שני ערעורים וערעור שכנגד, על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז ת"א (כב' השופטת שפרה גליק) מיום 29.4.10 בתיקי תמ"ש 6770-08 ו 6772-08. רקע עובדתי ופסק דינו של בית משפט קמא: 1. המערערים בעמ"ש 30173-06-10 והמשיבים בעמ"ש 32079-06-10 (להלן:המערערים) הינם ילדיה ויורשיה על פי דין של המנוחה ל.ר.ק ז"ל (להלן: המנוחה), אשר נפטרה ביום 18.8.08. המשיבים 3-1 בערעור והמערערים בערעור מטעמם (להלן: המשיבים) הינם צאצאי המנוח ז.ק ז"ל (להלן: המנוח) אשר נפטר ביום 31.12.06 ונוחלים על פי צוואתו. גם ביחס למשיבים 6-4 נטען כי הם בין הנוחלים על פי צוואת המנוח, למרות טענת המשיב 6 כי כלל אינו נוחל וכך טענת המשיבים 4,5 כי הם נוחלים במנה ספציפית (להלן: הנוחלים הנוספים). 2. ביום 3.2.08 הגישה המנוחה באמצעות אפוטרופסה לגוף ולרכוש, המערער 1, תובענה לבית משפט קמא לאיזון משאבים וגביית חוב הכתובה (להלן: תביעת המנוחה) כנגד המשיבים והנוחלים הנוספים, וכשלאחר פטירתה באו המערערים תחתיה. מנגד, ביום 10.3.09 הגישו המשיבים תובענה (להלן: תביעת המשיבים) לפיה המנוח היה שותף בדירה אשר הזכויות בה היו ע"ש המנוחה (להלן: הדירה). 3. המנוח והמנוחה נשאו זל"ז כדמו"י ביום 9.11.75 וערכו ביניהם בעת הנישואין הסכם ממון (להלן: הסכם הממון) ולפיו: "הצדדים מצהירים בזאת כי לכל אחד מהם קניינים, נכסים וזכויות השייכים או מסורים בידי כל אחד מהם (או יורשיו ו/או נהניו על פי כל דין או צואה) ימשיך ויהיה זכאי להם במשך הנישואין ו/או בפקיעתם ו/או במקרה פטירתו חו"ח - ולא יאוזן ביניהם". 4. בית המשפט קבע כי מהראוי היה לסלק את תביעת המשיבים על הסף, מטעמים שונים. אך גם לגופם של דברים, קבע כי דין התביעה להידחות בקובעו כי לא נערך הסכם בע"פ בין המנוחים, לפיו המנוח יהיה שותף בדירה אשר הזכויות בה היו ע"ש המנוחה עוד טרם הנישואין, כך גם הפנה לאמור בצוואת המנוח מיום 7.11.06, בה התייחס המנוח לדירה כדירה שהייתה שייכת למנוחה עוד לפני הנישואין וכי היא זאת שזכאית לדמי השכירות ממנה. כך גם היה מודע המנוח לכך שהזכויות בדירה הועברו במתנה מהמנוחה למערערים. עוד מצא לנכון בית המשפט קמא להוסיף: "בשולי הדברים מצאתי לנכון להוסיף כי מתוך העדויות ששמעתי (בשתי התובענות) הצטיירה בעיני רוחי אישיותיו של המנוח... כאדם דעתני מאוד, קשה, דומיננטי ואף שתלטן. באופן מיוחד היה דומיננטי מאוד ביחסיו עם המנוחה אשר ככל הנראה התבטלה בפניו". 5. גם את תביעת המערערים לאיזון משאבים, דחה בית המשפט בהעדיפו את גירסת המשיבים לפיה הכספים שהצטברו בחשבון הבנק הינם כספי תחלוף של דירת המנוח שנמכרה, דירה שלא הייתה ברת איזון בהתאם להסכם הממון. 6. מנגד קיבל בית המשפט את תביעת המערערים לגביית כתובתה של המנוחה. בתביעה נטען כי המנוח חתם על כתובת המנוחה ותוספת כתובה, בסך כולל של 100,000 לירות ישראליות וכי על כן חבים יורשיו את סכום הכתובה תוך שערוכה, דהיינו, בתוספת של הפרשי הצמדה וריבית, ליום התביעה ובסך של 476,164 ₪. המשיבים טענו כי המנוחה השמידה את הצוואה כאות שלא היא ולא המנוח ייחסו משמעות לכתובה, ובהיותם חילונים גמורים הסדירו את יחסיהם במסגרת הסכם הממון וכל נושא הכתובה נתפס על ידם כאקט דתי סמלי. לחלופין, המנוחה ויתרה על כתובתה משך השנים. עוד טענו המשיבים כי אותם דמי שכירות של הדירה נשוא תביעתם, צוו על ידי המנוח למנוחה וזאת כנגד כתובתה וכי הכתובה נועדה להבטיח פרנסתה לאחר פקיעת הנישואין, אולם זאת הובטחה הן באמצעות דמי השכירות והן מפנסיית המנוח. לבסוף טענו כי סכום הכתובה מוגזם, מדובר בנישואין שניים ובמיוחד כי המנוחה לא הייתה זכאית להצמדת הכתובה. 7. בית המשפט קמא קבע כי הזכות לכתובה הינה חפצית וככזו עבירה לצדדים שלישיים ובכלל זה ליורשים וכי קיימת זכות ליורשי המנוחה לגבות את כתובת אימם. בית המשפט דחה את הטענה כאילו המנוחים לא ראו בכתובה כמחייבת, כפי שדחה את הטענה כי הסכם הממון הפקיע את החיוב על פי הכתובה. בנוסף דחה בית המשפט את הטענה כי לא ניתן להיזקק לכתובה שהינה תצלום מאושר ע"י הרבנות וכי אין בהעדר מקור הכתובה כראיה לך שהמנוחה ויתרה על הכתובה או שהשמידה אותה. בנוסף, דחה בית המשפט את הטענה כאילו לאור סבלו של המנוח מהמנוחה ציווה לה רכוש זעום, הואיל ולא הוכח האמור, ומכל מקום אין לכך חשיבות לנושא תשלום הכתובה. כך גם דחה בית המשפט כאילו המנוח ציווה למנוחה את הפנסיה שלו, הואיל וזאת אינה נכללת בגדר נכסי העזבון אלא כהסדר ביטוחי. משכך, המנוח לא העניק מאומה למנוחה בצוואתו. בהתייחס לנושא שערוך סכומי הכתובה, קבע בית המשפט כי יש לשערכה מנימוקים שונים ובכללם כי ללא שיערוך ולאור האינפלציה לא יהיה בסכום הכתובה למלא אחר אחת ממטרות הכתובה, דהיינו, שלא תהא "קלה" בעיני בעלה להוציאה. בשאלת אופן השערוך, ציין בית המשפט הן את הגישה לפיה יש להחיל על שאלת אופן השערוך את הדין האזרחי וזאת במטרה לדאוג לאלמנה שלא תמצא חסרה אלמלא השערוך, והן את הגישה לפיה יש להחיל את כללי ההלכה בשאלה זאת. מבין השיטות של השיערוך כפי שפורטו בת"ע (ת"א) 12362/01 וקסלר נ. עיזבון המנוח וילאם וקסלר (לא פורסם, 9.9.04) (להלן: עניין וקסלר) ע"י כב' השופט ד"ר גרמן (כתוארו אז), ראה לנכון בית משפט קמא לקבוע כי יש לערוך הצמדה למדד בלבד ללא ריבית. הטעם העיקרי לקביעה זאת, כי בכך יהיה להגשים את תכליתה האמיתית של הכתובה, דהיינו סיפוק אמצעי המחייה של המנוחה, אשר הייתה מאושפזת במוסד ונזקקה מעבר לקצבת הביטוח לאומי או הפנסיה, ועל כן יש לשערכה בערך ריאלי נכון ליום התביעה. משכך קבע בית המשפט את חוב הכתובה נכון למועד הגשת התביעה לסך של 189,500 ₪, ובחייבו את כלל יורשי המנוח ובכללם הן את המשיבים והן את הנוחלים הנוספים, כל אחד מהם בהתאם לשיעור היחסי שזכה מעיזבונו של המנוח, וכשחוב הכתובה נושא הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה. הערעורים השונים: 8. המערערים הגישו ערעור על דחיית התביעה הרכושית לאיזון המשאבים, דהיינו, בכל הקשור לכספים בבנק, כך גם טענו כי בית משפט משפט קמא התעלם מעילה כספית שנכללה בתביעת המנוחה לגביית חוב כנגד המשיבים. אולם במהלך הדיון בפנינו בהמלצתנו, חזרו המערערים מערעורם, וללא תלות בהיות ערעור המשיבים תלוי ועומד. 9. כך גם בכל הקשור לערעור שכנגד שהגישו הנוחלים הנוספים (המשיבים 6-4) נגד המשיבים (המשיבים 3-1) הגיעו הצדדים האמורים להסכמה, אשר קיבלה תוקף של פסק דין חלקי עוד ביום 29.6.11. 10. משכך נותר ערעורם של המשיבים, אשר נסוב על נושא חיובם בחוב הכתובה ובאופן מעשי, האם אכן היה מקום להצמדת הכתובה, הואיל ואם התשובה לכך שלילית אין צורך להיזקק לטענות האחרות, הקשורות לחיובם בתשלום חוב הכתובה. בנושא אחרון זה, לצערנו, לא הצלחנו להביא את הצדדים לידי הסכמה ואין אלא להפנות לדברי ב"כ המשיבים בתום הדיון "לגופה של פשרה, המטרה של מרשיי זה להוציא כסף מהכיס של המערערים" ודומה כי די בדברים אחרונים אלו, על מנת להצביע על האיבה הקשה, אם להתבטא בלשון המעטה, שבין הניצים שעל שורשה עמד גם בית משפט קמא. תמצית טענות הצדדים: 11. המשיבים טוענים שטעה בית משפט קמא ביישום הדין הדתי לגבי הכתובה והצמדתה וכי גם בית משפט קמא ציין את חריגות המקרה דנן, המחייב דיון מעמיק בשאלה אם יש מקום להצמדת סכום הכתובה, בה בשעה שבעלה המנוח דאג לכל מחסורה, דיון אותו לא ערך בית משפט קמא. לטענת המשיבים לא בכדי דווקא המערערים הם אלו שביקשו להחיל את הדין האזרחי ביחס לשאלת ההצמדה, הואיל ויודעים הם כי לפי הדין הדתי, לא היה מקום להצמדה. לשיטת המשיבים לא היה מקום כי בית המשפט יסתמך על עניין וקסלר לרבות לאור הנסיבות השונות שם בעת שהאשה עצמה תבעה את הכתובה, ונושא הצמדתה שם הוסכם על הצדדים וכל ששנוי היה במחלוקת אופן השערוך. מכל מקום עמדת המשפט העברי כי אין לשערך או להצמיד את "עיקר הכתובה" ועל אחת כמה וכמה את "תוספת הכתובה". יתר על כן המבחן הבלעדי לשאלת ההצמדה, הרי הינו כוונת הצדדים בעת עריכת הכתובה וכפי שעולה מלשון הכתובה עצמה, תוך הפניה לדבריו של הרב דיכובסקי, לרבות אותה קביעה שאין אומדנא דמוכח שכוונת המתחייב כללה גם נושא של הצמדת סכום הכתובה, וכן הפניה למקורות נוספים מהם עולה שאין מקום להצמיד את הכתובה לא למדד ולא לדולר. עוד טוענים המשיבים כי אין לעשות כן בעת שידוע שערך הכסף משתנה, כפי שהיה במקרה דנן, וכי במקרה של ספק יד התובעת על התחתונה. במיוחד יפים הדברים בנישואין שניים. כך הצביעו על הנסיבות דנן, שהמנוחים נשאו בשיא האינפלציה, המנוח היה איש כספים והתייחס ספציפית לנושא הצמדה במסמכים אחרים, וכי מדובר בנישואין שניים כאשר הצדדים חפצו לשמר את נכסיהם לילדיהם. בנוסף, הכתובה נערכה בד בבד עם עריכת הסכם הממון וכדבר סטנדרטי בלבד תוך שהסכם הממון העניק למנוחה זכויות הקשורות לפטירתו של המנוח, כזכויות שצבר המנוח יחד עם אשתו הראשונה, השקולות למטרה הסוציאלית של הכתובה. מכל מקום, המנוחים לא ראו כל חשיבות בכתובה ובוודאי שלא סברו להצמידה, וראו בהסכם הממון המתייחס גם למקרה של פטירת המנוח, כהסכם המחייב. רובד שני בטענות המשיבים, מתייחס לקביעות העובדתיות של בית משפט קמא. לטענת המשיבים טעה בית המשפט קמא בקובעו כאילו המנוח לא הבטיח למנוחה אמצעי מחייה מספקים, וכנימוק לקביעת ההצמדה, בה בשעה שאמצעים אלו הוכחו בפני בית משפט קמא. כך, בהסכם הממון ובצוואתו, דאג המנוח כי יהיו למנוחה הכנסות חודשיות של 22,000 ₪ לחודש, 15,000 ₪ מהפנסיה וכ- 7,000 ₪ דמי שכירות מהדירה, ויחד עם קצבת הביטוח הלאומי, סכום חודשי של 25,000 ₪ לחודש. דהיינו, גם לפי המבחן שנקבע בהלכה כי יהיו לאלמנה אמצעי קיום למשך כשנה, הרי במקרה דנן היו לה שכאלו מעל ומעבר, ולמעשה כל מטרת המערערים להתעשר, לאחר שמכרו את הדירה שקיבלו במתנה. כך גם חוזרים המשיבים וטוענים כי המנוחה לא הייתה זכאית לכתובה ובכל מקרה לא לתוספת הכתובה, לרבות מהנסיבות שפורטו לעיל תוך הפניה לאשר נקבע בבע"מ 9692/02 פלונית נ' פלונית (לא פורסם, 21.8.07) (להלן: עניין פלונית). כך גם שלו היה הדבר תלוי במנוחה עצמה לא הייתה מגישה תביעתה, שהוגשה רק באמצעות אפוטרופסה. עוד טענו כי מעת שזכתה בזכויות אזרחיות, שוב אינה זכאית לכתובתה. לבסוף טוענים המשיבים כי מדובר בזכות אישית ולא חפצית, וכי גם אם היא עבירה, תנאי לכך שאכן קיים צורך סוציאלי של היתומים, וכשלא בנסיבות דנן. 12. המערערים מפנים לסעיף 104 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה) כמקור לחוב כתובה, כך גם בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני-זוג, תשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון), וכי בהתאם לפסיקה סכום הכתובה כמוהו כחוב העזבון. מעת שהמנוחה הגישה תביעתה בחייה, הרי עילת התביעה ממשיכה להתקיים, ועל כן זכאים היו המערערים להמשיך בתביעה, כך גם הואיל ומדובר בזכות חפצית העוברת ליורשי המנוחה. לשיטת המערערים מדובר בחוב אזרחי ולכן חלים ביחס אליו דיני השיערוך האזרחיים. בהתאם, טענת המשיבים כי אין לשערך את הכתובה, הינה אבסורדית ובניגוד לפסיקת בית המשפט כך גם למקורות הלכתיים, הואיל וללא שיערוך, וכגון במקרה דנן בו מדובר ב- 10 ₪ בלבד, תאבד הכתובה את מטרתה. בהתייחס לטענת המשיבים כאילו המנוח הוא זה שהעניק למנוחה זכויות אזרחיות, הרי בכל הקשור לדמי השכירות מהדירה, מדובר בדירה שהייתה בבעלותה עוד טרם הנישואין וכי די באשר קבע בית המשפט בעת שדחה את תביעת המשיבים בכל הקשור לדירה. בהתייחס לפנסיה, הרי מדובר באשר נצבר במשותף על ידי המנוחים לזכות האלמנה. יתר על כן, דווקא לפי הלכת פלונית, היורשים זכאים לגבות את הכתובה כחוב עזבון, תוך שהמערערים מפנים לנסיבות שם, השונות מהמקרה דנן. כך גם אין יסוד לטענת אודות מחילת המנוחה על הכתובה או השמדתה, כפי שאין יסוד לטענות בדבר רצונה של המנוחה, אשר בעת הגשת התביעה מונה לה אפוטרופוס, וככל שהדברים נטענים ביחס לאפוטרופוס הרי חייב היה להגיש את התביעה בשם המנוחה. 13. במסגרת הדיון בפנינו עלה כי תשלומי הפנסיה החלו בשנת 1987. כך חזר וטען ב"כ המשיבים אודות שיפוץ הדירה על ידי המנוח וכשלטענתו, הגם שהמשיבים לא הגישו ערעור על דחיית תביעתם בגין הדירה, טעה בית משפט קמא בקובעו כי כספי שיפוצה לא באו מכספי המנוח. עוד עלה כי המנוחה הוכרזה כחסויה ביום 28.2.07, דהיינו כחודשיים בלבד לאחר פטירת המנוח. ב"כ המערערים חזר והפנה לפרשת פלונית, וכי מעת שהמנוחה לא קיבלה מאומה מעזבון המנוח, זכאית היא לכתובתה וכחוב אזרחי ולא בכדי בתי המשפט למשפחה פוסקים להצמידה. לשיטתו, הכתובה לא נועדה רק להבטיח את אמצעי הקיום של האלמנה, אלא יש לראותה כחלק מחלוקת איזון המשאבים, מעת שלא קיבלה מאומה מעזבונו של המנוח. הזכאות לכתובה: 14. בעניין פלונית, קבע בית משפט בדעת הרוב, את אופן בחינת זכאות אלמנה לכתובתה. בית המשפט שם דחה את הטענה, שנטענה גם במקרה דנן על ידי המשיבים, כאילו מדובר באקט חסר חשיבות וכאילו בני הזוג שם לא ייחסו משמעות לכתובה, לרבות דחיית הטענה כאילו עריכת הסכם ממון יש בה משום ויתור על הכתובה. בית המשפט שם, הפנה למספר מקורות לכך שמוסד הכתובה, שריר וקיים, תוך הפנייה הן לחוק הירושה והן לחוק יחסי ממון. יתר על כן, בית המשפט קבע כי את נושא הזכאות יש לבחון לפי הדין העברי. דהיינו, כעקרון זכאית אלמנה לכתובה, אלא אם קיימות נסיבות אשר לפי ההלכה שוללות זכאותה זאת. אכן, בעניין פלונית נזקקה כב' השופטת ארבל, להוראותיו של סימן ק"ו סעיף א' בשו"ע אבן העזר (להלן: סעיף הפטור), לפיו אם ציווה הבעל את נכסיו לילדיו, אך ציווה נכס גם לאשה, אזי אם ידעה האשה ולא מחתה, ובאופן שיש לה אמצעי קיום לאור הדאגה לה בצוואה, תשלל זכותה של האלמנה לכתובתה. בעניין פלונית, כבר בהסכם הממון אשר מהותו הפרדה רכושית, התחייב הבעל שם להעביר ע"ש האלמנה מחצית מהזכויות בבית בקיסריה שרכש מכספו, כך גם נקבע כי האלמנה תהא זכאית לפיצויי פיטורין שהיה זכאי להם מחברה משפחתית ובמיוחד התייחס בית המשפט לכך, שבצוואתו ציווה הבעל לאלמנה את המחצית השנייה של הבית בקיסריה. כך גם נקבע כי שווי הזכויות שהוענקו לאלמנה עלה במעט על הסכום של 3 מליון ₪ סכום הכתובה. עלינו לבחון, איפוא, את הנסיבות במקרה דנן, על מנת לבחון אם המנוחה זכאית הייתה לכתובתה. 15. במקרה דנן, הנסיבות היו שונות לחלוטין. בית משפט קמא בפסק דינו המפורט והמנומק, קבע קביעות עובדתיות שאין להתערב בהן. כך היחס שבין המנוח למנוחה וכפי שפורט לעיל, וכך כי אין יסוד לטענת יורשי המנוח כאילו הוסכם בין המנוחים על השיתוף בדירה וכי גם כספי שיפוץ הדירה לא באו מהמנוח. יוער, כי לא רק שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים יוצאי דופן, שהמקרה דנן אינו נמנה עליהם, אלא שהמשיבים - ודומה שבצדק - לא ערערו על דחיית תביעתם בכל הקשור לדירה. אך מעל הכל, יש להפנות לצוואת המנוח. למעשה, חלף חיי נשואין של כ- 30 שנה, לא העניק המנוח למנוחה מאומה תוך שהמנוח "מפנה" את המנוחה לאמצעי קיום של רכושה היא. הנה כי כן, די באמור בצוואת המנוח על מנת לקבוע כי התנאי המרכזי והראשוני לשלילת הזכות לכתובה, קרי הענקת נכס מהעיזבון לאלמנה לא התקיים ועל כן אין תחולה להוראותיו של סעיף הפטור וכפי שהובא לעיל בשו"ע. אמנם, המשיבים מנסים להיאחז בכך שהמנוחה הייתה זכאית לפנסיה של המנוח, בהתאם להסכם הממון, אולם אין בכך לסייע בידם. ראשית, חלפו מספר שנים לא מועט בין הנשואין לבין הזכות לפנסיה ושנית, לא מדובר בזכות שהוקנתה בצוואה, וכשבכל מקרה זכות זאת הצטברה גם במהלך חיי הנישואין וכלמעשה כל שהוסכם כי זכות זאת לא תוצא ממכלול איזון הנכסים. בכל מקרה, אין בהסכמה בעניין הפנסיה לקיים את התנאים הנדרשים בהלכה לשלילת זכותה של האלמנה לכתובתה. 16. אין גם כל מקום לטענת המשיבים כאילו המנוחה לא חפצה לממש את זכותה לכתובתה. כפי שפורט לעיל, הזמן שחלף בין מועד פטירת המנוח לבין מינוי אפוטרופוס למנוחה, היה כחודשיים וכשהמנוחה סבלה ממחלת האלצהיימר, וברור שבנסיבות אלו קשה להסתמך על רצון זה או אחר של המנוחה משך אותם חודשים. 17. במקרה דנן דומה כי אין אנו נדרשים לשאלה אם הזכות לכתובה הינה אישית או חפצית, הגם שנראה לנו כנימוקי בית משפט קמא, כי הואיל ולפי ההלכה ניתן לבצע "עיסקה" זאת או אחרת בזכויות הנובעות מהכתובה, מדובר אכן בזכות חפצית. מכל מקום, התביעה הוגשה עוד בחיי המנוחה. העילה הינה במועד פטירת המנוח והזכאות הינה ממועד הגשת התביעה, ועל כן יורשיה באים במקומה. ודוק, עצם הגשת התביעה באמצעות אפוטרופוס אין בה להעלות או להוריד. אמנם במקרה דנן מדובר באפוטרופוס שהינו אחד מיורשיה, ועל כן יכול ותצמח אף לו תועלת מהתביעה, אולם עדיין מדובר בתביעת המנוחה עצמה, ובאותו אופן אם הייתה מוגשת התביעה על ידי אפוטרופוס אחר שאינו בן משפחה. יתר על כן, בנסיבות כפי שקבע בית משפט קמא ולאור ההתנכרות המוחלטת של המנוח בצוואתו לרעייתו משך כ- 30 שנה, היה מקום שהמנוחה תדרוש, למצער, את זכויותיה על פי כתובתה. משכך, מעת שהאלמנה הלכה לעולמה וזאת תוך כדי ההליך המשפטי לא מדובר בפן המהותי בתביעה של יורשי אלמנה אלא בתביעתה של האלמנה אשר המערערים זכאים כיורשיה לאשר הייתה היא זכאית. הנה כי כן אין ענייננו במקרה ובו אלמנה לא תבעה כתובתה ורק לאחר פטירתה יורשיה תבעו כתובתה, ואזי יכול והיה מקום לבחון את אשר נטען על ידי המשיבים בנושא זה, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר. כך גם לא מצאתי ממש בטענות האחרות של המשיבים לעניין הזכאות לכתובה. 18. ודוק, מדובר בחיוב המוטל על הבעל או העזבון וללא התחשבות ברכושה של האישה. כך גם בפרשת פלונית, הגם שברור היה שיש לאלמנה משלה, לא היה בכך לבטל את זכותה לכתובתה מחמת נימוק זה, אלא מהנימוקים האחרים כפי שצויינו בפרשת פלונית. המסקנה העולה כי המנוחה הייתה זכאית לזכויותיה על פי כתובתה ומכוחה המערערים. שיערוך הכתובה: 19. טענתם המרכזית של המשיבים הינה כי לא היה מקום לשערך את הכתובה, כך גם טענו כי לא היה מקום להסתמך על פסיקתו של השופט ד"ר גרמן בפרשת וקסלר. טיעוניהם כפי שפורטו לעיל, נסמכו על פסיקתו וחיבוריו של הרב דיכובסקי, כך גם על הטענה כאילו בעניין וקסלר לא הייתה מחלוקת כי יש לשערך את סכום הכתובה, והשאלה שנצרכה להכרעה שם עניינה היה אופן השערוך בלבד. כך גם השיגו המשיבים על כך שבית משפט קמא לא ערך דיון בסוגיית השיערוך. 20. במקרה דנן, הכתובה נקבה בסכום כולל של אותם 100,000 לירות, ונערכה במקביל לאישור הסכם הממון, וכפי שכבר צויין לעיל אין לקבל טענה כאילו לא הבין המנוח את אשר התחייב לו. בניגוד לנטען על ידי המשיבים, סבורני כי היה גם היה מקום, כי בית משפט קמא יבסס את פסיקתו על אשר פורט בפרשת וקסלר. יתר על כן, קביעת בית המשפט שם כי יש לשערך את סכום הכתובה, לא התבססה כנטען על ידי המשיבים על הסכמה לשיערוך. יתר על כן בפסק הדין, אחת השיטות המובאות שם, עניינה העדר כל שיערוך. ושוב, בניגוד לאשר עולה מטיעוני המשיבים, קיימת מחלוקת בין פוסקי ההלכה, הן בשאלת עצם שיערוך סכום הכתובה ובמיוחד בכל הקשור לתוספת הכתובה, וכאשר אשר הובא מהרב דיכובסקי הינה אחת מהשיטות בהלכה, אך קיימות גם אותן שיטות אחרות. 21. השאלה אם יש לשערך את סכום הכתובה נצרכת להכרעה מוקדמת, מה הדין לפיו תינתן התשובה לשאלה זאת. ביחס להכרעה זאת, פסק השופט גייפמן בתע (ת"א) 2560/99 הלוי נ'. הלוי (לא פורסם, 25.7.01) (להלן: לוי) כי הגם שענייני הכתובה הינם חלק מענייני הנישואין ועל כן חל דין תורה, הרי "דיני השערוך של הדין הדתי אינם חלק ישיר מדין הכתובה, וכפועל יוצא אינם חלק מענייני נישואין וגירושין, שנשלטים ע"י הדין האישי" (פיסקה 36). משכך קבע כי יש לבחון את דיני השיערוך בהתאם למשפט האזרחי וכבחינת כל חוב שחב העיזבון. באותו מקרה, נפסק כי גם אם הכתובה לא הוצמדה, יש להצמידה מכח פרשנות תכליתית של מטרת הכתובה, כללי צדק, עקרון תום הלב, וכי הימנעות מההצמדה תגרום לעוול חמור וכך גם ניתן לראות תנאי מכללא, להצמדתה. השופט ד"ר גרמן לא קיבל גישה זאת, וסבר כי יש להחיל את המשפט העברי, גם בסוגיית השיערוך. בהתייחס למחלוקת זאת, סבורני כי לרבות לאור אשר נפסק בעניין פלונית, מעת שנקבע כי דין תורה חל על נושא הכתובה, יש להחילו בכל ההיבטים כולל בנושא השיערוך. הכתובה ואשר נובע ממנה מקורם בדין הדתי וכפי ששאלת עצם הזכאות מוסקת מהדין הדתי, כך גם בהתייחס ל"שוויה" של הכתובה. יתר על כן, הגישה כפי שנפסקה בעניין לוי הנסמכת על ראיית הכתובה כחוב העיזבון, יכול ותועיל היא לשיערוך ממועד הפטירה ועד התשלום. אולם, אין בכך כי מדובר בחוב, לקבוע את שאלת השערוך ממועד עריכת הצוואה ועד מועד היווצרות חובת תשלומה. 22. בעניין וקסלר מובאות שמונה שיטות וביניהן, כאמור, גם אותה שיטה אשר קובעת כי אין כלל להצמיד את סכום הכתובה אם הדבר לא צויין מפורשות בכתובה. אולם רוב השיטות האחרות, אינן מתנות את ההצמדה בקביעת האמור בכתובה, הגם שחלוקות הן אודות אופן השיערוך. ודוק, השיטות כולן מובאות מפסקי דין של בתי הדין הרבניים. שיטות אלו כוללות הצמדה לשער הדולר, הצמדה למדד, שיערוך בהתאם לשינוי בערך המטבע השקלית ועוד. מכל מקום, בהתאם לרוב השיטות כפי שמובאות בעניין וקסלר, יש מקום לשערך את הכתובה כולל הצמדה למדד. בנוסף, מוצאים אנו את שיטת הרב פיינשטיין, כמובאת שם, לשערוך עיקר הכתובה כדמי מזונות לשנה לאשה ואף החלת הכלל של דינא דמלכותא, אשר מכוחה ניתן להחיל את הדין האזרחי. הנה כי כן, עולה כי אכן טענות המשיבים נסמכות על אחת השיטות בהלכה, כך גם בהתאם לגישת הרב פיינשטיין, ניתן להחיל את הדין האזרחי, אך זאת מכוח הדין הדתי ולא כמקור ראשוני כפי שנפסק בעניין לוי. בנוסף, ראו ע"מ (חי') 106/02 בר נ' עזבון המנוח אורי בר ז"ל (מיום 10.9.02), וכשבית המשפט שם דחה את עתירת האלמנה להצמיד את הכתובה, בקובעו כי המבחן יהיה לפי דין תורה, בהוסיפו כי נטיית בתי הדין הרבניים שלא להצמיד את סכום הכתובה, או באופן שהושארה בצריך עיון. באותו מקרה, בחן בית המשפט את הנסיבות וסבר כי אין מקום להצמדה, וזאת מהנימוקים של פסיקת בתי הדין הרבניים כמפורט, כך גם כי מדובר בכתובה בסכום גדול מאוד אף ללא הצמדה, פער הזמנים שבין עשיית הכתובה לבין פטירת המנוח, וכי גם לפי הדין האזרחי בנסיבות שהבעל ידע כי קיימת אינפלציה, נמנע מלציין את ההצמדה. 23. ואכן, מעיון בפסיקת בתי הדין הרבניים, עולה כי חלק ניכר מהדיינים, סוברים כי אין מקום להצמדת הכתובה מטעמים שונים. אחת השאלות שעמדה לדיון, האם יש לראות בשינוי המטבע, דהיינו מעבר מלירות לשקלים ולאחר מכן לשקלים חדשים בגדר פסילת מטבע. שאלה זו התעוררה, הואיל ובעת שמדובר בהלוואה שניתנה לפי מטבע שנפסל לאחר מכן, רוב הדעות סוברות כי יש להחזיר את ההלוואה בערך הריאלי, לרבות בהסתמך על אומד דעתו של המלווה שלא התכוון להפסיד כספו. אולם, הסוברים כי אין מקום להצמיד את הכתובה, רואים בשינוי המטבעות, לא כפסילת מטבע אלא בגדר פיחות. יתר על כן, יש להתחשב בכך שהצדדים לא ציינו בכתובה כי הסכום הנקוב בה יהיה צמוד, ומעת שלא ציינו זאת בכתובה, הרי ככל חיוב שלא צויין כי יהיה צמוד, אין מקום להצמדתו. לדיון נרחב בסוגיה דנן על היבטיה ההלכתיים, ראו תיק 3615-24-1 בבית הדין הרבני האזורי בנתניה, אלמוני נ' אלמונית (מיום 25.4.06) (הפסיקה המובאת מבתי הדין, פורסמה בנבו), שם, בדעת רוב, נקבע כי אין להצמיד את הכתובה. הגם שכך, גם בדעת הרוב מצאנו כי ישנם מקרים בהם חרף האמור, יהיה מקום להצמיד את הכתובה להבטחת זכויותיה של האישה, וזאת כדרך פשרה הקרובה לדין, ובנסיבות בהן האישה אינה זכאית לזכויות בנכסים לפי החוק. כן ראו את השיקולים ההלכתיים השונים בפסיקת בית הדין הרבני הגדול בתיק שס/836 (מיום 28.9.00); תיק 8975-64-1 (מיום 14.3.02); תיק 835665/1 (מיום 16.3.11), לרבות שיקולים הקשורים לכך שלכאורה מעת שהאישה קיבלה זכויות ברכוש לפי חוק יחסי ממון ושלא על פי ההלכה, אין לשערך כתובתה. לבסוף, ראו את חוות דעת המרכז ליישומי משפט עברי, במכללת נתניה מיום 3.3.05, אשר גם בה מובאות הדעות השונות על השיקולים השונים, וכשהמסקנה כי הנטייה ברוב בתי הדין לא להצמיד את הכתובה למדד או לדולר, אלא להגיע לפשרה. 24. והנה מצאנו מקרה דומה למקרה דנן אשר נדון בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב יפו, תיק 360584/2 פלוני נ. פלונית[] (מיום 5.4.11). באותו מקרה אומנם מדובר היה בסכסוך במסגרת גירושין אך גם שם הגיש הבעל תביעה לפיה זכאי הוא למחצית הזכויות בדירה שהייתה ע"ש האשה עוד טרם הנישואין, כאשר תביעתו נדחתה. מכל מקום בכל הקשור לכתובה פסק ביה"ד כדלקמן: "בנסיבות אלו, הבעל חייב בכתובה ובתוספת הכתובה במלואה. לעניין הצמדת תוספת הכתובה ושמירת ערכה הריאלי דעתנו - כפי שכבר כתבנו בכמה פסקי דין - כי יש להצמיד תוספת כתובה. לא נעלמו מענינו דעות החולקים עלינו בעניין ההצמדה, אולם אנו סבורים, שגם החולקים יחייבו הצמדה במלואה במקרה אשר לפנינו, כאשר קיימת תביעה מטעם הבעל - נטולת בסיס הלכתי - לקבלת זכויות בדירה שהייתה בבעלותה של האישה קודם הנישואין...". 25. וכאן מגיעים אנו להכרעתנו אנו. דומה כי דווקא הנסיבות של המקרה דנן, יכולות להצביע על הפתרון הראוי לשאלה לה נצרך בית משפט קמא. אם אכן נלך לפי השיטה הסוברת כי אין לערוך כל שיערוך המשמעות תהא שלמעשה רוקנו את הכתובה מכל משמעות. כך התוצאה לפי שיטה זאת, במקרה דנן, כי בין אם מדובר היה בתשלום הכתובה לאלמנה ובין אם מדובר היה בגירושין, הסכום היה כ- 10 ₪ בלבד. דהיינו, למעשה מדובר על פטור מתשלום או תשלום שאין בו ממש. דומה, כי יפים דבריה של כב' השופטת צפת, בתמ"ש 7203/00 נ.ר נ' נ.צ (מיום 1.9.05) "הטענה כי אין לשערך כלל את הכתובה אינה מקובלת עלי, היא מרוקנת מתוכן את תכלית הכתובה, כמו גם את כוונת המנוח בחתמו על הכתובה. בעיקר בנסיבות דנן, כאשר חלפו כמעט שני עשורים מיום הנישואין וסכום הכתובה הנכון להיום ללא שיערוך הוא בבחינת לעג לרש". כך גם במקרה דנן, תשלום של 10 ₪ הינו בבחינת לעג לרש. יתר על כן, ספק אם יהיה בכך להתאים לדין תורה אף בהתייחס לעיקר הכתובה. 26. מכל מקום, דומה כי אין לקבוע מסמרות חד משמעיים לפיהם, ההכרעה תהא בכל מקרה ומקרה לכאן או לכאן, דהיינו, קביעה כי אין מקום להצמיד כתובה או קביעה כי יש להצמידה. סבורני, כי יש לבחון כל מקרה לגופו ולנסיבותיו, וכפי שניתן אולי גם לראות בפסיקת בתי הדין הרבניים ובהתאם לאשר הובא לעיל. כך, לא דומה מקרה ובו סכום הכתובה הינו גבוה אף ללא שערוך לבין מקרה ובו סכום הכתובה הנומינלי הינו בבחינת לעג לרש. כך, לא דומה מקרה בו קיבלה האלמנה זכויות מהעזבון לבין מקרה ובו נושלה כליל מעזבון בעלה המנוח. בנוסף יש לבחון אם הסכום הנומינאלי אם די בו לכלכל את האלמנה משך תקופה של כשנה אם לאו. יתר על כן, כגישת בתי הדין, ניתן אף לקבוע הצמדה חלקית וכעין פשרה קרובה לדין, ובהתחשב בנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה. 27. במקרה דנן, דומה כי אם נבחן את מכלול הנסיבות, המסקנה הינה כי המנוחה הייתה זכאית לכתובתה, תוך הצמדתה. כפי שפירט בית משפט קמא וכפי שהובא לעיל, למעשה המנוחה נושלה מכל עזבונו של בעלה המנוח, ולאחר שנות נישואין ממושכות יחסית, בהתחשב שמדובר בנישואין שניים. שיקולים אלו רלוונטיים גם לשאלת שיערוך הכתובה ולא בכדי הובאו הן בפסיקת בתי המשפט והן בפסיקת בתי הדין. נקודת המוצא הינה כי אכן מדובר על חיוב משפטי תקף לכל דבר ועניין, ומשכך יש ליצוק תוכן לאותו חיוב משפטי ולא להותירו כאילו נמוג. האופן בו ניתן ליצוק לו תוכן, הינו באמצעות שיערוך החיוב הואיל וללא שיערוך אין לו כל משמעות. את הבסיס המשפטי להצמדה זאת, ניתן למצוא במספר רבדים. ראשית, אותם פוסקי הלכה או בתי דין, שקבעו שיש לשערך את סכומי הכתובה ואף אם מדובר בתוספת כתובה. שנית, גם חלק מהפוסקים שסברו שאין לשערכה, הרי מסכימים הם שבנסיבות כנסיבות דנן, יש מקום לשערוך. שלישית, הקשור לנימוק השולל הצמדה, הואיל ונושא ההצמדה לא צויין בכתובה. נימוק אחרון זה קשור לשני היבטים. ההיבט הראשון עניינו הקביעה ההלכתית בדבר אומד דעתם של הצדדים הנדרשת גם לפי ההלכה. ההיבט השני, עניינו באותם פוסקים המפנים את התשובה לסוגייה דנן, לפתרון בדרך של דינא דמלכותא דינא, דהיינו הדין הכללי. 28. סבורני כי אין מקום לקביעה כי העדר ציון אודות הצמדה יש בו כעין "הסדר שלילי" לשאלת אומד דעתם של הצדדים. כפי שטענו המשיבים עצמם, המנוח לא שת ליבו לתנאי הכתובה ולאשר פורט בה, הגם שאין בכך לאיין את חבותו ואת חבות העזבון, לפרוע את הכתובה. בנסיבות אלו, קשה לקבל את הטיעון כאילו קיים אותו הסדר שלילי, הואיל וקיומו של כזה, מחייב את ההנחה, שהמנוח היה מודע לנושא ההצמדה, כך גם המנוחה, וכי באופן מכוון לא כללו את נושא ההצמדה. דומה כי לא יכול להיות חולק, ודווקא לאור הנסיבות של עריכת הכתובה, שהמנוח והמנוחה אכן לא בחנו כלל ועיקר את שאלת הצמדת הכתובה, בעיקר בהתחשב במועד בו נישאו וחתמו על הכתובה. משכך, עלינו לבחון את אומד דעתם של הצדדים, בהתחשב במכלול הנסיבות. כך גם, עלינו להיזקק לעקרונות של תום לב ויישום התכלית האמיתית של אותה התחייבות, הבאה לידי ביטוי בעריכת הכתובה. יתר על כן, קשה להניח שהצדדים צפו כי מדובר על שנים רבות, שנים אשר שינו באופן מהותי את ערכו של הסכום שננקב בכתובה, וכי על כן על מנת להגשים את ציפיותיהם, יש להצמיד את הכתובה. ראו ע"א 6136/00 שועית בע"מ נ' אשד פ"ד נו(4), 241, והשוו לדנ"א 1792/00 מדינת ישראל נ' שדמון פ"ד נו(5), 643. כך גם יש להסתמך על אשר נקבע בע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה (מיום 8.6.05). 29. המסקנה העולה, כי צדק בית משפט קמא בעת שקבע כי יש לשערך את הכתובה. סיכומם של דברים: 30. הסוגיה המרכזית שנצרכה להכרעה, האם יש מקום לשערך את סכום הכתובה בעת שללא שיערוכו, התוצאה תהא באופן מעשי היעדר כל תשלום שיש בו ממש. מצאנו כי יש להחיל גם בסוגיה זאת את דין תורה, כפי שנקבע שיש להחילו בשאלת עצם החיוב בתשלום הכתובה. במקרה דנן, המנוח לא נתן למנוחה מאומה מרכושו, לא בהסכם הממון ולא בצוואתו, ועל כן זכאית הייתה המנוחה לכתובתה. כך, מעת שנפטרה המנוחה באים יורשיה במקומה, הם המערערים. מכל מקום, מצאנו כי צדק בית משפט קמא, בקובעו שלמעשה המשיבים לא הוכיחו כי יש לפטור את העזבון מתשלום הכתובה. בכל הקשור לנושא השערוך, מצאנו כי אומנם קיימת מחלוקת בין הפוסקים, האם יש מקום להצמיד את הכתובה. עם זאת, מצאנו כי גם לשיטת הסוברים כי אין להצמידה, הרי בנסיבות כנסיבות דנן, יש להצמידה. עוד מצאנו, כי למעשה על בית המשפט לבחון את אומד דעתם של הצדדים בעת עריכת הכתובה, ולשם כך עליו להתחשב בנסיבות הספציפיות של המקרה הנדון בפניו, וכשמסקנתנו כי במקרה דנן, הן אומד דעתם של הצדדים והן שורת הדין מחייבים את התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא. 31. לאור כל האמור הייתי מציע לחברי כי ערעור המערערים יידחה לאור עמדתם הראוייה, כך גם יידחה ערעור המשיבים נוכח המפורט לעיל. המשיבים 3-1, אשר צויין מפיהם כי כל רצונם להוציא כספים מהמערערים, ישלמו למערערים 40,600 ₪ שכ"ט עו"ד. הפיקדון שהפקידו המערערים יוחזר להם באמצעות בא כוחם ואילו הפיקדון שהפקידו המשיבים 3-1 (עמ"ש 32079-06-10) יועבר למערערים באמצעות ב"כ המערערים וזאת ע"ח ההוצאות דלעיל. ככל שהמשיבים 6-4 הפקידו פיקדון במסגרת הערעור שכגד, הפיקדון יוחזר להם. ישעיהו שנלר, שופטאב"ד השופט ד"ר קובי ורדי: מבלי להכריע בדין החל על שיערוך הכתובה ולקבוע מסמרות לגבי שיטת השיערוך, אני מצטרף לתוצאה אליה הגיע חברי, אב"ד השופט שנלר, שבמקרה דנן היה מקום לשערך את הכתובה כפי ששוערכה ולדחות את הערעור. ד"ר קובי ורדי, שופט השופטת רות לבהר שרון: אף אני סבורה שדין הערעורים להידחות וסבורה שיש לבחון כל מקרה לגופו, ואני מצטרפת לתוצאה הראויה והצודקת אליה הגיע חביר, אב"ד ישעיהו שנלר, וזאת לאור הנסיבות במקרה דנן. רות לב הר שרון, שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט שנלר. כתובהאלמנות / אלמנים