1. במסגרת תביעתו, ביקש התובע, עובד זר, אשר עבד, במשקם החקלאי של הנתבעים, במטולה, מיום 24.10.2004 ועד ליום 18.01.10. לחייבם לשלם לו פיצויי פיטורים, הפרשי שכר עבודה, פיצויי הלנת שכר, דמי הבראה, פדיון חופש, תשלום בגין ימי חג, דמי כלכלה ומענק שנתי. 2. מהלך הדיון בתאריך 24.03.2010, כשבועיים לאחר מועד הגשת תביעתו, הגיש התובע בקשה לשמיעת עדות מוקדמת. ביה"ד נעתר לבקשה זו ובסופו של דבר, נחקר התובע, בתאריך 28.03.2010 בעזרת מתורגמנית, על תצהירו. בתאריך 27.10.2011 התקיימה ישיבת הוכחות, במסגרתה נחקר נתבע מס' 1 (להלן:"נתבע מס' 1" או "הנתבע") על תצהיר עדותו הראשית. בנקודה זו יצויין כי הואיל ונציגי הציבור שהוזמנו לישיבת ההוכחות, לא התייצבו, נדון התיק, על ידי, כדן יחיד וזאת בהתאם לבקשת הצדדים (עמ' 1 שורות 6-18 לפרוטוקול מיום 27/10/11). הצדדים הגישו סיכומים בכתב - התובע בתאריך 26.12.2011 והנתבעים בתאריך 26.02.2012. 3. להלן העובדות הרלוונטיות כפי שעלו מחומר הראיות : א. התובע הועסק על ידי הנתבעים במשק חקלאי במטולה (להלן: "המשק") כעובד שעתי. ב. כרטיסי עבודה שימשו את התובע לציון שעות נוכחות מדי יום. ג. התובע קיבל ארבעה ימי חג בשנה, לפי דתו בתאילנד. ד. הנתבע פתח לעובדים שני חשבונות במרכולים במטולה - "המכולת של בניהו" ו- "מינימרקט בקיבוץ בע"מ" (להלן: "המרכולים"). העובדים וביניהם התובע רכשו קניות לעצמם כאשר לכל עובד נפתח חשבון פרטי אשר זוהה בהתאם למספר דרכונו. התובע היה מזוהה אצל הנתבעים לפי מס' דרכון 51479 S-. ה. מתחילת שנת 2009, התגלע סכסוך משפחתי בין התובע לבין אשתו שגרה בתאילנד, דבר זה גרם לסיום מערכת היחסים ביניהם. במהלך אותה שנה משכה אשתו, לטענתו, כספים רבים מחשבון הבנק שלהם בתאילנד. ו. כתוצאה מכך, נקלע התובע לקשיים כלכליים ולהיעדרויות רבות מעבודתו שנוצלו כימי חופש. נוסף על כך, הוא פנה פעמים רבות לנתבע על מנת לבקש ממנו מקדמות במזומן. ז. ביום 18.10.2010 ערכו משרד התמ"ת ויחידת עו"ז של משטרת ישראל ביקורת במגורי העובדים הזרים של הנתבעים. בעקבות ביקורת זו, נלקחו עשרה עובדים תאילנדים, אשר עבדו אצל הנתבעים וביניהם התובע, לחקירה אודות תנאי עבודתם במשק. ח. החקירה הנ"ל, נמשכה כשלושה שבועות ובמהלכה, שהו העובדים וביניהם התובע במקלט בפתח תקווה. ט. בתום החקירה, שוחררו כל העובדים וביניהם התובע. כשהגיע גורם מטעם הנתבעים לאסוף את העובדים. חזרו עימו ארבעה עובדים ששהו יחד עם התובע, בעוד התובע סרב לחזור עמו וביקש לשוב לתאילנד לצמיתות. 4. להן הסוגיות השנויות במחלוקת: א. האם בנסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים, זכאי התובע לקבל פיצויי פיטורים? ב. האם על יחסי הצדדים חלות הוראותיו של ההסכם הקיבוצי בענף החקלאות או שחלות הוראותיו של צו ההרחבה בענף? ג. האם זכאי התובע למשכורת חודש ינואר 2010? והאם יש ממש בטענת הקיזוז שהעלו הנתבעים. ד. האם זכאי התובע להפרשי שכר מינימום ולפיצויי הלנת שכר? ה. האם זכאי התובע לפדיון חופשה שנתית? ו. האם זכאי התובע לדמי הבראה? ז. האם זכאי התובע לדמי חגים? ח. האם זכאי התובע לדמי כלכלה? ט. האם זכאי התובע למענק שנתי? 5. האם בנסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים, זכאי התובע לקבל פיצויי פיטורים? גרסת התובע התובע טען, כי אשרת העסקתו הסתיימה או חייבת הייתה להסתיים ביום 24.01.2010 ומאחר ולא יכולה להיות מחלוקת בין הצדדים באשר לכך שעם פקיעת אשרת ההעסקה החוקית, מסתיימת העסקת התובע, הרי שיש לקבוע כי הוא זכאי לפיצויי פיטורין בשווי של חמש משכורות בסכום של 19,250 ₪. גרסת הנתבעים עם סיום חקירת העובדים הזרים של הנתבעים, קיבלו האחרונים, אישור מהמשטרה לשחרר את העובדים וביניהם את התובע, ולהחזירם לעבודה. ארבעה עובדים חזרו לעבודה אצל הנתבעים והם עובדים אצלם עד היום וזאת בניגוד לתובע אשר בחר שלא לחזור עם הנתבעים למשק. במהלך שהותו של התובע במקלט, הוא יצר, מספר פעמים, קשר עם הנתבע ועם אחיינו - יוסי, ביקש מהם להמשיך לעבוד אצלם ואף ביקש תשלום כסף מזומן על חשבון משכורת ינואר 2010. לפיכך, הופתעו הנתבעים, כאשר הגורם מטעמם (להלן:"טל"), הגיע למקלט, על מנת לאסוף את העובדים ונתקל בסירובו של התובע לחזור לעבודה ובבקשתו לשוב חזרה לתאילנד. הנתבעים ציינו כי אשרת התובע עמדה להסתיים ביום 24.11.2009, אך הוסיפו וציינו כי באמצע חודש נובמבר 2009, האריך ראש רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול, את אשרת השהייה של כל עובד זר, וביניהם של התובע, אשר סיים את תקופת 63 החודשים ורישיונו פג כדין ביום 30.10.2009 להמשיך לעבוד בארץ עד ליום 31.03.2010. דיון והכרעה בבוא בית הדין לבחון מיהו זה שפעל לניתוק יחסי עובד - מעביד, עליו ליתן את הדעת למכלול העובדות הרלוונטיות ומהן להסיק את המסקנה. יש לבדוק מי מהצדדים הראה כוונה ברורה וחד משמעית לסיים את היחסים. האם הוא נתן ביטוי לכוונתו, אשר אינו משתמע לשני פנים? האם הוא הראה זאת באופן אישי וברור לצד השני? יודגש כי, כאשר העובד טוען לפיטורים, מוטל עליו נטל ההוכחה לקיומם [ע"ע 137/08 מטין אילינדז - פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ, עמ' 21]. כידוע, הפסיקה עמדה על כך שישנם מקרים שבהם ניתן להסיק מהתנהגות הצדדים, האם מדובר בפיטורים או בהתפטרות- גם מבלי שהדבר בא לידי ביטוי באמירה מפורשת בכתב או בעל פה. במקרים אלה, נכנסת לתמונה הפרשנות המשפטית, אשר קובעת האם מערכת עובדתית מסוימת מעידה על פיטורים או שמא על התפטרות [ראו: ע"ע 584/08 פלונית -אלמונית, עמ' 17-21 והאסמכתאות שם (29/06/11)]. מן הכלל את הפרט במקרה שלפניי, שוכנעתי כי היה זה התובע שהביע את רצונו לסיים את יחסי עובד- מעביד בינו לבין הנתבעים. העובדה שהתובע בחר, משיקוליו הוא, שלא לחזור לעבוד אצל הנתבעים, במועד בו אפשרה לו המשטרה לשוב לעבוד אצלם (ביחד עם עובדים זרים אחרים), אלא לחזור לתאילנד. זאת בניגוד למצג שהציג בפני הנתבעים, לכל אורך תקופת שהותו במקלט ולמעשה, בניגוד מוחלט לרצונם של הנתבעים, מלמדת על כך שבתאריך 18/1/10 התפטר התובע מעבודתו. למניעת ספק אציין כי טענת התובע לפיה זכאותו לפיצויי פיטורים קמה לו לאור העובדה כי אשרת העבודה שלו הסתיימה או עמדה להסתיים ביום 24/01/10, לא יכולה להועיל לו וזאת כפי שיפורט להלן. כידוע וככלל, עובד העוזב מרצונו הינו בגדר מתפטר, ואינו זכאי לפיצויי פיטורין, עם זאת נפסק כי עובד שהעסקתו הסתיימה בשל מיצוי הזמן המקסימאלי המותר להעסקתו בישראל או בשל "גזירת גורל אחרת", זכאי לפיצויי פיטורים על פי סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים. ההלכה לעניין זכאות העובד לפיצויי פיטורים בנסיבות בהן הופסקה עבודתו בשל אי חידוש אשרת העבודה, קובעת כדלקמן: " זכאותו של העובד לפיצויי פיטורים קמה עם הודעתו המפורשת של המעסיק על כך שלא עלה בידיו להשיג את האשרה הנדרשת. או אז, לא יסתכן המעביד בהעסקה שלא כדין. עם זאת אין הוא פטור מתשלום פיצוי פיטורים לעובד הזר, למרות שזה האחרון נמלט מביתו של המעסיק למשמע הודעתו, בחששו מפני גירוש, בהיעדר ההיתר הנדרש". [ע"ע 1511/02 ארמילנדה לאחאטו נ' עזבון המנוחה ויקטוריה בן בנימין, ע"ע 1152/04 דוד דודאי נ' ניקולאי סטיקה פד"ע מ 614] מעדותו, המהימנה והעקבית של הנתבע, השתכנעתי, כי גירסת הנתבעים בענין הארכת אשרת העבודה, היא הגרסה המייצגת את המציאות. למעשה, התובע לא הצליח לסתור את גרסת הנתבעים, לפיה, באף שלב לא מסרו לתובע כל הודעה מפורשת שלא עלה בידם להאריך את אשרת העבודה. התובע אף לא הוכיח כי פנה לנתבעים והתלונן בפניהם כי אינו מעוניין להמשיך לעבוד עקב פקיעת אשרת העבודה (ראו סעיפים 28-29 לסיכומי הנתבעים). חיזוק לגרסת הנתבעים בענין הארכת אשרת העבודה, מצאתי בנספחים 3-5 לתצהיר הנתבע. חיזוק נוסף לגירסת הנתבעים מצוי בעובדה שעובדים נוספים, אשר שהו במקלט עם התובע, חזרו לעבוד במשק, למשך תקופה ארוכה נוספת. 6. האם על יחסי הצדדים חלות הוראותיו של ההסכם הקיבוצי בענף החקלאות או שחלות הוראותיו של צו ההרחבה בענף? טענת התובע לטענת התובע, על יחסי הצדדים חלות הוראותיו של ההסכם הקיבוצי מכוח צו ההרחבה בענף החקלאות משנת 2000 . טענת הנתבעים לטענת הנתבעים, על יחסי הצדדים לא חל "הסכם קיבוצי" שכן הם בגדר מעסיק פרטי אשר אינו שייך לארגון מעבידים. דיון והכרעה אקדים ואציין כי התובע לא הוכיח ולמעשה ספק אם טען כי הנתבעים שייכים לארגון מעבידים ולכן אין מקום לקבוע כי ההסכם הקיבוצי בענף החקלאות חל על היחסים שבין הצדדים. לצד זה ולענין חלותם של צווי ההרחבה בענף החקלאות על יחסי העבודה בין הצדדים יש לבחון את סעיף ההגדרות בצו ההרחבה בענף החקלאות הקובע כי "'משק"' - הינו: "כל משק או מקום עבודה בענפי החקלאות לכל סוגיה,... משתלות, טיפול, מיון, אריזה או אחסנה של מוצרים, טרקטורים וציוד מכני חקלאי כבד, תנובת משקים וכל עבודה או עיסוק הקשורים באלה". בשים לב להגדרה הנ"ל ונוכח הוראותיו הברורות והמפורשות של צו ההרחבה בענף החקלאות ולנוכח העובדה שאין מחלוקת באשר לכך שעיסוקם של הנתבעים בחקלאות, הריני קובעת כי על יחסי העבודה שבין התובע לנתבעים חל צו ההרחבה בענף החקלאות (י"פ 4965, התשס"א, עמ' 1759) (להלן: "הצו"). 7. האם זכאי התובע למשכורת חודש ינואר 2010? טענת התובע בכתב התביעה טען התובע כי יש לחייב את הנתבעים לשלם לו שכר חודש ינואר 2010 שלא שולם לו, כאשר בסיכומיו העמיד סכום זה על סך של 3,039 ₪. במסגרת סיכומיו, הודה התובע כי מהסכום הנ"ל יש לקזז את המקדמות ששילמו לו הנתבעים (סכום של 1,300 ₪) וכן את יתרת חובו למכולת (סכום של 600 ₪). טענת הנתבעים לטענתם, עבד התובע, עד ליום 18.01.2010, לכן, היה זכאי, לכאורה, לתשלום שכרו בסך של 2,748 ₪, הכל כמפורט בכרטיס העבודה שלו (נספח 7 לתצהיר הנתבע). לצד טענה זו, העלו הנתבעים טענת קיזוז, כמפורט להלן: מקדמות שקיבל התובע בחודש ינואר 1,400 ₪ חובות התובע בגין קניות במכולות במטולה 662 ₪ חוב לחברת בלוקשתיל 1,275 ₪ הלוואה 10,000 ₪ בנוסף, טענו הנתבעים כי לא ניכו בחודש ינואר 2010 את הסכום שהיו זכאים לנכות בגין דמי ביטוח רפואי - סכום של 20 ₪. וכן העלו טענת קיזוז נוספת לענין אי ניכוי הסכומים שהיו זכאים לנכות בגין דמי ביטוח רפואי, בשנים 2007-2009 - סכום של 720 ₪. דיון והכרעה במסגרת סעיף 25 (ב) לחוק הגנת השכר,התשי"ח - 1958 מובאים הניכויים שרשאי מעביד לבצע, משכרו האחרון של העובד, כאשר באים יחסי העבודה ביניהם, לידי סיום - "רשאי … לנכות משכרו האחרון של העובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו לרבות מקדמות". שכר חודש ינואר 2010 לכאורה ובשים לב לנספח 7 לתצהירו של הנתבע והואיל ואין חולק כי התובע עבד עד ליום 18.01.2010, הרי שהוא זכאי לסכום של 2,748 ₪ בגין עבודתו בחודש זה. בהתייחס לטענות הקיזוז שהעלו הנתבעים - א. מקדמות שקיבל התובע בחודש ינואר מלכתחילה, בחר התובע שלא לציין את דבר המקדמות שקיבל מהנתבעים, על חשבון שכר חודש ינואר (או על חשבון משכורות אחרות). מדובר בטענה שנטענה על ידי הנתבעים, באופן עקבי וקיבלה ביטוי זהה בכתב ההגנה, בתצהיר הנתבע ובסיכומי הנתבעים. במסגרת חקירתו הנגדית הודה התובע בנוהג של קבלת מקדמות (עמ' 8 שורות 12-14 לפרוטוקול מיום 28/03/10) ובכך חיזק את גרסתו המהימנה של הנתבע, בענין זה, גירסה אשר מצאה תימוכין גם בתלושי השכר (נספחים 1א עד 1י' לתצהירו). לאור האמור לעיל ולאור הודאתו של התובע כפי שבאה לידי ביטוי גם בסיכומיו הצטמצמה המחלוקת בעניין המקדמות ונותרה על סכום של 100 ₪ (1,300 ₪ לטענת התובע לעומת 1,400 ₪ לטענת הנתבעים). בשים לב לאמור לעיל, הריני קובעת כי הנתבעים הוכיחו את גרסתם לפיה שילמו לתובע, על חשבון חודש ינואר 2010, מקדמות בסכום של 1,400 ₪. ב. חובות במכולות הנתבעים טענו לחוב למכולות בסכום של 662 ₪ ולהוכחת טענתם זו הציגו מסמך מהמכולות (נספחים 8א' ו - 8ב' לתצהיר הנתבע) התובע הודה בחוב של 600 ₪ (עמ' 7 שורות 11-14 לפרוטוקול מיום 28/3/10 וכן סיכומיו). בנסיבות אלו - קרי גרסתם העקבית של הנתבעים בצירוף נספחים 8א ו - 8ב' לתצהיר הנתבע, הריני קובעת כי הנתבעים הוכיחו את גובה החוב למכולות לו טענו ולפיכך מקבלת את טענת הקיזוז שהעלו הנתבעים בענין החוב למכולת בסכום של 662 ₪. ג. חוב בחברת בלוקשתיל בע"מ התובע, בעדותו, העלה טענה כי החוב של חברת בלוקשתיל הינו חוב של כלל העובדים ולא רק שלו (עמ' 7 שורות 15-18 לפרוטוקול מיום 28/03/10). מנגד, טענו הנתבעים, כי היה זה נוהל שבשגרה, במסגרתו כיסו את חובות התובע לחברת בלוקשתיל. להוכחת החוב בסך 1,275 ₪, הציגו הנתבעים מסמך מחברת בלוקשתיל (נספח 9 לתצהיר הנתבע), במסגרת מסמך זה מזוהה בעל החוב כ"לקוח תאילנדי דרכון: F514799, דרכון חדש: d779849". מדובר, בפרטי התובע ולפיכך ניתן לראות במסמך הנ"ל, לפחות, ראשית ראיה להוכחת החוב הנ"ל. מאחר והתובע לא הפריך ראיה זו ולא הוכיח טענתו כי מדובר בחוב שריכז את חובות כלל העובדים הריני קובעת כי הנתבעים הוכיחו את טענת הקיזוז גם בענין החוב הנ"ל. ד. סכום ההלוואה הנתבעים הצהירו כי התובע קיבל לידיו, בחודש מאי 2009 הלוואה על סך 10,000 ₪, אשר ניתנה לו במזומן ואשר עדיין לא נגבתה, הואיל והנתבעים המתינו עם גבייתה, מתוך התחשבות במצבו הכלכלי הקשה של התובע. לחיזוק טענתם צרפו העתק ממסמך ההלוואה שעליו חתם התובע (נספח 6 לתצהיר הנתבע, המקור צורף לסיכומי הנתבעים, בהתאם לדרישת התובע). התובע, במהלך עדותו הכחיש שחתם על מסמך הלוואה, אולם הכחשתו זו לא הרשימה אותי במהימנותה והעדפתי את הצהרת הנתבע בענין, הצהרה אשר גובתה, כאמור ב"הסכם הלוואה". לפיכך, הריני קובעת כי התובע, אשר קיבל מהנתבעים, הלוואה בסכום של 10,000 ₪ לא פרע אותה ולכן הריני מקבלת את טענת הקיזוז שהעלו הנתבעים בגין רכיב זה. ה. בהתייחס לטענה בדבר העדר הניכוי בגין דמי ביטוח רפואי תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), תש"ס-2000, מתירות ניכוי, משכרו של העובד, בגין שכר דירה ובגין הוצאות נלוות. תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי), תשס"ב-2001, מתירות למעביד לנכות משכר העובד חלק מהוצאותיו בגין ביטוח רפואי. מעיון בתלושי השכר של התובע (נספח א1 - א10 לתצהיר הנתבע), עולה כי הנתבעים ניכו משכרו של העובד הוצאות מגורים ונלוות מגורים, אך לא ניכו דבר בגין דמי ביטוח רפואי. לפיכך ובהתאם לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי), תשס"ב-2001, הריני מקבלת את טענת הנתבעים בענין קיזוז סכום זה. מהטעם המפורט לעיל, הריני מקבלת גם את טענת הקיזוז שהעלו הנתבעים ביחס לאי ניכוי הסכומים שהיו זכאים לנכות בגין דמי ביטוח רפואי, בשנים 2007-2009, בסכום של 720 ₪. לסיכום סעיף זה הואיל ומחד, קבעתי כי התובע היה זכאי לסכום של 2,748 ₪ בגין שכר חודש ינואר 2010, אך מאידך קיבלתי את טענות הקיזוז שהעלו הנתבעים (בסכום של 14,077 ₪) הריני קובעת כי הנתבעים אינם חייבים לתובע, דבר, בגין שכר חודש ינואר 2010 וכי מכל סכום שייפסק לטובת התובע יהיו רשאים לקזז את ההפרש - 11,329 ₪. 8. האם זכאי התובע להפרשי שכר מינימום ולפיצויי הלנת שכר? טענת התובע בכתב התביעה טען התובע כי השכר ששולם לו במשך תקופת עבודתו היה נמוך באופן מהותי משכר המינימום אשר לו היה זכאי, בתצהירו ובסיכומיו העמיד התובע את סכום תביעתו בגין ההפרשים הנטענים על סך 63,000 ₪. (בהתאם לטבלה המפורטת בכתב התביעה). טענת הנתבעים הנתבעים הצהירו כי לאורך תקופת עבודתו הם חישבו לתובע שכרו בהתאם לשעות עבודתו באותו החודש במכפלת שכר המינימום השעתי הקבוע במשק. דיון והכרעה התובע, אשר טען, בצורה כללית, כי לא שולם לו שכר מינימום, לא הוכיח טענתו זו, שכן לא צירף ראיות המעידות על מספר שעות עבודתו בכל חודש ועל גובה השכר ששולם לו (בהקשר זה יצויין כי גם למחברת, אשר בשלב מסויים "הוגשה" לתיק (ת/1) ולאחר מכן "הוצאה" ממנו אין ליתן משקל וזאת בשל החלטות ביה"ד שניתנו בענין, בשל כך שלא תורגמה. מה גם שכלל לא ברור כיצד האמור בה מבסס את טענות התובע). במסגרת חקירתו הנגדית, אישר התובע את ההתנהלות, לה טענו הנתבעים, בכל הקשור לתשלום שכרו ובין היתר, הצהיר כי היה לו כרטיס עובד, בו רשם הנתבע, את מספר שעות עבודתו בכל יום (עמ' 6 שורות 8-17 לפרוטוקול מיום 28/03/10). בנוסף, אישר התובע כי הנתבע היה ממלא את כרטיס העבודה לפי הוראותיו ובנוכחותו וכן הסביר כי את הכרטיסים היה מוסר בסוף כל חודש לתמי מהנהלת החשבונות. מעיון בתלושי השכר של התובע עולה כי קיים בהם רישום מסודר של ריכוז שעות העבודה החודשיות שביצע התובע וכן עולה כי השכר שקיבל לא נפל משכר המינימום לו היה זכאי באותה תקופה. לנוכח האמור ובשים לב לטענות הנתבעים, הריני דוחה את תביעת התובעת לתשלום הפרשי שכר מינימום. 9. האם זכאי התובע לפדיון חופשה שנתית? טענת התובע בכתב התביעה טען התובע כי הוא לא קיבל ימי חופשה במהלך תקופת עובדתו, ולכן טען כי יש לחייב את הנתבעים לשלם לו סכום של 7,535 ₪ בגין פידיון 45.5 ימי חופש. טענת הנתבעים הנתבעים טענו, כי לזכות התובע, נותרו, 12 ימי חופשה . דיון והכרעה כידוע, נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה מונח לפתחו של המעביד. מחובתו של המעביד לנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הרלוונטיים, כמצוות סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 ותקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), התשי"ז-1957. מכאן שעל המעביד לדעת כמה ימי חופשה נתן לעובד ומה היא יתרת חופשתו. עוד יצויין כי הצגת תלוש השכר מהווה "ראשית ראיה בכתב" למאזן ימי החופשה המגיע לעובד, בהיעדר ראיה לסתור זאת [עד"מ 19/10 עמוס 3 בע"מ - סלוצקי שי (25/11/08)]. מעיון בתלושי השכר של התובע, עולה כי נותרו לזכותו של התובע 12 ימי חופשה בלבד. התובע, הודה, במסגרת עדותו, כי נעדר מעבודתו וניצל ימי חופש רבים כתוצאה ממצבו המשפחתי והכלכלי שהיה שרוי בו (עמ' 6 שורות 6-7 לפרוטוקול מיום 28/03/10). לנוכח האמור לעיל, הריני רואה את הנתבעים כמי שהוכיחו שהתובע ניצל את כל ימי החופשה להם היה זכאי, למעט 12 הימים המופיעים כיתרה שנותרה לזכותו. לפיכך, הריני קובעת כי התובע זכאי לפדיון חופשה שנתית בסכום של 1,987.2 ₪ (12 ימיםX8 שעותX 20.7 ₪). 10. האם זכאי התובע לדמי הבראה ? טענת התובע התובע טען כי במהלך עבודתו לא שולמו לו כלל דמי הבראה. לטענתו הוא זכאי לדמי הבראה בגין 20 ימים, בסכום של 6,620 ₪ . טענת הנתבעים התובע טוען בסיכומיו (עמוד 5 סעיף ב') כי הוא זכאי לדמי הבראה כדין לאורך כל תקופת עבודתו וזאת תוך התעלמות מהוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענין קצובת הבראה שהוראותיו הורחבו על כלל העובדים במשק הקובעות, כי עובד זכאי לקצובת הבראה עבור השנתיים שקמו לתום יחסי עובד ומעביד בלבד. דיון והכרעה בהתחשב בטענת הנתבעים לעניין התיישנות רכיב זה של התביעה והיות וצו ההרחבה בענף החקלאות אינו מתייחס להוראת ההתיישנות דמי ההבראה, ואין הוראה אחרת המטיבה עם העובד, יש ליישם את תקופת ההתיישנות בת השנתיים לעניינו של התובע. לפיכך, הריני קובעת כי התובע זכאי לסכום של 4,634 ₪ בגין 14 ימי הבראה. 11. האם זכאי התובע לדמי חגים? טענת התובע בכתב התביעה טען התובע כי הוא זכאי לעשרה ימי חג בכל שנה וביקש לחייב את הנתבעים לשלם לו סכום של 8,694 ₪, בגין רכיב זה. במסגרת חקירתו הנגדית, הוא הודה כי קיבל בכל שנה ארבעה ימי חג לפי דתו בתאילנד. טענת הנתבעים התובע קיבל ארבעה ימי חג לפי דתו בתאילנד. דיון והכרעה מהוראות צו ההרחבה בענף החקלאות עולה כי אין כל זכות לעובד לפדיון ימי החג וכבר נפסק בענין זה כי: "תשלום בעד זכות נילוות מותנה במימוש הזכות עצמה. פדיון הזכות יכול שיבוא רק מכוח הוראה שבחוק או מכוח הוראה מפורשת במקור הזכות החוזית" (דב"ע לז 131-3 ד"ר פאולינה קלר - האוניברסיטה העברית בירושלים פד"ע ט' 305). בעניין זה כבר נקבע בפסיקה כי ימי החג החלים על העובד זר יחושבו על פי דתו (עב 2825/03 סקוק לריסה - קלאב הוטל בע"מ; ויויסה ויליאם - קלאב הוטל ניהול בע"מ). לענייננו - התובע קיבל ארבעה ימי חג בשנה, בהתאם לבחירתו לחגוג את ימי החג החלים בתאילנד (עמ' 8 שורות 26-29 לפרוטוקול מיום 28/3/10). לפיכך ובשים לב לטענות הנתבעים והואיל והתובע לא הבהיר מהו מקור זכאותו לרכיב זה הריני דוחה רכיב זה של תביעתו. 12. האם זכאי התובע לדמי כלכלה? טענת התובע התובע טען כי בהתאם לצו ההרחבה בענף החקלאות, הוא זכאי לתשלום דמי כלכלה בסכום של 9,625 ₪. טענת הנתבעים הנתבעים טענו כי התובע אינו זכאי לתשלום מכמה טעמים. ראשית, מדובר בזכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון עם סיום יחסי העבודה והתובע אף לא הוכיח מקור הסכמי המאפשר פדיונה ו/או הוצאותיו בפועל בגין כלכלה. שנית, רכיב הכלכלה נכלל בטבלאות השכר על פי ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה, ועל כן,והואיל ומדובר ברכיב שהוטמע בתלושי המשכורת של התובע. שלישית , מעדותו של התובע עולה כי הוא קיבל "כלכלה בעין". דיון והכרעה בהתאם לנספח א' לצו ההרחבה, לענין "תנאים נלווים.." ובהתאם לנספח ב' לצו ההרחבה הבסיסי, זכאי התובע לדמי כלכלה. לענייננו- התובע הודה בעדותו כי הנתבעים סיפקו לו כלכלה בעין וכי בחצר העבודה עמדו לרשותו ובאופן חופשי שקי אורז מהם הכין את ארוחותיו (עמ' 8 שורות 23-25 לפרוטוקול מיום 28/3/10). יתרה מכך, התובע לא הוכיח את הוצאותיו בפועל בגין דמי כלכלה. אומנם, בסיכומיו טען כי יש לראות בהוצאות המכולת המצויות בתלושי השכר "כהוצאה מוכחת", אולם מאחר ומדובר בטענה שלא הועלתה קודם לכן הרי שאין להידרש לה, בהיותה משום הרחבת חזית אסורה. לנוכח האמור לעיל ובשים לב לטענות הנתבעים הריני מורה על דחיית רכיב זה של התביעה. 13. האם זכאי התובע למענק שנתי? טענת התובע התובע טען כי הוא זכאי למענק שנתי על פי סעיף 36 לצו הרחבה בענף החקלאות בגובה מחצית השכר החודשי עבור כל שנת עבודה. טענת הנתבעים הנתבעים הכחישו עובדה זו בכתב ההגנה . דיון והכרעה סעיף 36 לצו ההרחבה מפנה לנספח ב' לצו, כאשר ממנו עולה כי התובע זכאי למענק שנתי בגובה מחצית משכורת חודשית וזכאות זו אינה תלויה בהיקף משרתו, אלא הזכאות מתייחסת לשיעור שכרו. לפיכך ובשים לב לחישובים שערך התובע, הריני קובעת כי הוא זכאי למענק שנתי בסכום של 9,625 ₪. 14. לסיכום לנוכח כל האמור לעיל ולאחר שקבעתי כי התובע התפטר מעבודתו ביום 18.01.2010, וכן בשים לב לכך שקיבלתי את תביעתו באופן חלקי ולפי הפירוט הבא א. סכום של 2,748 ₪ בגין משכורת חודש ינואר; ב.סכום של 4,634 ₪ בגין יתרת דמי ההבראה; ג.סכום של 1,987.2 ₪ בגין יתרת פדיון חופשה; ד.סכום של 9,625 ₪ בגין מענק שנתי, ומנגד, קיבלתי, באופן מלא, את טענת הקיזוז שהעלו הנתבעים (בסכום כולל של 14,077 ₪), הריני קובעת כי על הנתבעים לשלם לתובע סכום של 4,917.2 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 18/01/2010 ועד ליום התשלום המלא בפועל. 15. הוצאות בשים לב לפער הגדול שבין הסכומים שתבע התובע לבין הסכומים בהם מצאתי ממש, ובשים לב לכך שקיבלתי, במלואה את טענת הקיזוז שהעלו הנתבעים, החלטתי שכל צד יישא בהוצאותיו. 16. כל אחד מהצדדים רשאי להגיש ערעור על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מיום שפסק הדיו יומצא לו. ניתן היום, כ"א באדר תשע"ב, 15 במרץ 2012, בהעדר הצדדים. אורית יעקבס, שופטת צו הרחבהחקלאותצווים