סמכויות בית הדין השרעי לפנינו עתירה שעניינה הסמכות לדון בהסדרי המשמורת ביחס לשתי בנותיהם הקטינות (הן העותרות 2 ו-3 (להלן: הקטינות), של העותרת 1 (להלן: העותרת) והמשיב 4 (להלן: המשיב), שהתגרשו בשנת 2008. השאלה הניצבת במרכז העתירה היא לאיזו ערכאה מסורה הסמכות העניינית לדון בתביעות שהגיש המשיב בעניין הסדרי המשמורת והחזקת הילדים (להלן: תביעות המשיב) - האם לבית הדין השרעי או לבית המשפט למשפחה. כידוע, בית הדין השרעי הוא רשות שיפוטית עצמאית ובעלת סמכות השיפוט בכל הנוגע לענייני המעמד האישי של בני העדה המוסלמית בישראל. ככזה, תחום הביקורת אותה מפעיל בית משפט זה בכל הנוגע לפעולתו מצומצמת בהיקפה (ראו דבריי בבג"ץ 2578/03 פחמאוי נ' פחמאוי ( 8.5.2006)). יחד עם זאת, המקרה שלפנינו הוא אחד מאותם מקרים בהם אין מנוס מהתערבותו של בית משפט זה ביושבו כבית הדין הגבוה לצדק. זאת מאחר וכפי שיובהר להלן, פסיקתו של בית הדין השרעי לערעורים ניתנה בלא סמכות. הרקע לעתירה 1. העותרת והמשיב, מוסלמים בני הלאום הצ'רקסי, נישאו בשנת 1998 על פי חוזה נישואין שרעי. במהלך תקופת נישואיהם נולדו להם שתי בנות. בחלוף השנים הלכו והתדרדרו היחסים בין בני הזוג עד אשר ביום 21.6.2008 הגישה העותרת תביעה לפירוד/גירושין לבית הדין השרעי בנצרת (להלן: ביה"ד בנצרת). ביום 28.9.2008 הגישה העותרת שתי תביעות לבית המשפט למשפחה בטבריה (להלן: ביהמ"ש למשפחה או בית המשפט), האחת למשמורת ילדים והשנייה למזונות. ב-30.11.08 הגיש המשיב כתב הגנה בעניין המשמורת בו ביקש מביהמ"ש למשפחה כי יפנה את עניין משמורת הקטינות והסדרי ראייתן לפקידת סעד שתגיש המלצותיה בעניין. ביום 10.12.2008 התקיים דיון בפני ביהמ"ש למשפחה ובמהלכו הגיעו הצדדים לידי הסכמה עקרונית בנושאים שהיו במחלוקת ביניהם. בהמשך לכך, תביעת הגירושין בביה"ד בנצרת הסתיימה ביום 23.12.2008 בפסק דין שהכריז על גירושי בני הזוג בהסכמה (נספח ה' לבקשה לצו ביניים). 2. הסכמת הצדדים בנוגע לכלל העניינים הכרוכים בפירוק התא המשפחתי שלהם באה לידי ביטוי בהסכם עליו חתמו וכותרתו "הסכם ממון בין בני זוג, משמורת ילדים, הסדרי ראיה ומזונותיהם" (להלן: ההסכם). ביום 10.4.2009 נתן ביהמ"ש לענייני משפחה תוקף של פסק דין להסכם. בהסכם נקבע, בין היתר, כי הקטינות יחיו עם העותרת עד להגיען לגיל 18 או עד סיום לימודיהן בבית הספר התיכון, ונקבעו הסדרי ראיה בינן לבין המשיב. בהתאם להסכם, לאחר הגירושין התגוררה העותרת יחד עם הקטינות בבית שהיה שייך לבני הזוג ואשר המשיב ויתר על חלקו בו לטובת הקטינות (סעיפים 22-20 להסכם). 3. לאחר זמן מה, התפתח קשר זוגי בין העותרת לבין אדם אחר. העותרת ובן זוגה החדש רכשו יחדיו בית בישוב אחר הנמצא בקרבת מקום ועברו להתגורר בו יחד עם הקטינות. קטינה אחת (ילידת שנת 2000) המשיכה ללמוד בבית הספר הצ'רקסי בישוב בו גרו העותרת והמשיב עם הקטינות קודם לגירושין, והקטינה השנייה (ילידת שנת 2005) הועברה על ידי העותרת ללמוד בבית ספר במקום מגוריה החדש. ההליכים עד כה ההליך בביה"ד בנצרת 4. בעקבות מעברה של העותרת להתגורר בישוב אחר עם הקטינות, הגיש המשיב ביום 28.6.2010 תביעה לביה"ד בנצרת להעברת הקטינות לחזקתו וביקש כי יוצא צו המונע מן הקטינות לגור מחוץ לישוב (נספח יג' לעתירה). ביום 10.7.2010 הגיש תביעה גם להעברת המשמורת על הקטינות לחזקתו (נספח יד' לעתירה) שבה טען, בין היתר, כי העותרת אינה דואגת לטובתן של הקטינות מאחר והיא אינה מגדלת אותן על בסיס ערכי הדת ובכך גורמת להן נזק כבד. העותרת, בכתב תשובתה לתביעות המשיב, כפרה בסמכותו של ביה"ד בנצרת וטענה כי ביהמ"ש למשפחה קנה סמכות לדון בענייני המשמורת לאחר שהוגשו לו תביעתה של העותרת ותשובתו של המשיב בעניין זה וכן התקיים דיון מקדמי שהסתיים בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין. ביום 16.9.2010 אוחד הדיון בשתי תביעותיו של המשיב וביום 2.10.2010 קיבל ביה"ד בנצרת את טענת העותרת ותביעות המשיב נמחקו מחוסר סמכות עניינית. ההליך בביה"ד בחיפה 5. ביום 15.8.2010, הגיש המשיב בקשה דחופה לבית הדין השרעי בחיפה בישבו כבית דין תורן (להלן: ביה"ד בחיפה) למניעת יציאת הקטינות מן הישוב. למחרת ביום 16.8.2010 לאחר דיון במעמד הצדדים ניתן צו האוסר על העברת הקטינות מן הישוב למקום מגוריה הנוכחי של העותרת (להלן: צו ביה"ד בחיפה). הליך נוסף בביהמ"ש למשפחה 6. בין לבין, ביום 25.8.2010 ביקשה העותרת מביהמ"ש למשפחה צו הגנה כנגד המשיב. לאחר שהתקיים דיון ניתן צו הדדי למניעת הטרדה מאיימת ונקבע בהסכמת הצדדים, ומבלי שהדבר יהווה פגיעה בסמכות ערכאה אחרת, כי פקידת הסעד מהלשכה לשירותים חברתיים תוסמך לקבוע את הסדרי הביקורים בין המשיב לקטינות ואת דרכי הקשר ביניהם כפי שייראה לה לנכון (ה"ט 45875-08-10 גדחה נ' נבסו, מיום 2.9.2010 בסעיף 15 לפסק הדין). ההליכים בביה"ד לערעורים 7. המשיב ערער לבית הדין לערעורים על החלטת ביה"ד בנצרת בעניין הסמכות ואילו העותרת ערערה בעניין צו ביה"ד בחיפה. ביום 23.1.2011 קיבל בית הדין השרעי לערעורים (להלן: ביה"ד לערעורים) את ערעורו של המשיב והורה על החזרת תביעות המשיב לדיון בפני ביה"ד בנצרת (נספח ג' לעתירה). פסק דינו של ביה"ד לערעורים נסמך על עקרונות הסמכות הנמשכת ותנאיה, שלפיהם ערכאה מסוימת רוכשת סמכות נמשכת לדון בסוגיה מסוימת רק כאשר היא דנה בה לגופה ופוסקת בה. נקבע כי לא הוכח שביהמ"ש למשפחה דן בסוגיית המשמורת לגופה ואין בהסכם שאושר כדי לגרוע מסמכותה של הערכאה השרעית לדון בה. בעקבות האמור קבע ביה"ד בנצרת תאריך לחידוש הדיון בתביעות המשיב. כמו כן, ביום 10.2.2011 דחה ביה"ד לערעורים את ערעורה של העותרת בעניין צו ביה"ד בחיפה והותיר את הצו על כנו (נספח ב' לעתירה). נקבע כי מדובר בצו זמני בו אמור ביה"ד בנצרת לדון במסגרת הדיון בתביעות המשיב. בקשת העותרת לעיכוב ביצוע צו ביה"ד בחיפה עד להגשת עתירה לבית משפט זה נדחתה על ידי ביה"ד לערעורים (נספח ד' לעתירה). העתירה 8. ביום 3.4.2011 העותרת הגישה עתירה לבית משפט זה כנגד פסק דינו של ביה"ד לערעורים וכן כנגד צו ביה"ד בחיפה שאושר בביה"ד לערעורים - היא העתירה שלפנינו. במקביל הגישה העותרת בקשה דחופה למתן צו ביניים. ביום 11.4.2011 דן בית משפט זה בעתירה (הרכב השופטים א' ריבלין, א' רובינשטיין ונ' הנדל). במועד זה ניתן צו על תנאי, עוכב ביצועו של צו ביה"ד בחיפה וניתן צו המונע מביה"ד בנצרת לדון בענייני המשמורת של הקטינות עד להחלטה אחרת. 9. העותרת טוענת כי מאחר והתביעה הראשונה בענייני המשמורת שהוגשה על-ידה, הדיון המקדמי בה ואישור ההסכם, בו נקבעו בין היתר ענייני המשמורת, התקיימו כולם בביהמ"ש למשפחה, הרי יש להמשיך את הדיון בענייני המשמורת בפני אותה ערכאה. על כן, פסקי הדין של ביה"ד לערעורים בעניינים הללו ניתנו שלא בסמכות. לטענתה, מיום הגשת תביעות המשיב לביה"ד בנצרת, היא התנגדה בתוקף לניסיון המשיב להעביר את הדיון לערכאה השרעית. היא טוענת כי הסמכות לדון בענייני המשמורת של הקטינות במקרה דנן נתונה לביהמ"ש למשפחה, אלא אם הסכימו הצדדים להתדיין בפני הערכאה הדתית. עוד היא טוענת, כי סמכות ביהמ"ש למשפחה בענייננו, נובעת גם מהסכמתו של המשיב להפניית המחלוקות בעניין הסדרי הראייה לערכאה זו. העותרת מציינת כי לפי ההסכם נאסר עליה להכניס בן זוג לבית בו התגוררה עם הקטינות ועל כן, כדי לחיות עם בן זוגה הנוכחי בחרה לעבור לגור בבית אחר בישוב סמוך. המשיב, כך טוענת, פנה לערכאה השרעית בשל התנגדותו למגוריה עם גבר אחר ומתוך ציפייה שיופעלו חזקות מן הדין השרעי המאפשרות לשלול את משמורתה של אם על בנותיה כאשר היא מחליטה לחיות עם גבר אחר שאינו מוסלמי. 10. המשיב טוען כי לא ניתן לראות בהסכמתו להתגרש מן העותרת ולהותיר את שאר העניינים האזרחיים מחוץ למעמד הגירושין, כויתור כולל על סמכותה של הערכאה השרעית לדון ביתר העניינים הקשורים בפירוק התא המשפחתי של בני הזוג. כמו כן לטענתו, אין כל בסיס לטענה שלפיה סמכות ביה"ד השרעי לדון בענייני משמורת טעונה הסכמת הצדדים. עוד טוען המשיב כי אין בכוחו של ההסכם להקנות סמכות נמשכת לביהמ"ש למשפחה מאחר וביהמ"ש לא ירד לתוכנן של המחלוקות בינו לבין העותרת ולא הכריע בהן. לדבריו, לא די בכך שביהמ"ש בחן את ההסכם בטרם אישורו על מנת לברר אם הוא עולה בקנה אחד עם טובת הילד כדי להקנות לו סמכות נמשכת בסוגיית המשמורת, מאחר ולא התקיים דיון פרונטאלי מהותי לגופה של הסוגיה. כן הוא טוען, כי הצדדים מעולם לא הסכימו שענייני המשמורת יידונו בביהמ"ש למשפחה ולראיה בחרו לכתוב הוראה מפורשת בהסכם שלפיה הסמכות בענייני הסדרי ראיה תהיה לביהמ"ש למשפחה אך לא בחרו לכתוב הוראה כזו בעניין המשמורת. "הדבר מעיד בבירור כי לא התכוונו להעניק סמכות עניינית נמשכת בעניין המשמורת לבית המשפט" (בסעיף 27 לתגובת המשיב לעתירה). כדי לתמוך טענתו זו מפנה המשיב לפסק דינו של ביהמ"ש למשפחה בטבריה מיום 2.9.2010 בעניין צו ההגנה שביקשה העותרת, בו הדגיש בית המשפט כי הסכמת הצדדים בעניין הסדרי הראייה לא תפגע בסמכותה של ערכאה אחרת. המשיב מציין כי תביעותיו הוגשו לביה"ד בנצרת לאחר שנוכח כי העותרת מזניחה את הקטינות וכי בכוונתה לעוקרן מסביבת מגוריהן ולעבור עמן לגור עם גבר זר. לטענתו המרחק בין הישוב בו התגוררו עם הקטינות קודם לגירושין לבין מקום מגוריה החדש של העותרת שאליו העבירה את הקטינות, גם אם אינו רב מבחינה גיאוגרפית, הוא מרחק תרבותי וחינוכי גדול ביותר. לבסוף הוא טוען כי הטעם המרכזי להגשת העתירה דנן על ידי העותרת הוא חוסר האמון שלה בערכאה השרעית והיעדר מוכנות מצידה לאפשר התדיינות כלשהי בפני ערכאה זו. דיון 11. בשדה הייחודי של דיני המשפחה קיימות שתי מערכות שיפוט מקבילות - הדתית והאזרחית. השאלה הניצבת לפנינו היא לאיזו מן המערכות הללו מסורה הסמכות העניינית לדון בתביעות המשיב בעניין משמורתן והחזקתן של הקטינות. 12. המקור לסמכותם של בתי הדין השרעיים לדון בתביעות בענייני משמורת והחזקת ילדים מצוי בסימן 52 לדבר המלך במועצה הקובע כך: בתי דין מוסלמים דתיים 52 לבתי דין המוסלמים הדתיים יהא שיפוט ייחודי בענין המעמד האישי של מוסלמים שהם נתינים ישראליים, או נכרים שהנם כפופים בענינים כאלה, לפי חוק נתינותם, לשיפוטם של בתי הדין המוסלמים, בהתאם לחוק הפרוצדורה של בתי הדין המוסלמים הדתיים מיום 25 באוקטובר, 1933 הג'רייה, כפי שתוקן על ע"י כל פקודה או תקנות (...)ההדגשה הוספה - ס' ג'' (להלן: דבר המלך). מכוח סימן 52 לדבר המלך מסורה לבתי הדין השרעיים הסמכות לדון ב"ענייני המעמד האישי", כהגדרתם בחוק הפרוצדורה של בתי הדין המוסלמים הדתיים 1933 (להלן: חוק הפרוצדורה). סעיף 7 לחוק הפרוצדורה מגדיר את ענייני המשמורת והחזקת הילדים כחלק מענייני המעמד האישי (לתרגום הסעיף האמור ראו איאד זחאלקה בתי הדין השרעיים בין השיפוט לזהות 26 (התשס"ט-2009) (להלן: זחאלקה)) או שלמה דב גוטיין ואהרן בן שמש המשפט המוסלמי במדינת ישראל 276 (תשי"ח-1957)). 13. עד שנת 2001 היו ענייני המעמד האישי של מתדיינים מוסלמים כפי שמוגדרים בסעיף 7 לחוק הפרוצדורה, בסמכותם הייחודית של בתי הדין השרעיים. אולם בתיקון מס' 5 לחוק בתי המשפט למשפחה, תשנ"ה-1995 (להלן: חוק ביהמ"ש למשפחה) שנחקק בשנת 2001 (להלן: התיקון) הוענקה לבתי המשפט לענייני משפחה סמכות מקבילה לדון בכל אותם ענייני המעמד האישי של מוסלמים. (ראו סעיף 3(ב1) לחוק בתי המשפט למשפחה הקובע כי "...בית המשפט לענייני משפחה יהא גם הוא מוסמך לדון בענייני משפחה של מי שנקבעה לגביו סמכות שיפוט ייחודית בסימנים 52 או 54 לדבר המלך (...)" (ההדגשה הוספה ס' ג'')). עד התיקון, הוקנתה לערכאה השרעית אוטונומיה שיפוטית בענייני המעמד האישי של המוסלמים בישראל ומנגד לא התאפשר לבעלי דין מוסלמים חופש בחירה בין המערכת הדתית למערכת האזרחית (ראו זחאלקה, בעמוד 29). בעקבות התיקון, הושווה מעמדם של מתדיינים מוסלמים למעמדם של מתדיינים יהודים במובן זה שכאשר עניין נמצא בסמכותן העניינית של שתי הערכאות המקבילות, תוקנה הסמכות לערכאה שלה הוגש העניין מלכתחילה בהתאם לסעיף 25(ב) לחוק ביהמ"ש למשפחה. כתוצאה מכך, גם למתדיינים המוסלמים, כמו ליהודים (ראו למשל בג"ץ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מח(4) 591, 608 (1994) (להלן: בג"ץ לוי)), נתונה כעת ברירה חופשית בין הערכאות, ואף הם חוסים תחת המשטר המשפטי החל בענייני משפחה המכונה 'מרוץ הסמכויות'. 14. בענייננו, בחרו הצדדים לפצל את ענייניהם בין שתי הערכאות. התביעה לגירושין הוגשה לביה"ד בנצרת ואילו התביעות למשמורת ומזונות הוגשו לביהמ"ש למשפחה. בכל אחת מן הערכאות הסתיימה ההתדיינות בהסכמה שאושרה בפסק דין. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לתביעות המשיב שהוגשו בשלב מאוחר יותר, לאחר שפסקי הדין הללו ניתנו. 15. כאמור, השאלה לאיזו ערכאה מוקנית הסמכות לדון בתביעות שמוגשות על ידי מי מהצדדים, תוכרע על פי עקרון חופש הבחירה בין הערכאות (בג"ץ לוי, שם ; אריאל רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול 33 (1990) (להלן: רוזן-צבי)). חופש זה אשר ביסודו נועד לשרת את המתדיינים ולכבד את אוטונומיית הרצון שלהם, טומן בחובו גם קשיים רבים ובראשם החשש מהתערבות של ערכאה אחת בהחלטותיה של האחרת. כמו כן קיים סיכון ש"ריצה" מערכאה לערכאה תביא להרחבת 'מלחמות ההתשה' הנוטות להתקיים בין בני זוג המבקשים להתגרש (רוזן-צבי, שם). לצורך התמודדות עם הקשיים האמורים, פותחו כללי הכיבוד ההדדי בין הערכאות (ראו למשל בג"ץ 669/82 בן צבי נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד לח(2) 716, 719 (1984)) שלפיהם לא תדון ערכאה מסוימת בסוגיה שכבר נדונה על ידי ערכאה אחרת. הסמכות להידרש לגלגולה המאוחר של סוגיה 16. ככלל, משהגיע הליך לסיומו מוצתה סמכותה המקורית של הערכאה הדנה והסמכות לדון בתביעות חדשות של הצדדים תהא שוב לפי עקרון הברירה החופשית בין הערכאות (ראו בג"ץ 4111/07 פלונית נ' פלוני (בסעיף 7, 27.7.2008) (להלן: בג"ץ  4111/07 פלונית). עם זאת, כאשר מדובר בסוגיות בעלות אופי מתמשך, כגון משמורת ילדים, קיים חשש שמתן חופש בחירה מחודש יוביל לכך שההחלטה שכבר ניתנה באותה סוגיה, לרבות רוחה או "הקו השיפוטי שנקטה" כפי שהגדיר השופט לוי, תסוכל כאשר תידון בפני הערכאה המקבילה (ראו בג"ץ 4111/07 בסעיף 8). אם הסכימו הצדדים מראש לכבול את הדיון בענייניהם או בסוגיה מסוימת מתוך כלל העניינים הכרוכים בגירושיהם, לידיה של ערכאה מסוימת - דתית או אזרחית, הרי שנתנו בעצמם מענה ראוי לקשיים הנובעים מקיומה של ברירה חופשית בין הערכאות. מענה כזה מתיישב גם עם השאיפה הקיימת כמעט תמיד מקום בו נדרשות הערכאות השיפוטיות להכריע בענייני משפחה, והיא שההחלטות יתקבלו בהסכמת הצדדים ותוך שיתוף פעולה ביניהם, לטובתם ולטובת יתר בנות ובני התא המשפחתי. אולם, כפי שניתן לשער, במקרים רבים הופכות הערכאות השיפוטיות לזירת המאבק המרכזית של בני-זוג לשעבר ובהתאם לכך דווקא קיומן של סמכויות מקבילות משמשת כלי בידיהם להמשך התנצחות. על כן, מכוחם של כללי הכיבוד ההדדי פותח כלל "הסמכות הנמשכת" שלפיו הערכאה שדנה בסוגיה בעלת אופי מתמשך בגלגולה ראשון, עשויה בתנאים מסוימים לרכוש סמכות להמשיך ולעסוק בה גם בגלגולה המאוחר (ראו בג"ץ 4111/07 בסעיף 7; בג"ץ 8578/01 חליווה נ' חליווה, פ"ד נו(5) 634, 641 (2002) (להלן: בג"ץ חליווה)). אותה ערכאה שדנה בסוגיה לראשונה תשוב ותידרש להכרעתה המקורית וכך יקטן הסיכון לסיכולה. כלל הסמכות הנמשכת מהווה חריג לכלל ומטרתו "למנוע התרוצצות מכבידה ומבזה של בעלי הדין ממערכת שיפוט אחת לאחרת" (ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר, פ"ד נב(5) 817, 835 (1998) (להלן: עניין ורבר). "עקרון הסמכות הנמשכת נועד מעיקרו להקנות סמכות לשינויה או לביטולה של החלטה קודמת עקב שינוי שחל בנסיבות שההחלטה הראשונה ייסדה עצמה עליהן" (בג"ץ חליווה בעמוד 641). כך סיכמה במדויק השופטת מ' נאור בבג"ץ 6021/10 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים, (בסעיף 11 לפסק דינה,  4.10.2010): "במקום בו דנה ופסקה אחת הערכאות מכוח סמכות שיפוט מקורית, לגופה של סוגיה בעלת אופי מתמשך, אותה ערכאה תמשיך להחזיק בסמכות שיפוט כלפי התדיינות נוספת בסוגיה. סמכות נמשכת זו מהווה חריג לכלל הקובע ברירה חופשית בין ערכאות ונשענת על רציונל כיבוד הדדי בין ערכאות". אותה הלכה חלה גם על כלל בתי הדין הדתיים, לרבות בתי הדין השרעיים וכמובן על בית המשפט למשפחה (ראו בג"ץ  4111/07, בסעיף 13; בג"ץ 6193/98 קדור (חלבי) נ' שיח' הינו-קאדי מד'הב של בית-הדין הדרוזי בעכו, פ"ד נג(2) 625 (1999)). 17. אם כן, סמכותה של ערכאה מסוימת שדנה בגלגולה הראשון של סוגיה בעלת אופי מתמשך, לדון גם בגלגולה העתידי, עשויה להיקנות באחת משתיים - ראשית, יכולה היא להקנות מכוח הסכמת הצדדים. ככל שהסכמה זו ברורה וגלויה יותר, כך יטה בית המשפט לראות בה שיקול מרכזי בדיון בשאלת הסמכות. שנית, מקום בו אין בין הצדדים הסכמה בעניין הסמכות לדון במחלוקת עתידית, יכולה הסמכות להיקנות, בכפוף לתנאים לרכישת סמכות הנמשכת, מכוח כללי הכיבוד ההדדי. משעמדנו על המסגרת הנורמטיבית החלה בסכסוך הנדון, אפנה עתה לבחינת השאלה האם בענייננו רכש ביהמ"ש למשפחה סמכות לדון בעניינם של הצדדים העומדים לפנינו באחת משתי הדרכים שצוינו, כפי שטוענת העותרת וכפי שקבע ביה"ד בנצרת בטרם נהפכה החלטתו על ידי ביה"ד לערעורים. כבר בפתח הדברים אציין כי תשובתי לכך חיובית, ואסביר טעמיי. 18. ככלל, אם הסכימו הצדדים לכבול עצמם גם בעתיד לסמכות הערכאה שבפניה נדונה הסוגיה לראשונה, תקום לערכאה זו סמכות לשוב ולהידרש לה (ראו בג"ץ 4111/07 בסעיף 12; עניין ורבר, בעמוד 838). העותרת טוענת כי בכך שהמשיב לא התנגד להתדיינות הראשונית בענייני המשמורת בפני ביהמ"ש למשפחה, הסכים לקיומה של התדיינות עתידית במשמורת בפני ערכאה זו. אין חולק כי באותו שלב הסכים המשיב ללבן את הסוגיות האזרחיות בפני ביהמ"ש למשפחה, כך עולה מפרוטוקול הדיון בביה"ד בנצרת בו ביקשו הצדדים להתגרש ולהותיר את העניינים האזרחיים מחוץ לדיון בפני ביה"ד (נספח ח' לעתירה). אך בהסכמתו זו של המשיב לא די כדי להקנות לביהמ"ש למשפחה סמכות לדון בכלל הסוגיות האזרחיות גם בגלגולן העתידי, "הסכמתם המוקדמת של הצדדים להביא את עניינם בפניה של ערכאה מסוימת, אין פירושה כי אותה ערכאה קנתה לעצמה סמכות להידרש אף לגלגוליו המאוחרים של אותו עניין" (ראו בג"ץ 4111/07, שם). עם זאת, במקרה דנן העותרת והמשיב הסכימו לכבול עצמם לדיון בפני ביהמ"ש למשפחה בכל מחלוקת עתידית שתתעורר בעניין הסדרי הראייה (סעיף 7.6 להסכם). העותרת טוענת כי הסכמה זו כוללת גם את ענייני המשמורת. המשיב מתנגד לפרשנות זו. לראיה הוא טוען, בהסכם צוינה מפורשות הכבילה בעניין הסדרי הראיה. לא צוין דבר בהקשר זה בענייני המשמורת. 19. לטעמי אין לקבל את טענת המשיב בעניין זה. אומד דעתם של הצדדים כםי שמשתקף מן ההסכם ומנסיבותיו (ראו דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אקודה חקלאית שיתופית ב נ' מדינת ישראל, סא (2) 1 (2006)) מוביל למסקנה המתיישבת עם טענת העותרת. כך ניכר לדעתי, כי בהסכימם להקנות סמכות נמשכת לערכאה ספציפית לדון בעניין הסדרי הראייה הרי שהצדדים התכוונו מניה וביה להקנות לאותה ערכאה סמכות לדון גם בענייני המשמורת. הדיון בפני ביהמ"ש למשפחה בו ביקש המשיב להדגיש כי אין בהסכמתו בעניין הסדרי הראייה כדי לפגוע בסמכות הערכאה השרעית לדון בענייני המשמורת התקיים זמן מה לאחר שנחתם ההסכם, וכן לאחר שהמשיב הגיש תביעותיו לביה"ד השרעי. על כן לטעמי לא ניתן ללמוד מכך לעניין אומד דעת הצדדים בעת כריתת ההסכם. ההסכם מחולק לשבעה ראשי פרקים. ראש הפרק השלישי שכותרתו "משמורת ילדים" עוסק בענייני אפוטרופסות, משמורת, והסדרי ראייה. סעיף 7 להסכם (הוא הסעיף החמישי והאחרון תחת ראש הפרק "משמורת ילדים"), מתווה את הכללים לקיומם של הסדרי ראייה במקרה של היעדר הסכמה בין הצדדים. תת סעיף 7.6 קובע כי בהיעדר הסכמה בעניין בקשת אחד הצדדים לשינוי הסדרי הראייה - יפנו ההורים לביהמ"ש למשפחה בטבריה. להבנתי, מיקומה של סוגיית הסדרי הראייה בתוך ראש הפרק שכותרתו "משמורת ילדים" מלמד על היותן סוגיות הקשורות זו לזו בקשר הדוק - עניינית ומעשית. זאת ועוד. ההסכם עצמו מלמד כי בני הזוג ראו בסוגית הסדרי הראיה חלק בלתי נפרד מענייני המשמורת. ההסכם נכרת על רקע תביעות המשמורת והמזונות שהוגשו, והליך הגירושין שהתנהל בין הצדדים. תכלית ההסכם, כפי שעולה באופן ברור הן מלשונו והן מנסיבות כריתתו, הייתה לסיים את המחלוקות בין הצדדים בהסכמה שהושגה לאחר משא ומתן. דחוקה לטעמי האפשרות שהצדדים אשר הגיעו להסכם מתוך רצון לסיים את הסכסוך ביניהם לטובתם ולטובת בנותיהם בהסכמה, ביקשו להפריד בין סוגית המשמורת, במסגרתה ייקבע עם מי מהם תגורנה הקטינות, לבין סוגית הסדרי הראייה. יתכן אמנם, כי בעוד שהצדדים שיערו כי תכיפות המפגשים של הקטינות עם המשיב ואופיים עשוי להוות מושא למחלוקת ביניהם בעתיד, הם לא שיערו כי גם נושא המשמורת בכללותו יפתח מחדש. הנחה זו עשויה לספק הסבר לכך שהאזכור של ערכאה המוסמכת לדון בסכסוך עתידי נמצא בסעיף הדן בהסדרי ראיה. אך אין בסעיף זה כדי להוות אינדיקציה לכוונת הצדדים להפריד בין הסוגיות. הפרשנות הטבעית של ההסכם היא כזו הרואה בסוגיית הסדרי הראיה מעין "סוגיית-בת" לסוגית המשמורת כולה. בהתאם, בהיעדר אינדיקציה מפורשת לכך, אין מקום לייחס לצדדים כוונה לפיצול הדיון בסוגיות הללו בין הערכאה האזרחית לערכאה השרעית.                                                                                                                                                                                                                                                       20. מסקנה זו מתיישבת גם עם תכליתו האובייקטיבית של ההסכם, כהסכם שנחתם בין צדדים סבירים (אהרן ברק פרשנות במשפט כרך ד' - פרשנות החוזה 393 (תשס"א-2001)) המעוניינים, מטבע הדברים, בטובת בנותיהן. הסדרת המפגשים בין ההורה שאינו משמורן לבין הילדים, נגזרת באופן ישיר מהסדר המשמורת הקובע מיהו ההורה המשמורן (או כיצד תחולק המשמורת). לא ניתן להסדיר את סוגיית הסדרי הראייה מבלי שנקבעו קודם לכן הסדרי המשמורת. קשה לאתר תכלית או הגיון לפיצול הסמכות לדון בסוגיות הללו בין שתי ערכאות שונות. אם מסכימים הצדדים כי ערכאה מסוימת תוסמך לדון בהסדרי הראיה בהמשך - מדוע לא יסכימו כי תדון בכלל ענייני המשמורת ולא רק בהסדרי הראייה. ואם לא מצליחים הם להגיע להסכמה בנוגע לזהות הערכאה שתדון במחלוקות עתידיות, ניתן לצפות שכל צד ישמור לעצמו את האפשרות להגיש תביעה לערכאה שיבחר, בסוגית המשמורת בכללותה, על פי עקרון הברירה החופשית בין הערכאות. 21. על החיסרון הנובע, באופן כללי, מתופעת הפיצול בשיפוט הנובעת מכללי הסמכות בדיני המשפחה בישראל עמד פרופ' רוזן-צבי בספרו הנזכר לעיל (בעמוד 46): "ככל שחולף הזמן מחריפה הבעיה של הפיצול בשיפוט, ואמצעי ההמתקה מעטים מדי ורפים מדי מכדי להשתלט על התופעה והשלכותיה. פיצול השיפוט אינו עולה בקנה אחד עם המגמות החדשות, הן באשר למבנה מערכות שיפוט והן באשר לתפיסת דיני המשפחה. איחודן של מערכות השיפוט ואחידותן, לצד תפיסה אינטגרטיבית של מערכת שיפוטית ושל מערכות טיפוליות ושיקומיות, אינם מתיישבים עם פיצול השיפוט בענייני משפחה". פיצול הדיון בסוגיות השונות הנוגעות כולן לאותו התא המשפחתי, בעייתי כשלעצמו שכן כל סוגיה מושפעת מן האחרות ומשפיעה עליהן. אך, הפיצול של סוגית הסדרי הראיה מהסדר המשמורת, מאחר והאחת נובעת מרעותה, חמור פי כמה ועשוי להביא לתוצאות קשות. כך למשל, בכל פעם שהערכאה הדנה בענייני המשמורת תשנה את החלטתה בהתאם לנסיבות החדשות, יאלצו הצדדים לפנות גם לערכאה המקבילה על מנת להסדיר מחדש את הסדרי הראייה באופן הנגזר מן "המצב המשמורתי" החדש. הדבר אינו ראוי ואינו רצוי. 22. בהמשך לכך, אני מוצא לנכון להעיר כי תהיתי האם יש מקום להורות כי ככלל אין לפצל את הדיון בין ענייני המשמורת להסדרי ראייה. כך, ניתן לקבוע כי מרגע שהוקנתה הסמכות לערכאה מסוימת לדון בענייני המשמורת הרי שסמכותה חולשת גם על הסדרי הראיה בהיות האחרונה כאמור, בבחינת סוגיית-בת לראשונה. כך גם,  משרכשה ערכאה כלשהי סמכות לדון בהסדרי הראיה, תהיה מקבילתה מנועה מלדון בענייני המשמורת לרבות הסדרי הראיה. כל זאת אלא אם שוב הסכימו שני הצדדים לוותר על סמכותה של הערכאה לה הסכימו לראשונה ולהעביר את עניינם לערכאה המקבילה (ראו ע"א 534/73 טננהולץ (כהן) נ' כהן, פ"מ כח(2) 490 492 (1974); ע"א 159/82 ויז'נסקי נ' רידר ואח', פ"ד לו(4) 757 763 (1982)). כלל כזה עשוי לתקן ולו במקצת את העוול הנגרם למשפחות רבות בעקבות הפיצול בשיפוט הנהוג בשיטתנו על השלכותיו הפוטנציאליות. יפים לענייננו דבריו של פרופ' רוזן-צבי (רוזן-צבי, בעמודים 130-129): "עקב אכילס של השיטה הישראלית הוא החלקיות של ההתבוננות בשבר המשפחתי בעיני כל אחת מערכאות השיפוט, המוסמכות לעסוק בעניין כלשהו מענייני המעמד האישי. דיון מפוצל בערכאות שונות בהיבטים שונים של יחסי בני הזוג - ממקד את הדיון בהיבט חלקי וצר של התסמונת ביחסי המשפחה של הצדדים. (...) במקרים רבים מטפחים הצדדים את הגישה המבודדת ונמנעים בכוונה תחילה מפרישת היריעה בשלמותה לפני בית-המשפט. לצדדים ולפרקליטיהם נדמה, כי הם יכולים לנצל את הפרצות בשיטה לטובתם. הם מדמים בנפשם להפיק תועלת אישית מן הפיצול ולצאת נשכרים מחלקיות התמונה. הצדדים ובתי-המשפט, כל אחד ממניעיו הוא, משתפים אפוא פעולה בהצגה חלקית של תמונת המשבר במשפחה, שלא בטובת המשפחה ובניגוד לאינטרסים החברתיים". ובכל זאת, איני מוצא לנכון לקבוע כלל גורף בנושא לעת הזו. כאמור, אומד דעתם של הצדדים בענייננו אינו כולל פיצול בין הסדרי המשמורת לבין הסדרי הראיה. האפשרות לפיצול הדיון בהן לשתי ערכאות נפרדות, עלתה רק עם התעוררותו של סכסוך מחודש בין בני הזוג, ועם ניסיונו של המשיב להעביר את הדיון לערכאה השרעית. ברי כי פיצול כזה סותר את תכלית ההסכם ובהיעדר הוראה מפורשת שלפיה הצדדים מסכימים לו, אין מקום להסיק כי לכך הוא מכוון.   23. לנוכח האמור, הרי שהסמכות לדון בענייני המשמורת כמו גם בענייני הסדרי הראייה במקרה שלפנינו, נתונה לביהמ"ש למשפחה מכוח הסכמת הצדדים לכבול עצמם בעניינים הללו לערכאה זו, גם במחלוקות עתידיות לגביהם. 24. לטעמי ניתן היה להגיע לאותה מסקנה גם בעזרת כלל הסמכות הנמשכת שצוין לעיל. התנאים לרכישתה של סמכות נמשכת, בהעדר הסכמה של הצדדים לכבול עצמם לערכאה מסוימת בגלגולים עתידיים של סכסוכם, הוגדרו בבג"ץ 4111/07 על ידי השופט א' לוי. התנאי הראשון הוא כי ההחלטה המקורית משקפת הליך של דיון משפטי שבמהלכו "נשמעו או הוגשו טיעוני הצדדים, נקבעו ממצאים ונתקבלו הכרעות" (בג"ץ 4111/07, בסעיף 9). בענייננו, ההליך בפני ביהמ"ש למשפחה כלל הגשת תביעות, ביניהן תביעה למשמורת, וכתבי טענות ואף דיון בפני בית המשפט אשר בהמשך לו, ולאחר ישיבה נוספת (ראו נספח יב' לעתירה) אישר ביהמ"ש את ההסכם המיישב את המחלוקות שבין העותרת למשיב. בניגוד לבג"ץ 4111/07 בו "הניחו בני-הזוג בפניו של בית-הדין...הסכם גירושין" (בסעיף 2 לפסק הדין), במקרה שלפנינו ההסכם עצמו לא הונח בפני ביהמ"ש אלא היה תוצר של הליך משפטי. אמנם נפסק לא פעם, כי אישור פורמאלי של הסכם שהונח בפניה של ערכאה שיפוטית "לא יוכל - כלל - לשמש בסיס להכרה בסמכותה הנמשכת" (בג"ץ 4111/07, בסעיף 9; בג"ץ 8543/03 פלוני נ' פלונית, בסעיף 7 לפסק הדין ( 28.1.2007)). בבג"ץ 2898/03 פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נח(2) 550, 561 (2004) אף הודגש כי בכך שערכאה מסוימת בחנה הסכם הדן במשמורת ילדים, לא קנתה לעצמה סמכות נמשכת לדון בסוגיה זו בגלגוליה הבאים. אולם, בענייננו, על אף שהצדדים הגיעו להסכם הרי שקדם לו הליך שיפוטי שהתנהל. בנסיבות הללו נראה כי התנאי הראשון מתקיים. התנאי השני הוא שהסוגיה הנדונה קרובה במידה מספקת לסוגיה המקורית שנדונה בפני הערכאה שאת סמכותה הנמשכת אנו נדרשים לברר (שם, בסעיף 11). המשיב מבקש לערוך שינוי בהסדר המשמורת שנקבע בביהמ"ש למשפחה, מאחר ולטענתו השתנו התנאים שבגינם הסכים להסדר הקודם. תוכן הסוגיה (משמורת הקטינות), זהות הצדדים ואף מרחק הזמן (כשנה וחצי) מלמדים כולם על קרבה העולה כדי זהות מוחלטת בין הסוגיות. מכאן שגם התנאי השני מתקיים. 25. מן המקובץ עולה כי מתקיימים בענייננו התנאים לרכישתה של סמכות נמשכת ועל כן ניתן לומר כי גם מכוח כלל זה, הסמכות לדון בענייני המשמורת מסורה לביהמ"ש למשפחה והערכאות השרעיות מנועות מלדון בהם. סוף דבר 26. ביה"ד לערעורים חרג מסמכותו בקובעו כי הסמכות לדון בענייני המשמורת והחזקת הילדים נתונה לביה"ד בנצרת. הסמכות לדון בעניינים הללו בנסיבות המקרה דנן מוקנית לביהמ"ש למשפחה, בין מכוח הסכמת הצדדים בין מכוח כלל הסמכות הנמשכת. 27. אשר על כן אני מציע לחבריי לקבל את העתירה ולהפוך את הצו על תנאי למוחלט, במובן זה שפסקי הדין של בית הדין לערעורים, הן בעניין הסמכות לדון בענייני המשמורת והחזקת הילדים והן בעניין צו בית הדין בחיפה יבוטלו, וכן תבוטל החלטת בית הדין בחיפה האוסרת על יציאת הקטינות מן היישוב בו גר המשיב. 28. בטרם סיום אני חוזר וממליץ לצדדים, כפי שעשינו ביום הדיון בעתירה, לנסות ולהגיע להסכמות בענייני המשמורת, על כל הכרוך בהם, ולהימנע מהמשך התכתשות בפני הערכאות השיפוטיות ככל שניתן. זאת הן לטובת בנותיהן הקטינות, הן לטובתם שלהם. בנסיבות העניין, אני מציע כי לא יינתן צו להוצאות.          ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: מצטרף אני לפסק דינו המקיף והבהיר של חברי השופט ס' ג'ובראן על כל חלקיו. כפי שהבהיר חברי, פרשנות ראויה של ההסכם בין בני-הזוג מלמדת שהם התכוונו להקנות לבית-משפט לענייני משפחה סמכות לדון גם בענייני המשמורת, וכי בנוסף לכך, מתקיימים בענייננו התנאים לרכישת סמכות נמשכת.         המשנה לנשיאה השופט נ' הנדל: גם אני מצטרף לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט ס' ג'ובראן. מקובלים עליי נימוקיו לפיהם הפרשנות המתבקשת מהסכם בני הזוג מלמדת כי אלה הסכימו והתכוונו שלבית המשפט לענייני משפחה תוענק הסמכות לדון במחלוקת גם בענייני המשמורת. כחברי, סבורני כי הכרעה זו פרטיקולארית לנסיבות מקרה זה. באשר להערותיו בסעיף 22 לפסק דינו ביחס לסוגיה האם נכון לפצל את הדיון בין ענייני המשמורת לבין הסדרי הראייה, אעיר כי לשיטתי ייתכן ויש להבחין בין הדין המצוי לבין הדין הרצוי (וראו והשוו: בג"ץ 1318/11 פלונית נ' בית הדין השרעי לערעורים (23.11.2011)).  שאלה מעניינת שלא נדרשת להכרעה כאן היא: האם יש להבחין בין זכותו של צד לפצל מלכתחילה תביעה בענייני משמורת בערכאה שיפוטית אחת לעומת תביעה להסדרי ראייה בערכאה שיפוטית מקבילה, לבין הדרך שבה יש לפרש הסכם בין הצדדים שמתייחס רק לאחד הנושאים ולא לשניהם.            ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן כי יש לקבל את העתירה כאמור בפסקה 27, ולהפוך את הצו על תנאי למוחלט במובן זה שפסקי הדין של בית הדין לערעורים, הן בעניין הסמכות לדון בענייני המשמורת והחזקת הילדים והן בעניין צו בית הדין בחיפה יבוטלו, וכן תבוטל החלטת בית הדין בחיפה האוסרת על יציאת הקטינות מן היישוב בו גר המשיב. אין צו להוצאות. בית הדין השרעי (מוסלמי)