תאונה בצומת בתל אביב

תאונה בצומת בתל אביב תביעות כספיות הדדיות בגין תאונת דרכים שאירעה בין שני כלי רכב בצומת מרומזר בתל-אביב. 1. רקע עובדתי התובעת בת"א 14681/08, ליסינג בע"מ (להלן: התובעת), היתה במועדים הרלבנטיים לתביעה הבעלים של רכב תוצרת "פיאט" מודל דובלו מ.ר. 18-392-50 (להלן: "הפיאט"). הנתבעת 1 בת"א 14681/08 היתה במועדים הרלבנטיים הבעלים של רכב תוצרת "רנו" מ.ר. 44-774-06 (להלן: "הרנו"). הנתבעת 2 בת"א 14681/08 היא בתה של הנתבעת 1 . ביום 11/11/07 בשעה 22:00 לערך אירעה תאונת דרכים בין רכב הפיאט, אשר היה נהוג בידי הנתבע בת"א 18301/08, שי X (להלן: "הנתבע") , לבין רכב הרנו שהיה נהוג בידי הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"), עת התנגשו בצומת הרחובות לה גרדיה- המסגר- הרכבת-החרש, בתל אביב, שהינו צומת מרומזר בצורת צלב (+). התאונה התרחשה בעת שהנתבעת, ברכב הרנו, הגיעה לצומת מכוון רח' הרכבת וחצתה אותו ממערב למזרח, ואילו הנתבע הגיע לצומת מכוון רח' המסגר וחצה אותו מצפון לדרום, כך שרכב הרנו פגע בצדו הימני (האמצעי) של רכב הפיאט. כתוצאה מעוצמת הפגיעה הועף רכב הפיאט מספר מטרים קדימה והתהפך על צידו השמאלי. בעקבות התאונה הוכרזו שני הרכבים כ"אובדן מוחלט" (Total Lost""), ושרידיהם נמכרו לפירוק. 2. טענות הצדדים כל אחד מהצדדים טוען, כי חצה את הצומת כאשר ברמזור שבכיוון נסיעתו היה מופע אור ירוק, בעוד שברמזור שבכוון נסיעתו של הצד השני היה מופע אור אדום. כאמור, התביעה המקורית הוגשה ע"י הבעלים של רכב הפיאט (ליסינג בע"מ), ובכתב התביעה נטען כי התאונה אירעה בשל רשלנותה של הנתבעת, נהגת הרנו, אשר התפרצה לצומת באור אדום, לא האטה את רכבה ו/או לא בלמה במועד ונהגה במהירות ובחוסר זהירות. עוד נטען, כי תוצאת הפגיעה, קרי- התהפכותו של רכב הפיאט, שהינו רכב מסחרי, מאסיבי וגדול הרבה יותר מרכב הרנו, מתיישבת יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה בזהירות סבירה, מאשר עם המסקנה ההפוכה, ולכן חל במקרה דנן סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), הקובע כי על הנתבעת מוטל הנטל להוכיח כי לא התרשלה. בכתב התביעה הועמד סכום התביעה ע"ס של 54,789 ₪ , הכולל את שוויו המלא של רכב הפיאט ערב התאונה בניכוי עלות שרידי הרכב שנמכרו לפירוק (44,606 ₪) , וכן עלות שכ"ט בגין חוות דעת שמאי (1,039 ₪), עלות גרירה וחילוץ (712 ₪), עלות נהג שמסר הרכב החלופי לנהג הפיאט (100 ₪), ואובדן רווחים (8,332 ₪) שנגרם לתובעת לטענתה עקב הימנעותה מהשכרת הרכב החלופי ללקוחות אחרים, במשך תקופה של 4 חודשים (הזמן הסביר להשלמת צי רכביה באמצעות רכישת רכב חדש). בעקבות כתב התביעה הנ"ל הגישו שלוש הנתבעות תביעה נגדית כנגד ליסניג, אליה צורף גם נהג הפיאט (שי X), במסגרתה נטען, כי נהג הפיאט הוא שהתפרץ לצומת באור אדום מלא ובמהירות מופרזת, ועל כן ממילא אין תחולה בנסיבות הענין להוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין. התביעה הנגדית הועמדה ע"ס של 13,100 ₪, הכולל את שוויו המלא של רכב הרנו ערב התאונה (11,640 ₪), עלות חוות דעת שמאי (400 ₪) עלות גרירה הרכב (60 ₪) ופיצוי בגין עגמת נפש ובזבוז זמן (1000 ₪) . 3. דיון והכרעה המדובר בהכרעה בין שתי גרסאות סותרות לחלוטין בדבר אופן התרחשות התאונה, כאשר כל אחת מהן מקימה חבות מוחלטת כלפי הצד האחר. מאחר ומדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% - הרי שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה: "מה שנדרש מבעל דין להוכיח... ובדרך כלל יספיק .. שהגרסה.. היא קרובה לאמת מזו העולה מהעובדות שהוכחו ע"י הצד שכנגד" (כב' השופט י' אגרנט ע"פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' מלכיאל גרינוולד , פ"ד יב(2) 2017, 2063ב (1958)). "באורח ציורי נוהגים לומר שדרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ-50%... די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את ביהמ"ש ב-51% מתוך %5 המבטאים וודאות מוחלטת, על מנת לצאת ידי חובתו, ואין נפקא מינא שנותרים 49% של אי וודאות ... ולא למיותר יהא להזכיר כי ביהמ"ש אינו מנוע לקבוע כי בעל דין עמד בטל השכנוע במידה הדרושה, גם אם חומר הראיות מותיר חללים ופרשיות סתומות" (י' קדמי, על הראיות (חלק רביעי, תש"ע-2009) עמ' 1764). ואמנם, לאחר שבחנתי שתי הגרסאות הסותרות , הגעתי לכלל מסקנה, כי גרסתה של נהגת הרנו עדיפה על גרסתו של נהג הפיאט, וזאת ממספר טעמים, המעוגנים במכלול הראיות והנסיבות, כמו גם בהגיון ובשכל הישר: טעם ראשון טמון במזכר/דו"ח פעולה, שנערך ע"י שני השוטרים אשר הגיעו ראשונים למקום התאונה ביום האירוע, בו נכתב , כי לדברי נהג הרנו הוא "הגיע מכוון רח' המסגר ובהגיעו לצומת הבחין באור ירוק והמשיך בנסיעתו, אך לא שם לב כי יש רמזור נוסף והוא היה אדום. כמו כן הוא היה מבולבל ומסר כי עדיין לא מבין איך ומה קרה" (ת/5) (ההדגשות, כאן ובהמשך פסק הדין, אינן במקור-י.מ.). אמנם, השוטרים אשר ערכו את המסמך הנ"ל לא זומנו להעיד במסגרת ההליך דנן, ואולם המדובר במסמך אשר צורף, למעשה, כראיה מטעם הנתבע עצמו, כחלק מהראיות שהניח לביסוס גרסתו (במצורף לכתב ההגנה אשר הוגש מטעמו ומטעם הנתבעת 1 בתביעה הנגדית). אלא מאי ? מסתבר, כי מהעותק הצילומי אשר צורף לכתב הגנתו של הנתבע , הושמטה השורה ה"מפלילה" הנ"ל, לאחר ש"נחתכה" בעת צילום הדו"ח המקורי (הדבר התאפשר משום שהדו"ח המקורי כולל שני עמודים, באופן שהשורה הנ"ל מתחילה בעמוד הראשון אך מסתיימת - החל מהמילה "אדום" - בעמוד השני, ועל כן ניתן היה להשמיט את השורה הראשונה בעמוד השני). בשלב ההוכחות העירה הנתבעת את תשומת לבו של ביהמ"ש לענין זה, וביקשה להגיש את העמוד השני של הדו"ח כשהוא כולל את השורה החסרה (העמוד המלא הוצמד על ידי לעמוד החסר שצורף לכתב ההגנה של הנתבע ). לאור עדותו של נציג חברת ליסינג בע"מ (הבעלים של רכב הפיאט במועד הרלבנטי), (ע"ת/1 דוד רוקח) בחקירתו הנגדית, לפיה הוא זה שצילם את דו"ח הפעולה הנ"ל מתיק המשטרה (ע' 11 ש' 19-20) - נראה, כי יש ממש בטענתן של הנתבעות (התובעות בתביעה הנגדית) בסיכומיהן, לפיה המדובר בהשמטה מכוונת שנעשתה ע"י ליסינג במטרה להסתיר מביהמ"ש שורה זו, התומכת בגרסת החפות של הנתבע (ס' 25-26 לסיכומי הנתבעות). מכל מקום, בין אם הדבר נעשה במכוון, ובין אם בשוגג, מאחר ודו"ח הפעולה הנ"ל הוגש לביהמ"ש כראיה ע"י הנתבע עצמו - אזי לא רק שאין כל מניעה ראייתית להסתמך על המסמך הנ"ל, (על אף שעורכי המסמך לא העידו בביהמ"ש), אלא שמדובר בראיה ככל הראיות אשר אף חובה על ביהמ"ש להתייחס אליה, ולהעריך את משקלה במסגרת שקילת כלל הראיות הקיימות בתיק. הנה כי כן, דו"ח הפעולה מגולל למעשה את הגרסה הראשונית והאותנטית שמסר הנתבע לשוטרים במקום התאונה ממש - במסגרתה הודה, בפה מלא, כי חצה את הצומת באור אדום - טרם היה סיפק בידו "לשפץ" גרסתו. העובדה, כי היתה זו הגרסה הראשונה מבחינה כרונולוגית שמסר הנתבע בדבר אופן התרחשות התאונה, דקות ספורות בלבד לאחר התאונה, יש בה כדי להעניק לד"וח הפעולה משקל ראייתי של ממש (יוער כי בסיכומיהם טענו ליסינג והנתבע כי הדו"ח המלא לא הוגש ע"י הנתבעות, בשלב ההוכחות, כראיה מטעמן, ועל כן ממילא לא ניתן להתיחס לדו"ח זה (ס' 31 לסיכומים). ואולם, טענה זו אין בידי לקבלה- כאמרו הדו"ח צורף ע"י הנתבע עצמו לכתב הגנתו בתביעה הנגדית, וכל שעשה ב"כ הנתבעות בשלב ההוכחות היה להציג העמוד המלא בפני ביהמ"ש, ומשכך כלל לא היה צורך בסימונו כמוצג) . ודוק: בחקירתו הנגדית, טען הנתבע כי כלל לא שוחח עם השוטרים אשר הגיעו למקום התאונה, שכן אלו הגיעו לזירה לאחר שהוא כבר פונה באמבולנס לבית החולים, וכי לראשונה נחקר ע"י המשטרה בהיותו מאושפז בחדר מיון (ע' 14 ש' 7-12). אלא, שגרסתו זו אינה מהימנה עלי כלל וכלל : ראשית, מיד לאחר שהנתבע עומת בחקירתו הנגדית עם דו"ח הפעולה המלא (קרי, הדו"ח הכולל את השורה שהושמטה), הוא "נתקף" לפתע בחוסר זכרון מופלג, והשיב לשאלות ב"כ הנתבעות בענין זה בהתחמקות בולטת: "ש: בכתב ההגנה שהגשת צירפת מסמך שהוא דו"ח פעולה מיום 11/11/07. אתה זוכר שדיברת עם שוטרת ? ת: התאונה מאוד קשה. אני לא זוכר דברים שקרו באותו יום. ש: אתה זוכר איזה אור היה בכוון נסיעתך ברמזור ? ת: אני זוכר את זה. אני זוכר שהיה לי אור ירוק. ש: ממשיך להקריא לך מדו"ח הפעולה: "והמשיך בנסיעתו ולא שם לב שיש רמזור נוסף..", זה מה שאמרת לשוטרת ? ת: אני לא זוכר על איזה שוטרת אתה מדבר . ארתה יודע כמה דם ירד לי מהראש באותו רגע . ש: "לא שם לב שיש רמזור נוסף והוא אדום"- זה מה שאמרת לשוטרת ? ת: לא אמרתי שום דבר כזה. ש: אתה זוכר שוטרים לאחר התאונה ? ת: לא " (ע' 15 ש' 5-18) . חוסר הזיכרון המופלג שאחז בנתבע 2, בכל הנוגע לשלב הגעתם של השוטרים למקום התאונה, בולט במיוחד על רקע הזכרון הברור והחד שהוא הפגין בחקירתו בנוגע להתרחשויות שאירעו עד להגעתם של השוטרים לזירת התאונה, ואף בנוגע להתרחשויות שאירעו לאחר הגעתם של השוטרים לזירה - התרחשויות אותן ידע הנתבע לתאר בציוריות ובפירוט רב, גם כשנתיים לאחר התאונה, בהעידו: "נכנסתי לצומת ופתאום אני רואה אורות בוהקים מצד ימין, ובום תאונה... אני זוכר שרצו אלי שתי בחורות. כנראה הנהגת וזאת שישבה לידה, והן החלו לצעוק עלי ולהאשים אותי ואני מוטל על הכביש... והן מתחילות לצעוק עלי ולהגיד לי שאני אשם, וזה לא נגמר בזה. גם בתוך בית החולים הן התחילו לצעוק עלי... הן היו נורא בלחץ וצועקות כל הזמן, וריח לא נעים מהפה אלי של אלכוהול קצת, אדומות עם זיעה, ממש מראה תוקפנות כזאת, כמו גור חתולים בצד וכלבים נובחים עליו" (ע' 12 ש' 8-18). לעומת זאת, בנוגע לנקודת הזמן של הגעת השוטרים לזירת התאונה ולתחקור שערכו לו במקום - ורק בנוגע לחוליה כרונולוגית זו בשרשרת ההתרחשויות - נפער בזכרונו של הנתבע , הפלא ופלא, מעין "חור שחור", ודי בכך כדי ללמד על חוסר מהימנותה של גרסתו בענין זה. שנית, גרסת הנתבע לפיה הוא כלל לא שוחח עם השוטרים אשר הגיעו למקום התאונה- היא בגדר עדות בעל פה הסותרת מסמך רשמי בכתב של משטרת ישראל . בדו"ח נכתב ע"י השוטרים, מפורשות: "הגענו למקום האירוע . הבחנו ברכב פיאט לבנה הפוכה על צד הנהג, ורכב רנו אשר נפגע החזית. נהג הרנו יצא מהרכב בכוחות עצמו, ומצאנו אותו כבר יושב בצד ללא פגיעות. נהגת הרנו וחברתה גם כן היו מחוץ לרכב ללא פגיעות ופונו לאיכילוב במצב קל. בעל הרנו מסר כי הגיע מכוון רח' המסגר ובהגיעו לצומת הבחין באור ירוק והמשיך בנסיעתו אך לא שם לב כי יש רמזור נוסף והוא היה אדום. כמו כן, הוא היה מבולבל ומסר כי עדיין לא מבין איך קרה ומה קרה" - ניסוח ברור ובהיר, אשר אינו מותיר מקום לספק, כי האמירות "המפלילות" המיוחסות בו לנתבע 2 נאמרו על ידו במו פיו, בזירת התאונה עצמה. אכן, ער אני לעובדה, כי בדו"ח הפעולה הנ"ל זוהה הנתבע ע"י השוטרים בטעות כנהגו של רכב הרנו, ולא של רכב הפיאט - טעות שחזרה על עצמה פעמיים (בשורה שניה ובשורה רביעית) - ואולם, מהקשר הדברים ונוסחם, נקל להסיק, כי מדובר בטעות סופר גרידא, ולא בטעות בעצם זיהויו של אדם אחר עם הנתבע . מסקנה זו עולה מיתר הפרטים שנכתבו אודות הנתבע בדו"ח, (כגון שהוא היה זה שהגיע לצומת מרח' המסגר, ושהוא היה זה אשר בכוון נסיעתו היו שני רמזורים רצופים). מה גם, שטעות סופר זה תוקנה ע"י השוטרים בהמשך הדו"ח , בחלק של פרטי המעורבים בתאונה, בו נכתב, כי מדובר ב"נהג פיאט מס' רכב 18-392-50 שם הנהג X שי ת.ז. X , נהגת רנו מס' 44-774-06 שם הנהגת X מיכל ת.ז. X , ובנוסעת נוספת דנה X ת.ז. X " - ונקל להבחין, כי המילה "פיאט" נכתבה מעל המילה "רנו " אשר נכתבה בטעות בתחילה. שלישית, הנתבע לא הניח, ולו בדל ראיה, שיש בו כדי לתמוך בגרסתו, לפיה הדברים המיוחסים לו במזכר הנ"ל כלל לא נאמרו על ידו, ולו באמצעות זימונם של השוטרים עורכי המזכר הנ"ל לעדות מטעמו, ו/או באמצעות הצגת גליון האשפוז שלו בבית החולים (בו צוינה, מן הסתם, שעת הגעתו לחדר המיון) כדי להוכיח כי הוא אכן אושפז טרם הגעת השוטרים לזירת האירוע (בדו"ח הפעולה, צוין כי השוטרים קיבלו הודעה על התאונה בשעה 22:30, וכי זו גם השעה בה הגיעו למקום התאונה, משמע כי בעת שהם קיבלו את הקריאה הם שהו בקרבת מקום. כמו כן, מהמסמכים השונים הנוגעים לתאונה, כגון "טופס הודעה על תאונה" שמילא הנתבע עבור חברת הביטוח של רכב הפיאט, תיק המשטרה, דו"ח הפעולה המשטרתי הנ"ל, ההודעות שמסרו הנתבעת וחברתה במשטרה- צוין כי התאונה אירעה בסביבות השעה 22:00 בערב. בהתחשב בחומרת התאונה , במהומה שהיא עוררה ובמשך הזמן שלקח ודאי לאמבולנס להגיע למקום - סביר להניח, שבעת הגעת השוטרים - הנתבע עדיין נמצא בזירת התאונה ). רביעית, הכחשתו של הנתבע את תוכנו של ד"וח הפעולה (לפחות בכל הנוגע לאמירה המיוחסת לו לפיה חצה את הצומת באור אדום) - אינה מתיישבת עם עובדת צירופו של המזכר ע"י הנתבע לכתב הגנתו. שהרי, אם הנתבע כלל לא שוחח עם השוטרים, ולא אמר להם הדברים המיוחסים לו במזכר- מדוע צירף, אפוא, את המזכר הנ"ל לחומר ראיותיו ? ואם כבר בחר לצרפו לראיותיו - מדוע לא טרח לציין בכתב הגנתו ולהבהיר, כי מדובר בדו"ח מוטעה או שגוי מיסודו המייחס לו דברים שמעולם לא נאמרו על ידו לשוטרים?. אכן, עצם צירופו של המזכר לכתב ההגנה, כראיה מטעמו , מעיד כאלף עדים, כי הנתבע אכן שוחח עם השוטרים במקום התאונה, ואף אמר להם את הדברים המיוחסים לו במזכר (אין זאת אלא שהנתבע "סמך" על כך שהשמיט השורה המפלילה מהמזכר, והכחשתו את שיחתו עם השוטרים בזירה לא באה אלא לאחר שנתפס בקלקלתו). העולה מן האמור הוא, כי דו"ח הפעולה הנ"ל, המתעד הודאתו של הנתבע כי לא שם לב למופע האור האדום ברמזור שבכוון נסיעתו לתוך הצומת- יש בו משום ראיה מהימנה לאמיתות תוכנה, ראיה התומכת בגרסתה של הנתבעת בדבר נסיבות התרחשות התאונה. ראיה נוספת התומכת בגרסת הנתבעת, לפיה הנתבע הוא שחצה את הצומת באור אדום, מצויה בתכנית הרמזורים ובתרשים הצומת (תעודת עובד ציבור ת/4) אשר הוגשו אף הם לביהמ"ש ע"י הנתבע דווקא. מתרשים הצומת ניתן ללמוד, כי בכוון נסיעתו של הנתבע ביום האירוע היו שני נתיבי נסיעה (הנתבע עצמו נסע בנתיב הימני ביותר), ואילו בכוון נסיעתה של הנתבעת 2 היו ארבעה נתיבי נסיעה (הנתבעת נסעה בנתיב הימני ביותר). כן ניתן ללמוד, כי בדרכו של הנתבע אל הצומת הוא חלף על פני שני רמזורים עוקבים - הרמזור הראשון מסומן בתרשים כרמזור מס' 3, הרמזור השני (הקרוב יותר לצומת) מסומן כרמזור מס' 9, ואילו התובעת חלפה על פני רמזור אחד, המסומן בתרשים הצומת כרמזור מס' 1. מתכנית הרמזורים ניתן ללמוד, כי: מופע האור הירוק ברמזור הראשון הממוקם בנתיב נסיעתו של הנתבע (רמזור מס' 3) הוא למשך 31 שניות (מתוך זמן מחזור של 90 שניות), כאשר האור הירוק מתחיל בשניה ה-42 ומסתיים בשניה ה-73. מופע האור הירוק ברמזור השני שבנתיב נסיעתו של הנתבע (רמזור מס' 9) הוא למשך 29 שניות, כאשר האור הירוק מתחיל בשניה ה-42 , ומסתיים בשניה ה-78 . משמע, כי בשני הרמזורים על פניהם חלף הנתבע ביום האירוע מופיע אור ירוק בו זמנית למשך 73 שניות, אך ברמזור השני האור הירוק ממשיך לדלוק במשך 5 שניות נוספות (עד השניה ה-78). מופע האור הירוק ברמזור שבכוון נסיעתה של הנתבעת (רמזור מס' 1) הוא 43 שניות, כאשר האור הירוק מתחיל בשניה ה-84 ומסתיים בשניה ה-37 . משמע, כי בין מופע האור האדום ברמזור השני של הנתבע, לבין מופע האור הירוק ברמזור של הנתבעת יש הפרש של 6 שניות בלבד (84-78 שניות), או במילים אחרות: האור האדום ברמזור שבכוון נסיעתו של הנתבע לתוך הצומת (רמזור מס' 9) נדלק 6 שניות לפני שנדלק האור הירוק ברמזור שבכוון נסיעתה של הנתבעת לתוך הצומת. עובדות אלו עולות בקנה אחד עם גרסת הנתבעת, לפיה בעת הגעתה לצומת דנן, מכוון רח' הרכבת -ברמזור שבכוון נסיעתה היה מופע אור ירוק, בעוד שברמזור שבכוון נסיעתו של התובע היה מופע אור אדום. מאידך, עובדות אלו אינן עולות בקנה אחד עם גרסתו של התובע, לפיה הוא עבר את הרמזור הראשון שבנתיב נסיעתו באור ירוק, ובעודו מתקדם בנסיעה לעבר הרמזור השני התחלף גם ברמזור זה האור לירוק, שכן מתכנית הרמזורים עולה, כאמור, כי מופע האור הירוק בשני הרמזורים העוקבים הנ"ל הוא חופף (מתחיל בו זמנית בשניה ה-42). יש לציין, כי במסגרת חקירתו הנגדית נחקר הנתבע, ארוכות, לגבי פער הזמנים בין מופע הירוק בשני הרמזורים שהיו בנתיב נסיעתו, ועדותו של הנתבע בענין זה היתה ברורה: "עברתי רמזור ראשון ובאתי להתקדם לכוון הרמזור השני, הרמזור התחלף בהדרגה בזמן שהייתי בנסיעה, נכנסתי לצומת, ובום תאונה" (ע' 12 ש' 7-8) . "יש שני רמזורים. הגעתי, האור [ברמזור הראשון-י.מ.] לא היה ירוק, חיכיתי כמה שניות שהאור יתחלף לירוק. התחלף התחלתי בנסיעה, ולפניי יש עוד רמזור. בזמן שאני מתקדם אליו, הרמזור [השני- י.מ.] מתחלף לי לירוק אוטומטית, נותן זרימה של תנועה, שאנשים לא ייתקעו באמצע צומת עם רמזור אדום " (ע' 15 ש' 1-4). כאמור, גרסה זו עומדת בסתירה מוחלטת לתכנית הרמזורים של הצומת, ממנה עולה, באופן חד משמעי, כי האור הירוק בשני הרמזורים הנ"ל הופיע באותה שניה בדיוק , וכי ברמזור השני האור הירוק התחלף לאדום 5 שניות בלבד לאחר מופע האור האדום ברמזור הראשון. למעשה, גרסה זו סותרת את הגרסה שמסר הנתבע בהודעתו במשטרה ביום 13/11/07 (יומיים לאחר התאונה) בענין זה, במסגרתה טען : "ש.ת: עברתי את הצומת הראשון הצפוני באור ירוק והמשכתי בנסיעה שוטפת לצומת השני שגם בו הרמזור היה ירוק..." (ע' 1 ש' 12-13 להודעתו ת/8) . "ש.ת: עברתי את הצומת הראשון (הצפירה) הרמזור הצפוני של לה גרדיה היה ירוק, ואני בנסיעה רצופה נכנסתי לצומת. ברמזור בצומת הבא (הדרומי הרכבת-החרש) היה גם ירוק. ש.ת. אני לא זוכר את מצב הרמזורים לפני שהגעתי לצומת. אני רק זוכר ששני הרמזורים של המסגר לה גרדיה היו ירוקים ביחד" (ע' 2 ש' 30-34 להודעה ת/8). אכן, ייתכן ואף סביר להניח, כי הגרסה המוקדמת שמסר במשטרה, כיומיים בלבד לאחר התאונה, (לפיה בשני הרמזורים שבנתיב נסיעתו נדלק האור הירוק בו זמנית) , היא אמנם הגרסה הנכונה, ואולם גם אם כך הדבר - הרי שאין בכך אלא כדי ללמד שבמסגרת התביעה דנן ניסה הנתבע "לשפר" את סיכויי תביעתו, בכך שהעיד כי האור האדום ברמזור השני התחלף לירוק מס' שניות לאחר שנדלק אור ירוק ברמזור הראשון, וכי הוא ראה את התחלפות המופעים ברמזור השני במו עיניו - שכן עדות זו מפחיתה את הסיכוי שהוא חלף על פני הרמזור השני שבנתיב נסיעתו לקראת סוף המופע הירוק שלו (קרי, בירוק מהבהב או בכתום - מה שמכונה בסלנג "לגנוב רמזור"), ולכן לא הספיק כביכול לחצות את הצומת באור ירוק. כך או כך, ברי כי הסתירה בגרסאותיו פוגמת במהימנותו של הנתבע, ומעידה כי יש לנתבע מה להסתיר. יוער, כי בסיכומים שהוגשו מטעם הנתבע ניסה בא כוחו להראות, כי תכנית הרמזורים מתיישבת עם גרסת הנתבע, בדבר התחלפותו של הרמזור השני לירוק מס' שניות לאחר שנדלק אור ירוק ברמזור הראשון, בהצביעו על כך שבין מופע האור הירוק ברמזור השני (מס' 9) לבין מופע האור הירוק ברמזור הראשון (מס' 3) קיים לכאורה הפרש של שני שניות . ואולם, נראה כי לכלל טעות נתפס ב"כ הנתבע, בכך שחישב את זמני המופעים ברמזור מס' 6 , במקום ברמזור מס' 9 (הספרה 9 המופיעה בתרשים הצומת זוהתה על ידו בטעות כספרה 6 ), ועל כן כל הניתוח המספרי המובא בענין זה בסיכומיו של התובע - הינו, בכל הכבוד, שגוי ומוטעה מיסודו . תימוכין נוספים לגרסתה של הנתבעת, לפיה היא חצתה את הצומת באור ירוק מצאתי ברושם המהימן שהותירו עלי הנתבעת 2 וחברתה (דנה X) אשר ישבה לצידה ברכב בעת התאונה, אל מול הרושם הבלתי מהימן בעליל שהותיר עלי הנתבע . כאמור, גרסתו של הנתבע רצופת סתירות ואינה מתיישבת עם דו"ח הפעולה המשטרתי. פרט לסתירות שנפערו בגרסתו בענין מופעי האור בשני הרמזורים על פניהם חלף (כמפורט לעיל) - קיימות בגרסתו סתירות בעניינים מהותיים נוספים . כך למשל, כשנשאל הנתבע, במהלך חקירתו הנגדית, האם הבחין במהלך נסיעתו במופע האור ברמזור הממוקם בכוון נסיעתה של הנתבעת, הוא השיב : "לא . אני מתמקד ברמזור שבכוון נסיעתי" (ע' 13 ש' 21), תשובה הסותרת את הצהרתו במסגרת תצהיר תשובה לשאלון שניתן על ידו ביום 15/01/09 (כשנה לאחר התאונה) לפיה ראה שמופע האור ברמזור של הנתבעת, בעת כניסתו לצומת, היה אדום. בביהמ"ש ניסה הנתבע לתרץ סתירה זו, באומרו כי התשובה שנתן בתצהיר הנ"ל היא פרי הסקה הגיונית שהסיק, ולא פרי ידיעתו האישית, ובלשונו: "אם אני נוסע באור ירוק מן הסתם היא נוסעת באור אדום. זה מתוך הגיון" (ע' 13 ש' 24) . ואולם, הסבר זה, בכל הכבוד, איננו מסבר את האוזן, ואין בו אלא כדי להעיד על נסיונו של הנתבע לחזק את גרסת החפות שלו (בכך שטען, לראשונה, במסגרת ההליך דנן, כי ראה במו עיניו את מופע האור האדום ברמזור שבכוון נסיעתה של הנתבעת). נסיון נוסף לטשטש את רושם ההודאה שמסר בפני השוטרים אשר הגיעו ראשונים לזירת התאונה , כפי שהיא באה לידי ביטוי בדו"ח הפעולה המשטרתי (לפיה חצה את הצומת באדום) בא לידי ביטוי גם בשינויי גרסתו של הנתבע בכל הנוגע לשעת התאונה: בעוד שב"טופס הודעה על תאונה" שמילא הנתבע עבור חברת הביטוח אשר ביטחה את רכב הפיאט במועד הרלבנטי (חברת איילון) ציין התובע, כי התאונה אירעה בסביבות השעה 22:00, הרי שבהודעה שמסר במשטרה יומיים לאחר התאונה ציין כי התאונה התרחשה בסביבות השעה 21:30 (ע' 1 ש' 9 להודעה ת/8). לכאורה המדובר בפרט שולי וחסר משמעות, ואולם דומני, כי בהקדימו את שעת התאונה בחצי שעה, ניסה הנתבע לסלול את הדרך לגרסתו ה"משופצת", לפיה בעת הגעתם של השוטרים למקום התאונה (בשעה 22:30) הוא כבר פונה לבית החולים, ולכן ממילא לא ייתכן כי הוא הודה בפניהם שחצה את הצומת באור אדום . אל מול גרסתו הבעייתית של הנתבע, ניצבת גרסתה המהימנה, העקבית והכנה של הנתבעת. בהודעתה במשטרה העידה הנתבעת : "איתי ברכב נסעה דנה X. נסענו בנתיב הימני במהירות 10 [ויכול להיות גם 40 שכן כתב היד בו נכתבה ההודעה אינו ברור-י.מ.] קמ"ש לערך והתקרבנו לצומת.. הרמזורים בכוון נסיעתי היו ירוק ורואים את הירוק מרחוק. נסעתי רגוע בנהיגה שוטפת ראיתי את הירוק מרחוק . לפני שנכנסתי לצומת ראיתי רכב שהגיע מצד שמאל שנמצא מולי ובלמתי, ואז פגעתי עם חזית רכבי בצד ימין מאחור שלו. הרכב שלו הסתובב והתהפך, הרכב שלנו נעצר ונכבה. יצאנו מהאוטו התקשרתי למשטרה והזמנתי גם מד"א… לא ראיתי אותו נכנס לצומת. ראיתי אותו לפתע חולף משמאל לימין, ואז בלמתי… תוך כדי בלימה פגעתי בו " (ע' 1-2 להודעתה ת/7) . בביהמ"ש חזרה הנתבעת והעידה : "ת:נסעתי מרחוב הרכבת לכוון הירידה לאיילון דרום. הרמזור שלי היה ירוק. היו רכבים לפני שעברו כבר את הצומת וירדו לאיילון, ואני המשכתי בנסיעה איטית מאוד לראות, כי דנה עברה תאונה בעבר והיא בחורה היסטרית עם ענין של נהיגה. אז אני תמיד נוהגת לידה רגוע. כשנכנסתי לצומת הנהג השני כבר היה שם..." (ע' 16 ש' 14-17). עדותה זו של הנתבעת נותרה איתנה גם נוכח נסיונותיו הבלתי נלאים של ב"כ התובע לערער מהימנותה, ותשובותיה לשאלותיו הנוקבות, לאורך כל החקירה הנגדית - היו ברורות, בוטחות ומספקות : "ש: את אומרת שבאותו זמן עבודות בוצעו בכביש. .. למעשה העבודות לא רלבנטיות ולא השפיעו על הנהיגה שלך ? ת: לא השפיעו על הנהיגה שלי, אבל אם לא היו שם בטונאדות הייתי רואה אותו מתקדם במהירות והייתי עוצרת לפני. ש: אז למעשה מה שאני מבין זה שהבטונאדות חסמו את שדה הראיה שלך. ת:כן, כדי לראות את הנהג השני , לא כדי לראות את הרמזור. את הרמזור ראיתי מצוין" (ע' 18 ש' 19- ע' 19 ש' 1). "ש: למעשה התאונה אירעה לפי הציור שלך בנתיב הימני ביותר,כך שהרכב השני חצה את כל הצומת . במצב כזה הבטונאדות שאמרת שהסתירו לך את הראיה לא רלבנטיות.ץ איך בכל זאת לא הספקת לבלום אם נבעת כל כך לאט..? ת: כי הנהג השני היה במהירות מאוד גבוהה " (ע' 19 ש' 19-25). "ש: .. איך את מסבירה את זה שאף רכב נוסף לא נפגע בתאונה ? ת:אני באתי לעבור את הצומת לאחר שרכבים כבר עברו את הצומת. רוב הרכבים כבר עברו אז מן הסתם שאני נפגעתי" (ע' 20 ש' 13-14) . ש: אני אומר לך שלא הגיוני שנסעת במהירות כל כך איטית, פגעת ברכב והרכב שלך הושבת. אלא המסקנה היותר מתבקשת שנסעת במהירות אחרת לא היית משיבתה את הרכב . ת: שוב, נסעתי לאט, הרכב רנו 19 קצת יותר מצ'וקמק מהרכב פיאט שנסע הנהג השני, ונמעך יותר בקלות, לכן הוא טוטלוס וירד מהכביש" (ע' 21 ש' 5-9). עדותה של הנתבעת, בענין מופע האור הירוק ברמזור שבכוון נסיעתן ובענין מהירות נסיעתן האיטית - תואמת את עדותה של חברתה דנה X, אשר ישבה לצדה ברכב בעת התאונה. בדומה לנתבעת העידה גם ע"ה/2 דנה X, כי הן נסעו במהירות של "לא יותר מ-40 קמ"ש" (ע' 23 ש' 19), בעוד הנתבע נסע "במהירות גבוהה מאוד" (ע' 24 ש' 4) אם כי היא לא ידעה להעריך בקמ"ש את המהירות בה נסע הנתבע, , וסירבה "להיכנע" ללחציו של ב"כ התובע כי תנקוב במספר הקמ"שים בו נהג הנתבע (ע' 23 ש' 20- ע' 24 ש' 6)- מה שמעיד על כנות תשובתה של העדה בענין זה. אכן, בין העדות שמסרו הנתבעת וחברתה דנה X בביהמ"ש לבין העדות שמסרו השתיים במשטרה כמו גם בין שתי העדויות לבין עצמן נתגלו סתירות ואי-דיוקים מסויימים. כך למשל, בעוד שבהודעתה במשטרה ציינה הנתבעת, כי היא נסעה במהירות של 10 קמ"ש, הרי שבביהמ"ש העידה : "ת: נסעתי במהירות של בין 10 קמ"ש ל-40 קמ"ש. נסעתי לאט מאוד. ש: ... יותר קרוב ל-10 קמ"ש או ל-40 קמ"ש? ת: באמצע בוא נגיד" (ע' 17 ש' 6-11) . בענין מופע האור ברמזור העידה הנתבעת, כי בהגיען לצומת מופע האור כבר היה ירוק, ולכן היא פשוט המשיכה בנסיעה שוטפת לכוון הצומת, אך בניגוד לכך העידה חברתה דנה X בביהמ"ש: "היינו בצומת מרומזרת, עצרנו ברמזור וכשהוא התחלף לירוק התחלנו לנסוע" (ע' 23 ש' 6), עדות הסותרת, למעשה, את העדות שמסרה בהודעתה במשטרה בענין זה: "הגענו לצומת היה לנו ירוק והמשכנו בנסיעה שוטפת... במשך כל ההתקרבות שלנו לצומת הרמזור היה ירוק (ע' 1 ש' 4, 21 להודעתה). כך גם, בנוגע להימצאותם של כלי רכב נוספים בכוון נסיעתה של הנתבעת: בעוד הנתבעת העידה הן במשטרה והן בביהמ"ש, כי לא היו רכבים נוספים בנתיב נסיעתה, ובלשונה: "לפני נכנסו רכבים לצומת וכבר עברו אותה" (ש' 34 להודעתה) , הרי שחברתה העידה בביהמ"ש, כי בכוון נסיעתן היו רכבים נוספים (ע' 24 ש' 7-8), עדות הסותרת את דבריה במשטרה: "בכוון הנסיעה שלנו הכביש היה ריק. לא היו עוד רכבים שהתקרבו לצומת ממערב" (ש' 24-25 להודעתה) . ואולם, המדובר, לעניות דעתי, בסתירות מדומות, שכן בנוגע למהירות הנסיעה הדגישו הן הנתבעת והן חברתה, כי דובר במהירות איטית מאוד, ולכשעצמי נראה לי כי כתב היד בו צוין מס' הקמ"שים המתאר את מהירות נסיעתה של הנתבעת בהודעתה משטרה ("10 קמ"ש ") אינו ברור דיו, ונראה בהחלט גם כ-"40 קמ"ש". באשר לאי הימצאותם של כלי רכב נוספים בנתיב נסיעתה של הנתבעת, כמו גם באשר לשלב הופעת האור הירוק ברמזור שלה - הגרסה שמסרה חברתה של הנתבעת בענין זה בהודעתה במשטרה זהה לחלוטין לזו שמסרה הנתבעת. אמנם בביהמ"ש הציגה העדה גרסה הפוכה בשתי נקודות אלו, אך בהגינותה אמרה, כי "מה שרשמתי במשטרה הוא הנכון, כי חלף הזמן וכרגע הפרטים לא יושבים לי בראש" (ע' 24 ש' 22). כך או כך, המדובר באי דיוקים קלים בלבד, הנובעים מהזמן הרב שחלף מהמועד הרלוונטי ועד למועד מסירת העדות בבית המשפט, ואשר אין בהם כדי לפגום במהימנות גרסתן הכוללת של הנתבעת ושל חברתה. בענין זה כבר אמר השופט מ' שמגר: "ניסיון החיים מלמד שנדירים המקרים שבהם אין בתום עדות, בייחוד עדות ארוכה, קטע זה או אחר של אי-דיוק, שכחה או אף הינתקות מתיאור האירועים לאשורם, בדרך כלל שלא מדעת, ולעתים אף מדעת - במיוחד מקום שהמדובר בעדות שנמסרה זמן רב לאחר האירוע עצמו. עדות שיש בה סתירות, רשאי בית המשפט לנסות ולבור בה את הבר מן התבן, היינו לחלק את העדות באופן שבית המשפט ייתן אמונו בחלק מן הדברים וידחה יתרתם. סתירה כשלעצמה איננה חייבת להוליך לשלילת דברי העדות, אם יש הסבר סביר לסתירה ..." (ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי ואח', פ"ד מח(1) 302, 317 (1993)). כללם של דברים: שקילת שתי הגרסאות הסותרות (של הנתבע-מזה, ושל הנתבעת - מזה), על רקע מכלול הראיות והנסיבות, מעלה כי גרסתה של הנתבעת מסתברת יותר מגרסתו של הנתבע, ולו באחוז אחד לפחות, ועל כן יש בה כדי להטות מאזן ההסתברויות לטובתה, כנדרש במשפט אזרחי. תוצאתה של קביעה זו היא, כי יש לדחות התביעה בת"א 14681/08 (תביעת השיפוי בגין הנזקים שנגרמו לרכב הפיאט, בו נהג הנתבע), ולקבל במלואה את התביעה בת"א 18301/08 (תביעת השיפוי בגין הנזקים שנגרמו לרכב הרנו, בו נהגה הנתבעת). 4. הנזק בהתאם לחוות הדעת השמאית שהגישו הנתבעות בת"א 18301/08, שוויו של רכב הרנו ערב התאונה היה 11,640 ₪ . בעקבות התאונה הוכרז הרכב כ"אבדן כללי" ושרידיו נמכרו לפירוק תמורת סך של 1,048 ₪ (כעולה ממסמך ת/2). משכך, זכאיות הנתבעות לשיפוי בסך של 10,592 ₪ בגין נזק זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן חוות הדעת השמאית (31/12/07) ועד לפרעון . כן זכאיות הנתבעות 1-3 לעלות חוות הדעת בסך של 400 ₪ ולעלות הוצאות גרירת הרכב בסך של 60 ₪. אשר לפיצוי בגין עגמת נפש בסך של 1,000 ₪, לו עותרות התובעות בכתב התביעה (הנגדית) ענין זה לא הוכח, אף לא לכאורה, ועל כן התביעה בנדון נדחית, כבלתי מוכחת. 5. סוף דבר 5.1 התביעה בת"א 14681/08 - נדחית. התביעה בת"א 18301/08- מתקבלת כמעט במלואה. כפועל יוצא מכך, מחייב את הנתבעים 1-2 בת"א 18301/08 (ליסינג בע"מ וX שי), ביחד ולחוד, לשלם לתובעות בת"א 18301/08 (X צביה, X מיכל, הראל חברה לביטוח בע"מ), לשלושתן יחדיו, כדלקמן: 10,592 ₪ בגין שווי רכב ה"רנו" ערב התאונה בניכוי עלות שרידי הרכב שנמכרו לפירוק. 400 ₪ בגין עלות חוות הדעת השמאית (ע"פ וחשבון שכ"ט נספח ג' לכתב התביעה) . סכום זה כבר כולל מע"מ. 60 ₪ בגין עלות גרירת הרכב ביום התאונה (ע"פ חשבונית מס נספח ד' לכתב התביעה) . כל הסכומים הנ"ל יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה הנגדית בת"א 18301/08 (07/09/08) ועד לפרעון (ולא ממועד התאונה ו/או ממועד מתן חוות הדעת השמאית , וזאת כמבוקש בסעיף 21 לכתב התביעה) . 5.2 בשים לב הוראת תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, בשים לב לתביעה ולתביעה הנגדית, לתוצאה ולכלל נסיבות הענין, מחייב את הנתבעים 1-2 בת"א 18301/08,ביחד ולחוד, לשלם לתובעות 1-3, יחדיו, כדלקמן: 320 ₪ אגרת משפט (מחצית ראשונה), בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום (07/09/08) ועד לפרעון . 332 ₪ אגרת משפט (מחצית שניה), בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום (16/12/09) ועד לפרעון . 7,500 ₪ שכ"ט עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לפרעון. משפט תעבורהצומתתל אביב