האם ניתן להמחות זכות בפסק דין ?

א. מבוא 1. שני ערעורים מאוחדים על פס"ד מיום 19.5.11, בתיק 13114-03-10 שלום חיפה (כב' השופטת י. קראי- גירון). המערערת בע"א 2411-07-11 היא תל-אור ניהול ונכסים בע"מ [תל-אור]. המערער בע"א 34248-06-11 הנו עו"ד נתי חלפין [עו"ד חלפין]. (המשיב בויום לא נטל חלק בהליך). ב. עובדות רקע 2. ואלה בקצרה העובדות הצריכות לעניין: א. תל-אור תבעה, בין היתר, את משיב 1, סנדו בויום [בויום], לתשלום פיצויים בגין ליקויי בניה, בבית משפט השלום בחיפה (ת.א. 18103/01). בויום הגיש שם הודעות לצד שלישי נגד חברות הביטוח וסוכן הביטוח אשר ביטחו אותו לטענתו, בביטוח אחריות מקצועית במועדים הרלוונטיים. ביום 15.6.08 ניתן ע"י השופט מ. רניאל שדן בתובענה, פסק דין חלקי, שקבע כי "כלל" חברה לביטוח בע"מ ["כלל"] ביטחה את בויום בביטוח אחריות מקצועית וכי עליה לשפות אותו עד סך של 50,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום ההודעה לצד שלישי נגדה. בנוסף חויב בויום לשלם לכל אחד מהצדדים השלישיים, לרבות "כלל", הוצאות משפט בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ. ב. בהליכים בפני השופט רניאל עו"ד חלפין ייצג את בויום והוא אף הכין בשמו את כתבי בי- דין. ביום 3.7.08, ימים ספורים לאחר שניתן פסק הדין החלקי, חתם בויום על כתב המחאת זכויות ובו הודה כי קיימת לו יתרת חוב בגין תשלומי שכר טרחה לעו"ד חלפין, והמחה לו את מלוא זכויותיו כלפי "כלל" [המחאת הזכות]. ג. ביום 15.7.09 ניתן פסק דין משלים ובו חייב השופט רניאל את בויום לשלם לתל-אור סכום העולה בהרבה על סכום הפוליסה. כמו כן, נדחתה בקשת תל-אור להורות ל"כלל" לשלם לה ישירות את הסכום עפ"י פוליסת הביטוח שחויבה לשפות את בויום, וזאת משום ש"כלל" לא נתבעה בהליכים אלו ישירות ע"י תל-אור, אלא רק ע"י בויום, כצד שלישי. ד. לאחר שניתן פסק הדין המשלים פנו עו"ד חלפין וכן ב"כ תל-אור ל"כלל" להעביר לידיהם כספים המגיעים לבויום עפ"י הפוליסה ופסק דין השופט רניאל. "כלל" הבהירה לצדדים כי נטענו בפניה זכויות נוגדות וכי אין לה עניין בסכסוך ביניהם. ה. בחודש אוקטובר 2009, פתחה תל-אור תיק הוצאה לפועל נגד בויום לביצוע פסק הדין נגדו, ובמסגרתו ביקשה וקיבלה צו עיקול זמני על הכספים המגיעים לבויום שבידי "כלל", כמחזיקה. בהתאם להוראת ראש ההוצאה לפועל, העבירה "כלל" לתיק ההוצאה לפועל סך של 47,925 ₪, המהווה לדעתה את מלוא סכום חובה עפ"י פסקי הדין הנ"ל, וביקשה שראש ההוצאה לפועל ייתן הוראה למי להעביר את הכספים. בהחלטתו מיום 31.1.10 קבע רשם ההוצאה לפועל, גור שי, כי אין בסמכותו לברר את טענות הצדדים בעניין זה. הוא הורה על עיכוב כספים בתיק לתקופה של 60 יום, על מנת לאפשר לתל-אור לפתוח בהליך מתאים, בערכאה המתאימה, בסוגיה זו. ו. לאחר החלטת רשם ההוצאה לפועל, הגישה תל-אור תביעה נגד בויום, "כלל" ועו"ד חלפין. בתביעתה טענה תל-אור כנגד המחאת הזכות ובנוסף טענה כי הסכום שעל "כלל" לשלם לה הוא סך 63,466 ₪. נטען כי הסכום אותו חבה "כלל" לפי הפוליסה ובצירוף הפרשי הצמדה ממועד עריכתה ועד למועד פסק הדין של השופט רניאל, מסתכם ב-59,212 ₪. בנוסף, הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד למועד הגשת התביעה, סך 4,404 ₪. עוד נטען בכתב התביעה כי חרף זאת, הודתה "כלל" כי בידה סכום של 47,925 ₪ בלבד, סכום אשר הופקד על ידה בלשכת ההוצל"פ בחיפה. בית המשפט התבקש להורות כי על הנתבעים לשלם לתובעת הסך של 63,616 ₪ וזאת באופן הבא: הכספים המופקדים בלשכת ההוצל"פ (47,925 ₪) יועברו מיידית לתל-אור והיתרה תשולם ישירות מאת "כלל", בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסה"ד ועד התשלום בפועל ובתוספת שכ"ט עו"ד ומע"מ בגינו כחוק. על פסה"ד בתביעה זו, נסובים הערעורים דנן. ג. פסה"ד של בית משפט קמא 3. בפסק דינה הציגה השופטת קמא את השאלה שבמחלוקת, כהכרעה בזכויות נוגדות, בנוגע לכספים שזכאי בוים לקבל מ"כלל" עפ"י פסק דינו של השופט רניאל. השאלה הייתה האם גוברת המחאת הזכות לטובת עו"ד חלפין על זכויות תל-אור, הניזוקה של המבוטח בביטוח אחריות אצל "כלל". 4. השופטת קבעה בהחלטתה, כי הסכום שהופקד ע"י "כלל" בתיק ההוצאה לפועל היה בהתאם להוראת ראש ההוצאה לפועל וכי צודק ב"כ "כלל" בטענתו, ששאלת הסכום המגיע לתשלום מ"כלל" אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים וכי הסכום נקבע ע"י ראש ההוצאה לפועל, לאחר בדיקת טענות הצדדים. לדידה של השופטת, השאלה היחידה שעמדה לדיון בפניה הייתה, כאמור לעיל, הכרעה ב"זכויות הנוגדות" באשר לכספים שהחזיקה "כלל" והפקידה בהוצל"פ. 5. השופטת קמא פסקה כי דין התביעה להתקבל בחלקה, וכי הסכום שהופקד ע"י "כלל" בתיק ההוצאה לפועל, יועבר לתל-אור. היא קבעה כי זכותה של תל-אור, הניזוקה, גוברת על זכותו של עו"ד חלפין עפ"י המחאת הזכות. 6. עוד קבעה כי פרשנות נכונה של סעיפים 68 ו-69 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א- 1981[החוק], כמו גם הגישה המרחיבה הרווחת בפסיקה כיום, לפיה יש להרחיב ההגנה על ניזוק ולהפכו ל"כמעט מוטב" הנמצא בנעליו של מבוטח ומשריינת את תגמולי הביטוח מפני ידם של נושי המבוטח - מחייבת קבלת התביעה במקרה דנן. בוודאי כך בנסיבות המקרה, בו זכותו של המבוטח לשיפוי מחברת הביטוח קמה רק מעת שישלם לניזוק וכי לאחר שנקבע כי על בויום לפצות את תל-אור, וכל עוד לא עשה זאת, לא היו בידי בויום זכויות שיכול היה להמחות לעו"ד חלפין. 7. השופטת קמא קבעה כי במועד המחאת הזכות היה זכאי בויום לאחת משתיים: א. ש"כלל" תשלם ישירות (ובמקומו) לניזוק מיד לאחר שייקבע היקף הנזק בפסק הדין הסופי. ב. ש"כלל" תשיב לו סכומים שישלם למערערת, מיד לאחר תשלומם, במסגרת חובת השיפוי. אף אחת מזכויות אלו, לא ניתנת הייתה להמחאה לצד ג' כלשהו במועד שבוצעה המחאת הזכויות, משום שבמועד זה לא הייתה למר בויום זכות כלשהי, שאינה מותנית בתשלום קודם של סכום הפיצוי שייפסק לניזוק ע"י בויום. אין חולק כי בויום לא שילם לתל-אור. בנוסף, קבעה כי הפוליסה הרלבנטית אינה מאפשרת תשלום למבוטח, טרם שישלם לניזוק ואינה מאפשרת למבוטח להעדיף אינטרסים של נושה שלו, על פני אינטרסים של הניזוק. בוודאי הדבר נכון, כאשר יש תחרות בין נושה של המבוטח, עו"ד שזכאי לתשלום עבור הוצאות משפטיות לבין זכויות ניזוק - שכן הפוליסה קובעת תקרת כיסוי ביטוחי ובנוסף 10% נוספים לצורך כיסוי הוצאות משפטיות, ואינה צופה אפשרות שהמבוטח יהיה זכאי להשתמש בכל תגמולי הביטוח לצורך כיסוי הוצאותיו המשפטיות ובכך יימנע מלשלם לניזוק. 8. עוד ציינה השופטת קמא כי אין בעובדה שהשופט רניאל דחה את בקשת תל-אור לחייב את "כלל" לשלם לה ישירות, כדי להשליך על הדיון בפניה. זאת כיוון שהוא לא דן בפרשנות הוראות סעיפים 68 ו- 69 לחוק, וכיוון שדחה את בקשת תל-אור מטעמים פרוצדוראליים בלבד, כיוון ש"כלל" לא נתבעה על ידי תל-אור והייתה רק צד שלישי. בנוסף, החלטת השופט רניאל ניתנה טרם שנודע כי אין בכוונת בויום להעביר ולשלם לניזוק את סכום השיפוי ומבלי שהובאה לידיעתו המחאת הזכות. 9. השופטת דחתה את טענת תל-אור, לפיה "כלל" לא הייתה זכאית לקזז מהסכום אותו היא חבה על פי הפוליסה, את סכום ההוצאות, שהשופט רניאל חייב את בויום לשלם לה. היא קבעה כי גובה הסכום בו חויבה "כלל" עפ"י פסק דין השופט רניאל, איננו שנוי במחלוקת וכי שאלה זו הוכרעה כדין ע"י ראש ההוצאה לפועל. 10. אשר על כן הורתה השופטת קמא ל"כלל" לשלם לתל-אור את הכספים שנפסקו לטובת בויום בפסק הדין של השופט רניאל, תוך עריכת הקיזוז הנדרש (למעט מע"מ), של הסכום שנפסק לטובת "כלל" מבויום ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית, כאמור בפסק הדין של השופט רניאל. עוד חייבה את הנתבעים, לשלם לתל-אור, ביחד ולחוד, הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪. ד. הטענות בערעור טענות תל-אור (המערערת בע"א 2411-07-11) 11. תל-אור מערערת על 3 עניינים: א. קיזוז לטענתה, טעה בית המשפט קמא בקובעו כי "כלל" זכאית לקזז מסכום חובה על פי הפוליסה בגין נזקי תל-אור, את ההוצאות בהן חויב בויום כלפיה, במסגרת ההליך בפני השופט רניאל. לשון אחרת, טוענת תל-אור כי היא זכאית לקבל את מלוא תקרת הפוליסה, סך 50,000 ₪ בצירוף הפרשים. ב. סכום התגמולים ש"כלל" חבה לשלם לתל-אור תל-אור טוענת כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי הסכום שהורה ראש ההוצאה לפועל ל"כלל" להפקיד הוא הקובע ולא הכריע בטענותיה בעניין זה. לטעמה השאלה איזה סכום חייבת המבטחת,"כלל", עפ"י הפוליסה במסגרתה ביטחה את המזיק, בויום, לשלם לניזוקה, תל-אור, הייתה שאלה שבמחלוקת, בה היה על בימ"ש קמא לדון ולהכריע. המערערת טוענת כי היא אינה נכנסת בנעלי המבוטח בויום וכי איננה מחויבת בהסכמים שהושגו בינו לבין "כלל", לאחר אירוע הנזק. ג. הוצאות ושכ"ט תל-אור טוענת כי הסכום שפסק לה ביהמ"ש נמוך מדי. לטעמה הן "כלל" והן עו"ד חלפין ראויים לתשלום הוצאות עונשיות לדוגמא. טענותיו של עו"ד חלפין (המערער בע"א 34248-06-11) 12. עו"ד חלפין טוען כי בימ"ש קמא טעה משלא קבע כי זכותו בכספים שחויבה "כלל" לשלם לבויום, עדיפה על זו של תל-אור. ראשית, זכותו קודמת. שכן הכספים הומחו לו עוד טרם שתל-אור פתחה בהליכי הוצל"פ נגד בויום והמחאת הזכות קדמה לבקשת תל-אור להטיל עיקולים על כספים המגיעים לבויום. 13. שנית, בימ"ש קמא טעה משלא קיבל את טענתו כי הוא הסתמך על המחאת הזכות ושינה מצבו לרעה. הוא השקיע שעות רבות בייצוגו של בויום, בפרט לאחר עריכת המחאת הזכות ובהסתמכותו עליה. 15. עוד לטענתו בית משפט קמא טעה בקביעתו כי במועד המחאת הזכות לא היו לבויום זכויות בכספים המגיעים לו מחברת "כלל" ומשכך לא יכול היה להמחות דבר. כלל התחייבה כלפי בויום עוד במכתבה מיום 21.10.10, בו התחייבה לשלם לו עד לגובה סכום הפוליסה, 50,000 ₪ וכן 10% הוצאות משפט. כמו כן במועד פסה"ד החלקי טרם קמה חבות בויום כלפי תל-אור. 14. עוד טוען עו"ד חלפין כי אין ללמוד מן ההסדר הביטוחי שעל בויום לשלם פיצוי לניזוק טרם זכאותו לתגמולי הביטוח, כפי שפירש זאת בית המשפט קמא. חומר הראיות מלמד כי התחייבות "כלל" אינה קשורה לכך שבויום ישלם תחילה לתל-אור, אלא מהווה התחייבות לשיפוי גם בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, בהם נשא בויום. 15. לעניין חוק חוזה הביטוח, טוען המערער כי בית משפט קמא טעה בפרשנות "המרחיבה" שניתנה על ידו להוראות סעיפים 68 ו-69 לחוק חוזה הביטוח ואופן החלתן בנסיבות ענייננו. לטעמו הפרשנות לפיה האינטרס של הניזוק גובר על זה של כל נושה אחר, הנה גורפת ומרחיבה, וכי פסקי הדין עליהם הסתמך בית המשפט קמא אינם רלוונטיים לענייננו, שכן הם שונים בנסיבותיהם ועוסקים בעיקר במצבים של פשיטת רגל של המבוטח. מכל מקום, ההלכה הפסוקה אינה מציגה גישה דומיננטית ברורה וקיימים מודלים שונים, ואין תימוכין לגישתו ה"גורפת והכוללנית" של בית משפט קמא לעניין זה. עוד טוען המערער כי לא התקיימו כל תנאיו המהותיים של סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, בדבר היעדר התנגדותו של המבוטח ובדבר דרישה ישירה מטעם תל-אור ל"כלל". טענות "כלל" (המשיבה) 16. לטענת כלל דין הערעורים להידחות. ל"כלל" אין כל עניין בשאלה מי יימצא בסופו של יום זכאי לקבלת הסכום שהפקידה בקופת ההוצל"פ. לטעמה ההכרעה בתחרות בין הזכויות השונות היא השאלה היחידה שעמדה לדיון בבית המשפט קמא והיא השאלה היחידה שהיה באפשרות הצדדים להשיג עליה. לא ניתן לערער כעת על החלטות חלוטות של בתי המשפט ושל רשם ההוצאה לפועל. 17. לטעמה של "כלל" קיים מעשה בית דין לגבי גובה הסכום שתשלומו במחלוקת, וכפי שקבעה השופטת קמא, הסכום נקבע על ידי ראש ההוצל"פ לאחר בדיקת טענות הצדדים. לכן טענת תל-אור, כי בית המשפט קמא קיבל את עמדתה כי קביעות ראש ההוצל"פ לא היה בהן לתחום את התשלום של "כלל" לתל-אור, אינה נכונה ולמעשה מנוגדת למה שנקבע בפסה"ד. ה. דיון והכרעה 18. הערעורים מצריכים הכרעה בשתי שאלות עיקריות. א. זכותו של מי בכספים שחייבת "כלל" על פי פוליסת ביטוח אחריות עדיפה. זו של תל אור, הניזוקה, או של עו"ד חלפין, עפ"י המחאת הזכות. אם ייקבע שזכותה של תל-אור עדיפה, תקום השאלה נשוא ערעורה - ב. האם חיובה של "כלל" כלפי תל-אור הינו עפ"י פס"ד רניאל, לרבות קיזוז הוצאות בהן חויב בויום כלפי "כלל", או מכח הפוליסה ותנאיה, וללא זכות קיזוז ההוצאות. 19. בימ"ש קמא הסתמך על סעיפים 68 ו- 69 לחוק ולהלן אביא את לשונם: 68. בביטוח אחריות רשאי המבטח - ולפי דרישת הצד השלישי חייב הוא - לשלם לצד השלישי את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח, ובלבד שהודיע על כך בכתב למבוטח 30 ימים מראש והמבוטח לא התנגד תוך תקופה זו; אולם טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי. 69. (א)אירע במבוטח בביטוח אחריות אחד האירועים המפורטים להלן ולפני אירועו או לאחריו התחייב המבוטח כלפי צד שלישי בחבות המכוסה בביטוח, לא יהיו זכויותיו של המבוטח כלפי המבטח בשל אותה חבות חלק מנכסיו, אלא יעברו לצד השלישי והוא יהיה רשאי לתבוע את המבטח על פי זכויות אלה; אולם טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי. (ב) ואלה האירועים: (1) המבוטח הוכרז פושט רגל או בא בהליכי פשיטת רגל לידי פשרה או סידור עם נושיו; (2) המבוטח נפטר וניתן צו לניהול עזבונו בפשיטת רגל; (3) במבוטח שהוא תאגיד - ניתן עליו צו פירוק, או נתמנה לו כונס נכסים או מנהל לעסקיו או למפעלו, או נתקבלה בו החלטה לפירוק מרצון, למעט פירוק מרצון לשם שינוי מבנה או לשם התמזגות עם תאגיד אחר. הסעיף הרלבנטי בענייננו הינו סעיף 68, שכן אין חולק שלא נטען כי בויום הינו פושט רגל. 20. מקובלת עלי עמדת בימ"ש קמא, שאימץ פסיקה רלבנטית בנושא, שאף מצטטת דברי מלומדים ואת האמור בהצעת חוק חוזה הביטוח, הרואה בסעיפים 68 ו- 69 הנ"ל כיוצרים משטר שלם המעניק מעמד מהותי לצד ג', מעמד של מוטב או כמעט מוטב. עם קרות מקרה הביטוח הופך הניזוק לבעל עניין, כאשר סעיפים 68 ו-69 מעניקים לו זכות מהותית לגבות כספים ישירות מהמבטח, כפוף לטענות שיכול היה המבטח להעלות נגד המבוטח - בש"א (ת.א.) 11736/99 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' תנובה מרכז שיתופי לשווק תוצרת חקלאית בישראל (פס"ד מיום 28.10.99). זאת בין שהמזיק פושט רגל ובין שאיננו כזה. סעיף 69 איננו בא לצמצם את הוראת סעיף 68. לניזוק יש זכות תביעה ישירות כלפי המבטחת, בין שיש בידו פס"ד ובין שעדיין אין בידיו פס"ד - ע.א. (ת"א) 2470/02 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שלוש עופר (פס"ד מיום 8.9.05). 21. אכן המחאת הזכויות לטובת עו"ד חלפין נעשתה טרם שבויום חויב בסכום כלפי תל-אור וטרם הטלת עיקול מטעמה של תל-אור על הכספים שבידי "כלל", אלא שלא מצאתי מקום להתערב בקביעותיה העובדתיות של השופטת קמא, כי על פי הפוליסה, זכותו של בויום לשיפוי קמה רק מעת שישלם לניזוקה ולכן לא היו לו זכויות להמחות. לניזוקה, תל-אור, זכות קדימה על דמי הנזק שבחזקת "כלל", מכח היותה כאמור בבחינת 1"מוטבת" או "כמעט מוטבת", על פי הפוליסה. 22. יתר על כן, מעבר לאמור לעיל, בנסיבות עניין זה, לא רשאים היו בויום ועו"ד חלפין לבצע את המחאת הזכויות. שכן, בכתבי הטענות בהליך בפני השופט רניאל, טען בויום כי על "כלל" לשלם לתל-אור, אם תיקבע חבותו, ישירות כספים המגיעים לו עפ"י פוליסת הביטוח. ודוק: בהליך זה יוצג כאמור, בויום ע"י עו"ד חלפין עצמו. הוראה זו ניתנה טרם פסק הדין החלקי ולפני המחאת הזכויות. תל-אור אמנם לא תבעה אז ישירות את "כלל", אולם רשאית הייתה להסתמך על הוראת המבוטח, המזיק, בויום כי אם יחויב כלפיה, תהיה רשאית לקבל ישירות את נזקה, עד גובה הפוליסה ובהתאם לתנאיה, מהמבטחת, "כלל". לפיכך גם לא ברורה טענתו דהיום של עו"ד חלפין, באשר לתנאים הנדרשים בסעיף 68 בדבר הודעת המבטחת והיעדר התנגדותו של המבוטח. במקרה דנן, כאמור, המבוטח, בויום הורה למבטחת לשלם ישירות לניזוקה. עו"ד חלפין שידע היטב על ההוראה הנ"ל, ששריינה את דמי הפוליסה לטובת הניזוקה, לא רשאי היה להסתמך על אותם כספים כתשלום עבור ייצוג בויום בביהמ"ש. לכן לא תישמע טענתו כי שינה מצבו לרעה. זכותה של הניזוקה להסתמך על דמי הביטוח עדיפה על שלו. עו"ד חלפין ידע, או צריך היה לדעת, ממכתבה של "כלל" כי בויום זכאי לקבל מ"כלל" רק 10% עבור הוצאות משפטיות. סכום זה בלבד, רשאי היה בויום להמחות לו. לפיכך דין ערעורו של עו"ד חלפין להידחות. 23. צודקת תל-אור בערעורה כי היה על בימ"ש קמא לדון גם בשאלה איזה סכום על "כלל" לשלם לה. אמנם התביעה "נולדה" בעקבות החלטת רשם ההוצאה לפועל, שהפנה את הצדדים להגיש תביעה בביהמ"ש בעניין הזכויות הנוגדות, אולם בכתב התביעה תבעה תל-אור תביעות נוספות ולא רק הכרעה בזכויות הנוגדות. 24. משנקבע ובצדק, כי תל-אור היא בבחינת "מוטבת" וכיוון שלתל-אור זכות תביעה ישירה כלפי "כלל", היה מקום לבחון את טענותיה באשר לזכותה על פי הפוליסה, ולא על פי פסה"ד שניתן ביחסים בין בויום לבין "כלל". לפיכך טעתה השופטת קמא בקביעתה כי החלטת רשם ההוצאה לפועל באשר לסכומים שעל "כלל" לשלם היא הקובעת. בפרט היה עליה לדון בשאלה האם זכאית "כלל" לקזז מתוך הסכום בו היא חייבת על פי הפוליסה הוצאות שנפסקו לה בדיון משפטי ושלא על פי תנאי הפוליסה עצמה. 25. הפסיקה רואה את הניזוק בתביעת חבות, כרשאי לתבוע על פי סעיף 68 לחוק, ישירות את המבטחת, גם כאשר אין פס"ד המחייב את המזיק. על אחת כמה וכמה שהניזוק יכול לעשות זאת לאחר שקיים פס"ד הקובע את חבותו של המבוטח! משעולה חיובו של המבוטח על סכום הפוליסה, כפי שנקבע במקרה דנן, חייבת המבטחת בתשלום עד סכום הפוליסה בלבד. 26. בע"א (ת"א) 2470/02 הנ"ל, כתב הנשיא, השופט גורן (כתוארו דאז): "בשני ההסדרים גם יחד (סעיפים 68 ו- 69 ה.ש.ח.ה.) "צרובה" כבר נוסחת איזון בין אינטרס המבטח לבין אינטרס הניזוק, אשר עצם קיומה מצביע אף הוא על זיקה ויריבות ישירה בין השניים. בשני המקרים נקבע, כי "טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי, ובשניהם "חסום" הניזוק, בתביעתו הכספית מול המבטח, על-ידי תקרת תגמולי הביטוח שהמבטח חב או עשוי לחוב בהם למבוטח על-פי פוליסת ביטוח האחריות". 27. עפ"י סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח רק "טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי ההמבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי" . הכוונה היא לטענות שרשאית חברת הביטוח לטעון נגד המבוטח, עובר למקרה הביטוח ובאשר להסכם הביטוח עצמו. מדובר בטענות הנוגעות לתוקפו של חוזה ביטוח, לתחולתו, טענות המגבשות פטור מלא או חלקי מחבות (כגון מסירת הצהרה כוזבת אודות מקרה הביטוח או הפרת חובת הגילוי שבסעיף 6 לחוק וכיוצ"ב), טענות באשר להיקף הכיסוי הביטוחי ולא להסכמות מאוחרות למקרה הביטוח, בין המבטחת למבוטח ו/או חיוב מאוחר של המבוטח בהוצאות. לא יעלה על הדעת שמבוטח המבקש לפגוע בזכותו של הניזוק להיפרע ישירות מהמבטחת, יהיה רשאי לוותר על תגמולים המגיעים לו עפ"י הפוליסה או על חלקם, וכי ויתור זה "יתפוס" גם ביחסים שבין המבטחת לניזוק. ברע"א 5912/91 המגן חברה לביטוח נ' מצליח פ"ד מט(3) 265, 273 שאמנם דן בפרשנות סעיף 69(א) סיפא לחוק, אך ניתן להקיש מדברים אלו גם לגבי סעיף 68 לחוק, נקבע כי את הדיבור "טענה", יש לפרש כטענה הנובעת מתנאיו של חוזה ביטוח גופו, להבדיל מטענה שהיא חיצונית לחוזה. 28. משקיבלנו כי הפרשנות הראויה הנה שסעיף 68 יוצר יריבות ישירה בין הצד השלישי למבטח, אין מקום לאפשר למבטחת להגיע עם המבוטח להסכמות (שאינן מבוססות על "טענות" ראויות) ושיש בהן כדי לפגוע בזכותו של הצד השלישי, הניזוק. לפיכך טענת "כלל" כי בויום הסכים לוותר על חלק מהפרשי הצמדה המגיעים לו, איננה יכולה לעמוד לה בחישוב סכום החיוב על פי הפוליסה. קביעות רשם ההוצל"פ לעניין ביצוע פסה"ד של השופט רניאל ביחסים בין "כלל" לבויום, אינן מהוות מעשה בית דין לעניין תביעת תל-אור בבימ"ש קמא. היה על בימ"ש קמא לדון במכלול טענות תל-אור. עפ"י הפוליסה חיובה של "כלל" הינו עד סך 50,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה ממדד הפוליסה הנקוב, 164,024 נקודות ועד התשלום המלא בפועל. כיוון שנזקי תל-אור עולים על סכום זה, היא זכאית לכולו. 29. ברוח אותם דברים גם לא היה מקום לאפשר לקזז מסכום הפוליסה את הוצאות המשפט שנפסקו לחובת בויום לטובת "כלל". כאמור המבטח איננו זכאי להעלות כלפי הצד השלישי טענת קיזוז שאין לה יסוד בחוזה הביטוח עצמו. חיוב בהוצאות משפט של המבוטח, איננו "טענה" שרשאי המבטח להעלות נגד צד שלישי. כיוון שבויום ותל-אור הינם צדדים שונים, ואינם "צדדים חבים זה לזה" [כדרישת סעיף 53 (א) לחוק החוזים (חלק כללי)], ודאי שאין "כלל" זכאית לקזז חוב של בויום מחובה כלפי תל-אור. יתר על כן, גם זכות הקיזוז כפופה לחובת תם הלב. "כלל" התחייבה לשלם לבויום, מעבר לסכום הנקוב בפוליסה, גם הוצאות משפט בשיעור מסוים. מסכום זה, רשאית הייתה "כלל" לקזז את חיובו של בוים כלפיה ולא מהסכום אותו היא חבה לתל-אור. 30. אין דרכו של בית משפט לערעורים להתערב בהוצאות ושכ"ט שפוסק בית המשפט שדן בתובענה, אלא במקרים נדירים. לא מצאתי כי זהו מקרה כזה. אוסיף כי אם הייתה "תל-אור" תובעת את המבטחת, "כלל", כפי שראוי היה, עוד בתביעתה בפני השופט רניאל, או לפחות הייתה מתקנת תביעתה מיד לאחר פסה"ד החלקי שאישר חובת תשלום על פי הפוליסה, היה נמנע הצורך בהליכים הנוספים. ו. התוצאה 31. ע"א 34248-06-11 נדחה. המערער, עו"ד חלפין, ישלם למשיבה "תל-אור ניהול ונכסים בע"מ" הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. הפיקדון יועבר לב"כ תל-אור לתשלום ההוצאות. 32. ע"א 2411-07-11 מתקבל. הנני קובעת כי על משיבה 3, "כלל", לשלם למערערת, תל-אור סך 50,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה ממדד 164,024 נקודות ועד מועד התשלום בפועל. כמו כן ישא הסכום ריבית ממועד הגשת התביעה בבימ"ש קמא, ועד התשלום המלא בפועל. עם זאת, בחישוב הפרשי ההצמדה והריבית, יש להתחשב בסכום שהפקידה "כלל" בקופת ההוצל"פ, כך שהסכום שהופקד לא ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הפקדתו ואילך. ובלבד שמלוא סכום ההפקדה, על פירותיו אם קיימים, יועבר (או הועבר) לזכות המערערת, תל-אור. כמו כן הנני מחייבת את "כלל" לשלם למערערת "תל-אור" הוצאות ושכ"ט בסך 10,000 ₪. ניתן היום, י"ד אדר תשע"ב, 08 מרץ 2012, בהעדר הצדדים. המחאת חיוביםשאלות משפטיות