הליך תלוי ועומד תביעת פינוי הנתבע עותר לעיכוב הליכים בתובענה דנן, זאת עד לתום הבירור המשפטי בתא"ק 3259-07-10, התלוי ועומד לדיון בבית-משפט השלום באשדוד. גלגולים קודמים: ביום 22.1.09 חתמו הצדדים על הסכם מכר דירה (להלן:"ההסכם") ברחוב רשב"י 34/6 באשדוד, הידועה גם כגוש 2023 חלקה 22 מבנה 1040 (להלן: "הדירה"). ביום 2.7.10, הגיש הנתבע (הקונה) כתב תביעה בסדר דין מקוצר לבית-משפט השלום באשדוד (תא"ק 32590-07-10) (להלן: "ההליך הראשון"). במסגרת תביעה זו, עתר הנתבע להורות על פינוי התובעים (המוכרים) מהדירה וכן, לקבלת פיצויים. בהחלטתו מיום 19.1.11, נענה הרשם - יניב בוקר, לבקשת התובעים ונתן בידם הרשות להתגונן בפני התביעה וזו עברה לבירור במסלול תביעה רגיל. עובר להחלטה זו, הגישו התובעים ביום 19.8.10, כתב תביעה לבית-משפט השלום באשדוד ובו, עתרו לקבלת סעד המורה על ביטול החוזה מעיקרו וכן, על פסיקת פיצויים. בהחלטה מיום 15.11.10, קבע בית-משפט השלום באשדוד, כי הינו נעדר סמכות עניינית לדון בהליך ועל כן זה הועבר לבית המשפט המחוזי. יצויין, כי בית-משפט השלום, נדרש לסוגיית הסמכות העניינית, במסגרת דיון בבקשת הנתבע לדחיית התובענה על הסף, מחמת חוסר סמכות עניינית (להלן: "בקשת הדחיה"). הנתבע, גם לאחר שההליך הועבר לבית-משפט זה, לא אמר נואש ובמסגרת כתב ההגנה שהגיש כאן עתר לעיכוב הליכים (להלן: "בקשת העיכוב"). התובעים הגישו תגובתם והנתבע אף מיצה זכותו והגיש תשובתו בנדון. טענות הצדדים: לטענת הנתבע, יש להורות על עיכוב הליכים בהליך כאן, מאחר ומדובר בהליכים מקבילים העוסקים באותה מסכת עובדתית ומתוך כך, אף באותן עילות תביעה. לדידו, משחיתים התובעים זמנו של בית-משפט זה, בהגישם תביעה זו, כפי שנהגו בהליכי גישור בין הצדדים, באמצעות המגשר, השופט (בדימוס) שמואל חמדני. הנתבע טוען, כי ההליך הראשון הוא הקודם בזמן וכן, כי במסגרתו נקבע מועד לשמיעת ראיות ועל כן אין להתיר במקביל בירור התובענה כאן. עוד טוען הנתבע, כי הנתבעים גורמים לו נזק רב שכן, הם אינם מפנים את הנכס ולכן, הוא נאלץ לשכור דירה למגוריו ועקב כך, חשוף להפסד ממון רב וניכר. נטען עוד, כי התובעים לא נענו להצעת הפשרה שעלתה בדיון שהתקיים ביום 31.5.10 לפיה, הנתבע ישלם לתובעים סכום כסף ויכנס לדירה, בקיזוז סכום ההפרה. הסכום שיקוזז יופקד בנאמנות, עד למתן הכרעה בהליך הראשון, הכל על-מנת להקטין נזקו של הנתבע. התובעים מצידם מבקשים לדחות הבקשה על הסף ובאמתחתם, שלל נימוקים המצדיקים זאת. ראשית, טוענים התובעים, כי אין זו הפעם הראשונה בה מנסה הנתבע לדחות את הקץ ולהביא לדחיית הבירור בטענות המהותיות הדרושות ליבון. לשם כך נעזר הנתבע בתחבולות, תוך העלאת טענות דיוניות, אשר כל מטרתן, השהייה של ההליך ופגיעה בזכותם של התובעים לפנות לערכאות. מוסיפים התובעים וטוענים, כי בחינת תוקפו של הסכם המכר בבית-משפט השלום, אינה מהווה "מעשה בית דין" ונידונה אגב אורחא, עם הדיון בשאלת פינויים מהדירה. נטען, כי מאחר ויש להכריע תחילה בשאלת תוקפו של הסכם המכר, שהיא השאלה האמיתית הטעונה הכרעה, יש להותיר ההליך כאן על כנו, הגם שההליכים אינם מייתרים זה את זה. בשולי הדברים, מעירים התובעים, כי אף תביעת הנתבע אינה בגדר סמכותו העניינית של בית-משפט שלום שהרי, סוגיית הפינוי אינה השאלה האמיתית וכל שכן העיקרית שיש להכריע בה, אלא מעמדו ותוקפו של הסכם המכר שנחתם בין הצדדים. לטענת התובעים, הנתבע אינו עקבי בגישתו וזה מנסה לאחוז בחבל משני קצותיו. בבקשת הדחיה, טען הנתבע, כי תובענת התובעים הוגשה לבית-משפט שלום, שעה שבחינת תוקפו של הסכם מכר, מסורה לסמכותו הייחודית של בית-משפט מחוזי. באותה נשימה, במסגרת בקשת העיכוב טוען הנתבע, כי יש להורות על עיכוב ההליכים מאחר ובית-משפט השלום באשדוד, שם הוגש ההליך הראשון, יוצרך לדון בשאלת תוקפו של הסכם המכר, זאת, בטרם יוכל להגיע להכרעה בסוגיית פינוי התובעים. לבסוף, טוענים התובעים, כי בדיון בבקשה לעיכוב הליכים, יש לאזן בין האינטרסים המתנגשים של הצדדים. בתוך כך, על בית המשפט לבחון מהו הנזק העתיד להיגרם לבעל דין שתביעתו עוכבה וכן, לבדוק את תום ליבו של בעל דין אשר הגיש את הבקשה לעיכוב הליכים. במקרה דנן, הנזק לתובעים, כך נטען, גדול לאין שיעור. עובר למועד הפרת ההסכם, כרתו התובעים הסכם עם צד שלישי, לצורך רכישת דירה ומאחר והנתבע לא עמד בחיוביו, נאלצו התובעים ליטול הלוואות כספיות, על-מנת לעמוד בנטל התשלומים, עליהם התחייבו במסגרת הסכם הרכישה. לעניין תום ליבו של הנתבע, טוענים התובעים, כי התנהלותו משקפת היטב את חוסר נקיון כפיו. לביסוס טענה זו, מציינים התובעים, כי בבקשת העיכוב, העלה הנתבע הנימוק ששימש לו יסוד בבקשתו לדחיית התובענה. דיון והכרעה: עיון בלתי מעמיק בכתבי הטענות המשמשים את הצדדים בהליך האחר ובהליך כאן, מעלה, כי שני הצדדים טוענים להפרת הסכם המכר, אלא שבעוד שהנתבע עומד על אכיפתו, עותרים התובעים לביטול ההסכם מעיקרו. הנתבע מוצא חיזוק בבקשת הרשות להתגונן, אשר הוגשה מטעם התובעים בהליך הראשון, במסגרתה טענו התובעים כך: "בית המשפט הנכבד מתבקש למחוק את כותרת התובענה ולהעבירה לסדר דין רגיל לאור כל האמור בפרמטרים שיש בתיק ולאור העובדה כי המבקשים הגישו תובענה הכוללת בין היתר את אותו עניין ממש ביום 19.8.10, לאור האמור אין התובענה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר ובית המשפט מתבקש להעבירה לדיון בסדר דין רגיל." על-מנת לבחון האם מדובר באותו עניין ממש, דהיינו, הליך תלוי ועומד ובלעז, Lis Alibi Pendens, יש לערוך השוואה בין עילות תביעה. מכוחו של עיקרון זה, יכול בעל דין לבקש עיכוב הליכים בטענה כי הוא מנהל תובענות מקבילות בבתי משפט בשל אותה עילה. (ראה: א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 116-117 מהדורה עשירית (תשס"ט)). נחיצותו של עיקרון זה הכרחית מטעמים ברורים של מניעת הכבדה מיותרת על בעל דין, הקלה בעומס המוטל לפתחו של בית-משפט, מניעת מתן החלטות סותרות וכן, מניעת בזבוז כספי ציבור והוצאות מיותרות לצדדים (רע"א 3765/01 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אלכסנדר קפלן [פורסם במאגר אלקטרוני, 28.1.02]). אפנה לבחון פני הדברים בענייננו, מתוך מטרה לעמוד על טיבה של הבקשה לעיכוב הליכים. ההליך הראשון: בהליך זה, טוען הנתבע, כי התובעים הפרו את ההסכם הפרה יסודית. זאת, לאור התחמקותם מלהמציא לידיו אישור זכויות עדכני ודו"ח מרשם המשכונות. כמו כן, לא פעלו התובעים לרשום הערת אזהרה לטובת הנתבע בלשכת רישום המקרקעין כפי שנקבע בסעיף 4.2 להסכם. מסמכים אלה, כך נטען, הומצאו לידי הנתבע רק בחלוף כשנים-עשר חודשים, אך התובעים סירבו לקזז את סכום הפיצוי, בגין האיחור במסירת המסמכים והאיחור בפינוי הדירה, כפי שסוכם בסעיף 5.1 להסכם. אם לא די בכך, טוען הנתבע, כי התובעים הגדילו לעשות ולא מסרו החזקה בדירה, במועד שהוסדר, דהיינו, 3.3.09, כפי שסוכם בסעיף 4.4 להסכם המכר. לטענת הנתבע, התובעים לא פינו את דירתם, לאור מצוקה כלכלית אליה נקלעו, אשר גרמה לכך שאלו לא עמדו בתשלומים, להם התחייבו במסגרת הסכם רכישת דירה חלופית. הנתבע, שלטענתו, ניסה כל דרך אפשרית להביא למימושו של ההסכם שנחתם בין הצדדים, גם באמצעות פגישות גישור ועריכת הסכמי פשרה, הבין כי התובעים אינם חפצים ליישר ההדורים ולא נותר לו, אלא להגיש תביעה בבית-משפט השלום, לשם פינוי התובעים מדירתם. ההליך העיקרי: בהליך שבפניי, טוענים התובעים, כי הנתבע השתהה בהעברת התשלום השני, אשר מועד תשלומו נקבע ליום 29.1.09, כשבוע לאחר החתימה על ההסכם. לדידם, התשלום, בסך 158,000 ₪, הועבר רק ביום 20.7.09, כמחצית השנה לאחר מועד התשלום המוסכם. לציין, כי סך של 8,000 ₪, ניתן על חשבון התשלום השלישי. בינתיים, פעלו התובעים להשיג האישורים הנדרשים, תוך שהם מעדכנים את הנתבע, בכל רגע נתון, על סטטוס קבלתם. בנקודה זו, מודים התובעים, כי לאור העובדה שמדובר בחברה משכנת (חברת עמיגור), התעכבה קבלת המסמכים, מעבר למקובל. עובדה זו, לטענת התובעים, לא אמורה הייתה לאיין הפקדה של 53,000 ₪ בידי עו"ד נוימן, בא כח הקונה (הנתבע), בהתאם לסעיף 4.4 להסכם. למותר לציין, כי הנתבע מעולם לא הפקיד סכום זה בידיו של בא כוחו. מוסיפים התובעים לטעון, כי גם לאחר שהומצאו המסמכים הנדרשים ולאחר אינספור פניות חוזרות ונשנות, לא פעל הנתבע להסדיר העניינים הדרושים לצורך סיום טוב ומוצלח של עסקת המכר והעברת החזקה בנכס לידיו של הנתבע. למעשה, טוענים התובעים, כי עד לעצם היום הזה, טרם פעל הנתבע להעביר לידיהם את יתרת התשלום ותחת זאת, בחר להעלות טענות בדבר זכות הקיזוז שבידו, זאת, לאור הפרה לכאורית של ההסכם מצד התובעים. לאור התנהגותו של הנתבע, סירבו התובעים לפנות את דירתם, מבלי שזכו לקבל את מלוא התשלום המוסכם עבורה. אם לא די בכל אלה, התובעים ניסו לגשר על הפערים שנוצרו על-מנת להשיב הסדר על כנו, תוך שהם נענים לדרישות הקיזוז של הנתבע. אלא שלאור מצוקתו הכלכלית, לא ידע הנתבע שובע ולכן, בכל פעם מחדש, העלה את סכום הקיזוז. לתובעים, כך נטען, לא נותרה, אפוא, ברירה, וכדי לעמוד בהתחייבותם לרכוש דירה חדשה על-פי הסכם עליו חתמו, עובר להפרת ההסכם הנטענת על-ידי הנתבע, נאלצו ליטול הלוואה ואף לשעבד את דירת גיסו של התובע, במקום התמורה אשר אמורה היתה להתקבל מאת הנתבע. כזכור, בבואו לשקול טענת "הליך תלוי ועומד", על בית המשפט להשוות בין זהות הצדדים ובין זהות העילות בשני ההליכים. הואיל וקיימת זהות בין הצדדים, אפנה לבחון היש זהות בין העילות. עילת תביעה היא זכות בת אכיפה משפטית. דהיינו, מכלול של אירועים או מחדלים, אשר הוכחתם הנאותה תצדיק את הציפייה, כי בית-משפט יעניק סעד משפטי לבעל הזכות. היטיב להגדיר זאת, השופט זוסמן בע"א 167/63 ג'ראח נ' ג'ראח, פ"ד יז 2617, 2624-2625: "הדיבור "עילת התביעה" (cause of action) אינו חד-משמעי, ומשהוגדר, אין כוח ההגדרה יפה אלא לעניין פלוני בלבד. מקובלת עלינו ההגדרה, כי מסכת העובדות המעמידה את זכות התובע לקבל את הסעד המבוקש - היא עילת התביעה... "עילת התביעה" לעניין חובתו וכוחו של בית המשפט לפסוק בתובענה אינה כ"עילת התביעה" לעניין מעשה בית דין. לעניין הראשון המבחן הקובע הוא, אם העובדה נטענה כראוי בכתב התביעה ועלתה על שולחן הדיונים, ולעניין השני, אם יכול וחייב היה התובע לרכז את טענותיו הנוגעות למעשה הנזיקין בתובענה אחת. לעניין הראשון פירושו של הדיבור צר יותר, כי בית המשפט אינו יכול לדון בעובדה שלא הובאה לפניו; לעניין השני המבחן רחב יותר, כי כאן קובע השיקול שלא מן הדין להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה." השוואת הנטען בשני ההליכים, מלמדת על היותם מבוססים על מסכת אירועים אחת שגם אם הובילה לגיבושה של עילת תביעה שונה אצל כל אחד מהם, עדיין מתקיים דמיון רב בשניהם. בבקשת העיכוב, טען הנתבע כי "כל צד מפנה אצבע מאשימה כלפי הצד שכנגד, אולם המבקש תובע את קיומו ואילו המשיבים מבקשים ביטולו, כך שסוגיית נפקות החוזה (קיומו או ביטולו) ניצבת לפתחו וממתינה להכרעת בית-משפט קמא". לטעמי, די בתיאור זה, כדי ללמד על הזהות הקיימת, אשר לכאורה צריכה היתה להוביל למסקנה שההליך שבירורו נמצא בשלבים מתקדמים יותר, יזכה לעדיפות ולו דיונית, אלא שלבית המשפט שיקול דעת שלא להורות על עיכוב הליכים, במיוחד אם זה עלול לגרום לפגיעה קשה בבעל דין (רע"א 2314/02 גידולי שדה נטופה - אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' הכשרת היישוב - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(5) 305, 309(2002)). עניין לנו בהסכם מכר שנחתם בין צדדים. השאלה האמיתית והמכרעת העומדת בפניי ובפני בית-משפט השלום באשדוד, היא שאלת תוקפו של הסכם המכר. זאת, חרף העובדה, שהנתבע עתר בהליך המקורי לפינוי התובעים מהדירה. יתרה מכך, בבקשת העיכוב, ציין הנתבע מיוזמתו כי הוא "תובע את קיומו". לנוכח השתלשלות העניינים המפורטים מעלה, נראה כי הנתבע מערים קשיים על התובעים הן בהליך הראשון והן בהליך העיקרי. תחילה, הגיש הנתבע תביעה בסדר דין מקוצר. עובדה ידועה היא כי בהליך המתנהל בסדר דין מקוצר, על בעל הדין שנגדו הוגש כתב התביעה, להגיש בקשת רשות להתגונן ואין הוא יכול, כעניין שבזכות, להגיש כתב הגנה מטעמו. התובעים, אשר חששו, כי לא תינתן להם רשות להתגונן ולא יעלה בידם להגיש תביעה שכנגד, פעלו להגיש תביעה נפרדת מטעמם, כנגד הנתבע, אף היא לבית-משפט השלום באשדוד. כאן המקום לציין, כי לטעמי, וכפי שקבע כב' השופט ברגנר בהחלטתו בבקשת הדחיה, התובעים טעו בהגישם תביעה לביטול הסכם מכר לבית-משפט השלום שכן, תביעה שכזו אינה נמנית בגדר סמכויותיו של בית-משפט שלום, בהתאם לסעיף 51 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984 (להלן:"חוק בתי המשפט"). מעבר לדרוש אציין, כי בחינת חזית המחלוקת בראיה רחבה ולא רק במסגרת ההליך העיקרי, מצדיקה איחודם של ההליכים וקביעתם בפני בית-משפט המחוזי, בהתאם להוראת תקנה 520 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן:"התקנות"), וכן, סעיף 78 לחוק בתי המשפט. זאת, משום שברור, כי כוונתו האמיתית של הנתבע אינה אך פינוי המשיבים מן הנכס אלא אכיפתו של הסכם המכר על המשיבים. על פניו נראה, כי לא במקרה בחר הנתבע להגיש תביעתו בבית-משפט השלום דווקא, שכן בכך ביקש להימנע מלעורר את שאלת זכותו לרכוש את הנכס ולהיות מוכר כבעלים, שהרי אם היה מבקש את אכיפתו של ההסכם בבית-משפט מחוזי, עלול היה בית המשפט לקבוע, על-פי סעיף 4(3) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970 (להלן:"חוק החוזים תרופות"), כי אכיפת החוזה, היא בלתי צודקת בנסיבות העניין. גם אם לא יבטל בית המשפט את זכותו של הנתבע לרכוש הדירה מהתובעים, רשאי בית המשפט להתנות אכיפת החוזה בקיום חיוביו של הנפגע או בהבטחת קיומם או בתנאים אחרים המתחייבים מן החוזה לפי נסיבות העניין, בהתאם ללשון סעיף 4 לחוק החוזים תרופות ( ע"א 510/82 רינה חסן נ' יפה פלדמן, פ"ד לז(3) 7 (1983)). מאחר ואיני יושבת כערכאת ערעור על החלטתו של השופט ברגנר, אין לי אלא להסתפק בציון הדברים. כפי שצויין לעיל, עם קבלת כתב התביעה של התובעים, פעל הנתבע לעורר בקשה לדחייה על הסף. נכון שבית-משפט קמא לא הורה על דחייה, ולו מן הטעם, שיש להעביר ההליך לבית-משפט מוסמך, הוא בית-משפט מחוזי, בהתאם לתקנה 101(ב) לתקנות. והנה, הגם שההליך הועבר לבית-משפט מוסמך, לא נמנע הנתבע, בסמוך להגשת כתב הגנה מטעמו, לעורר בקשה לעיכוב הליכים, בטענה כי בבית-משפט השלום באשדוד, מתנהל הליך, באותו עניין. בבוא בעל דין, בבקשת סף בפני בית-משפט, עליו לנהוג בנקיון כפיים, כך שלא ימצא בהתנהלותו פגם היורד לשורש זכותו להישמע. במקרה דנן, ביסס הנתבע את בקשת הדחיה על אותם נימוקים וטעמים העומדים ביסוד בקשתו לעיכוב הליכים. הכיצד?! המדובר בבקשות שמטרתן הפוכה זו מזו. בעניין זה, מצאתי לנכון להביא מדבריו של כבוד הנשיא ברק (כתוארו אז) בבר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי ואח', פ"ד לה(3) 449, 461-462 (1981): "סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) מטיל את החובה לנהוג "בדרך מקובלת ובתום לב" לעניין חיוב הנובע מחוזה ולעניין השימוש בזכות הנובעת מחוזה. מבחינה זו תחולתה של החובה מוגבלת ליחס החוזי בלבד. אך תחולתה של חובה זו הורחבה, והריהי משתרעת גם לעניין "פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה" (סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי))... חובתו זו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים "בדרך מקובלת ובתום לב", מטילה עליו את החובה לפעול, כפי שבעל דין הגון וסביר היה פועל במקומו. המבחן לפעולתו זו אינו מבחן סובייקטיבי, ואינו מותנה בגישתו האינדיבידואלית של בעל הדין באשר לנכון ולראוי... המבחן הראוי הוא זה, הלוקח בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, אך מעביר נסיבות אלה בכור ההיתוך של ההתנהגות ההגונה והסבירה. במסגרת זו יש לדרוש, כי בעלי דין לא יהיו זאבים זה לזה, אם כי אין לדרוש, שיהיו מלאכים זה לזה. יש לעמוד על כך כי יתנהגו זה כלפי זה כבני אדם הגונים וסבירים. אי-קיומה של חובה זו עשוי להביא, בנסיבות מתאימות, לכך כי הפעולה המשפטית לא תשתכלל." אכן, אין מצופה מהנתבע כי ימנע מלנצל את זכויותיו הדיוניות, במיוחד שעה שהתובעים אינם עומדים על המשמר ומותירים "פירצה הקוראת לגנב". אך לא בכדי, קבע השופט ברק כי על בעל דין, לנהוג בהגינות ובמידת הסבירות שכן, התנהגות שלא על-פי אמות מידה אלה, עשויה לגרום לכך שלא ניתן יהיה לשכלל הפעולה המשפטית, ובמקרה שלנו, עיכוב ההליכים, לו עותר הנתבע. ברע"א 8120/10 יורשי המנוח יואל סרן ז"ל נ' פז חברת נפט בע"מ [פורסם במאגר אלקטרוני, 22.11.10] קבע כבוד השופט דנציגר כדלקמן: "ודוק, הסמכות לעכב הליכים מכוח טענת lis alibi pendens היא אינה סמכות שבחובה אלא עסקינן בסמכות שבשיקול דעתו של בית המשפט... אכן, חלק מהשיקולים שעל בית המשפט להביא בחשבון בשוקלו האם לעכב את הדיון לפניו אם לאו הם שיקולים כגון: הצורך במניעת הכרעות סותרות; מניעת הכבדה מיותרת על היריב; מניעת הטרדה של בית המשפט בהליך כפול; יעילות דיונית וחיסכון במשאבי בית המשפט. אך שני נתונים חשובים נוספים שעל בית המשפט להביא בחשבון במסגרת האיזון בין האינטרסים המתנגשים הם הנזק שיגרם לבעל הדין שבירור תביעתו יעוכב ומידת תום הלב של בעל הדין המבקש את עיכוב ההליכים." (ההדגשות אינן במקור - נ.נ.). בענייננו, לא זו בלבד שהנתבע מבקש לעכב כאן, ההליכים על סמך אותן טענות ששימשו בפיו לשם הצדקת בקשתו לדחות על הסף התביעה שהוגשה לבית-משפט השלום באשדוד, אלא שהנתבע הודה, ושב והודה, כי אבן הבריח לכל הדיון המשפטי, היא שאלת תוקפו ותקפותו של הסכם המכר ולשיטתו, סוגיה זו אינה בסמכותו של בית-משפט השלום והנה, עתה הוא נכון לגלגל עיניו השמיימה ולהתעלם ביודעין מטענות אלו שבפיו, הכל על-מנת להצדיק את בקשתו הנוכחית לעיכוב הליכים בתובענה כאן. לטעמי, המדובר בהתנהלות חסרת תום לב באופן מובהק והושטת סעד לנתבע, בשלב זה, יש בה משום "יוצא חוטא נשכר". שלא לדבר על כך, כי מבחינה מהותית, אין ספק כלל, כי לבית המשפט המחוזי הבכירות והעדיפות לדון בתוקפו של הסכם המכר. לצד כל אלה, יש לציין את הנזקים שנגרמו לתובעים ובעיקר אלה הנובעים מהסתמכותם על הסכם המכר עם הנתבע לשם התקשרות בהסכם רכישה ולימים, נאלצו התובעים ליטול הלוואות כספיות, הכל במטרה לעמוד בדיבורם כלפי צד שלישי. לנוכח כל האמור לעיל, מצאתי, כי לא קיימת הצדקה - לא דיונית ולא מהותית, להורות על עיכוב הליכים. בקשת הנתבע - נדחית. ההליך כאן, יישמע כסדרו. בנסיבות העניין, סברתי, כי יש ונכון להשית על הנתבע הוצאות בקשה זו שישולמו, ללא כל קשר לתוצאות ההליך העיקרי. מחייבת הנתבע לשאת בהוצאות התובעים בסכום של- 5,000 ₪ בתוספת מע"מ. הליך תלוי ועומדעיכוב הליכיםתביעת פינויפינוי