תביעה לפינוי נכס ממקרקעין אשר הושכר בשכירות מוגנת לניהול עסק. מבוא ורקע עובדתי 1. התובעת הינה הבעלים הרשום של בניין הבנוי על חלקה 114 בגוש 6933 והמצוי ברח' בלפור 4, תל אביב (להלן: "הבניין"), הכולל בין היתר יחידה בקומת הקרקע (מוגבהת), בת 2 חדרים, מטבח ואמבטיה (להלן: "המושכר"). 2. בתאריך 8/6/70 נחתם חוזה שכירות (להלן: "חוזה השכירות" או "החוזה") בין התובעת - באמצעות מנהלה ובעל מניותיה (90%) המנוח אהרון מחקשווילי ז"ל (להלן: "אהרון ז"ל") - לבין הורי הנתבעת המנוחים יואל שרייבר ז"ל (להלן: "המנוח") ובתיה שרייבר ז"ל (להלן: "המנוחה"), לפיו שכרו המנוחים, בצוותא חדא, את המושכר בשכירות מוגנת ואף שולמו על ידם דמי מפתח בסך 10,000 ל"י. מטרת השכירות נקבעה בחוזה לצורך "מכירת תקליטים וצורכי מוזיקה וכלי נגינה" בלבד. 3. המנוח יואל שרייבר ז"ל נפטר בשנת 1988 ועם פטירתו המשיכה המנוחה להחזיק ולהשתמש במושכר, במעמד של דיירת מוגנת, עד לפטירתה ביום 14/12/99. למן פטירת המנוחה ועד הנה, מחזיקות הנתבעות במושכר וטוענות להיותן דיירות מוגנות בו. 4. זאת לדעת, כי במועד בו שכרו הורי הנתבעות את המושכר הם ניהלו עסק בחנות ברח' אלנבי 63, תל אביב (להלן: "החנות") המשמש כבית מסחר למכירת תווים, תקליטורים, כלי נגינה, קלטות ווידאו ו- DVD (להלן: "העסק"). 5. עוד יש לידע, לשלמות התמונה העובדתית, כי עד לפטירתו של אהרון ז"ל נוהלה התובעת על ידי האחרון ואחותו המנוחה רחל מיכקשווילי (להלן: "רחל"). למן 30/11/95 ועד ליום 1/8/98 נוהלה התובעת באמצעות מנהל עזבון עוה"ד ש. בכר (להלן: "מנהל העזבון") ומכאן ואילך ניהלה את התובעת בתו של אהרון ז"ל, הגב' ליאורה מיכקשווילי (להלן: "ליאורה" או "מנהלת התובעת"). התובענה וטענות הצדדים 6. בתביעה שבכאן, המתוקנת יש לומר, עתרה התובעת לפינוי הנתבעות מהמושכר ולהצהיר כי הינה זכאית מהנתבעות לדמי שכירות ראויים, למצער, למן שנת 1997. לשיטת התובעת, הנתבעות אינן ולא היו מעולם דיירות מוגנות בנכס שכן למן מועד פטירת אימן המנוחה פקעה זכות הדיירות המוגנת של המנוחים, זאת נוכח העובדה שהעסק אשר נוהל במושכר על ידי המנוח - חדל להתקיים. בנסיבות אלו, כך לתובעת, הנתבעות אינן באות בגדר הוראות סעיף 23(ב) ו-26 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר" או "החוק"]. עוד טענה התובעת כי אף אימם המנוחה לא רכשה זכויות של דיירות מוגנת במושכר לנוכח העובדה, כך נטען, כי לא המשיכה לנהל את עסק המנוח במושכר, כמצוות סעיף 26 לחוק. הוסיפה התובעת וטענה כי אף אם יונח כי הנתבעות והמנוחה לפניהן, היו דיירים מוגנים במושכר, הרי שקמו לה שתי עילות פינוי. האחת, בגין שינוי מטרת השכירות בניגוד להוראות החוזה - עילת פינוי על פי סעיף 131(2) לחוק. השנייה, נטישה - עילת פינוי יציר הפסיקה. 7. מנגד טענו הנתבעות בכתב הגנתן ובתצהיריהן, כי יש לדחות התביעה על הסף בהיותה טורדנית ונעדרת עילת תביעה. לשיטת הנתבעות, המושכר שימש כל העת, למן היום שבו הוא הושכר, כמחסן לעסק הוריהן המנוחים אשר התנהל בחנות. אימן המנוחה, אף היא, המשיכה להשתמש במושכר כמחסן ועד היום הזה המושכר משמש ככזה, לטובת העסק המתנהל בחנות. לשיטת הנתבעות, עם פטירת אימן המנוחה בשִלהי שנת 1999, הן המשיכו לנהל את העסק בחנות, והמחסן המשיך לשמש לאחסנה עד היום הזה. בנסיבות אלו, כך לנתבעות, הן רכשו זכויות של דיירות מוגנת במושכר מכוח הוראות סעיפים 23(ב), 26 ו-27(2) לחוק. הנתבעות כפרו בטענת התובעת כי קמה לה עילת פינוי בגין שינוי מטרת השכירות מזו הקבועה בחוזה, שכן לטענתן, כאמור, המושכר שימש כל העת לאחסנת סחורה המשמשת את העסק שבחנות. הנתבעות כפרו באמיתות חוזה השכירות שהוצג על ידי התובעת, במיוחד בכל הקשור לתוספת שבכתב יד המתייחסת למטרת השכירות. הנתבעות הוסיפו וטענו כי ככול שקמה לתובעת עילה לפינוי מהמושכר עקב שינוי מטרת השכירות, הרי שזו פקעה מחמת התיישנות, ויתור ומניעות. הנתבעות הכחישו נמרצות טענת התובעת לנטישת המושכר. לשיטתן, המושכר לא ננטש מעולם והן עשו ועושות בו שימוש, כל העת, לאיחסון סחורה הנמכרת בחנות. לטענת הנתבעות, איחסון הסחורות במושכר חיוני לניהול העסק בחנות שכן שטחה קטן מלהכיל את הסחורות. לחילופין, טענו הנתבעות, כי באם תוכח עילה לפינויין מהמושכר הרי שיש להעניק להן סעד מן הצדק. דיון ומסקנות 8. טרם נדון בשאלות המהותיות שבמחלוקת לגופן, מן הראוי להסיר מדרכנו את טענות הנתבעות באשר לאותנטיות של חוזה השכירות, אשר צורף לתצהיר מנהלת התובעת כנספח י"ב. אומר מיד. לא מצאתי ממש בטענת הנתבעות כאילו יש להטיל ספק באמיתותו של חוזה השכירות שכן לבד מטענה גרידא באשר לאי אמינותו לא השכילו הנתבעות להוכיח טענתן. הלכה נודעת היא כי קיימת דרישה ראייתית מוגברת להוכיח טענת "זיוף" ואין די באמירה בעלמא בדבר ראיות למסמך מזוייף [ראו: ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589; י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1486]. זאת ועוד זאת, לבקשת ב"כ הנתבעות המציא ב"כ התובעת את החוזה המקורי לבדיקתו של מומחה הנתבעות מר בצלאל אמנון . חרף זאת, נמנעו הנתבעות מלצרף את חוות דעתו בטענה כי המומחה אמר " ... תעזבי. זה לא לפה ולא לפה" (עמ' 9, שורה 6 לפרוטוקול). בכל הכבוד, ברי לי כי במידה והמומחה מר בצלאל היה מוצא תימוכין לטענת הזיוף שבפי הנתבעות, הייתה מוגשת חוות דעת מטעמו הקובעת כזאת. אני קובע, איפוא, כי חוזה השכירות שהוגש על ידי התובעת - הינו ההסכם המקורי על פיו שכרו המנוחים את המושכר, כולל התוספות שבכתב יד. 9. משקבענו כזאת, פתוחה בפנינו הדרך לדון בטענות הצדדים לגופן. בהיות טענות התובעת שזורות זו בזו (למצער, טענת השינוי במטרת השכירות ומעמדן של הנתבעות במושכר), אדון בטענות הצדדים שלא כסדרן. שינוי מטרת השכירות 10. כזכור, טענה התובעת כי קמה לה עילה לפינוי הנתבעות מהמושכר (ככול שיימצא כי הינן דיירות מוגנות בו) בגין הפרתו של חוזה השכירות עקב שינוי המטרה שלשמה הוא הושכר. לטענת התובעת, המושכר שימש את המנוח כחנות למימכר תקליטים וצורכי מוזיקה וכלי נגינה, ואך בשנת 1997 שונה סיווג המושכר מעסק למחסן. התובעת סמכה טענתה זו על מכתב האגף לחיובי ארנונה בעיריית תל אביב מיום 16/2/97 (מוצג במ/3) ממנו עולה, לכאורה, כי רק בשנת 1997 שונה סיווג המושכר מעסקים לאחסנה. טוענת, איפוא, התובעת כי לנוכח שינוי מטרת השכירות מעסק לאחסנה, קמה לה עילת פינוי מכוח הוראת סעיף 131(2) לחוק. מנגד טענו הנתבעות כי כל העת, למן המועד בו שכרו הוריהן את המושכר הוא שימש לאחסנה לצורכי העסק אשר התנהל בחנות באלנבי, זאת בידיעת אהרון ז"ל ואחותו רחל, אשר ניהלו את הבניין. אחר שבחנתי את טענות הצדדים על רקע חומר הראיות שבפני, לא מצאתי ממש בטענת התובעת לשינוי מטרת השכירות, בשלהי שנת 1997 - ומכול מקום יש לדחות סעד הפינוי המבוקש, מחמת עילה זו, עקב התיישנות, ויתור ומניעות. במה דברים אמורים. השימוש במושכר בפועל, הפן העובדתי 11. אכן, חוזה השכירות קובע כי מטרת השכירות הינה, אך ורק לצורך "מכירת תקליטים וצורכי מוזיקה וכלי נגינה בלבד ולא לשום מטרה אחרת". נוכח הוראה זו ומשנתברר כי מטרת השכירות שונתה מעסק לאחסנה קמה לה לתובעת, לכאורה, עילה לפינוי הנתבעות מהמושכר מכוח הוראת סעיף 131(2) לחוק. דא עקא, כי מחומר הראיות עולה ברורות כי החל ממועד שכירת המושכר הוא שימש למחסן ומעולם לא שימש למימכר תקליטים וצורכי מוזיקה, זאת בידיעת התובעת - באמצעות מנהלה אהרון ז"ל ואחותו רחל - ובלא כול מחאה מצידם. עובדה זו, של שינוי מטרת השכירות מלכתחילה, הוכחה כדבעי הן על פי העדויות שנשמעו מטעם הנתבעות והן מהמסמכים שצורפו על ידן. בתצהיר העדות הראשית מטעמה הצהירה הנתבעת 1 (להלן: "טובה") כך - "מאז תחילת תקופת השכירות בשנת 1970 המחסן משמש כמחסן של העסק המתנהל בחנות ובו מאוחסנת הסחורה הנמכרת בחנות ... המחסן לא שימש מעולם כבית עסק למכירת תקליטים וצורכי מוסיקה וכלי נגינה, אלא שימש כל השנים, מתחילת תקופת השכירות בשנת 1970, כמחסן ... והכול בידיעת ובהסכמת התובעת ומנהליה לדורותיהם" (סעיף 12 א' ו-ב' לנ/5). הגב' שושנה קורץ צימבלר (להלן: "הגב' צימבלר") אשר התגוררה בבניין עם הוריה המנוחים החל משנות ה-30 של המאה הקודמת - החרתה החזיקה אחר עדות הנתבעת 1 בהצהירה כי תקופה קצרה לאחר מות אימה (11/5/70) שכרו המנוחים את המושכר וזה שימש כל העת לאחסנה וכדבריה "המחסן מעולם לא שימש כחנות. תמיד שימש לאחסנה בלבד. אני זוכרת שראיתי בו חבילות תווים וערימות תווים על המדפים" (סעיף 12 לנ/1), ובהמשך "מעולם לא ראיתי קונים באים למחסן. רק את הורי הנתבעות שהיו נכנסים ויוצאים עם חבילות וכן ראיתי סבלים ושליחים שהיו מביאים חבילות למחסן. הנתבעות היו עוזרות להוריהן ברח' אלנבי מאז שהיו ילדות. הייתי רואה אותן מביאות ומוציאות חבילות מ'המחסן' " (סעיפים 14 ו-15 לנ/1). חרף החקירה הנגדית הנמרצת שערך ב"כ התובעת לגב' צימלבר עמדה זו על הצהרתה כי המושכר לא שימש מעולם כבית עסק למימכר תקליטים וכלי נגינה ועמדה על דעתה כי " ... אני הייתי בפנים ואני יודעת שזה לאחסנה. אדון וגב' שרייבר אמרו לי שהם עשו את המקום למחסן, ואחר כך הייתי רואה אותם נכנסים ופותחים את הדלת עם חבילה ועם תווים ביד. לפעמים באו עם סבל, לפעמים בא סבל ומניח לפני הדלת. הם היו נכנסים ויוצאים וסוגרים" (פרוטוקול מיום 30/4/09 עמ' 12). 12. שני העדים הנוספים מטעם הנתבעות, אף הם העידו ברורות כי המושכר שימש כל העת (למן שנית 1989 ואילך) לאחסנה בלבד ומעולם לא שימש כבית עסק. מר מיכאלי שבתאי, אשר עבד בחנות סמוכה לחנות הנתבעות החל משנת 1989, הצהיר כי עזר למנוחה ולנתבעת לקחת חבילות מהמושכר, וממנו והבחין בקרטונים וספרים המצויים בו וכדבריו "ראיתי את שרייבר (המנוחה - ח.ט.) פעמים רבות יוצאת ונכנסת מהמחסן, שידוע לי ששימש לאיחסון ספרים למוזיקה. עזרתי לה לסחוב חבילות למחסן וממנו ולגרש שיכורים והומלסים שהסתובבו בחצר הבית בו נמצא המחסן" (סעיף 6 לנ/3). הוסיף מר מיכאלי והצהיר כי "גם אחר פטירתה של הגב' שרייבר ... אני עוזר לנתבעות לסחוב חבילות למחסן וממנו ..." (סעיף 8 לנ/3). מר עזרא נגר, אשר העניק למנוחה ולנתבעת שירותי תיקונים במושכר למן שנת 1989, העיד אף הוא כי במהלך השנים הבחין במדפים עם ספרים וכלי נגינה במושכר. הלה העיד ברורות כי הנכס שימש תמיד כמחסן וכי מעולם לא ראה בו מאפיינים של חנות, כגון קופה רושמת, לקוחות, פעולות מכירה או שילוט חיצוני המצביע על קיומה של חנות במושכר. 13. לא מצאתי טעם וסיבה מדוע לא לתת אמון בגירסת הנתבעות, הנתמכת ללא סייג מעדותם של העדים החיצוניים, שאין להם עניין בתוצאת המשפט. לא מצאתי שחר לטענת ב"כ התובעת בסיכומיו לפיה אין ליתן אמון בעדותה של הגב' צימבלר מכיוון - כך נטען - שהיא לא התגוררה בבניין למן שנות ה-60 אלא בדירה ברח' ז'בוטינסקי בתל אביב. דא עקא, כי "נשתכחה" משום מה מב"כ התובעת הצהרת הגב' צימבלר לפיה דירת הוריה המנוחים שימשה גם כעסק לתפירת חזיות ומכירתן וכי עבדה עם הוריה בעסק החזיות במשך עשרות שנים (סעיפים 4 ו-5 לנ/1). כך גם לא מצאתי ממש בטענות ב"כ התובעת בדבר חוסר אמינות עדותם של ה"ה מיכאלי ונגר. עדותם של שני עדים אלה היו אמינות עלי ולא מצאתי בהן שמץ של פסול ו/או העדר אמינות. 14. ואם לא די בעדותם של עדי הנתבעות (כמו גם עדותן שלהן שהיו, כאמור, אמינות עלי), באו המסמכים אשר הוצגו על ידן המוכיחים בעליל כי המושכר שימש לאחסנה למן שנת 1970 ואילך. בנספח א' לתצהיר עדות ההזמה מיום 10/1/10 (להלן: "תצהיר ההזמה") קַבל המנוח על כי הוא מחוייב בארנונה בגין הדירה כולה (3 חדרים, אמבטיה ונוחיות) כאשר הוא שכר אך 2 חדרים. וכך נכתב על ידי המפקח שביקר במקום ביום 22/10/70- "לנ"ל עסק ראשי באלנבי 63 ... הנ"ל מוסר כי שכר 2 חדרים בלבד ללא הנוחיות השירותים". כבר בתרשומת זו מופיע סיווג המושכר כמחסן, מוסיקה. כך גם בהודעה מיום 16/6/71 על חילופי מחזיקים מה"ה רובין רבקה על שם המנוחים, מופיע לצד הכותרת "סוג הנכס" - "מחסן" כאשר האסמכתא לכך הינה "ביקורים במקום" (נספח ג' לתצהיר ההזמה). במכתבו של המנוח מר יואל שרייבר מיום 15/10/72 כותב האחרון לעירייה בזו הלשון - "אני שכרתי ברחוב בלפור 4, 1 וחצי חדרים לצד החצר, מתוך 3 וחצי חדרים שהיו שייכים למשפחת רובין. את המקום שכרתי בתור מחסן והוא כל הזמן סגור. קיבלתי דרישה לשלם מיסי עירייה עבור כל הדירה. הנני מבקש שומה חדשה ולשלוח לי חשבון חדש" (נספח ג' לתצהיר ההזמה) (ההדגשה שלי - ח.ט.). כך גם עולה מחשבון החשמל לחודשים נובמבר - דצמבר 1970 בו מצויין כי המושכר משמש כמחסן. 15. הנה כי כן, מהעדויות והמסמכים עולה ברורות כי כבר למן שכירת המושכר על ידי המנוחים, ה"ה שרייבר יואל ובתיה, המושכר שימש אותם כמחסן לצורך ניהול עסקים בחנות ברח' אלנבי 63, תל אביב (פינת בלפור 2) וכי מושכר זה מעולם לא שימש כבית עסק. 16. לעומת הראיות החד משמעיות שהוצגו על ידי הנתבעות, לא השכילה התובעת להציג ראייה כלשהי לסתור. העדות היחידה מטעם התובעת הייתה של הגב' ליאורה אשר שימשה כמנהלת התובעת למן חודש אוגוסט 1998, ואין היא יודעת דבר וחצי דבר לגבי השימוש בפועל שנעשה על ידי המנוח והמנוחה במושכר (פרוטוקול מיום 30/4/09 עמ' 2). את "ידיעותיה" בדבר השימוש שנעשה במושכר על ידי המנוח השתיתה ליאורה על הוראת חוזה השכירות הקובע את המטרה שלשמה הוא הושכר. דא עקא, כי מהעדויות והמסמכים עולה ברורות כי חרף האמור בחוזה, המושכר שימש למן המועד בו הושכר לאחסנת סחורת העסק שהתנהל בחנות. כך גם לא מצאתי ממש בטענת ב"כ התובעת כאילו יש במכתב מיום 16/2/79 (במ/3) כדי ללמד על כי מטרת המושכר שונתה מעסק למחסן - אך ביום 23/2/77 - ולא היא. ראשית דבר, האמור במסמך זה עומד בסתירה למסמכים אשר צורפו לתצהיר ההזמה ובמיוחד נספחים ד' ו-ה' שבו - מהם עולה בעליל כי המושכר שימש כל העת לאחסנה. שנית, מקובל עלי לחלוטין הסברה של הנתבעת 1 בחקירתה הנגדית לפיו " ... בהתחלה הארנונה לעסקים ומחסנים הייתה אותו דבר. לאחר מכן ארנונה לעסקים עלתה, הייתה ביקורת העירייה ... וכשראו מודדים הם אמרו - זה מחסן ולא עסק, הארנונה יותר זולה ... כנראה שאימי פנתה וזו תשובת העירייה" (פרוטוקול מיום 25/10/09, עמ' 13). לא מצאתי כי יש בתצהיר ראיות ההזמה מטעם התובעת, כדי להפריך כהוא זה את הסברה של הנתבעת 1. ב"כ התובעים טרח להציג את צווי הארנונה מהם עולה לכאורה כי אין ולא היה הבדל בחיובי הארנונה בין עסק למחסן, למן שנת 1899 ואילך. מכאן, כך לב"כ התובעת, אין שחר להסברה של הנתבעת 1 בדבר הצורך בשינוי הסטאטוס של המושכר. אם אומנם כך הם פני הדברים - העדר הבדל בתעריף כאמור - על מה ועל שום מה היה צורך בשינוי סיווג המושכר מעסק למחסן?! לב"כ התובעת הפתרונים. עוד ובנוסף, מצווי הארנונה עולה כי קיים הבדל תהומי בין סיווג של עסק למחסן באשר לשטח שמעל 40 מ"ר - כאשר התעריף לעסקים נותר כמות שהיה, ולגבי מחסן התעריף בגין המטר ה-41 ואילך הוא נמוך יותר. כך או כך, העדויות והמסמכים מלמדים בעליל כי המושכר שימש למן תחילת השכירות כמחסן ומעולם לא שימש לעסק חרף האמור בחוזה השכירות. 17. אני קובע איפוא, כמימצא עובדתי, כי המושכר שימש כל העת, למן מועד השכירות, כמחסן אשר שירת את העסק של המנוחים בחנות ברח' אלנבי 63, תל אביב. השימוש במושכר - הפן המשפטי 18. משבאנו לכלל מסקנה כי המושכר שימש לאחסנה למן תחילת השכירות, הרי שמטרת השכירות הקבועה בחוזה נותרה כאות מתה וכי הצדדים לחוזה מעולם לא פעלו על פיה. בנסיבות אלו, יש לראות את הצדדים לחוזה (המנוחים ואהרון ז"ל) כמי שהסכימו לשינוי מטרת השכירות חרף הוראותיו של חוזה השכירות. בתצהירה הצהירה הנתבעת 1 כי "מתחילת השכירות התובעת השלימה עם השימוש שעשו הורי במחסן כמחסן, ואף דרשה וגבתה במשך כל השנים דמי שכירות עבור המחסן, כאשר השימוש בו כמחסן היה ידוע היטב ובאופן ישיר למנהליה לדורותיהם, שאף ביקרו במחסן מפעם לפעם" (סעיף 14 לנ/5). הצהרתה זו של הנתבעת 1 לא נסתרה כהוא זה, ולמעשה ליאורה לא ידעה לומר דבר וחצי דבר באשר להסכמת אביה אהרון ז"ל ואחותו רחל - לשימוש זה. אין, איפוא, מנוס מלקבוע כי אהרון ז"ל ורחל ידעו היטב על כי המושכר איננו משמש כבית עסק אלא כמחסן בלבד. ההלכה הפסוקה קבעה, מימים ימימה, כי כאשר השינוי במטרת השכירות נעשה בתקופה החוזית, הרי יש בשתיקת הבעלים כדי להוות הסכמה להמשכת "ההפרה" ולשינוי מטרת החוזה כפי שנקבעה מלכתחילה. וכך הובאו הדברים על ידי המלומד ד. בר אופיר בספרו סוגיות בדיני הגנת הדייר, עדכון 5, עמ' 46 - "כך למשל ניתן להסיק הסכמה למצב הדברים המתואר, כאשר הדייר גורם לשינוי במטרת השכירות עוד בראשית תחילתו של הקשר החוזי ובניגוד לתנאיו. ואם גובה בעל הבית את דמי השכירות בידיעת ההפרה, יראו התנהגות זו כויתור שלם ומוחלט אשר תופס לא רק כלפי העבר אלא גם כלפי העתיד" (ההדגשה שלי - ח.ט.). הנה כי כן, אף אם יונח כי המנוח הפר את תנאי השכירות בכך ששינה את המטרה שלשמה הושכר המושכר, הרי ששינוי מטרת השימוש במושכר בתקופה החוזית ובסמוך לאחר חתימת החוזה - תוך גביית דמי השכירות על ידי התובעת - מהווה וויתור שלם ומוחלט על ההפרה וכהשלמה סופית על המצב החדש, גם להבא. 19. זאת ועוד זאת. תובענה לפינויו של דייר מוגן מהמושכר בגין עילת פינוי נטענת (להוציא אי תשלום דמי שכירות מוגנים ונטישה) נוגעת לזכות הדייר להמשיך להחזיק במושכר כדייר מוגן. זכות זו באה בגִדְרה של "טובת הנאה במקרקעין", כמשמעות מונח זה בסעיף 1 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 [ראו: ע"א 847/75 פרדיקו נ' וילוזני, פ"ד ל(3) 774; ע"א 564/79 רומנו נ' שוחט, פ"ד ל"ו(1) 634]. מכאן, שעילת תביעה לפינויו של דייר מוגן (להוציא העלויות האמורות) מתיישנת בתום 15 שנה ממועד היווצרותה [ראו סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות]. סעיף 6 לחוק התיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. ומן הכלל אל הפרט לנדון דידן. בענייננו, כך עולה ברורות מחומר הראיות, מטרת השכירות במושכר שונתה כבר בשנת 1970 - בסמוך לאחר מועד שכירת המושכר. הווה אומר: ממועד זה נולדה עילת התביעה בגין שינוי מטרת השכירות. מכאן, שעילת התובענה בגין שינוי מטרת השכירות - התיישנה כבר בשנת 85 עוד טרם פטירת המנוח. 20. אני דוחה, איפוא, את עתירת התובעת לפינויין של הנתבעות בגין עילת הפינוי, הנטענת, בגין שינוי מטרת השכירות. מטרת השכירות הייתה והינה לצורכי אחסנה לטובת העסק אשר נוהל ומנוהל בחנות ברח' אלנבי 63. נטישת העסק 21. כידוע לכל, עילת הנטישה אינה נמנית עם עילות הפינוי שבסעיף 131 לחוק, אולם ההלכה הפסוקה קבעה כי דייר אשר נטש את המושכר איבד את הגנת החוק ומן הדין לפנותו. על מנת שתקום לבעל הבית עילת פינוי כאמור, על זה האחרון להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים: האחד, עובדתי פיזי - כי הדייר עזב את המושכר. והשני, יסוד נפשי - העדר כוונה גלוייה מצד הדייר לשוב למושכר, במקרה בו הוכחה העזיבה הפיזית [ראו: ע"א 977/91, 3505 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, י-ם נ' נוסייבה, פ"ד מ"ו (5) 758, 769]. נטל השכנוע להתגבשותה של עילת הנטישה (היסוד העובדתי כמו גם הנפשי) מוטל על בעלי הבית " ... מתחילת הדיון ועד סופו ועליהם להוכיח ולשכנע את בית המשפט כי הדייר נטש את המושכר לחלוטין, על מנת שלא לשוב אליו עוד" (ראו: ד. בר אופיר, שם, עמ' 131). כך אמורים הדברים - לעניין נטל השכנוע - באשר לנטישת דירת מגורים וכך יפים המה לגבי בית עסק [ראו: ע"א 554/79 נוטלו נ' מיכקשווילי, פ"ד ל"ו(1) 810]. אלא מאי, שלא ראי הקשר הנדרש בין הדייר לבית העסק - שיש בו כדי לשלול נטישה - כראי זה הנדרש בדירת מגורים. לעניין זה יפים הדברים הבאים - "הכלל הוא כי גם שימוש מוגבל בבית עסק משמש הגנה מפני נטישה ובלבד שהעסק אשר מתנהל במושכר יהיה עסקו של הדייר ... אין על הדייר להימצא במושכר המשמש כבית עסק בכל יום ויום, לקבל בו לקוחות או למכור בו סחורה. העובדה שהמשיך לבקר בו ללא הפסק - כל אלה אינם מצביעים על נטישה" (בר אופיר, שם, עמ' 124 ה'). " ... כשמדובר בשכירות מושכר המשמש כמחסן, אין צורך בנוכחות פיזית של השוכרים במקום ... אין צורך בקשר יומיומי בין הדייר לבין המושכר ... ודי בכך שהדייר פוקד את החנות ועושה בה שימוש למטרת איחסון כדי שתידחה נגדו תביעת פינוי בעילת נטישה" [בר אופיר, שם, עמ' 145; ע"א 264/76 מרקוס נ' שלף, פ"ד ל"א (2) 622]. 22. ומן הכלל אל הפרט לנדון דידן. העדות היחידה עליה סמכה התובעת להוכחת עילת הנטישה הינה עדות ליאורה אשר ביקרה בנכס בשנת 1999 והתרשמה כי הנכס במצב ירוד, מאובק, וכי לא נעשה בו שימוש. בביקורה האחרון בנכס ביום 31/10/07 - בנוכחות בא כוחה ובא כוח הנתבעות - הבחינה כי ישנן חוברות מסודרות מלאות באבק, ונראה כי לא נעשה בהן שימוש במשך שנים. בקירות ישנם קילופי טיח ואף נראה ברזל חשוף, האמבטיה והשירותים אינם בשימוש, ונראה בבירור כי המקום נטוש ולא עושים בו שימוש כלל, אף לא כמחסן. התובעת הציגה "פרוטוקול ביקור בנכס" שנעשה על ידה המעיד על התרשמותה מהמושכר (נספח י"ד לתצהיר ליאורה). מנגד טענו הנתבעות בתצהיריהן כי המחסן איננו נטוש כלל ועיקר וכי על התובעת להלין רק על עצמה בכל הקשור למצב המושכר וקירותיו, הנובע מהזנחה רבת שנים של התובעת וסירובה לתקן נזקים. האמבטיה והשירותים הנמצאים במחסן אינם ולא היו בשימוש למן תחילת השכירות מפאת העובדה כי המדובר במחסן ולא בבית עסק. בכל הכבוד הראוי לא מצאתי כי התובעת עמדה בנטל השכנוע המוטל עליה להוכיח את עילת הנטישה. אין בדעתי להתייחס כלל ועיקר לאמירתה, הסתמית, של ליאורה באשר למצב הנכס בשנת 1999, שכן היא עצמה הודתה בחקירתה כי "הביקור" במועד זה היה "כאשר פרצה השריפה הראשונה. הביקור נמשך 10 דקות רבע שעה, זה היה לפני הרבה שנים, אני לא זוכרת". כך גם אמורים הדברים באשר לפרוטוקול הביקור מיום 31/10/07. בכל הכבוד, פרוטוקול זה נעשה על ידי ליאורה ובא כוחה שלא במעמד הצדדים, כך שלא ניתן לסמוך על התיאור המפורט בו באשר למצבו של המושכר. זאת ועוד זאת. העובדה שהמחסן מאובק ומלוכלך אין בה כשלעצמה ללמד על נטישה. בצדק רב טען ב"כ הנתבעות בסיכומיו כי "מחסנים מטבעם הינם מקום בו מצטבר אבק ולכלוך מאחר והפעילות בהם אינה יומיומית". לא מצאתי ממש בטענת ב"כ התובעים כאילו יש בניתוק החשמל במושכר כדי ללמד על נטישתו, זאת משני טעמים. ראשית דבר, עסקינן כאמור במחסן שהפעילות בו (למצער כיום) אינה מצריכה חשמל. שנית וזה העיקר, ממכתב חברת החשמל (תלונות לקוחות) עולה כי הנתבעת 1 דיווחה על תקלה באספקת החשמל וכי התקלה לא תוקנה על כי " ... צינורות החשמל נותקו מהתקרה והבניין נמצא רעוע ומסוכן לעבודה. במצב מסוכן זה לא נכון לבצע עבודות חשמל עד אשר יתוקנו הליקויים ..." [נספח ג(7) לנ/5]. היעלה על הדעת כי בגין אי חידוש אספקת החשמל בשל מצבו הרעוע של הבניין תקום לתובעת עילת פינוי? תמהתני! כך או כך, התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח נטישה פיזית של המושכר ואין צריך לומר שלא הוכח העדר כוונה לחזור אליו - כנדרש על פי הדין. מעמד המנוחה והנתבעות במושכר מעמד המנוחה במושכר 23. ייאמר מיד. לא מצאתי מאום בטענת התובעת כאילו המנוחה לא רכשה זכויות של דיירות מוגנת במושכר מן הטעם, כך טוען ב"כ התובעת בסיכומיו, שהמנוחה לא הוכיחה את תנאי סעיף 23(א) לחוק - מגורים בצוותא חדא עם המנוח 6 חודשים טרם פטירתו, כמו גם את התנאי שבסעיף 26 לחוק - המשכת העסק שהדייר לפניו ניהל בו. טענה זו טוב היה אילמלא נטענה משנטענה. התובעת הציגה את חוזה השכירות (נספח י"ב לתצהיר ליאורה) וטענה, בטענת ברי, כי זהו החוזה המקורי בלתו אַין. התובעת אף דחתה את טענת הנתבעות להיות החוזה מזוייף. על בסיס חוזה זה טענה התובעת להשתכללות עילת פינוי בגין שינוי במטרת השכירות. אם אומנם חוזה השכירות המצורף הוא זה המשקף את הסכמות הצדדים (כפי שכך אומנם קבענו לעיל) הרי שהמנוחה הינה דיירת מקורית (חוזית) במושכר, שכן שמה מופיע כצד לו (ראה במבוא לחוזה לצד המילה "השוכר"). כך גם עולה מתצהיר המנוחים (בתיה ויואל) המצביע על תשלום דמי מפתח על ידי שני בני הזוג שרייבר [נספח ד(1) לנ/5]. התובעת מבקשת לפסוח על שתי הסעיפּים. מחד, להשתמש בהוראות החוזה על מנת לבסס עילת פינוי בגין שינוי מטרת השכירות ומאידך, להתעלם מהיות המנוחה דיירת מקורית בנכס. משהוכח בעליל, על פי חוזה השכירות, כי המנוחה הייתה דיירת חוזית בדירה, אין היא זקוקה, כלל ועיקר, לבוא בגִדרם של סעיפים 23(א) ו - 26 לחוק. עם פטירת המנוח, הפכה המנוחה לדיירת מוגנת מכוחה שלה. די באמור לעיל על מנת לסלק על הסף את טענת התובעת כאילו המנוחה אינה ולא הייתה דיירת מוגנת במושכר ו/או כי איבדה מעמדה ככזו, עקב שינוי מטרת השכירות. 24. אף אם יונח - מה שאינו - כי המנוחה לא הייתה דיירת מקורית במושכר (בניגוד להוראות החוזה), גם אז היא רכשה זכויות של דיירת מוגנת בו בהיותה "דיירת נגזרת". סעיף 23(א) לחוק קובע כי בן זוגו של דייר שנפטר יהא לדייר תחתיו בתנאי שהשניים " ... היו בני זוג לפחות שישה חודשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד בתקופה זו". סעיף 26 לחוק קובע כי "לא יהיה לדייר לפי סעיפים 23 עד 25 אלא מי שמוסיף לנהל במושכר ... את העסק שהדייר שלפניו ניהל בו ...". כפי שהראינו לעיל, המנוח השתמש במושכר לאחסנת סחורה אשר שימשה את העסק ברח' אלנבי 63. עוד הוכח בעליל כי המנוחה המשיכה לנהל את העסק בחנות והשתמשה במושכר לצורכי אחסנה - אותו שימוש שעשה המנוח בו [ראו: עדויות הגב' צימבלר (סעיף 16 לנ/1); עדות עזרא נגר (סעיף 4 לנ/2); עדות מר מיכאלי, סעיפים 3,4 ו-6 לנ/3]. הוכח, איפוא, כי המנוחה עמדה בתנאי סעיף 26 לחוק. בסיכומי טענותיו טען ב"כ התובעת, לראשונה, כי המנוחה לא הוכיחה כי היא באה בגִדרו של סעיף 26 לחוק הואיל ולא הוכח כי היא הייתה בת זוגו של המנוח בעת פטירתו, וכי התגוררה, בצוותא חדא, עם המנוח, למצער, 6 חודשים טרם פטירתו. לא מצאתי ממש בטענה זו ודינה להידחות, שכן היות המנוחה בת זוגו של המנוח ומגוריה עימו עובר לפטירתו - לא הייתה שנוייה במחלוקת כלל ועיקר וזו הועלתה לראשונה בסיכומי ב"כ התובעת. לא בכדי לא נשאלו התובעות בחקירתן הנגדית, דבר וחצי דבר, באשר להיות המנוחה בת זוגו של המנוח עובר לפטירתו. חרף טענת הנתבעות, בתצהיריהן, כי עם פטירת המנוח בשנת 1988 - " ... קיבלה אמי - אלמנתו, את כל הזכויות במחסן מכוח סעיפים 23(א) ו-26 לחוק הגנת הדייר ..." בחר ב"כ התובעת שלא לחקור את הנתבעות בנקודה זו. בכגון דא, קובעת ההלכה הפסוקה כי "כאשר לא מציגים לעד שאלות בחקירה שכנגד בקשר לנושא מסויים, ההנחה היא - בהעדר הסבר סביר - כי אין חולקים על דברי העד באותו נושא ..." (קדמי, שם, עמ' 1699). 25. נמצא, איפוא, כי לבד מהיות המנוחה דיירת מוגנת במושכר עם פטירת בעלה המנוח מכוח היותה דיירת מקורית בו, הרי שהיא עמדה בתנאי הוראת סעיפים 23(א) ו-26 לחוק. מעמד הנתבעות במושכר 26. אף אם אניח - מה שאינו - כי המנוחה לא הייתה דיירת מקורית במושכר אלא "דיירת נגזרת" - הרי שעל מנת שהנתבעות יזכו במעמד של דיירים מוגנים במושכר תחת אימם המנוחה, עליהן למלא אחר תנאי סעיפים 23(ב), 26 ו-27(2) לחוק. מהוראות החוק דלעיל - כפי שנותחו ופורשו בפסיקה - עולה כי על מנת שהנתבעות (שהינן דיירות "נגזרות ונדחות" מכוח היותן בנותיה של המנוחה) תוכרנה כדיירות מוגנות במושכר, עליהן למלא אחר שני תנאים מצטברים. א. היותן ילדי הדייר שקדם להן בעסק - בענייננו, המנוחה [סעיף 23(ב) לחוק]. ב. המשכת ניהול המושכר " ... בין בעצמו בין על ידי אחרים, את העסק שהדייר שלפניו ניהל בו ..." (סעיפים 26 ו-27(2) לחוק). [ראו: רע"א 1711/98 שפי נ' עזבון המנוחה שושנה שדז'ונסקי ז"ל, פ"ד נ"ד(1), 394]. ויודגש, ההלכה הפסוקה קבעה כי כאשר עסקינן בילדי הדייר החוזי (כבענייננו), אין כל דרישה שאלה יעבדו עם הדייר המקורי בששת חודשי חייו האחרונים, שכן דרישה זו מתייחסת אך לגבי יורש על פי דין או הורי הדייר [ראו: סעיף 23(ב) סיפא לחוק; ע"א 326/72 נכסי בן יהודה 51 תל אביב נ' גטליקרמן, פ"ד כ"ז(1) 589; ד"נ 6/80 גרפינקל נ' פולק, פ"ד ל"ה(1) 200]. לא מצאתי ממש בטענת ב"כ התובעת בסיכומיו כאילו על הנתבעות להוכיח כי העסק דרוש לקיומם - ולא היא. הדרישה האמורה, שבסיפת סעיף 27(2), מתייחסת אך ליורשים על פי דין או הורים, שאינם דיירים "נגזרים נדחים" ולא לילדי הדייר המקורי ובת זוגו. הוראת סעיף 27(2) סיפא קובעת מפורשות כי " ... ובלבד שיורשים והורים כאמור שם לא יהיו לדיירים אלא אם הוסיפו לעבוד באותו עסק והעסק דרוש לקיומם" (ההדגשה שלי - ח.ט.). נמצא, כי בכל הקשור לילדי הדייר (כמו גם לבת זוגו) אין כל דרישה להוכיח כי העסק דרוש לקיומם. כל שעל ילדי הדייר המקורי (בענייננו) להוכיח, היותם ילדיו וכי המשיכו את העסק במושכר אשר נוהל על ידי זה שקדם להם בזכויות - קרי: "המנוחה". 27. ההשכילו הנתבעות להוכיח כזאת? דומה שהתשובה לכך חיובית. מאישור רואה החשבון, מר איל קורודו, מיום 13/11/05, עולה כי הנתבעות הינן " ... שותפות שוות מיום פטירת האם, הגב' שרייבר בתיה ז"ל ביום 14/12/99, בעסק הנקרא שרייבר הממוקם ברח' אלנבי 63 בעיר תל אביב" (נספח ה(1) לנ/5). מהעדויות של העדים החיצוניים, עולה בעליל, כי לאחר פטירת המנוחה המשיכו הנתבעות להחזיק ולהשתמש במושכר לצורך אחסנת הסחורה המשמשת את עסקם בחנות. הגב' צימבלר העידה כי "גם לאחר פטירת אמן של הנתבעות המשכתי לראות את הנתבעות מביאות ומוציאות חבילות מהמחסן" (סעיף 17 לנ/1). מר מיכאלי אף הוא העיד כי לאחר פטירתה של הגב' שרייבר המנוחה, השתמשו הנתבעות במושכר לצורכי אחסנה והוא אף נקרא, פעם בפעם, להושיט להן עזרה לסחוב חבילות למושכר וממנו (סעיף 8 לנ/3). כך אף העיד מר עזרא נגר, כמפורט בסעיפים 4 ו-7 לתצהיר נ/2. הנה כי כן, בהיות הנתבעות ילדי המנוח, הדייר המקורי במושכר, ולנוכח העובדה המוכחת כי הן המשיכו להשתמש במושכר באותו אופן בו השתמשה אימן המנוחה, הרי שהן עמדו בתנאי הוראות סעיפים 23(ב), 26 ו-27(2) לחוק. מכאן, המסקנה הבלתי נמנעת, כי הנתבעות רכשו מעמד של דיירות מוגנת במושכר, החוסים בצילו של חוק הגנת הדייר - בהיותן "דיירים נגזרים נדחים". 28. אני דוחה על הסף את טענת ב"כ התובעת בסיכומי טענותיו (סעיף 34-37) כי הנתבעת 2 אינה יכולה "לירש" את זכויות אימה המנוחה שכן " ... מעדותה עולה בבירור כי היא אינה מנהלת אף אחד מהתחומים המאפיינים ניהול עסק, אף לא בחנות ברח' אלנבי ..." נראה כי שגגה יצאה מתחת ידו של בא כוחה המלומד של התובעת. ראשית דבר, סעיף 26 לחוק (התנאי של המשכת העסק) איננו מצריך כלל ועיקר ניהול בפועל של הדייר הנגזר או הנדחה, בעצמו - שכן הסעיף קובע מפורשות כי זה יכול להיעשות " ... בין בעצמו ובין על ידי אחרים ...". שנית, ההלכה הפסוקה קובעת כי ניהול עסק, אין פירושו שהדייר יימצא בו בקביעות וכי הוא רשאי לנהלו גם באמצעות שותפו, פקידו או עובדו [ראו: ד. בר אופיר, שם, עמ' 143, 144; ע"א 554/79 קוטלר נ' מיכקשווילי, פ"ד ל"ו(1) 810, 814]. משהוכח כי הנתבעות הינן שותפות, בחלקים שווים בינותם, בעסק המתנהל בחנות (באלנבי) ומשהוכח כי המושכר משמש כמחסן לאחסנת הסחורה של החנות - אין כל גריעותא בכך שהנתבעת 2 אינה מנהלת את העסק בעצמה אלא באמצעות אחותה הנתבעת 1. 29. אני קובע, איפוא, כי הנתבעות עמדו בתנאי הוראת סעיפים 23(ב), 26, 27(2) לחוק וככאלו רכשו מעמד של דיירות מוגנות במושכר. משקבעתי כזאת, יש לדחות על הסף את עתירת התובעת להצהיר כי הינה זכאית לדמי שכירות חופשיים למן שנת 1997 ואילך. התוצאה 30. סוף דבר, לאור האמור והמקובץ לעיל התוצאה הינה כדלקמן - א. התביעה, על כל הסעדים שבה, נדחית. ב. אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעות הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 15,000 ₪, כשסכום זה יישא הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום, כ"ה חשון תשע"ב, 22 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים ובאי כוחם. פינוי מושכרשכירותפינוי