הרקע 1. המערער, יועץ מס בהכשרתו, הועסק במועצה מקומית בית ג'אן (המשיבה 1; להלן- המועצה) בתפקיד מבקר פנים, מאז מחודש אוגוסט 1999, בהיקף של 50% משרה. לפני העסקתו במועצה, עבד המערער במדינה כפקיד שומה בעכו החל מחודש ינואר 1988. 2. מתחילת עבודתו במועצה ועד חודש ספטמבר 2000, שימש המערער, בנוסף לתפקידו כמבקר פנים, גם כנציב תלונות הציבור בהיקף של 50% משרה. בתקופה זו היה היקף משרתו של המערער בשני התפקידים (מבקר ונציב תלונות הציבור) בהיקף של 100%. העסקתו של המערער כנציב תלונות הופסקה על פי החלטת משרד הפנים והמערער המשיך בתפקידו כמבקר בהיקף משרה של 50%. 3. בכל התקופה הועסק המערער על פי חוזה בכירים מיום 1.8.99 שנערך בין המועצה לבינו. בחוזה הבכירים נקבע, בין היתר, כי תקופת שירותו במס הכנסה תצורף לתקופת שירותו במועצה, תוך המשך ביטוחו בפנסיה תקציבית. כמו כן, נקבע בחוזה הבכירים כי המערער יהיה זכאי לתשלום הוצאות רכב עד 1,000 ק"מ לחודש והחזר הוצאות טלפון עד למכסה של 400 שיחות לחודש. ביום 19.4.2001 אישרה המועצה את רציפות זכויות הפנסיה של המערער עם עבודתו במדינה (נספח ט' לערעור המערער). 4. בשנת 2001 נערכה במועצה ביקורת על ידי הממונה על השכר במשרד האוצר (להלן- הממונה על השכר או הממונה). בביקורת זו נמצא כי המערער מועסק ב- 50% משרה בגובה שכר מנכ"ל, בעוד שלפי החוזר המשותף של מנכ"ל משרד הפנים והממונה על השכר מיום 23.3.93 (להלן- חוזר משותף), שכר מבקר הוא 90% - 85% משכר מנכ"ל עבור משרה מלאה. עוד נמצא כי המערער אינו זכאי לפנסיה תקציבית בתקופת כהונתו במועצה וכי אין הוא זכאי להוצאות רכב וטלפון בשיעור שניתן לו. 5. בתגובה הודיעה המועצה כי שיעור שכרו של המערער אושר בהתאם לחוזר המשותף ולפיו המערער זכאי גם לפנסיה תקציבית מכח הסכם רציפות הזכויות שנערך עימו. 6. נוכח עמדה זו של המועצה, נשלח למערער מכתב מיום 22.10.02 מאת מר שמואל נחמני, סגן בכיר לממונה על השכר, בו פורטו טענות על חריגות תנאי השכר בניגוד להוראות סעיף 29א לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 (להלן - החוק או חוק יסודות התקציב). הממונה ציין במכתבו, כי המערער אינו זכאי לפנסיה תקציבית, משום שהוא לא השלים 10 שנות שירות במועצה לפני חתימתו על חוזה הבכירים אלא לפנסיה צוברת. עוד ציין הממונה כי המערער מועסק בהיקף משרה של 50% ומקבל שכר על בסיס שכר מנכ"ל בעוד הוא זכאי לשכר על בסיס 80% בלבד. כן נקבע כי משולם למערער החזר הוצאות רכב עבור 1,000 ק"מ גלובאלי, בעוד הוא זכאי לתשלום של עד 500 ק"מ בכפוף לדיווח. 7. במכתב מיום 19.11.01 טען המערער כי רציפות זכויותיו לפנסיה תקציבית מעוגנת בחוזה הבכירים שנערך עימו והיא אושרה הן במליאת המועצה והן בנציבות שירות המדינה. עוד טען המערער כי העסקתו על בסיס שכר מנכ"ל והחזר הוצאות הרכב אושרו במליאת המועצה. 8. ביום 7.8.03 החליטה המועצה להגדיל את היקף משרתו של המערער ל- 100% משרה. בהתאם לכך נערך עם המערער חוזה בכירים חדש מיום 10.8.03. 9. בחודש אוקטובר 2003 הודיע חשב השכר במועצה למערער כי החשב המלווה דאז, מר שמעון תורג'מן, לא אישר את העלאת היקף המשרה ואת חוזה הבכירים החדש. לאור זאת בוטל ההסכם והחל מחודש נובמבר 2003 חזר המערער לעבוד בהיקף משרה של 50%. בהתאם לכך, החל מחודש אוקטובר 2003 שולם שכרו של המערער לפי 50% משרה, וממשכורות חודשים 10/03 ו- 1/04 קוזזו סכומי השכר ששולמו לו ביתר ושלא כדין בחודשים אוגוסט-ספטמבר 2003. 10. ביום 25.4.04 החליט הממונה על השכר כי המערער אינו זכאי לפנסיה תקציבית לתקופת העסקתו במועצה מאחר שאינו מועסק במועצה על פי דירוג ודרגה אלא בחוזה בכירים. לאור זאת נדרשה המועצה לבטח את המערער בביטוח מנהלים לאלתר. עוד החליט הממונה, לפנים משורת הדין, כי שכרו של המערער יהיה 45% משכר מנכ"ל רמה 4 ישן, היינו - מחצית משרה על בסיס 90% שכר מנכ"ל. בנוסף, הורה הממונה למועצה להמשיך לשלם למערער מחצית ממכסת הוצאות הרכב והוצאות הטלפון שניתנו לו עד כה והורה למועצה לתבוע מהמערער להשיב את התשלומים ששולמו לו ביתר ושלא כדין, החל ממועד תחילת העסקתו בחוזה בכירים. לאור החלטת הממונה, הודיעה המועצה למערער כי תנאי העסקתו יהיו לפי החלטת הממונה (מכתב ראש המועצה מיום 5.8.04). התביעה 11. על רקע החלטה זו הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי בחיפה, בה ביקש להצהיר על ביטול החלטת הממונה. המערער חזר על טענותיו כי שכרו אושר לפי חוזר משותף והוא זכאי לפנסיה תקציבית לאור הסכם הרציפות. עוד טען כי החלטת הממונה להשיב למועצה סכומים אשר שולמו לו ביתר הינה בלתי צודקת ובלתי מידתית. בנוסף עתר המערער לתשלום שכר חודש אוגוסט 2001, לתשלום הפרשי שכר עבור עבודה במשרה מלאה בחודשים אוגוסט - אוקטובר 2003, לפיצויי הלנת שכר עבור תקופות בהן שולם שכרו באיחור, לרבות העברת תשלומים לקרן השתלמות. עוד תבע המערער להעמיד לרשותו אמצעים משרדיים לצורך מילוי תפקידו. הנתבעים התנגדו לדרישת המערער לתשלום פיצויי הלנת שכר וטענו כי החלטת הממונה - לרבות מרכיב ההשבה - ניתנה כדין ויש לתת לה תוקף. 12. בית הדין האזורי בחיפה (סגנית הנשיא איטה קציר ונציגי הציבור מר אמנון שחר ומר חריש נאזם; תע"א 4776-04) קיבל את תביעת המערער בחלקה. בית הדין קבע כי שכרו של המערער הולן במהלך שלוש השנים האחרונות לפני הגשת התביעה לבית הדין ועל כן הוא זכאי לתשלום פיצויי הלנת שכר. אשר לשיעור ההלנה נקבע שהמועצה הוכיחה כי מצבה הכלכלי קשה וכי נעשו או נעשים ניסיונות להבראת מצבה ולפיכך קיימת הצדקה להפחתת פיצויי הלנת שכר ולהעמידם על שיעור שנתי של 25%, בהתאם לפסיקה בפרשת לוד (ע"ע 1242/04 עיריית לוד נ' אבלין דהאן; לא פורסם; ניתן ביום 28.7.2005; להלן -פרשת לוד). בית הדין חייב את המועצה לשלם למערער את שכר חודש אוגוסט 2001 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וכן להעביר לקרן ההשתלמות את התגמולים עבור התקופה מרץ 2003- ספטמבר 2004, כמפורט בטבלה שצורפה לתצהירו של המערער. בית הדין קבע כי החלטת המועצה להגדיל את היקף המשרה של המערער ל- 100% לא קיבלה אישור ולא היתה חוקית ולכן החלטת המועצה להחזיר את המצב לקדמותו ולקזז את השכר ששולם ביתר בחודשים אוגוסט-ספטמבר 2003 התקבלה כדין ואין הצדקה משפטית להתערב בה. בית הדין דחה את התביעה בעניין אי העמדת אמצעים משרדיים לרשות המערער, זאת בשל מצבה הכלכלי הקשה בה נקלעה המועצה והליכים אשר ננקטו לשם הבראתה. עוד נקבע כי המערער ביצע את עבודתו במשך חמש שנים ללא האמצעים שנתבעו וכי המחסור באותם אמצעים לא מנע ממנו לבצע את עבודתו כנדרש. 13. בית הדין דחה את כל טענות המערער בנוגע לביטול החלטת הממונה על השכר מיום 25.4.04. בית הדין קבע כי אין בחוזה הרציפות שנחתם עם המערער כדי ליצור לו זכות לפנסיה תקציבית. בקשר לכך קבע בית הדין כי הסכם הרציפות חל רק לגבי גמלה המוענקת לפי חוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב), תש"ל- 1970 או לפי חוקת עובדי הרשויות המקומיות ואלה לא חלים על המערער מאחר והוא מועסק על פי חוזה בכירים. עוד נקבע כי בעוד ששנות עבודתו של המערער בשירות המדינה (מס הכנסה) מזכות אותו בפנסיה תקציבית, לא כך הם פני הדברים ביחס לעבודתו במועצה, בשל העובדה שהמערער לא הועסק במועצה על פי דירוג ודרגה ולא השלים 10 שנות שרות במועצה בטרם חתימה על חוזה הבכירים. בית הדין קבע כי המערער זכאי לשכר בשיעור של 40% משכר מנכ"ל ועל כן החלטת הממונה המאשרת לו, לפנים משורת הדין, שכר בכירים בשיעור של 45%, הינה סבירה והתקבלה כדין. עוד קבע בית הדין כי אף החלטת הממונה בכל הנוגע להפחתת החזר ההוצאות התקבלה כדין, בהתאם להיקף העסקתו של המערער. באשר לתביעת ההשבה - קבע בית הדין כי לא הובאה כל ראיה לכך שהממונה לא התחשב במדיניות השכר הכוללת במגזר הציבורי, במידת החריגות של ההסכמים ובטעמים שבצדק. כן נקבע כי לא הוכח כי הממונה על השכר פעל בחוסר תום לב וכי החלטתו חרגה ממתחם הסבירות והמידתיות. על כן חייב בית הדין את המערער להשיב למועצה סך של 68,792 ש"ח, בהתאם לטבלה שצירפה המועצה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד מועד ההשבה בפועל. הערעור 14. הערעור לפנינו נסוב על רכיבי התביעה שנדחו על ידי בית הדין האזורי: אי העמדת אמצעים משרדיים לביצוע עבודתו, תשלום הפרשי שכר עבור עבודתו במשרה מלאה בחודשים אוגוסט-אוקטובר 2003 ולחילופין שכר ראוי והשגה על החלטת הממונה. בנוגע להחלטת הממונה על השכר טיעוניו של המערער נסבו על רמת השכר, לרבות רכיבי ההוצאות להם הוא זכאי; זכויות הפנסיוניות והדרישה להשבת הסכומים ששולמו ביתר. המערער טוען, בין היתר, כי משעה שחתם על חוזה אישי באוגוסט 1999, חל עליו חוזר משותף 93 לפיו היה צורך בדיווח בלבד על ידי המועצה ולא באישור הממונה (סעיף 10 לחוזר משותף 93 וכן ע"ע 1516/04 מדינת ישראל- הממונה על השכר, לא פורסם, ניתן ביום 16.11.05) וכן לא ניתן להכפיפו לחוזר מאוחר יותר שפורסם ביום 14.11.99. המערער טוען כי בית הדין התעלם מחוזה הבכירים שנחתם עימו בו צויין במפורש כי הוא זכאי לפנסיה תקציבית. לטענתו, התעלם בית הדין מאישור המועצה וסגן נציב מס הכנסה וכן מאישור נציבות המדינה בנוגע לרציפות זכויות פנסיה. לטענתו, גם אם היה צורך באישור הממונה על חוזה הבכירים, הרי שהממונה היה מאשר אותו על כל המשתמע מכך. בנסיבות אלה, כך לטענת המערער, אין מקום לפגוע בו מטעמים פרוצדוראליים בלבד. עוד טוען המערער כי החלטת הממונה להשיב למועצה סכומים למפרע הינה בלתי צודקת, בלתי מידתית ונגועה בחוסר תום לב. זאת, בין היתר בשל פרק הזמן הרב שחלף מאז תחילת העסקתו ועד מתן ההחלטה ובמיוחד לאור ההלכה הפסוקה הקובעת כי החלטת הממונה תהיה בעלת השלכה רטרואקטיבית במקרים חריגים בלבד. עוד נטען כי בית הדין התעלם מכך שהמועצה לא ביטחה אותו בביטוח מנהלים לאלתר, כפי שהורה הממונה וממילא לא הפרישה את חלקה. 15. המועצה תומכת בפסק דינו של בית הדין האזורי ומוסיפה כי כרשות מקומית היא נמצאת במצב כלכלי קשה ובהליכים של תוכנית הבראה, כך שאין לה אפשרות לממן את רכישת האמצעים הנדרשים על ידי המערער, שעה ולא מאפשר לה לשלם שכר עובדים בזמן. עוד טוענת המועצה כי ההחלטה להגדיל את היקף משרתו ל- 100% היתה בלתי חוקית, כמו גם החוזה שנחתם עם המערער בעקבות אותה החלטה. כן נטען כי המערער לא הכחיש את העובדה שהחשב המלווה דאז, מר שמעון תורג'מן, לא אישר את החוזה החדש והוא ידע וצריך היה לדעת מכוח תפקידו ומעמדו, כי לא ניתן היה להתקשר עימו בחוזה ובהיקף המשרה כאמור. בכל הנוגע להחלטת הממונה מצטרפת המועצה לטענות המדינה. 16. הממונה תומך בפסק דינו של בית הדין האזורי וטוען כי החלטתו התקבלה בסמכות ובסבירות, מנימוקים עניינים, מכוח הוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב ולאחר שניתנה למערער הזדמנות מלאה להביא בפניו את טענותיו. לטענתו, נכון היה להתערב בשיעור השכר שנקבע בהסכם הבכירים על פיו הועסק המערער, תוך חריגה מן השכר המאושר בתפקידו. כן נטען כי שכר זה לא קיבל את אישורו המפורש או המשתמע של הממונה ומשכך לא היה בסמכות המועצה לאשר הסכם זה. כן נטען כי הפחתת החזר הוצאות רכב וטלפון הייתה כדין ובהתאם להיקף משרתו של המערער. בעקבות זאת, כך לטענת הממונה, התערב בשכרו של המערער והורה לו להשיב באופן רטרואקטיבי סכומים ששולמו לו בחריגה מהוראות החוק החל ממועד תחילת עבודתו במועצה. החלטת הממונה באה לטענתו לאור המכתבים הקודמים שנשלחו בעניינו של המערער עוד טרם השימוע וכן לאור תפקידו הבכיר, המודע להסדרי השכר החוקיים ובעיקר לצורך בקבלת אישור הגורמים המוסמכים. הממונה מוסיף וטוען כי הסכם הרציפות אינו חל על המערער, בהיותו מועסק בהסכם בכירים. לטענתו, תכליתו של הסכם הרציפות היא לחבר בין שתי תקופות המזכות את העובד בפנסיה תקציבית מכוח הדין החל, ואין בו כדי ליצור זכאות לפנסיה תקציבית מקום שזכות כאמור אינה קיימת מכוח הדין. עוד טוען הממונה כי תקופת עבודתו של המערער במועצה אינה מזכה אותו בפנסיה תקציבית לאור האמור בנוסח הסכם הבכירים המאושר. לטענתו, הרציונאל לפיו רק עובד בדירוג ודרגה זכאי להמשיך ביטוח בפנסיה תקציבית במעבר לחוזה בכירים הוא בכך שהשכר בחוזה בכירים גבוה משמעותית מן השכר על פי ההסכמים הקיבוציים ומעלה באופן ניכר את עלויות הפנסיה התקציבית. 17. במהלך הדיון בפנינו ביום 16.5.11 הסכימו הצדדים להצעתנו לבוא ביניהם בדברים במטרה להגיע להסדר מוסכם לגבי דרישת הממונה להשבת כספים ששולמו למערער ביתר. במסגרת זו, כך הוסכם, הממונה יהיה מוכן לדון גם בעניין קביעת שיעור השכר הנגזר משכר מנכ"ל, כפי שביקשה באת כוח המערער. לאור הסכמה זו הסכים המערער לצמצם את ערעורו לעניין תביעת ההשבה ולעניין שיעור השכר הנגזר משכר מנכ"ל בלבד. הצדדים ביקשו ארכת זמן של 3 חודשים למיצוי משא ומתן ביניהם. הסכמה זו של הצדדים משתקפת בפרוטוקול הדיון מיום 16.5.11 ובהחלטתנו מאותו יום. הזמן שנקצב לצדדים חלף עבר לו ולאחר ארכות נוספות שניתנו להם, נמסר לבית הדין כי המגעים שהתקיימו בין הצדדים הסתיימו ללא הצלחה (הודעה מיום 5.12.11). לאור הודעה זו אין לנו אלא להכריע בערעורו של המערער לגופו. דיון והכרעה 18. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים בכתב ובעל פה, לתשתית הראייתית שנפרשה בבית הדין האזורי ולפסק דינו, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בממצאיו ובמסקנותיו המשפטיות, ולא נמצא טעם משפטי המצדיק התערבותנו בו. אנו מאשרים את פסיקת בית הדין האזורי מנימוקיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב- 1991, בכפוף לתיקון מסויים עליו נעמוד בהמשך. מעבר לצורך, בין השאר גם לאור הסכמת המערער על צמצום הערעור, נעמוד להלן על מספר נקודות. 19. פסיקת בית הדין האזורי בעניין פיצויי הלנת שכר, היינו - הפחתת הפיצוי ל-25% בלבד, הינה נכונה ומאוזנת. פסיקה זו מבוססת על פסק הדין המנחה בפרשת לוד (עע 1242/04 עיריית לוד - אבלין דהאן), היוצר איזון בין זכותו של העובד לפיצוי על הלנת שכרו ובין המצוקה הכלכלית של הרשות המקומית, ככל שזו מוכחת. במקרה הנדון קבע בית הדין כי הרשות המקומית הוכיחה את מצבה הקשה ואת ניסיונותיה להבראה, ואין לנו כל יסוד להתערב בכך. 20. המערער העוסק בחודשים אוגוסט 2003 - אוקטובר 2003 בהיקף משרה של 100%. בית הדין קבע כי ההחלטה על הגדלת היקף ההעסקה התקבלה בלא אישור ושלא כדין ולכן היא בטלה. מכאן שההחלטה לקזז משכרו של המערער בשל תקופה זו היתה כדין, כפי שפסק בית הדין האזורי (סעיף 41 לפסק הדין). 21. המערער היה עובד מדינה מן המניין ולימים הוא עבר לכהן במועצה. המועצה היא גוף ציבורי הפועל על פי דין והיא כפופה לביקורת משרד הפנים והממונה על השכר. 22. הוראות לעניין העסקת עובדים בכירים ברשויות מקומיות בחוזים אישיים, מעוגנות בחוזר המשותף משנת 1993. מדובר בחוזר משותף למשרד הפנים ומשרד האוצר ובו התנאים שנקבעו להעסקת עובדים בכירים ברשויות מקומיות בחוזים אישיים. הוראות החוזר המשותף מחייבות והן ניתנות לאכיפה על ידי משרד הפנים ובמיוחד על ידי הממונה על השכר. 23. לפי החוזר המשותף נקבעו תקרות שכר למשרות שונות ברשויות המקומיות, בדרגות שונות לפי גודל הרשות (סעיף 3א' לחוזר). רמת משכורת זו נקבעה לשניים עד שלושה עובדים סטטוטוריים הבכירים ביותר שאישרה המועצה המקומית, ומשכורת העובדים הסטטוטוריים האחרים תעמוד על תקרה של 90% - 85% מאותה רמת שכר (השווה ע"ע 312/05 מדינת ישראל- מוחמד חלאילה, מיום 15.1.06). סמוך לאחר תחילת עבודתו של המערער במועצה אף הוצא חוזר משותף נוסף, מיום 14.11.99, בו נקבע כי "שכר עבודתם של מבקרים במועצות המקומיות יהיה 80% משכר בכירים ולפי חלקיות המשרה" (סעיף 50 לפסק הדין). לפי זה, לא היתה סמכות למועצה לאשר למערער שכר על בסיס של רמת שכר מלאה. לכן המערער זכאי לשכר בכירים בשיעור 40% (לפי חצי משרה) והחלטת הממונה להעמיד את שכרו על 45% משכר הבכירים, הינה החלטה סבירה, הלוקחת בחשבון את טענותיו כפי שהועלו בפנינו ולא מצאנו הצדקה להתערב בה. 24. לפי החוזר המשותף - וכמקובל בשירות המדינה - העסקה בחוזה בכירים אינה מזכה בפנסיה תקציבית אלא בהסדר של פנסיה צוברת (סעיף 6 לחוזר המשותף). מכאן שלא הייתה למועצה סמכות לאשר למערער הסדר של פנסיה תקציבית בתקופת שרותו במועצה על בסיס שכר של חוזה בכירים. מכאן, שהחלטת הממונה המבטלת הסדר זה ניתנה כדין, כפי שגם פסק בית הדין האזורי (סעיפים 48 - 49 לפסק הדין). 25. בידי הממונה על השכר סמכות חוקית להתערב בחוזה עבודה, לקבוע את תוכנו במקרה המתאים ואף לדרוש מן המעסיק הציבורי (בענייננו - המועצה) לתבוע מהעובד להשיב כספים ששולמו ביתר (סעיף 29 - 29ב לחוק יסודות התקציב). במקרה הנדון, על פי קביעת בית הדין האזורי, שולמו למערער כספים ביתר, ולכן לא הייתה כל מניעה לדרוש את השבתם. בעניין זה פסק בית הדין האזורי כי הממונה פעל כדין וכי לא הובאה כל ראיה לכך שהוא לא התחשב בשיקולי מדיניות השכר, במידת החריגה של ההסכם ובטעמים שבצדק או שהוא פעל בחוסר תום לב או חרג ממתחם הסבירות והמידתיות (סעיף 56 לפסק הדין). בנקודה זו סבורים אנו שיש מקום להקטין במקצת את היקף ההשבה על פי החלטת הממונה ולהעמידה על 75% בלבד במקום השבה מלאה של 100%. הטעם לדבר נעוץ בעובדה שהסדר השכר החריג של המערער מקורו בהסכם בינו ובין המועצה המקומית, אשר גם לה "תרומה" לחריגותו. בהתחשב בכך ובכלל נסיבות העניין המיוחדות כפי שפורטו בפסק דינו של בית הדין האזורי, אין זה צודק במקרה זה להטיל את מלוא האשם בחריגות ההסדר על כתפי המערער. 26. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער להעמיד לרשותו אמצעים משרדיים מספיקים לביצוע עבודתו, כגון - מחשב, פקס, מכונת צילום. מעבר לנימוקיו של בית הדין האזורי בעניין זה (סעיף 46 לפסק הדין) המקובלים עלינו, ניתן לציין כי ספק אם לבית הדין יש כלל סמכות להתערב בעניינים כגון אלה. על פני הדברים, עניין העמדת כלים מתאימים לרשות העובד הוא עניין למעסיק ובאחריותו. אם אין ביכולתו של המעסיק לספק לעובדיו כלי עבודה נאותים, הרי העבודה שיקבל עלולה להתבצע ברמה נמוכה וספק אם יש כאן עניין משפטי לענות בו, אלא אם מדובר במהלך מכוון שנועד לפגוע בעובד או להצר את צעדיו שלא כדין. לא זה המקרה שבפנינו ולכן צדק בית הדין האזורי בדחותו את תביעת המערער בעניין זה. 27. בשולי הדברים מוצאים אנו לנכון להדגיש את המובן מאליו, שעל הרשות המקומית להבטיח את מלוא זכויות הפנסיה הצוברת של המערער בתקופת כהונתו אצלה, במקום הסדר רציפות הפנסיה התקציבית שנמצא לא חוקי. 28. סוף דבר - בכפוף לאמור בסעיף 25, הערעור נדחה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות בערעור. ניתן היום, כ"ז אדר תשע"ב (21 מרץ 2012), בהעדר הצדדים וישלח אליהם. שמואל צור,שופט ורדה וירט-ליבנה,שופטת סיגל דוידוב-מוטולה,שופטת נציג עובדיםמר אלי פז נציג מעבידיםמר עמיהוד אתגר חוזהפנסיהפנסיה תקציביתשאלות משפטיותחוזה בכירים