פנסיה במדינת אמנה 1. הסוגיה המרכזית המתעוררת בערעור דנא, המופנה נגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ר' רונן), נוגעת למגבלות החלות על צד לחוזה המבקש להפעיל את ברירת הביטול העומדת לו, בעקבות הטעייה שביצע הצד השני להסכם עובר לכריתתו. 2. בשנת 1973 נכרתה בין מדינת ישראל לבין מערב גרמניה אמנה שמכוחה התאפשרה הצטרפותם של תושבי ישראל לתוכנית ביטוח הפנסיה של המוסד לביטוח סוציאלי במערב גרמניה, ה-BFA (להלן, בהתאמה - תוכנית הפנסיה ו-BFA). לאחר כריתת האמנה נחתם בשנת 1978 הסכם לביצוע האמנה (ההסכם נכנס לתוקף בשנת 1980). בבסיס ההסכמה בין שתי המדינות נקבע, כי תושבי ישראל אשר יעמדו בתנאים שונים, יהיו רשאים להצטרף לתוכנית הפנסיה, ולקבל פנסיה חודשית ("רנטה") החל מגיל 65. בין היתר הוסכם, כי המעוניינים להצטרף לתוכנית יידרשו למסור על כך הודעה ל-BFA עד ליום 13.6.1983 (להלן - המועד הקובע). יוער, כי כחלק מן התנאים בהם נדרשו לעמוד המבקשים להצטרף לתוכנית, נכללה הוראה שחייבה הפקדת סכום חד-פעמי המכסה באופן רטרואקטיבי את הפרמיות אותן היה משלם אדם שהיה מצטרף לתוכנית באופן "רגיל", כלומר, מדובר בתשלום בדיעבד (להלן - הפרמיה הרטרואקטיבית). ברי, כי מדובר היה בהפקדה של סכומי כסף רבים. 3. בשנת 1983, חודשים ספורים לפני המועד הקובע, פנו אל המשיב 1, ישראל פרי (להלן - פרי), שני גורמים שעניינו אותו בפוטנציאל העסקי הגלום בניצול האמנה. מדובר ב"שחקני מפתח" בפרשה דנא, אשר פנו אל פרי בנפרד - אברהם בינשטוק (להלן - בינשטוק), השולט במערערת, והמשיב 6, פרנק רפנהאגן, אשר עסק אותה עת בעריכת דין במערב גרמניה (להלן - רפנהאגן). בעקבות פניותיהם של השניים, ובטרם הגיע המועד הקובע, הקים פרי, באמצעות המשיבות 5-4 (שהן חברות בשליטתו), את המשיב 3, הוא הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי (ישראל - מערב גרמניה) (להלן - הארגון). מטרתו של הארגון הייתה לבצע הרשמה המונית של תושבי ישראל לתוכנית הפנסיה הגרמנית. זאת, בין היתר, באמצעות מתן הלוואות לצורך הפקדת הפרמיה הרטרואקטיבית. ואכן, סמוך לאחר הקמתו החל הארגון במאמצי שיווק ובסופו של דבר כ-28,000 ישראלים נרשמו לתוכנית. בהמשך, כ-3,200 לקוחות מתוך כלל הנרשמים התקשרו בהסכם שכר טרחה עם רפנהאגן. להשלמת התמונה יוער, כי כעבור שנים הוגש נגד פרי ונגד הארגון כתב אישום המתאר מסכת של אירועים פליליים שבוצעו במהלך פעילותו של הארגון. פרי והארגון הורשעו על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו במרבית העבירות שיוחסו להם. בית משפט זה, בהליכים שונים שהתנהלו בפניו, לא מצא מקום להתערב בהרשעה (ע"פ 1784/08 פרי נ' מדינת ישראל ( 5.2.2009); מ"ח 10262/09 פרי נ' מדינת ישראל ( 2.11.2010); דנ"פ 2334/09 פרי נ' מדינת ישראל ( 23.5.2011)). 4. הארגון הוקם, כאמור, תוך שיתוף פעולה של פרי ושל הגורמים שפנו אליו טרם הקמתו - בינשטוק ורפנהאגן. אשר לרפנהאגן, נכרת ביום 28.5.1983 הסכם בינו לבין הארגון, בו התחייב הארגון למסור לרפנהאגן את כל הבקשות לתשלומים רטרואקטיביים ולקבלת גמלאות שייתקבלו אצלו. מנגד, התחייב רפנהאגן לטפל בבקשות ולייצג את הלקוחות בפני הרשויות במערב גרמניה. עוד הוסכם, כי רפנהאגן יגבה מכל אחד מהלקוחות שכר טרחה בגובה של 12% מ"רנטה" של 5 שנים (ובמילים אחרות, סך השווה ל-7.2 פנסיות חודשיות). בין הצדדים הוסכם עוד, כי רפנהאגן ישלשל לכיסו חלק מן הסכום, ואילו את החלק הארי שיוותר יעביר לארגון. בינשטוק אף הוא היה מעורב בהקמת הארגון. בין היתר, סייע בינשטוק במימון הקמת הארגון. לבינשטוק הוקנו זכויות שונות בארגון. זכויות אלה הוקנו לו בעקיפין (כפי שהתברר בדיעבד) באמצעות אמו, רחל בינשטוק, אשר לימים הלכה לבית עולמה (להלן - המנוחה). כך, נמסר למנוחה כתב נאמנות מטעם המשיבה 4 (מיום 23.6.1983) בו נאמר כי חלק ממניות הארגון המוחזקות על-ידי המשיבה 4 יוחזקו בנאמנות עבור המנוחה. היינו, בינשטוק (באמצעות אמו) היה שותפו של פרי בארגון, בדרך של החזקת מניות (בנאמנות). 5. במוקד ההליך דנא עומדים מספר הסדרים חוזיים שנעשו בין פרי לבין בינשטוק, על רקע רצונו של בינשטוק לפרוש מפעילותו בארגון. ההסכמים שיתוארו עתה נכרתו עם המנוחה, עם עזבון המנוחה ועם המערערת, אך לא עם בינשטוק עצמו. אולם אין חולק, כי בינשטוק היה "הרוח החיה" מאחורי אותם גורמים (נזכיר, בין היתר, כי בינשטוק הוא זה ששולט במערערת). עוד יודגש, כי בית המשפט התייחס למסמכים שיתוארו עתה כאל הסכמים חוזיים, ובעלי הדין אינם חולקים על קביעה זו. משכך, נקודת המוצא לדיוננו שלנו תהא, כי המסמכים שיתוארו עתה הינם חוזים לכל דבר ועניין. נתאר עתה את עיקרי ההסכמים: א) הסכמי 1983 - בחודש אוגוסט 1983, כלומר חודשים ספורים לאחר המועד הקובע, ביקש בינשטוק להתנתק מן הארגון. בהתחשב בכך, העביר רפנהאגן למנוחה מסמך בו התחייב להעמיד לפקודתה 12.5% משכר הטרחה עליו הוסכם בהסכם בינו לבין הארגון. במסמך זה נאמר, כי כל החוזים הקודמים הנוגעים להעברת סכומי כסף לידיה של המנוחה הינם בטלים. בהמשך אותו החודש, הועבר לידי המנוחה כתב התחייבות שנחתם על-ידי פרי, לילי פרי (המשיבה 2), הארגון והמשיבה 5 שנשלטה, כאמור, על-ידי פרי ואשר החזיקה בחלק ממניות הארגון. בכתב ההתחייבות נאמר, בין היתר, כי ישולמו למנוחה 18.75% מסכומי הרווח שייגבו על-ידי הארגון מהלקוחות. כמו-כן התחייב פרי (באופן אישי), להעביר למנוחה 37.5% מהרווחים שייתקבלו על-ידו, במישרין או בעקיפין, מלקוחות הארגון. ב) הסכמי 1986 - בשנת 1985 נפטרה המנוחה. כעבור זמן מה, בשנת 1986, נכרתה מערכת חוזית נוספת שבאה לבטל את זו שנכרתה עם המנוחה בשנת 1983. כך, ביום 7.7.1986 נערכו שני מסמכים שהופנו אל עזבון המנוחה. המסמך האחד נערך על-ידי רפנהאגן. במסמך בוטלה התחייבותו של רפנהאגן משנת 1983 להעביר למנוחה אחוזים מסוימים משכר הטרחה שיועבר אליו מלקוחות הארגון. מנגד נאמר, כי רפנהאגן יעביר לעזבון המנוחה סכום של מיליון מארק גרמני. בנוסף, הועבר לעזבון מסמך בו ערבו חלק מהמשיבים (הארגון, פרי, המשיבות 2, 4 ו-5) להתחייבותו של רפנהאגן לשלם למנוחה את הסכום של מיליון מארק גרמני. השוני המרכזי בין הסכמי 1986 להסכמי 1983 הינו, כי תחת תשלום על בסיס אחוזים מן הרווח, נקבע תשלום בסכום קבוע של מיליון מארק גרמני. ג) הסכם 1987 - בחודש מארס 1987 העביר רפנהאגן מכתב למערערת. יצוין כי בינשטוק רכש זכויות במערערת מספר חודשים קודם לכן, בחודש אוקטובר 1986. במכתבו של רפנהאגן שהופנה למערערת, נאמר כי הסכום של מיליון מארק גרמני ישולם על-ידי רפנהאגן למערערת (כזכור, בהסכמי 1986 היה הסכום אמור להשתלם לעזבון המנוחה). עוד נאמר, כי הסכמי 1983 ו-1986 מבוטלים. 6. בשנת 1990 פנתה המערערת לפרי ודרשה כי תשולם לה יתרת התמורה המגיעה לה מן הסכום של מיליון מארק גרמני. דרישתה זו של המערערת נענתה. דא עקא, המערערת לא הסתפקה בכך ובשנת 1993 הגישה לבית המשפט המחוזי תובענה בה טענה כי יש להורות על ביטול הסכמי 1986 נוכח מצגי שווא שהוצגו לבינשטוק על-ידי פרי לפני כריתת ההסכמים. המערערת דרשה את ביטול הסכמי 1986 ואת קיומם של הסכמי 1983. נחזור ונדגיש, כי בהסכמי 1983 דובר על תשלום כנגזרת (באחוזים) של רווחי הארגון, ואילו בהסכמי 1986 נקבע תשלום בסכום קבוע מראש של מיליון מארק גרמני. משמעות דרישתה של המערערת הייתה, כי ישולם לה סכום המגלם אחוז מסוים מרווחי הארגון, כפי שהוסכם בהסכמי 1983. המערערת עתרה, איפוא, לסעד המצהיר כי הסכמי 1986 מבוטלים וכי הזכות מכוח הסכמי 1983 לקבלת סכומי כסף כנגזרת מרווחי הארגון עומדת על כנה. לחלופין עתרה המערערת לסעד של פיצויים בגין מצגי השווא שהוצגו לה. עוד עתרה המערערת לסעד של מתן חשבונות. המערערת טענה, כי ככל שעומדות לה הזכויות מכוח הסכמי 1983 לקבלת סכומי כסף הנגזרים מרווחי הארגון, הרי יש להורות למשיבים למסור פרטים שונים לגבי פעילותו של הארגון לאורך השנים ובפרט בנוגע לרווחים שהפיק. 7. בפסק-דין סדור ומנומק דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ר' רונן) את התובענה. ראשית, קבע בית המשפט המחוזי כי יש ממש בטענה כי בינשטוק הוטעה על-ידי פרי עובר לכריתת ההסכמים בשנת 1986. כזכור, בהסכמים אלה נאמר כי בינשטוק יקבל תשלום של מיליון מארק גרמני. זאת, בניגוד למסמכים משנת 1983 בהם נקבע תשלום כנגזרת (באחוזים) מהכנסות הארגון והגורמים הקשורים אליו. בית המשפט המחוזי קבע, כי פרי הציג לבינשטוק מצגי שווא שונים לפני כריתת ההסכמים משנת 1986. מדובר בעיקר במצגי שווא הנוגעים לפוטנציאל הרווח העתידי של הארגון, כנגזרת של מספר הלקוחות, וכן בנוגע למידע שהועבר לבינשטוק בדבר סיכויי הליך משפטי מסוים שהתנהל בפני בית המשפט הפדראלי במערב גרמניה, אשר ההכרעה בו הייתה צפויה להשפיע באופן משמעותי על פוטנציאל הרווח של הארגון. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי היה מוכן להניח כי התקיים במקרה דנא קשר סיבתי בין מצגי השווא המתוארים לבין כריתת החוזה. דא עקא, בסופו של דבר קבע בית משפט קמא כי יש לדחות את התובענה. זאת, בעיקר נוכח העובדה שבינשטוק לא דרש את ביטול הסכמי 1986 תוך זמן סביר. בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי, בין היתר, כי בינשטוק ידע על מצגי השווא שהוצגו לו, אך לא פעל לביטול ההסכמים משנת 1986 ותחת זאת דרש לקיימם (בדרך של תשלום הסכום של מיליון מארק גרמני). בית המשפט המחוזי ציין, כי ייתכן בהחלט שהתובענה דנא הוגשה רק לאחר שהתברר לבינשטוק שהסכום שהיה מקבל מכוח הסכמי 1983 גבוה יותר מזה ששולם לו בעקבות הסכמי 1986 ו-1987 (מיליון מארק גרמני). בית המשפט מנה טעמים נוספים אשר הצדיקו לגישתו את דחיית התובענה. כך נקבע כי למערערת לא עומדות הזכויות הנטענות לקבלת הכספים, מאחר שלא הוכיחה כי הזכויות הומחו לה. הערעור שבפנינו מופנה נגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. 8. איני רואה צורך להידרש לכלל הטענות שהעלו בעלי הדין. די לצורך הכרעה בערעור באימוץ קביעתו של בית משפט קמא, כי הסכמי 1986 לא בוטלו על ידי בינשטוק תוך זמן סביר מעת שנודע לו על כך שהוטעה על ידי פרי לפני חתימתם של אותם הסכמים. זאת במיוחד כאשר מתברר שבינשטוק דרש לקיים את הסכמי 1986 לאחר שנודע לו, אף לשיטתו, כי הוטעה. כלומר, ההכרעה נופלת בסוגיה משפטית גרידא כאשר לחילוקי דעות בסוגיות עובדתיות אין משקל בהכרעה. עם זאת, ראוי לציין כי בית המשפט המחוזי קבע כי האמת לא הייתה נר לרגליהם של שני העדים המרכזיים שהופיעו בפניו, בינשטוק ופרי. 9. כאמור, עניין לנו בתביעה שהסעד העיקרי שנתבקש בה הינו ביטול חוזה מחמת פגם של הטעייה. העילה לביטול חוזה כתוצאה מהטעייה נמנית עם העילות המקנות לצד הנפגע את האפשרות לבטל חוזה מחמת פגם ברצון. מדובר בעילות של טעות, הטעייה, כפיה ועושק (ראו דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים ב 785 (1992) (להלן - פרידמן וכהן)). ההטעיה, שיסודותיה קבועים בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים), עשוייה להיווצר באמצעות מצג שווא שהוצג לצד הנפגע (קרי, הצהרה כוזבת שאינה משקפת את המציאות) או בדרך של הימנעות מגילוי מידע אשר בנסיבות העניין מוטלת הייתה חובה למוסרו (ראו, ע"א 7730/09 כהן נ' מבני גזית (2000) בע"מ, פיסקה 12 (השופט ע' פוגלמן) ( 6.6.2011) והאסמכתאות שם; פרידמן וכהן, עמ' 785-784). במקרה דנא נטען על-ידי המערערת כי פרי הציג לבינשטוק ארבעה מצגי שווא עובר לכריתת הסכמי 1986. בית המשפט המחוזי קיבל טענה זו בחלקה (לגבי שלוש מעילות ההטעיה). בית המשפט המחוזי אף היה מוכן להניח כי מתקיים קשר סיבתי בין ההטעיה לכריתת החוזה. איני רואה מקום לעמוד בהרחבה על הטענות בדבר מצגי שווא שהוצגו לבינשטוק, או להידרש לקביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. מוכן אני להניח, כנקודת מוצא לדיון, כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי לבינשטוק הוצגו מצגי שווא שונים הנוגעים לפוטנציאל הרווח העתידי של הארגון. זאת ועוד, ניתן עוד להניח כי מצגי השווא האמורים הם אלה שהובילו לכריתת הסכמי 1986 (היינו, כי מתקיים קשר סיבתי בין ההטעיה לכריתה). לדעתי, אפילו נניח כי התקיימו בענייננו יסודות אלה של עילת ההטעיה, הרי המערערת לא הייתה רשאית לדרוש את ביטול הסכמי 1986 במועד הגשת התובענה. זאת, מן הטעמים עליהם אעמוד עתה. 10. סעיף 20 לחוק החוזים קובע, כי "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול...". במקרה שבפנינו, סבורני כי בדין קבע בית המשפט המחוזי שההודעה על ביטול ההסכם - ובעניינו מדובר בהגשת התובענה בשנת 1993 - נמסרה בחלוף הזמן הסביר לכך. ראשית יובהר, כי לא ראיתי מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי, כי יש למנות במקרה דנא את תחילתו של "מירוץ הזמן הסביר" לכל המאוחר החל מסוף שנת 1989, היינו למעלה משלוש שנים לפני הגשת התובענה, בשנת 1993. בית המשפט המחוזי קבע כי בינשטוק ידע במועד זה, לכל המאוחר, על מצגי השווא שהוצגו לו. קביעה זו התבססה בעיקרה על דבריו של בינשטוק במהלך עדותו במשפט. בפסק-דינו הביא בית המשפט המחוזי ציטוטים נרחבים מעדותו של בינשטוק בנושא זה (ראו פסקאות 94-85 לפסק-דינו של בית המשפט המחוזי). יודגש, כי המערערת אינה מלינה בערעור שבפנינו על הקביעה כי בינשטוק ידע בסוף שנת 1989 כי רומה על-ידי פרי. 11. מחומר הראיות עולה עוד, כי לא רק שבינשטוק היה מודע בשנת 1989 למצגי השווא שהוצגו לו, אלא כי סמוך מאוד לאחר מכן העלה את טענותיו בעניין זה בפני פרי. מסקנה זו נלמדת ממכתב שהעביר פרי לבינשטוק בחודש יולי 1990 (ת/48). במכתבו כתב פרי, כי במהלך שיחה שקיים עם בינשטוק "בסוף חודש דצמבר אשתקד", העלה בינשטוק את הטענה כי מגיעים לו סכומים נוספים מעבר לסכום שרפנהאגן התחייב לשלם למערערת (מיליון מארק גרמני). עוד ציין פרי במכתבו, כי במהלך השיחה בין השניים אמר לו בינשטוק כי "ההתקשרות לוקה מהעדר גילוי נאות של עובדות מצידי, מאחר ולא שיתפתי אותך בציפיות ובתכניות שלי לגבי העתיד". הנה כי כן, ממכתבו של פרי עולה כי כבר בחודש דצמבר 1989 העלה בפניו בינשטוק את הטענה בדבר מצגי שווא שהוצגו לו. נתונים אלה די בהם כדי ללמד כי המועד בו נתגלו לבינשטוק העובדות, אשר גיבשו, לגישתו, את עילת ההטעיה, הינו לכל המאוחר סוף שנת 1989. 12. הנה כי כן, למעלה משלוש שנים חלפו בין המועד בו נתגלה לבינשטוק כי הוצגו לו מצגי שווא עובר לכריתת הסכמי 1986 (סוף שנת 1989), לבין המועד בו הוגשה התובענה בה דרש בינשטוק את ביטול הסכמים (שנת 1993). בנסיבות אלה מתעוררת השאלה האם חלף פרק הזמן הסביר לביטול ההסכם. ראשית יצוין, כי בפסק-דינו התייחס בית המשפט המחוזי לטענת פרי ולפיה חל על הסכמי 1986 הדין הגרמני, הקובע כי לצד הנפגע עומדת תקופה של שנה אחת לצורך ביטול ההסכם. פרי אף ניסה, באמצעות עד מטעמו, להוכיח בפני הערכאה הדיונית את הדין הזר בעניין זה. דא עקא, בית המשפט לא קבע מסמרות בשאלת הדין החל על ההסכמים, ובחר לנתח את סוגיית חלוף הזמן הסביר לפי הדין הישראלי. בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי בנסיבות העניין חלף הזמן הסביר לביטול ההסכם. כאמור, דעתי היא, כי בכך צדק בית המשפט המחוזי. התשובה לשאלה האם מסירת ההודעה בדבר ביטולו של הסכם נעשתה תוך זמן סביר, נלמדת בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו (ע"א 1912/93 שחם נ' מנס, פ"ד נב(1) 119, 128-127, והאסמכתאות שם (1998)). בענייננו קיים נתון משמעותי המטה את הכף לטובת המסקנה כי בינשטוק לא עתר לביטול ההסכם תוך זמן סביר. כוונתי היא לעובדה, שבשנת 1990 דרש בינשטוק (באמצעות המערערת) את קיום הסכמי 1986. היינו, סמוך לאחר שנודע לבינשטוק על מצגי השווא שהוצגו לו, בחר הוא לדרוש את קבלת הסכום של מיליון מארק גרמני מכוח הסכמי 1986 והסכם 1987 (בו הוחלף עזבון המנוחה במערערת, כמי שזכאית לקבלת הכספים). כפי שצויין, הרי כפועל יוצא מדרישתו של בינשטוק, שולם למערערת הסכום האמור. 13. דומני, כי עצם העובדה שבינשטוק דרש את קיום הסכמי 1986, ביודעו כי בוצעה כלפיו הטעיה, לצד העובדה שהארגון ורפנהאגן נעתרו לדרישה זו, מלמדת באופן ברור כי בינשטוק לא היה יכול עוד לדרוש את ביטול ההסכם. אכן, ייתכן שאילו דרישתו של בינשטוק לקיום ההסכם לא היתה נענית, אזי רשאי הוא היה לעמוד על ביטול ההסכם (ראו בעניין זה, פרידמן וכהן, עמ' 1131-1129). אלא, שבמקרה שבפנינו אין חולק, כאמור, כי דרישת הקיום נענתה. בנסיבות אלה, נשללה מבינשטוק ברירת הביטול. מקובלת עלי העמדה, כי אם נודע למתקשר שהצד השני הטעה אותו ולמרות זאת הוא מעלה דרישה לקיים את החוזה, אזי "ברור שאם הצד השני נעתר לכך, הרי שבזה אכן נסתם הגולל על אפשרות הביטול. זו היתה בחירה, שאין ממנה חזרה, בברירת הקיום" (פרידמן וכהן, עמ' 1129, ההדגשה הוספה - א' ג'). בהתחשב בכך, לא יעלה על הדעת לאפשר לבינשטוק לחזור בו, בשלב מאוחר יותר, מבחירתו המודעת והמחושבת לקיום ההסכם. זאת, משום שכתוצאה מן הבחירה במסלול הקיום נוצרה אצל הצד השני, קרי אצל פרי, הציפייה בדבר קיום ההסכם. אוסיף ואציין, כי מחומר הראיות עולה כי במהלך שנת 1991 פנתה המערערת אל פרי ואל רפנהאגן בדרישה לקבלת סכומים נוספים מעבר לאלה ששולמו לה עד לאותו מועד (מכתב מיום 31.1.1991, ת/46; מכתב מיום 4.4.1991, נ/47). במכתבים אלה המשיכה המערערת לעמוד על קיום הסכמי 1986 והסכם 1987. המערערת לא העלתה כל טענה בדבר רצונה לבטל את ההסכמים מחמת פגם של הטעייה. העובדה שבאותם מכתבים צוין, באופן לקוני, כי המערערת שומרת על כל זכויותיה, אין בה כדי לשנות מן המסקנה כי לא עומדת לה עוד האפשרות לדרוש את ביטול ההסכם לאחר שעמדה על קיומו. אפילו נניח כי צד להסכם רשאי, בנסיבות מיוחדות, לדרוש קבלת כספים מכוח הסכם ויחד עם זאת  לשמור על האפשרות לדרוש את ביטולו, הרי נדרשת לשם כך הודעה ברורה בדבר שימור זכות הביטול (ראו עמדת פרידמן וכהן, עמ' 1138-1137). 14. ניתן לסכם ולומר, כי עצם דרישתם של בינשטוק והמערערת לקבל את הכספים נשוא הסכמי 1986 מהווה אינדיקציה חד-משמעית לכך שבמועד הגשת התובענה חלף הזמן הסביר למסירת הודעת הביטול (ודרישה לקיום הסכם עשויה בנסיבות מסוימות להשליך על שאלת הזמן הסביר לביטול הסכם, השוו ע"א 759/83 חצרוני נ' זוהר, פ"ד מ(1) 85, 93-92 (1986)). אוסיף ואציין, כי מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט המחוזי ולפיה אין צידוק, בנסיבות העניין, להשתהות הרבה של בינשטוק ושל המערערת בהעלאת הדרישה לביטול ההסכם. כלומר, אין סיבה לאפשר למערערת לדרוש את ביטול ההסכם אף שחלף הזמן הסביר לכך. ניתן להעלות תהיות באשר לשאלה מדוע בחרו המערערת ובינשטוק לדרוש את ביטול ההסכם בשנת 1993, לאחר שבמשך מספר שנים דרשו את קיום ההסכם אף שידעו על מצגי השווא. ייתכן בהחלט, כפי שהניח בית המשפט המחוזי, כי דרישה זו הועלתה רק לאחר שהתברר לבינשטוק כי הסכומים עליהם הוסכם בהסכמי 1983, כנגזרת של רווחי הארגון, גבוהים יותר מהסכום ששולם לו מכוח הסכמי 1986 (והסכם 1987). אין בפנינו ממצא ברור היכול לאמת השערה זו של בית המשפט המחוזי. כך או אחרת, דומה כי בנסיבות העניין עצם העלאת הדרישה לקיום ההסכם, וההיענות לה, שללו מהמערערת את האפשרות לדרוש, לאחר מכן, את ביטול ההסכם. יצוין בשולי הדברים, כי בסיכומיה הפנתה המערערת לסעיף מסוים בכתב ההגנה שהוגש מטעם פרי, ממנו מבקשת היא ללמוד על הודאת בעל-דין מצידו של פרי בדבר היעדר תוקף משפטי להסכמי 1986. אין לקבל טענה זו. אין בכוונתי להידרש להסברים שנתן פרי בנוגע למה שנאמר בכתב ההגנה מטעמו בעניין זה. די אם אזכיר, כי לאחר כריתת הסכמי 1986 נכרת הסכם 1987. הסכם זה ביטל את הסכמי 1986. השינוי המרכזי שנעשה בהסכם 1987 ביחס להסכמי 1986 היה החלפת הגורם הזכאי לקבל מרפנהאגן את הסכום של מיליון מארק גרמני. בעוד שבהסכמי 1986 נקבע כי גורם זה יהיה עזבון המנוחה, הרי שבהסכם 1987 הוחלף העזבון במערערת. המערערת פעלה לקבלת הכספים מכוח שני ההסכמים. ברי, כי אפילו נקבל את עמדת המערערת לפיה פרי הודה כי הסכמי 1986 בטלים, אין בכך כדי לסייע לה, שכן לא הועלתה כל טענה כאמור מצד פרי ביחס להסכם 1987. 15. בתובענה שהוגשה לבית המשפט המחוזי נתבקש סעד חלופי של קבלת פיצוי בגין הפרת הסכמי 1986. זאת, בשל מצגי השווא שהוצגו לבינשטוק עובר לכריתת הסכמי 1986. נטען, בין היתר, כי פרי והגורמים הקשורים אליו הפרו את חובת תום הלב במהלך ניהול המשא ומתן שהוביל לכריתת הסכמי 1986. דעתי היא, כי יש לדחות טענה זו. משמעות קבלת הטענה היא, כי למרות שלא עומדת למערערת הזכות לבטל את ההסכם (בגין מצגי השווא שהוצגו), עדיין רשאית היא לזכות בקבלת סכומי כסף שונים בגין אותם מצגים. ברור, שאין לאפשר לבינשטוק לקבל "בדלת האחורית" את הסעד העיקרי לו הוא עותר באמצעות העלאת טענה המתבססת על הפרת ההסכם, תחת הטענה הנסמכת על האפשרות לבטלו. משנמצא כי חלף הזמן הסביר לדרוש את ביטול ההסכם מחמת מצגי שווא שהוצגו עובר לכריתתו, הרי ברור שחלף הזמן הסביר לדרוש קבלת סעד הנובע ממצגי השווא שהוצגו. זאת, בין אם נקבל את הטענה כי מדובר בהפרה של הסכמי 1986, ובין אם נקבל את הטענה לפיה היה בכך משום הפרה של חובת תום הלב הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים. בצדק, לדעתי, ציין בית המשפט המחוזי כי מדובר ב"קונסטרוקציה מלאכותית, שאין לקבלה". 16. המערערת מלינה, כמו כן, על גובה ההוצאות שפסק לחובתה בית המשפט המחוזי (400,000 ש"ח לכל המשיבים בסך-הכל). איני רואה עילה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בנושא זה. חובה לציין, כי מדובר בהליך משפטי שהתנהל שנים ארוכות. במסגרת ההליך הוצגו מסמכים רבים מאוד ונשמעו עדויות בהיקפים חריגים. די בכך כדי להצדיק את סכום ההוצאות שקבע בית המשפט המחוזי. לצד זאת אדגיש, כי נוכח העובדה שבית המשפט המחוזי ראה לפסוק הוצאות על הצד הגבוה, ניתן להתחשב במערערת ככל שעסקינן בפסיקת הוצאות בהליך שבפנינו. בשולי הדברים יצוין, כי טענה מרכזית שהעלו המשיבים בפני הערכאה הדיונית הייתה, כי זכויותיהם של המנוחה ושל עזבונה (מכוח הסכמי 1983 ו-1986) מעולם לא הומחו למערערת, ולפיכך אין היא רשאית לדרוש את ביטול הסכמי 1986 ואת קיום הסכמי 1983. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיבים בעניין זה. במילים אחרות, קבע בית המשפט המחוזי כי למערערת כלל לא עומדת עילת תביעה. איני רואה צורך להידרש לקביעה זו. גם אם אניח לטובת המערערת כי זכויות המנוחה ועזבונה הומחו לה כדין, וכי עמדה לה עילת תביעה, עדיין אין בכך כדי לסייע לה לגופם של דברים. 17. אציע, איפוא, לחבריי לדחות את הערעור. עוד אציע לחייב את המערערת לשאת בשכר טרחת עורך-דין בסך של 20,000 ש"ח לזכות המשיבים 5,4,2,1 ו-6 (ביחד) ובסכום זהה לזכות המשיבים 7,3 ו-8 (ביחד). ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט א' גרוניס. פנסיהאמנה בינלאומית