכנון המוסמכת. 10. מעשה בית דין. הנתבעים טוענים, כי ההחלטות שניתנו בהליך הקודם, הן על ידי כב' השופט מילנוב, והן על ידי בית המשפט המחוזי, יוצרות מעשה בית דין המקים מחסום מפני קבלת התביעה. יש לקבל טענה זו, באופן חלקי. אפרט עתה עניין זה. 11. בהחלטות עליהן עמדתי לעיל, אשר ניתנו לאחר טיעון והצגת ראיות מלאים על ידי הצדדים, נקבעה לגבי הנכס חלוקה, לפיה, למעט החנייה ותוספת הבנייה נשוא ההליך הקודם, כל צד מקבל את הדירה בה הוא גר, בשטח זהה, מרום הרקיע ועד לעומק האדמה. בבית המשפט המחוזי טען התובע כנגד קביעה זו, וזאת נוכח טענותיו בהליך הנוכחי לחריגות בנייה שבוצעו על ידי הנתבעים. טענה זו נדחתה. בית המשפט המחוזי ציין (בפיסקה 17), כי "לא מצאתי מקום להתערב בעניין זה, לא רק משעה שלא נטען כך בבקשת רשות הערעור עצמה, אלא גם שעה שבית משפט קמא שלפניו מתנהלים גם ההליכים האחרים היה ער לכך וקבע כפי שקבע והמבקש לא הצביע לפני על עילה להתערבות בהחלטה זו". משכך, בית המשפט המחוזי קבע (בפיסקה 18) כי ההוראה השלישית שניתנה על ידי כב' השופט מילנוב תבוטל, וכי "הרכוש המשותף יחולק באופן שבו דירת המגורים של כל צד (עד לרום הרקיע) תירשם על שמו, אולם קומת החניה ותוספת הבניה (החלל שמתחת לדירת המבקש) תירשמנה כרכוש משותף של שני הצדדים, מבלי שיכללו כחלק מדירות המשיבים [הנתבעים דכאן - ע.ש.] והמבקש או יוצמדו להן במלואן". 12. קביעה זו נעשתה בין הצדדים להתדיינות בפניי. היא היתה דרושה לעיצומו של עניין. מדובר בקביעה סופית על פי טיבה. יש לה תוקף מלא כמעשה בית דין בין הצדדים. היא קובעת משטר של הפרדה בין הצדדים, בחלקים הרלוונטיים במבנה. היא מעניקה לכל צד את הדירה שלו, מרום הרקיע עד לעומק האדמה. מכך עולה, כי תוספות הבנייה נשוא ההתדיינות שבפניי הוקנו לנתבעים. אכן, תוספות הבנייה נמצאות כולן בדירת הנתבעים. הפרגולה נמצאת במרפסת שבמפלס התחתון של דירת הנתבעים. המרפסת המקורה מצויה במרפסת במפלס הביניים של דירת הנתבעים. החלל שנסגר מצוי על גבי הגג של מפלס הביניים של הדירה האמורה. 13. מסקנה זו אינה משתנה בשל הוראת כב' השופט מילנוב, כי כל אחד מן הצדדים יקבל שטח זהה. ראשית, גם התובע הבין את ההחלטה האמורה כחלה גם על התוספות נשוא ההליך הנוכחי. כך עולה בבירור מהחלטת בית המשפט המחוזי. שנית, תוספות הבנייה נשוא ההתדיינות הנוכחית אינן משנות את השטח שניתן לכל אחד מן הצדדים. בטרם בוצעו התוספות, כמו גם אחרי ביצוען, נמצא ברשות כל צד שטח זהה (ראו בהקשר זה תמונה טו'5 לתצהיר הנתבע). שלישית, הגיונן של ההחלטות האמורות ברור. תכליתן היתה לקבוע חלוקה ברורה, במישור האנכי, בין דירותיהם של שני הצדדים. תכלית זו חלה גם על תוספות הבנייה נשוא ההליך הנוכחי. 14. (א) התובע טוען כי הנתבעים מנועים מהעלות טענת מעשה בית דין, שכן לא העלו את העניין בכתב ההגנה. ברם, הטעם לכך הוא, שכתב ההגנה הוגש בשנת 2004. ההחלטות שיצרו את מעשה בית הדין ניתנו בשנים 2009 - 2010. בנסיבות אלה, אין מדובר בשינוי חזית, כי אם בהסתמכות לגיטימית על הכרעה שיפוטית בין אותם צדדים, שניתנה בשלב מאוחר של ההתדיינות, ומקרינה במישרין על העניין שבמחלוקת. (ב) לשיטת התובע, היה על הנתבעים לבקש תיקון של כתב ההגנה על מנת להעלות את הטענות האמורות. אני דוחה טענה זו. טענות הנתבעים לעניין זה היו ידועות לתובע. היתה לו הזדמנות מלאה להתמודד עימן, הן בהליך הנוכחי, הן בהליך הקודם. בהתחשב בכך שמדובר בהליך שהחל בשנת 2004, ספק רב מאד בעיני אם היה מקום להפנות את הנתבעים למסלול של תיקון כתב הגנה, בשנת 2011, לצורך העלאת הטענה. בכל מקרה, לא נגרמו לתובע הפתעה, או עיוות דין כלשהם, בכך שהטענות הועלו, שלא במסגרת כתב הגנה. אני דוחה את טענות התובע לעניין זה. 15. ההחלטות האמורות משליכות במישרין על ההליך שבפניי. הן שוללות את טעמו של הסעד הראשון שנתבקש בהליך הנוכחי (צו המורה לנתבעים לשתף את התובע בשימוש בתוספות הבנייה או לסלק ידם מהן). הן שוללות שוללת גם, במישור העקרוני, את טענות התובע כי הוא זכאי לתשלומי איזון בגין תוספות הבנייה, במסגרת פירוק השיתוף במקרקעין. על מרכיב הבנייה אין התובע זכאי לתשלומי איזון, שכן הנתבעים נשאו במלוא העלות של הבנייה האמורה. גם על מרכיב הקרקע אין התובע זכאי לתשלומי איזון, שכן הקרקע הרלוונטית הוקנתה במלואה לנתבעים על פי ההחלטות האמורות, ולכל צד ניתן שטח זהה. לכן, אין מקום לתשלומי איזון לעניין זה. 16. עם זאת, הקביעות בהחלטות האמורות אינן מסיימות לחלוטין את ההתדיינות הנוכחית. מדובר בקביעות אופרטיביות, הצופות פני עתיד. על פי טיבן הן אינן בעלות אופי רטרואקטיבי. על פי הגיונן ותכנן, אין בהן כדי לשלול מעיקרן את הטענות כי התובע זכאי, לגבי העבר, לדמי שימוש ראויים, לפיצוי בגין ירידת ערך, ולפיצוי בגין עוגמת נפש, הנובעים מבניית התוספות. לדיון בטענות הצדדים המשליכות על עניינים אלה אפנה עתה. 17. הסכמה. התובע טען כי בניית התוספות נעשתה שלא בהסכמתו (כתב התביעה, פיסקה 28). טענה זו הוכחשה על ידי הנתבעים. בראיות שבפניי אין תשתית המלמדת על הסכמה ספציפית שניתנה על ידי התובע לבניית התוספות הספציפיות, במועד בנייתן. עולה כי הסכמה ספציפית כאמור לא ניתנה (תצהיר התובע, פיסקה 22). התובע העיד, כי אינו יכול להסכים שהנתבעים "יבנו מה שהם רוצים כשהם מתנגדים ולמעשה תובעים אותי בכל מיני תביעות כאלה" (בעמוד 50). יוער, כי הנתבע אינו טוען שניתנה הסכמה ספציפית של התובע לבנייה. על פי עדותו, לא נתן דעתו לעמדת התובע, שכן "כשאני ארצה לבנות עוד קומה למעלה אני אקדיש זמן לחשוב מה אדון זקן יחשוב. עד היום לא החלטתי לבנות קומה למעלה.... אבל לא התחלתי לחשוב מה אדון זקן יחשוב" (בעמוד 85). 18. עם זאת, בכך לא מסתיים הדיון. ממכלול הנסיבות שבפניי עולה, כי בנסיבות העניין יש לראות את התובע כמי שהסכים לבניית חלק מן התוספות. הדברים אמורים בפרגולה ובמרפסת המקורה בקומת הביניים. מסקנה זו מושתתת על מספר נדבכים, השלובים זה בזה. 19. (א) ראשית, מעדות התובע עולה דבר קיומה של הסכמה שכל צד עושה בדירתו על פי הבנתו ובלא התערבות של הצד שכנגד (עמודים 49 - 50). התובע העיד על הדברים על רקע תמונת המבנה שהוצגו לו (נספח טו(5) לתצהיר הנתבע), ובה נראית דירת התובע בצד שמאל, ודירת הנתבעים בצד ימין. התובע אישר, כי הוסכם שכל צד מקבל זכות שימוש מלאה ובלעדית בדירה שלו. הדברים אמורים גם בשימוש בחלל על הגג אשר היה מיועד על פי דיני התכנון למחסנים, ושני הצדדים עשו בו שימוש למגורים (בעמוד 50). בעדות התובע באותו מקום ישנן אמירות מהן ניתן להבין כי דבריו חלים על חלקן הפנימי של הדירות בלבד. עם זאת, בחקירה החוזרת עלה בבירור כי ההסכמה רחבה יותר. בחקירה החוזרת העיד התובע על הסכמה שהיתה לו עם הדייר שקדם לנתבעים, מר אמסלם, לפיו "חצי הדרומי כולו מלמטה עד למעלה זה שלי, חצי הצפוני שלו, החנייה משותפת" (בעמוד 57; ההדגשה הוספה). התובע העיר כי לא היו לו הסכמות דומות עם הנתבע, אך העיר כי הנתבע "קיבל מה שאמסלם נתן לו" (בעמוד 57). מכך ניתן להסיק קיומה של הסכמה לפיה כל אחד מן הצדדים רשאי לנהוג מנהג בעלים במחצית המבנה, המצוי ברשותו, בחלקים נשוא ההתדיינות הנוכחית. (ב) מעדות הנתבע עולה תמונה דומה, הן ביחס למרפסת שבמפלס הקרקע, הן ביחס לקומת הגג (ראו עמודים 66, 71; ראו גם בפיסקאות 8, 12 לתצהיר הנתבע). 20. (א) שנית, המסקנה האמורה מתיישבת היטב עם דרך הפעולה של הצדדים הלכה למעשה. שני הצדדים עשו שימוש בשטח המיועד למחסן בקומת הגג, לשם מגורים. אין חולק כי מדובר בשימוש בניגוד להיתר (ראו עדות הנתבע, בעמוד 66). מדובר בשטח של כ - 40 מ"ר (עדות התובע, עמוד 39). בתוך כך, פרץ התובע חלונות בבנייה האמורה (עדות הנתבע, בעמוד 67). (ב) הנתבעים הקימו פרגולה בשטח של כ - 40 מ"ר. גם התובע הקים פרגולה רחבת מימדים, בשטח של 28 מ"ר, במפלס קומת הקרקע (ראו התמונות שצורפו לתצהיר הנתבע; ראו גם עדות התובע, בעמוד 46). בדומה לבנייה שבוצעה על ידי הנתבעים, גם פעולה זו של התובע בוצעה בלא היתר (עדות התובע, עמוד 46). לא למותר להעיר, כי התובע גם העיד, כי מצידו לא שלח לנתבעים מכתב כאשר בנו את הפרגולה (בעמוד 50). הדבר תואם את טענת הנתבעים כי התובע לא התנגד לבניית הפרגולה. (ג) הנתבעים ביצעו קירוי של המרפסת במפלס הביניים. התובע, בתורו, השתלט, באופן אפקטיבי, על גינה המצויה במקום, והתקין בה שער כניסה עם מנעול. שטח הגינה - הוא 10 מ"ר לפחות, על פי עדות התובע. במקום יש כניסה לחניה (עדות הנתבע, עמוד 74). מתצהיר הנתבע עולה (סעיף 5 (ב)) כי התובע השתלט על חלל משותף נוסף, בגודל של כ - 25 מ"ר, במקביל למחסן הנתבעים בקומת החנייה (ראו גם עדות הנתבע בעמוד 64). יוצא, כי דרך הפעולה של הצדדים משקפת את העולה מעדויותיהם. הלכה למעשה, הצדדים נהגו מנהג בעלים בחלק שברשות כל אחד מהם בנכס. (ד) בהקשר אחרון זה, אני דוחה את טענת התובע, כי הפרגולה של הנתבעים נבנתה על "גינה משותפת ללא ספק". אכן, מן המוצג ת/2 עולה כי חלק גדול מן הפרגולה נבנה על שטח שסומן בהיתר כ"גינה". עם זאת, ממכלול החומר עולה בבירור כי מדובר בשטח המצוי בצד המבנה, שברשות הנתבעים. מן התמונות שצורפו (ראו תמונה טו'5 לתצהיר התובע; התמונה התחתונה בתמונות שצורפו לכתב התביעה) עולה גם כי מדובר במרפסת, שמתחתיה קיר בגובה מספר מטרים (ראו בהקשר זה את עדות הנתבע, בעמוד 70 - 71). עולה בבירור גם, כי בין מרפסת זו, ובין מרפסת דומה בדירת התובע, מצוי קיר גבוה המפריד בין הצדדים לכל האורך (ראו עדות הנתבע, בעמוד 71). אין חולק כי קיר זה נבנה כאשר נבנה הבניין. אף כי המקרקעין רשומים במושע, באופן שלכל אחד מן הצדדים זכויות שוות בכל פרודה ופרודה שבמקרקעין, עולה כי בפועל ננקטה הפרדה, בגדריה כל צד נהג כבעלים בשטח שברשותו. 21. שלישית, אין חולק כי הנתבעים לא נקטו בהליך כלשהו ביחס לשימוש שעשה הנתבע בקומת הגג שלו וביחס להקמת הפרגולה על ידו. דווקא על רקע טענות התובע, כי הנתבעים נקטו כלפיו בגישה נוגשנית, ולא נמנעו מהגשת הליכים משפטיים חוזרים ונשנים נגדו, משתמעת ממחדל זה של הנתבעים תמיכה במסקנה דלעיל בדבר הסכמה בין הצדדים לעניין זה. זהו ההסבר הסביר לאופן הפעולה של הנתבעים לעניין זה. 22. רביעית, ניתן להפנות בהקשר זה להוראת סעיף 71א(ג) לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969. עניינה של הוראה זו בייחוס הסכמה לבעל דירה בבית משותף שביצע הרחבה של דירתה, ל"הרחבה דומה". הוראה זו עשויה לחול על העניין, אף כי לא מדובר בבית משותף, נוכח הוראת סעיפים 77א, 77ב לחוק המקרקעין. לעניין זה מקובלת עלי טענת הנתבעים, כי על מנת שפעולות ייחשבו דומות אין צורך בזהות אריתמטית ביניהן. מקובלת עליי, נוכח תכלית החקיקה, גם הטענה כי אין הכרח שיהיה מדובר בפעולות המבוצעות על פי היתר כדין. 23. כאמור לעיל, לגבי חלק מן העניינים נשוא התביעה, ניתן למצוא כי שני הצדדים פעלו באופן דומה. שני הצדדים עשו שימוש למגורים במחסן במפלס הגג. שניהם פרצו חלונות לצורך זה. הנתבעים קירו את המרפסת במפלס הביניים. התובע צירף באופן אפקטיבי לדירתו שטח אדמה, אותו סגר בשער (ראו עדות הנתבע, בעמוד 64). הוא השתלט על חלל באזור החנייה. שני הצדדים הקימו פרגולות במפלס הקרקע. 24. לגבי הפרגולות, אין קושי לקבוע כי המדובר ב"הרחבה דומה" במובן חוק המקרקעין. מדובר בפעולה זהה מבחינה מהותית, ואף כזו שבוצעה באותו מפלס. לגבי קירוי המרפסת, אין ראיות בדבר ביצוע פעולות זהות על ידי התובע. עם זאת, הוכח כי צירף לדירתו שטחים, הן בגינה והן בחלל באזור החנייה. השטחים בהם מדובר דומים, ואף גדולים יותר, מאלה שבמרפסת הנתבעים. בדומה למרפסת הנתבעים, ואף מקל וחומר, מדובר ביצירת חזקה בשטחים הסמוכים לדירת התובע. בנסיבות אלה, ובשים לב להיגיון ההשתקי העומד ביסוד הוראת סעיף 71א לחוק המקרקעין, ניתן לראות בכך משום "הרחבה דומה" באופייה לזו של קירוי המרפסת. בכל מקרה, ניתן להקיש מהגיונה של ההוראה גם למקרה הנוכחי. 25. לעומת זאת, הפעולה של יצירת החלל במפלס הגג היא פעולה חריגה. היקף הבנייה נרחב, 44 מ"ר. טיב הבנייה הוא של בנייה עיקרית לכל דבר ועניין. מדובר בהוספת חלל מגורים רחב מימדים, על כל הנובע מכך. לא ניתן למצוא פעולה דומה של התובע, אשר הנתבעים השלימו עימה. אדרבא, כאשר התובע ביצע בנייה בחלל שבמפלס המרתף בבניין, תבעו אותו הנתבעים לדין. לגבי עניין זה, אני מתקשה לייחס הסכמה לתובע. זאת, הגם שקיימת חציצה פיזית ברורה בין הצדדים גם באזור זה של המבנה, והוא מצוי באזור בו קיימת בפועל חזקה בלעדית בלתי מעורערת של הנתבעים. אוסיף, כי גם לא מתקיימות נסיבות, דוגמת המקרה שנדון בע"א 1492/90 זרקא נ' פאיס (1993), מהן ניתן להסיק הסכמה כאמור של התובע לבנייה במפלס הגג. סיכומה של נקודה זו, לא אוכל לייחס לתובע הסכמה לעניין זה. 26. (א) בכל הנוגע לסוגיית ההסכמה לא נעלמה מעיני טענת התובע, כי טענות הנתבעים מהוות שינוי חזית. אני דוחה טענה זו. התובע יצר בכתב התביעה חזית התדיינות לעניין ההסכמה. הנתבעים חלקו בכתב ההגנה על טענת התובע בדבר העדר הסכמה. אכן, הנתבעים לא פירטו בכתב ההגנה את כל האינדיקציות הראייתיות לקיומה של הסכמה בכתב ההגנה. אלה פורטו בכתב ההגנה רק בחלקן. עם זאת, משחלקו הנתבעים על טענת התובע בדבר אי הסכמה, נוצרה חזית התדיינות לעניין זה. (ב) זאת ועוד, על פי לשונו, כתב ההגנה אף לא התיימר למצות את האינדיקציות האמורות, לרבות בסוגיית הבנייה שבוצעה על ידי התובע. בכתב ההגנה נטען לפעולות זהות שביצע התובע לאלה של הנתבעים (ראו פיסקה 10 לכתב ההגנה). לעניין זה, ננקטה לשון עמומה, בה צויינה "התנהגות התובע הכוללת...." (סעיף 11 לכתב ההגנה). בתוך כך, הנתבעים טענו בכתב ההגנה גם, כי כל שנעשה נעשה בחלקם (סעיף 12), עניין הנוגע במישרין להסכמה עליה עמדתי. (ג) בנסיבות אלה, העובדה שרק חלק מפעולות התובע פורטו במפורש בכתב ההגנה, אינה מונעת את האפשרות להעלותן עתה. יש להעיר בהקשר זה, כי התובע לא ביקש לקבל פרטים נוספים בעניין האמור, וגם מבחינה זו, אין מניעה כי הנתבעים יוסיפו פרטים במסגרת פרשת הראיות (ראו א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, בעמוד 144). אוסיף, כי הנתבעים לא היו חייבים להפנות בכתב ההגנה במפורש להוראת הדין שבחוק המקרקעין. נוכח כל האמור, אני דוחה את טענת התובע בדבר שינוי חזית לעניין זה. 27. לא נעלם מעיני, כי בהליך הקודם התובע טען להסכמה ברוח זו בתביעה נגדית שהגיש. הוא גם הציע תקנון לבית משותף, ברוח טענה זו, על פיו כל אחד מבעלי הדירות יוכל לבנות על החלק של גג הבית הצמוד לדירתו בנייה ותוספות בנייה. ברם, טענת התובע באותו הליך, בדבר הסכם שיתוף שנכרת עם קודמם של הנתבעים בנכס, מר אמסלם, אשר מכוחו היה רשאי התובע לבנות את תוספת הבנייה נשוא ההליך הקודם, נדחתה בפסק הדין החלקי באותו הליך. אין התייחסות לקביעה זו לראות בהחלטות כב' השופט מילנוב ובית המשפט המחוזי, בדבר פירוק השיתוף על דרך של חלוקת הנכס מעומק האדמה עד לרום הרקיע (למעט לעניין תוספת הבנייה נשוא אותו הליך והחנייה). בנסיבות אלה, אני מתקשה לקבל את הטענה כי בהחלטות האמורות היתה קבלה מהותית של התביעה הנגדית האמורה. 28. בה בעת, הקביעה בהליך הקודם, בה נדחתה טענת התובע להסכם שיתוף, אינה מחייבת לדחות את הטענה כי יש לייחס לתובע הסכמה לבנייה נשוא ההתדיינות שבפניי, בכל הנוגע לפרגולה ולמרפסת המקורה במפלס הביניים. קיים הבדל מהותי בין הבנייה האמורה, ובין הבנייה שנדונה בהליך הקודם, אשר סב על יצירת חלל מבונה חדש, בהיקף של קרוב ל - 100 מ"ר (ברוטו). הדברים אמורים ביתר שאת, בשים לב לקיומה של חציצה פיזית ברורה בין האזורים הרלוונטיים שברשות התובע, ובין אלה שברשות התובע, עליהם סב הליך זה (ראו התמונה טו'5 לתצהיר התובע; ראו גם התמונה התחתונה מבין אלה שצורפו לכתב התביעה). בנסיבות אלה, אין בדחיית הטענה במסגרת ההליך הקודם, כדי לחייב את דחייתה המוחלטת גם בהליך הנוכחי. בתוך כך, אין בדחיית הטענה בהליך הקודם כדי לשלול את האפשרות לסמוך, בהליך הנוכחי, על טיעונים וראיות שהעלה התובע בנקודה זו בגדריו של ההליך הקודם. 29. שכר ראוי. התובע עותר לכך שייפסק לו שכר ראוי בגין השימוש של הנתבעים בתוספות הבנייה. נקודת המוצא לעניין זה מצויה בהוראת סעיף 33 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969. עניינה של הוראה זו בבנייה במקרקעין משותפים. קבעתי לעיל, בדיון בעניין ההסכמה, כי היתה הסכמה של הנתבע (למצער הסכמה מיוחסת) לבניית הפרגולה וקירוי המרפסת במפלס הביניים. קבעתי גם, כי על פי התשתית האמורה לא הוכחה טענת הנתבעים בדבר הסכמה לבניית התוספת במפלס הגג. ממילא, לא הוכחה הטענה בדבר חלוקה בין הצדדים, בגידרה היו הנתבעים רשאים לבצע את תוספת הבנייה על הגג. הואיל ובמועדים הרלוונטיים היה מדובר במבנה שהצדדים הם בעלים במשותף בכל חלקיו, קיימת מבחינה זו תשתית בסיסית לחיוב בשכר ראוי לגבי תוספת הבנייה שעל הגג. מסקנה זו עומדת בעינה, הגם שמבחינה פיזית, הגישה לתוספת הבנייה האמורה היא מדירת הנתבעים בלבד, ואין לתובע גישה למקום. 30. לעומת זאת, הקביעה בשאלת ההסכמה שומטת את הבסיס מתחת לתביעה לשכר ראוי לגבי התוספות האחרות שבנו הנתבעים. הדיון שייעשה להלן בטענות שעלו לעניין גובה השכר הראוי לגבי אותן תוספות ייעשה, אפוא, מעבר לנדרש ומטעמי זהירות בלבד, ועל מנת לא להותיר בלא דיון טענות של הצדדים בתיק הנוכחי, המתנהל יותר משבע שנים. הוא אינו גורע מן הקביעות לעיל מהן עולה, כי התובע אינו זכאי לשכר ראוי בגין תוספות אלה. 31. בנושא השכר הראוי התשתית העיקרית שבפניי נמצאת בחוות דעת מומחה מטעם התובע (השמאי, מר יזרעאלי). נתוני הנכס ותוספות הבנייה המפורטים בחוות הדעת של מר יזרעאלי עולים בקנה אחד עם העולה מחומר הראיות שבפניי. יצויין, כי מר יזרעאלי חיווה דעתו, שאין בהקשר זה חשיבות למצב התכנוני, כי אם לשימוש בפועל. חיווי דעה זה עולה בקנה אחד עם חוות הדעת שהוגשו בהליך הקודם, לרבות זו של מר ביר, ועם הקביעות בפסק הדין שניתן באותו הליך. אני מקבל את גישתו של מר יזרעאלי בנקודה זו. 32. מר יזרעאלי ציין בחוות דעתו, כי הוא מעריך שווי מ"ר רצפה בנוי באזור הרלוונטי בסכום של 27,000 ₪. סכום זה גבוה מממוצע הסכומים של עיסקאות באזור, המפורטות בחוות הדעת עצמה. הממוצע הוא כ - 24,000 ₪ (ראו לנתון דומה בסעיף 10.1 לחוות דעתו של מר ביר). מסקנה זו אינה משתנה גם נוכח הערת מר יזרעאלי בחוות הדעת, כי הוא מביא בחשבון קיומו של נוף פתוח בנכס נשוא התיק שבפניי. זאת, הואיל ומר יזרעאלי לא בדק אם בנכסים נשוא עיסקאות ההשוואה, קיים נוף דומה אם לאו (ראו עדותו, בעמוד 14 ואילך. ראו במיוחד בעמוד 17). יוצא, כי נקודת המוצא צריכה להיות שווי למ"ר של 24,000 ₪, ולא בסכום אותו קבע המומחה. 33. על פי חוות הדעת, מסכום זה יש להפחית 10% בגין שוליות שטחים בדירה גדולה, ו 7.5% נוספים בגין מרכיב החצר (ראו סעיף 10.1 לחוות הדעת). מתקבל, אפוא, סכום של 19,980 ₪ למ"ר. סכום זה יהווה בסיס לחישובים שייעשו להלן. 34. לגבי הפרגולה, קבע המומחה כי יש להביא בחשבון ערך של 30% משווי למגורים. בהינתן שטחה (40 מ"ר), מתקבל סכום של 239,760 ₪. מסכום זה יש להפחית את עלות הקמת הפרגולה, אותו העריך המומחה ב - 30,000 ₪. מתקבל סכום של 209,760 ₪. דמי השימוש השנתיים, להערכת המומחה, עומדים על 6% מסכום זה, היינו 12,585 ₪. 35. שמאי הנתבעים מר ביר חיווה דעתו כי שווי הפרגולה ותרומתה אינו נגזר משווי המקרקעין בסביבה (סעיף 10.2 לחוות דעתו). אף כי מר ביר לא נחקר על עניין זה, ספק אם ניתן לקבל את התיזה האמורה. הפרגולה היא מבנה המצוי על גבי מקרקעין. במישור ההגיוני, קשה לנתק בין שוויו של השימוש במבנה כאמור, ובין שוויים של המקרקעין עליהם הוא נמצא. תיזה לפיה שווי השימוש בפרגולה המצויה באזור בלתי מפותח, בו שווי המקרקעין נמוך, שווה לשווי השימוש בפרגולה דומה, המצויה באזור מפותח, בו שווי המקרקעין גבוה, מעוררת על פניה קושי. עוד אוסיף, כי הנתון אליו הגיע מר יזרעאלי, לעניין שווי הפרגולה, מצביע על שווי למ"ר בסביבות 5,200 ₪. שווי זה גבוה בכ - 20% משווי המקרקעין במקום, כפי שהוא עולה מחוות דעתה של הגב' סירקיס (ראו לעניין זה בהמשך). אין מדובר בפער בלתי סביר. אני מקבל, אפוא, את חוות דעתו של מר יזרעאלי בנקודה ספציפית זו. הדברים אמורים גם נוכח הסבריו של מר יזרעאלי לעניין זה (בעמוד 29 לעדותו). 36. מר יזרעאלי הוסיף והעיד כי מעבר לשטח של 15 מ"ר בניית פרגולה מהווה, על פי תקנות התכנון והבנייה, משום ניצול זכויות בנייה לשימוש עיקרי בנכס (בעמוד 33; ראו בהקשר זה תקנה 4(י) לתקנות התכנון והבנייה (חישוב שטחים ואחוזי בנייה בתכניות ובהיתרים) התשנ"ב - 1992). מכאן, לדבריו, כי שווי שימוש שנובע מהזכות להצבת פרגולה הוא זכויות בנייה (בעמוד 33). עמדתי לעיל על כך, שזכויות הבנייה בנכס מוצו. גם מר יזרעאלי הסכים כי אין זכויות בנייה בנכס (בעמוד 33). במצב זה נשמט הבסיס מתחת לקביעת דמי שימוש ראויים לעניין זה. 37. אוסיף, כי יש ממש בטענת הנתבעים, כי לשיטת העד עצמו היה מקום להפחית, לצורך חישוב דמי השימוש הראויים, את השטח האמור של 15 מ"ר, אשר בכל מקרה אינו נחשב לניצול זכויות בנייה לשימוש עיקרי בנכס (ראו דבריו בעמוד 34). יוצא, כי לצורך חישוב דמי השימוש הראויים, יש להביא בחשבון שטח של 25 מ"ר מן הפרגולה, ולא 40 מ"ר. 38. סוגייה אחרת שעלתה נוגעת לשיעור התשואה אותו יש להביא בחשבון. כאמור, מר יזרעאלי הניח תשואה של 6%. המומחית מטעם בית המשפט בהליך הקודם, הגב' סירקיס, אשר חוות דעתה הוגשה על ידי התובע, העריכה תשואה של 4% (תשובות לשאלות הבהרה, 5.9.08). חוות דעתה התקבלה בהליך הקודם. בהתחשב בכך, ובאופייה הבלתי תלוי של חוות הדעת, אני מעדיף לבסס את החישובים לעניין זה עליה. בהקשר זה אני מביא בחשבון גם כי מר יזרעאלי הסביר את הפער בין שיעורי התשואה בצורך לעקר ציפיות שונות מן המחיר. ברם, עולה מעדותו כי לא ביצע עיקור כאמור (בעמוד 13). אני מביא בחשבון גם כי שמאי הנתבעים מר ביר הניח שיעור תשואה דומה של 4%. סוף דבר, יש לבצע את החישובים על פי תשואה של 4%. 38. על פי ההנחות של 4% תשואה, ושטח רלוונטי של 25 מ"ר, מתקבל סכום שנתי של דמי שימוש, עבור הפרגולה, של 5,994 ₪. סכום זה נכון לשנת 2010. 39. לגבי המרפסת המקורה, במפלס הביניים, קבע המומחה כי מדובר במרפסת השייכת לנתבעים. הבנייה בוצעה על ידי הנתבעים. משכך, יש לאמוד את שווי השימוש הראוי בזכויות הבנייה. לעניין זה נקט המומחה בגישת החילוץ, לפיה ניכה מן החישוב למ"ר 25% בגין מרכיב היזמות, וכן ניכה עלויות בנייה בסך של 5,500 ₪ למ"ר. בהפעלת עקרונות אלה על הסכום של 19,980 ₪, מתקבל סכום של 9,485 ₪ למ"ר. בשים לב לשטח המרפסת, 15 מ"ר, מתקבל סכום של 142,275 ₪. דמי השימוש השנתיים, על פי הערכת המומחה, עומדים על 6% מסכום זה, היינו על 8,535 ₪. 40. מנגד, חיווה המומחה מטעם הנתבעים, מר ביר, את דעתו (פיסקה 10.3 לחוות דעתו), כי שווי מרפסת פתוחה המקורה ברעפים על קונסטרוקציית עץ אינו שונה משווי מרפסת פתוחה שאינה מקורה. מר ביר לא נחקר על חלק זה של חוות דעתו. לא אוכל להעדיף, בנסיבות אלה, את חוות דעתו של מר יזרעאלי בנקודה זו. יש בכך משום מכשול לקבלת הטענות בדבר שכר ראוי לעניין זה. 41. אוסיף, כי בכל מקרה מר יזרעאלי ביסס את השכר הראוי לעניין מרפסת זו על זכויות הבנייה. ברם, במישור העובדתי לא הוכח כי במועדים הרלוונטים היו בנמצא זכויות כאלה, אשר הנתבעים עשו בהן שימוש. אדרבא, מן החומר שהוגש בתיק הקודם עולה, כי זכויות הבנייה מוצו זמן רב לפני הבנייה נשוא ההליך הנוכחי. למעשה, כך עולה מחוות הדעת שהגיש התובע עצמו בהליך הקודם (וראו פסק הדין המשלים בהליך הקודם, בפיסקה 18). יוצא, כי אין יסוד לפסוק שכר ראוי בגין עניין זה. 42. מעבר לנדרש אציין, כי על פי הסכום למ"ר העולה מחוות דעת יזרעאלי, השטח בו מדובר, ו - 4% תשואה לשנה, מתקבל לעניין זה סכום, לשנה, של 5,691 ₪. 43. לגבי תוספת הבנייה במפלס הגג, מדובר בשטח של 44 מ"ר. המומחה קבע, כי ההשקעות שבוצעו לצורך הבנייה אינן רכוש משותף, ואין להביאן בחשבון. יש להביא בחשבון את מרכיב זכויות הבנייה ועלות הקמת השלד. לגבי זכויות הבנייה קבעתי לעיל, על פי העקרונות העולים מחוות הדעת, כי שוויין 9,485 למ"ר. המומחה העריך שווי שלד בסביבות 2,500 ₪ למ"ר. מתקבל ביחד סכום של 11,985 ₪ למ"ר. בהינתן השטח בו מדובר, 44 מ"ר, מתקבל סכום של 527,340 ₪. 6% מסכום זה, הם דמי השימוש השנתיים הראויים לשיטת המומחה, עומדים על סך של 31,640 ₪. 44. הגם שדחיתי את טענת הנתבעים בדבר הסכמה של התובע לתוספת בנייה זו, אין מקום לפסוק שכר ראוי בגינה. עמדתי על כך שמרכיב זכויות הבנייה לא הוכח במישור העובדתי, ואף נשלל בהליך הקודם, הואיל וזכויות אלה מוצו (ראו גם עדותו של מר יזרעאלי, בעמוד 33). אשר לעלות הקמת השלד, הרי שאין מחלוקת, כי הנתבעים שילמו תמורה מלאה עבור דירתם, כאשר רכשו אותה. בתמורה זו כלולה מאליה גם עלות הקמת השלד. יוצא, כי לעניין זה לא הופקה התעשרות כלשהי של הנתבעים על חשבון התובע, העשויה להצדיק פסיקת שכר ראוי. 45. מטעמי זהירות, חישבתי את השכר הראוי המתקבל לעניין תוספת זו, על פי התעריף למ"ר עליו הצביע מר יזרעאלי, תוך התחשבות במרכיב הזכויות בלבד, ובהינתן תשואה שנתית של 4%. מתקבל סכום שנתי של 16,693 ₪. 46. מן הסכומים האמורים (פיסקאות 38, 42, 45) יש להפחית לשיטת המומחה 50%, שכן הם משקפים את זכותו של התובע בנכס, בשיעור של 50%. מתקבלים הסכומים הבאים (לשנה): (א) 2,997 ₪ בגין הפרגולה (ב) 2,846 ₪ בגין המרפסת המקורה (ג) 8,347 ₪ בגין תוספת הבנייה במפלס הגג. סכומים אלה נכונים לשנים 2010, 2011. לגבי שנים קודמות, עולה מחוות דעת מר יזרעאלי יש לבצע הפחתות, בגין תמורות במחירי מקרקעין למגורים, בשיעור של 4.1% (2009), 7.4% (2008), 11.5% (2007), 15.7% (2006), 17.7% (2005), 21.8% (2004). בשנת 2004 גם לשיטת התובע יש לפסוק שכר ראוי מחודש אפריל בלבד. 47. הסכומים המתקבלים בסופו של דבר לעניין זה, בגין כל התקופה, הם 18,049 ₪ (בגין הפרגולה); 17,140 (בגין המרפסת המקורה); 50,270 ₪ (בגין תוספת הבנייה במפלס הגג). הסכום הכולל המתקבל הוא 85,459 ₪. יוער, כי בדומה להליך המקורי, הסכומים חושבו עד לחודש ינואר 2011, בו ניתנה החלטת כב' השופט מרזל בבית המשפט המחוזי. 48. עניינים נוספים. נוסף על האמור לעיל, עלו מספר טענות נוספות אשר מן הראוי להתייחס אליהן. 49. נזק. התביעה התבססה, כמבואר לעיל, גם על עוולות נזיקיות שונות. ברם, לא הוכחו נזקים ברי פיצוי. לא הוכחה ירידת ערך של דירת התובע, לרבות בחוות דעת השמאי מטעמו. לא הוכחו נזקים של מניעת אור, אוויר או נוף מדירה זו. לא הוכח מטרד כלשהו. לא הוכחה עוגמת נפש הנוגעת לתיק הנוכחי, וזאת להבדיל מטענה בדבר התנהלות כוללת של הנתבעים במכלול שלם של התדיינויות (ראו עדות התובע, בעמוד 56). אין מקום לפסוק פיצויים נזיקיים בתיק זה. 50. אי זהות בשטח המרפסות. התובע טוען בסיכומיו כי מן הראיות שהוגשו בהליך הנוכחי עולה, כי שטח המרפסת (לשיטת התובע, גינה) במפלס הקרקע של דירת הנתבעים גדול משטח המרפסת בדירתו באותו מפלס. ניתן להבין מטענות התובע, כי לשיטתו יש לדבר חשיבות לעניין פירוק השיתוף בין הצדדים, בדרך של רישום הבית כבית משותף, שכן על פי ההחלטות שניתנו על ידי כב' השופט מילנוב ובבית המשפט המחוזי, יש לבצע את פירוק השיתוף באופן שלכל צד יינתן שטח זהה. ניתן להבין כי התובע טוען, שעל הנתבעים לשלם לו תשלומי איזון לעניין זה (ראו בעמוד 75 לפרוטוקול). 51. אין בעניין זה כדי לסייע לתובע. אמת, מן השרטוטים שהוצגו עולה כי אין התאמה מלאה בין שטחי המרפסות (ראו ת/2; ראו גם נספח ט' לתצהיר התובע, תרשים שכותרתו "מפלס קומת הכניסה"). עולה כי שטח המרפסת של הנתבעים גדול במידת מה מזה של התובע. לא הובאה ראייה קבילה, כמו חוות דעת של מודד, על מנת לקבוע באופן מדוייק את היקף הפער בין השטחים. על פני הדברים, מדובר בפער של מטרים רבועים אחדים. כך או כך, לעניין זה עולה מעדות הנתבע כי מצב המרפסות עתה זהה למצבן בעת שרכשו הצדדים את דירותיהם בבניין (בעמוד 76). משכך, אין מדובר בטענה בדבר השתלטות כלשהי של הנתבעים על שטח כלשהו (ראו טענות ב"כ התובע בעמוד 77). גם אין מדובר בעניין רלוונטי לנושא ה"הרחבה הדומה" עליו עמדתי לעיל. 52. זאת ועוד, לא הוצבע בחוות הדעת שהגיש התובע, לרבות באלה מן ההליך הקודם, על הפרשי שווי בין דירות הצדדים הנובעים מעניין זה, אשר עשויים להצדיק קביעתם של תשלומי איזון. אכן, בהחלטת כב' השופט מילנוב מיום 3.10.01 דובר על כך שכל צד יקבל את הדירה בה הוא מתגורר (בשטח זהה). ברם, באין ראייה בדבר הפרשי שווי הנובעים מפער השטחים הנטען, ביצוע מהותי, ולו בקירוב, של ההחלטה האמורה, פירושו הוא כי כל צד מקבל את השטח שברשותו, גם אם אין זהות מוחלטת בין השטחים. 53. זאת ועוד, מן החומר הסכמה של הצדדים, בכל הנוגע לשטחים אלה, כי כל צד ריבוני בחלק הנמצא ברשותו. עולה הסכמה, כי כל צד נוהג מנהג בעלים בחלק הרלוונטי הנמצא ברשותו. כך נהגו גם הצדדים בפועל. הסכמה זו אינה מושפעת מקיומו של פער לא משמעותי, כזה או אחר, בין שטחי המרפסות. 54. תשלומי איזון. מן הקביעות לעיל, הן בסוגיית מעשה בית דין, הן בסוגיית ההסכמה, עולה כי אין מקום לפסוק תשלומי איזון כלשהם בגין העניינים נשוא ההליך שבפניי, במסגרת פירוק השיתוף בין הצדדים. 55. מעבר לנדרש ומטעמי זהירות, למקרה שעמדתי בנושאים הנדונים לא תתקבל, אתייחס לנתוני השמאי מר יזרעאלי לעניין זה. מר יזרעאלי העריך את שווי הבנייה שבוצעה על ידי הנתבעים. על פי הערכה זו, שוויין הכולל של התוספות שהוקמו על ידי הנתבעים עומד על 1,462,500 ₪. הנחת העבודה לפיה פעל השמאי, היינו כי שווי מ"ר בנוי למגורים עומד על 22,500 ₪, נמצאה לא מדוייקת. בפועל, שווי מ"ר עומד על 19,980 ₪. על פי אמות המידה שהוצגו על ידי השמאי, יש להביא בחשבון, לעניין הפרגולה, 30% מסכום זה. בהינתן שטח הפרגולה, 40 מ"ר, מתקבל סכום שווי של 239,760 ₪. לגבי תוספת הבנייה במרפסת הפתוחה, יש להביא בחשבון, לשיטת המומחה, 60% משווי מ"ר למגורים, ובהינתן שטח התוספת, 15 מ"ר, מדובר בבנייה ששווייה 179,820 ₪. לגבי הבנייה במפלס הגג, אשר שטחה 44 מ"ר, מדובר בבנייה למגורים, אשר שווייה הוא, על פי השווי האמור של מ"ר, 879,120 ₪. בסך הכל מתקבל סך של 1,298,700 ₪. אילו היה התובע זכאי לתשלומי איזון, בגין חלקו במקרקעין (מחצית), זכאותו מגעת למחצית מן הסכום האמור, היינו 649,350 ₪. 56. (א) עוד מעבר לנדרש נתתי דעתי גם לאפשרות, כי איזון יכול וייעשה לגבי שווי המקרקעין בלבד, תוך נטרול מרכיב הבנייה. זאת, הואיל והבנייה בוצעה על חשבונם של הנתבעים, בלא השתתפות כלשהי של התובע. מר יזרעאלי לא מסר נתונים ברורים לגבי שווי המקרקעין כשהוא עומד בבידודו. ניתן לחלץ את שווי המקרקעין מחוות דעתה של הגב' סירקיס בהליך הקודם, אשר הוגשה גם בהליך זה. (ב) בחוות הדעת האמורה הוערכו דמי השכירות בשימוש למחסן, המיוחסים למרכיב הקרקע בלבד, בסך של 155$ לחודש (2007). זאת, ביחס למחסן בשטח נטו של 87 מ"ר. עולה מכך דמי שכירות למ"ר בשיעור של כ - 1.8$ למ"ר. מחוות הדעת עולה גם, כי מדובר בשיעור של 40 - 50% משווי המגורים בבניין. יוצא, כי דמי השכירות בשימוש למגורים, המיוחסים למרכיב הקרקע בלבד, עומדים על 4$ למ"ר לחודש, או 48$ למ"ר לשנה. סכום זה משקף תשואה ממוצעת מוערכת של 4% לשנה. היינו, יש להכפיל סכום זה ב - 25 על מנת לקבל את שווי המקרקעין. מתקבל סכום של 1,200$ למ"ר. (ג) השטח הכולל של המקרקעין בו מדובר הוא 99 מ"ר. במכפלת סכום זה מתקבל, אפוא, שווי מקרקעין של 118,800$. סכום זה נכון לשנת 2007. על פי חוות דעת מר יזרעאלי, בהתאמה למחירי הנדל"ן לעת הנוכחית, מתקבל סכום של 134,237$. אילו היה התובע זכאי לתשלום של דמי איזון לעניין זה, היה מקום לזכותו במחצית מן הסכום האמור, בסך של 67,118$. 57. כאמור, חישוב זה נעשה מעבר לנדרש ומטעמים של הצגת תמונה שלמה, נוכח החומר שבפניי. אין בו כדי לגרוע מן המסקנה אליה הגעתי, לפיה אין מקום לתשלומי איזון כלשהם בגין העניינים נשוא ההליך הנוכחי. התוצאה נוכח כל האמור, התביעה נדחית. עם זאת, נוכח מכלול הקביעות דלעיל, ובכלל זה העובדה שבניית התוספות בוצעה שלא כדין, כמו גם היעדרה של הסכמה לגבי חלק מהותי של תוספות הבנייה, אמנע מעשיית צו להוצאות. כל צד ישא, אפוא, בהוצאותיו. קרקעותמושעסילוק יד