רקע ילד בן ארבע נכנס לאמבטיה ובה מים חמים מאוד שמולאו על-ידי אחיו בן התשע, וללא נוכחות ההורים. כתוצאה מכך הילד נכווה בצורה קשה. האם ניתן להטיל את האחריות לכך על החברה אשר ייצרה וסיפקה את דוד החשמל ורכיביו? זו השאלה המרכזית הנדונה בתיק זה. לפני תביעה לפי פקודת הנזיקין (להלן: הפקודה) ו/או לפי חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"מ-1980 (להלן: החוק). התובע הינו קטין יליד 19.11.2000. לטענתו, ביום 15.1.05 נכנס לתוך אמבטיה אשר מולאה במים חמים ובשל ליקוי בגוף החימום והתרמוסטט עלתה טמפרטורת המים עד לכדי רתיחה. כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובע כוויות קשות בכ- 20% משטח הגוף (להלן: "התאונה"). התובע הובהל לבית-החולים ושם אושפז במשך 56 ימים ונזקק לטיפולים רבים. לטענת התובע נגרמה לו נכות צמיתה של 20%. לטענת התובע, לפני קרות התאונה שלחה הנתבעת טכנאי מטעמה לתיקון ובדיקת המוצר. הנתבעת הינה חברה אשר בשנת 2003 ייצרה וסיפקה גוף חימום ותרמוסטט לדוד החשמל. לטענת התובע התרמוסטט סופק ללא הוראות שימוש מתאימות בהתחשב בסכנה הכרוכה במוצר. הנתבעים 2-4 הינם בעלי מניות או מנהלים בחברה, אשר לטענת התובע חבים באחריות ישירה או שילוחית. לטענת התובע, גוף החימום הינו מוצר פגום כמשמעותו בחוק אשר גרם נזק גוף בשל ליקוי בו. כמו-כן, לא צורפו לו אזהרות או הוראות טיפול ושימוש מתאימות. לטענת התובע, הנתבעת 1 אחראית לנזקיו שנגרמו עקב רשלנות או הפרת חובה חקוקה. לטענת התובע גוף החימום והתרמוסטט שאינם תקינים מהווים "דבר מסוכן" כמשמעותו בפקודה, ולפיכך על הנתבעים הראייה שלא הייתה התרשלות מצידם. התובע צירף לכתב התביעה חשבונית מס בדבר רכישת גוף חימום ותרמוסטט מיום 15.4.03. הנתבעים הגישו כתב הגנה מטעמם. במסגרתו הכחישו את האמור בכתב התביעה. הנתבעים 2-4 טענו אף להעדר עילה והעדר יריבות, ולהעדר בסיס להרמת מסך. הנתבעים טענו כי אין בידי התובע ולו בדל ראיה המוכיח ליקוי ו/או פגם כלשהו בגוף חימום המים. הנתבעים טענו כי התיקון בדוד נעשה כשנתיים עובר לאירוע, ואין בינו לבין התאונה ולא כלום. הנתבעים הגישו הודעת צד ג' כנגד הוריו של הקטין (להלן: "ההורים"), וטענו כי ההורים לא נקטו זהירות סבירה והאחריות לתאונה רובצת לפתחם הואיל והתרשלו בהשגחה על התובע. ההורים הכחישו את האמור בהודעת צד ג'. הצדדים הסכימו כי נכותו הרפואית של התובע הינה 20% (עמ' 1, ש' 11 לפרו), אך נחלקו לעניין האחריות. ראיות ועדויות התביעה התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת מומחה, מאת מהנדס חשמל, מר צור נאמן (נספח ט' לכתב התביעה ונספח ד לתיק המוצגים). ברם, בשלב ההוכחות הודיע ב"כ התובעים כי הוא מושך את חוות הדעת של המהנדס מטעמם (עמ' 13, ש' 13-14). הוריו של התובע הגישו תצהיר משותף מטעמם. בתצהיר ציינו כי במועד התאונה היה התובע בן 4 שנים וחודשיים. כארבע שנים לפני התאונה רכשו את ביתם, ובזמן רכישת הדירה היה מצוי במקום דוד שמש של הנתבעת. ביום 15.1.11 נכנס התובע לתוך האמבטיה אשר מולאה במים חמים וכתוצאה מליקוי בגוף החימום והתרמוסטט של דוד השמש עלתה טמפרטורת המים עד כדי רתיחה. כתוצאה מכך נגרמו לתובע כוויות קשות. לדברי ההורים בתצהירם, התובע לא התקלח לבדו אף פעם והם היו מקלחים אותו. ביום התאונה מילא אחיו הבכור של התובע את האמבטיה במים חמים וקרא לתובע לבוא ולהתקלח עמו, כאשר ההורים היו באותו זמן בחדר ההורים, ולא ידעו שהתובע מצטרף לאחיו במקלחת. רק לאחר שהתובע החל לזעוק מכאבים, לאחר שנכנס למים הרותחים, נזעקו ההורים לחדר האמבטיה, ולקחו אותו לבית-החולים. לדברי ההורים בתצהירם לפני התאונה שלחה החברה טכנאי מטעמה לבדיקת ותיקון המוצר. אמו של התובע העידה בבית-המשפט. האם תיארה את האירוע במועד שבו התובע שהיה בן כארבע וחצי, והבן הבכור היה כבן תשע. הבן הבכור הלך לאמבטיה ופתח את המים, האם הייתה בחדר השינה, והתובע ישב ליד האמבטיה, היו מעט מים באמבטיה, האם העידה כי הבן הבכור אמר לה שהוא רוצה להתקלח, ופתח את המים. האם העידה כי הדוד פעל באופן תקין במשך כשנתיים מאז הוחלף גוף החימום ועד לתאונה (עמ' 1-7 לפרו'). כמו-כן, העיד אביו של התובע בבית-המשפט. האב הסביר כי במקרה איתר את הקבלה של הנתבעת, ובשל כך הוגשה התביעה, כדבריו: "גם עליתי על הקבלה שלכם במקרה, אם לא - לא היינו פה" (עמ' 7, ש' 14). האב העיד כי לדעתו יש על גג הבנין קולטי שמש, אך מעולם לא בדק זאת. האב תיאר כי במועד התאונה היה בחדר השני עם אשתו, אחיו הבכור של התובע אמר שהם רוצים להתקלח, פתח את המים באמבטיה, והתובע החליק לתוך האמבטיה במשחק של מעין מגלשה, ואז שמע צעקה, עטף את הילד, הבחין בכוויות והבהיל אותו לבית-החולים (עמ' 8 לפרו'). לדבריו, בשנת 2003 תוקנה תקלה בדוד. לאחר התאונה הזמין מישהו שפירק את גוף החימום מהדוד. נתבע 3 העיד מטעם התובע, ואישר שבשנת 2003 לא סופקו עם המוצר אזהרות אודות הסכנה שבשימוש בדוד (עמ' 23). כך גם נתבע 2 העיד מטעם התובעים, ואישר שבשנת 2003 לא זכור לו שצירף חוברות אזהרה למשתמש (עמ' 25). ראיות ועדויות ההגנה מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעת מומחה על-ידי המהנדס מר אשר סלוצקי. מר סלוצקי ציין כי הוא עוסק בחקירת תאונות שמקורן במערכות חשמל, חקר הכשל החשמלי והינו מהנדס חשמל בעל רישיון בודק מוסמך ורישיון חשמלאי מהנדס. המומחה, מר סלוצקי, הסביר בחוות דעתו כי בחן את גוף החימום המכיל את התרמוסטט. בגוף החימום קיים פיתול של גוף החימום שמקורו בשליפה שנעשתה בכוח על ידי טכנאי שחילץ את הגוף מדוד החימום, כאשר סביב מיקום גוף החימום הצטברה אבנית רבה. לדברי המומחה, הפיתול בגוף נוצר בעת שליפתו בכוח מהדוד לאחר התאונה. לדברי המומחה כתוצאה מהשליפה, אף התעקם מוט הענבר, דבר המשפיע על פעולת התרמוסטט. המומחה מציין כי גוף החימום והתרמוסטט עונים לדרישות התקן הישראלי 808 ו- 69.1. התקנים קובעים כי כיוון של תרמוסטט יכול להיעשות בגבול של עד 70 מעלות, כאשר הטמפרטורה במיכל המים יכולה להגיע במצב רגיל עד 76 מעלות. עוד קובע התקן כי אם התרמוסטט יוצא מכלל שימוש, הרי שקיים התקן חירום הצמוד לגוף התרמוסטט אשר אמור לנתק את גוף החימום בטמפרטורה נמוכה מ- 110 מעלות. התרמוסטט נשוא התביעה הנדונה מנתק באמצעות התקן החירום את גוף החימום בטמפרטורה של 85 מעלות. המומחה מציין כי לא ניתן לסמוך על בדיקה שבוצעה על-ידי אבי התובע באמצעות מד חום שלא כויל ולא ידועה רמת דיוקו. המומחה מציין כי לפי התקן המים בדוד יכולים להגיע לטמפרטורה של 76 מעלות, ודי בטמפרטורה נמוכה מכך כדי לגרום לכוויות. בנוגע לתקינות התרמוסטט במעבדה באמצעות מתקן בדיקה ייעודי לתרמוסטטים מסוג זה ובהתאם לתקן הישראלי (סעיפים 36-40 לחוות הדעת). במהלך הבדיקה חובר התרמוסטט למיכל המדינה, נמצא כי התרמוסטט מנתק בטמפרטורה של 78 מעלות, דהיינו 2 מעלות מעל הנדרש בתקן. לדברי המומחה לאור העיוות במוט הענבר יתכן "זיוף" של 2 מעלות, וכי אילו הענבר היה ישר, הרי שטמפרטורת הניתוק היתה מתקרבת לערך של 70-73 מעלות. לפיכך, טוען המומחה כי התרמוסטט הינו תקין (סעיפים 42-47 לחוות הדעת). המומחה מוסיף ומציין כי טמפרטורת כוויה מתחילה החל מ- 55 מעלות, ולכן די בכיוון תרמוסטט לטמפרטורה שמעל 55 מעלות כדי שתיווצר כוויה למשתמש, ולכן סכנת כוויה קיימת אף בדוד תקין לחלוטין (סעיפים 52-56 חוות הדעת). מסקנתו של המומחה הינה שגורם האירוע הנדון אינו קשור ואינו נובע כתוצאה מתקלה כשלהי בפעולת דוד החימום, גוף החימום או התרמוסטט. מערכת החימום פעלה כשורה. המומחה מטעם הנתבעים העיד אף בבית-המשפט. המומחה אישר בחקירתו הנגדית כי הטמפרטורה הרגילה בדוד, ללא תקלות, יכולה להגיע ל- 60-75 מעלות (עמ' 14). המומחה אישר שהתרמוסטט היה תקין. המומחה הסביר כי ניתן לכוון את הטמפרטורה בתרמוסטט לכל טמפרטורה בין 20 מעלות ל- 70 מעלות, וכי אין ביכולתו לקבוע מה היתה הטמפרטורה בעת האירוע (עמ' 15). המומחה שלל את הטענה שבמדינות אחרות קיימת הגבלת טמפרטורה בדוד ל- 49 מעלות. המומחה הסביר כי קיימת אפשרות להתקין בברז באמבטיה מנגנון שיגביל את טמפרטורת יציאת המים בברז באמצעות מהילת מים חמים וקרים (עמ' 16). בנוסף, הנתבעים הגישו מטעמם תצהיר של מר מיכאל ריינר (נתבע 4), שהינו מהנדס במקצועו. נתבע 4 טען כי הדוד לגביו מתייחסת התביעה הינו דוד חשמל, שאינו פועל באופן סולארי על-ידי השמש. חימום המים בדוודים כגון דא מתבצע באמצעות גוף חימום שמותקן בדוד. כאשר הטמפרטורה בדוד נמוכה מזו אליה מכוון התרמוסטט, מאפשר התרמוסטט העברה של מתח חשמלי לגוף החימום, והוא מנתק את המתח לגוף החימום כאשר הטמפרטורה בדוד מגיעה לזו אליה הוא מכוון. כלומר, אם התרמוסטט לא היה מבצע ניתוק וטמפרטורת המים היתה מגיעה לרתיחה הדוד היה מתפוצץ מיד בשימוש הראשון שנעשה בדוד. עצם העובדה שהדוד פעל (בכל ימות השנה) ללא תקלה ומבלי שהתפוצץ, היא הנותנת שלא מדובר בכשל בדוד. נתבע 4 הבהיר כי החשבונית מיום 30.4.03 שצירף התובע הינה חשבונית עבור החלפה של גוף חימום ותרמוסטט. במועד זה הוחלפו בדוד ע"י טכנאי החברה גוף החימום והתרמוסטט. עוד ציין נתבע 4 כי בחברה הנתבעת לא נתקבלה שום פניה בסמוך לאחר התאונה. הפעם הראשונה שנעשתה פניה הייתה באמצעות ב"כ התובע. נתבע 4 הוסיף וטען, כי לאחר הפנייה אליהם, קיבלו באי-כוח הנתבעים את גוף החימום והתרמוסטט נשוא התביעה. גוף החימום שהתקבל היה מפותל, וגוף כאמור אינו יכול לפעול בצורה כזו בתוך דוד החשמל במשך שנתיים ימים ממועד החלפת הגוף על-ידי טכנאי החברה ב- 4/03 ועד למועד התאונה ב- 1/05. פיתול כאמור יכול להיגרם אך ורק בשליפה בכוח של גוף החימום, אשר בוצעה לאחר האירוע. נתבע 4 אף העיד בבית-המשפט וציין כי הוא אף היה חבר בעבר בועדות התקינה של מכון התקנים הישראלי לדודי שמש ולגופי חימום (עמ' 19), ושימש יו"ר יצרני האנרגיה הסולרית בישראל. נתבע 4 לא אישר את הטענה שבאירופה ובארה"ב קיים תקן לדודי חשמל המגביל את הטמפרטורה ל- 49 מעלות (עמ' 19). נתבע 4 הסביר כי החל משנת 2007 חלה התפתחות בתקן בנושא דודי שמש, במובחן מדודי חשמל, וזאת משום שבדודי שמש לצרכן אין שליטה על הטמפרטורה שנובעת מאור השמש (עמ' 19, ש' 25-28). במקרה דנן, אין מחלוקת כי מדובר על דוד חשמל, ולא על דוד שמש (עמ' 20, ש' 2). לדבריו, הברז אשר מגביל את הטמפרטורה הוא חלק מהאינסטלציה בדירה, אך לדוד אין נגיעה לכך (עמ' 20). נתבע 4 אישר שכאשר דוד יוצא מן המפעל התרמוסטט מכוון לטמפרטורה שבין 60 ל- 70 מעלות (עמ' 21). לדברי הנתבע 4, המוצרים שמגבילים את טמפרטורת המים בברזים, כגון "משגיחון" זכו לתקן ישראלי רק בשנת 2007 לכל המוקדם (עמ' 21). דיון והכרעה העילה לפי פקודת הנזיקין חובת זהירות מושגית - במקרה דנן מתקיימת חובת הזהירות המושגית הואיל ומדובר בחובה שחבה הנתבעת, כיצרן, לתובע, כלקוח של המוצר. חובת זהירות קונקרטית - במקרה דנן ניתן להניח לטובת התובע כי אכן קיימת חובת זהירות קונקרטית של הנתבעת כלפיו. הנתבעת, כיצרנית סבירה של דודי חשמל, הייתה יכולה כעניין עובדתי וצריכה כעניין נורמטיבי לצפות את האפשרות שהתובע יכווה אם יכנס לאמבטיה מלאה במים בטמפרטורה שהתרמוסטט מאפשר. ההתרשלות / הפרת החובה - בנוגע להתרשלות יש לבחון שלוש טענות חלופיות של התובע הנוגעות להתרשלות הנתבעת. האחת הינה שהמוצר, קרי גוף החימום והתרמוסטט, לא היה תקין והנתבעת התרשלה כאשר סיפקה מוצר שאינו תקין. השניה, שהנתבעת התרשלה בכך שלא הגבילה את טמפרטורת המים בדוד לטמפרטורה שלא תגרום לכוויה. השלישית, הינה העדר אזהרה על המוצר בדבר הסיכון לכוויה עקב הפעלת הדוד על מרכביו. להלן תיבחנה טענות אלה אחת לאחת. טענת רשלנות ראשונה - האם גוף החימום והתרמוסטט היו תקינים? בעניין זה, שוכנעתי כי גוף החימום והתרמוסטט היו תקינים, וללא דופי. כאמור לעיל, מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעת מומחה על-ידי המהנדס מר אשר סלוצקי. המומחה, מר סלוצקי, בחן את גוף החימום המכיל את התרמוסטט. המומחה מציין כי גוף החימום והתרמוסטט עונים לדרישות התקן הישראלי 808 ו- 69.1. התקנים קובעים כי כיוון של תרמוסטט יכול להיעשות בגבול של עד 70 מעלות, כאשר הטמפרטורה במיכל המים יכולה להגיע במצב רגיל עד 76 מעלות. עוד קובע התקן כי אם התרמוסטט יוצא מכלל שימוש, הרי שקיים התקן חירום הצמוד לגוף התרמוסטט אשר אמור לנתק את גוף החימום בטמפרטורה נמוכה מ- 110 מעלות. התרמוסטט נשוא התביעה הנדונה מנתק באמצעות התקן החירום את גוף החימום בטמפרטורה של 85 מעלות. בדיקת הטמפרטורה העלתה לפי חוות דעת המומחה כי התרמוסטט הינו תקין (סעיפים 42-47 לחוות הדעת). המומחה מוסיף ומציין כי טמפרטורת כוויה מתחילה החל מ- 55 מעלות, ולכן די בכיוון תרמוסטט לטמפרטורה שמעל 55 מעלות כדי שתיווצר כוויה למשתמש, ולכן סכנת כוויה קיימת אף בדוד תקין לחלוטין (סעיפים 52-56 חוות הדעת). מסקנתו של המומחה הינה שמערכת החימום פעלה כשורה. המומחה מטעם הנתבעים העיד בבית-המשפט ועדותו עשתה רושם מהימן ומקצועי. עדותו של המומחה לא נסתרה, וסבורני כי יש לקבלה. זאת ועוד, התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת מומחה מטעמו. ברם, בשלב ההוכחות הודיע ב"כ התובע כי הוא מושך את חוות דעת המומחה מטעמו (עמ' 13, ש' 13-14). מכאן ש"אי הבאת ראיה לסתור עדות מומחה, שהובאה על-ידי היריב - מותירה עדות זו לבדה" (יעקב קדמי על הראיות חלק שני 767 (2009); ע"א 70/88 שושנה פז נ' חנה אלון, מד (3)34 (1990); בר"ע 33/86 דן רפפורט נ' מדינת ישראל, מ (1) 244 (1986)). יפים לעניין זה דברי כב' השופט ב' ארנון בת"א (מח' מרכז) 5768-08-07 אילן מירון נ' LAKE MARION GOLF ESTATES LTD (2010): "... הרי שהתובע נמנע מלהמציא חוות דעת מומחה מטעמו האמורה להתמודד עם ממצאיו ומסקנותיו של המומחה מטעם הנתבעים כפי שהוצגו בחוות דעתו, וזאת - כדי לבסס את טענותיו שלו, ואף לא סיפק הסבר משכנע לאי המצאת חוות דעת של מומחה מטעמו. הימנעותו זו של התובע מלהמציא חוות דעת של מומחה מטעמו - פועלת לחובתו. [...] לעניין זה מאמץ אני את דבריו של כב' השופט עזרא קמא מבית המשפט המחוזי בירושלים בעת"א (ירושלים) 1251/96 מבני גזית (2000) נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 12.2.01) אשר קבע כי 'הכלל הוא, כי משהביא רק צד אחד עדות מומחה מטעמו, והצד השני לא הביא עד מומחה לסתור אותה (ואין מדובר בבעיה טכנית למצוא עד מומחה מנגד או בעיה של מימון העד), הרי שמשקלה של עדות המומחה עולה. [...] לו רצתה התובעת להפריך את חוות דעתו ואת ממצאיו של רואה החשבון קדמי, היה עליה להביא עד מומחה מטעמה. [...] בית-המשפט היה שוקל ממילא את חוות הדעת, זו מול זו, ונותן להן את המשקל הראוי' (פסקה 48 לפסק-הדין)". כלומר, בהינתן חוות דעת המומחה מטעם הנתבעים אשר קובעת כי לא היה שום פגם בגוף החימום או בתרמוסטט, ובהעדר כל חוות דעת נגדית מטעם התובע, ובהינתן העובדה שמומחה הנתבעת העיד בבית-המשפט ועדותו עשתה רושם מהימן ומקצועי ולא נסתרה, הרי המסקנה המתבקשת הינה שיש לקבל את עמדת המומחה מטעם הנתבעים, ולקבוע כי אין שום פגם בגוף החימום או התרמוסטט. אמנם, עמידה בתקן אינה משחררת מן האפשרות שהנתבעת התרשלה (ע"א 608/97 נחושתן נ' שושני (1987)), ואולם במקרה דנן סבורני כי הנתבעת הוכיחה באמצעות חוות דעת המומחה כי לא התרשלה באספקת מוצר פגום. לפיכך, המסקנה היא שהנתבעת לא התרשלה ולא סיפקה לתובע מוצר פגום. אף אם הייתה מתקבלת טענת התובע בדבר העברת נטל ההוכחה לכתפי הנתבעת להוכיח שלא היה פגם במוצר לפי פקודת הנזיקין בסעיף 38 (דבר מסוכן) או לפי סעיף 41 (הדבר מדבר בעדו), הרי שהנתבעת עמדה בנטל ושכנעה באמצעות חוות דעת המומחה, כי לא היה פגם במוצר. אכן, אילו היה התרמוסטט פגום היה בכך כדי להצדיק הטלת אחריות על כתפי הנתבעת (ר' למשל, ע"א 242/56 "יואל" חברה לחימום ולקירור בע"מ נ' איגלר, פ"ד יא 1380 (1957)), ואולם במקרה דנן שוכנעתי כי לא היה פגם כלשהו בתרמוסטט. טענת רשלנות שנייה - האם היה על הנתבעת להגביל את הטמפרטורה בדוד ל- 50 מעלות? כאמור לעיל, טענה חלופית של התובע הינה שאף אם לא היה פגם במוצר, ואף אם המוצר עומד בדרישות התקן, עדיין טמפרטורת המים שהופקה מברז האמבטיה הייתה בטמפרטורה הגורמת לכוויות, ובכך התרשלה הנתבעת. לאחר שבחנתי טענה זו, אין ביכולתי לקבלה. המומחה חלק על כך שבמדינות אחרות קיים תקן המגביל את טמפרטורת המים בדוד ל- 49 מעלות, והסביר כי מגבלה כזו בדוד עצמו (במובחן מהגבלת טמפרטורת המים היוצאים מן הברז) תפגע באופן ממשי בשימוש בדוד, הואיל ולאחר שימוש קצר המים בדוד יהיו קרים (עמ' 16). כדי להוכיח את טענתו בנוגע לצורך בהגבלת הטמפרטורה בדוד, צירף התובע לסיכומיו מסמכים שונים, אשר אינם בגדר ראיות קבילות, ולפיכך דינם של מסמכים אלה להימחק. יחד עם זאת, אף אם אתייחס למסמכים האמורים, אין בכך כדי לשנות את התוצאה. ראשית, הסתמך התובע בסיכומיו על דברים שנאמרו בישיבות בכנסת. ברם, אפילו האמור באותם פרוטוקולים אינו תומך בטענת התובע, הואיל והאמור שם מתייחס בעיקרו להגבלת טמפרטורת המים בברז, ולא בדוד החשמל. כך אף הצעת חוק הגבלת טמפרטורת המים, תשס"ו-2005 (הצ"ח פ/3680, הצעות חוק 109, עמ' 114 (2005)), אשר אליה הפנה התובע בסיכומיו כוללת התייחסות לברז מים בנקודת קצה ולא לדוד החשמל עצמו. כך קובעת הצעת החוק בסעיף 1: "1(א) לא ייצר אדם, לא ייבא ולא ימכור, ברז מים, אלא אם כן הותקן בו מיתקן המגביל את הטמפרטורה המרבית של מים היוצאים מברז המים ל- 50 מעלות צלסיוס בנקודת קצה (בחוק זה - מיתקן להגבלת טמפרטורה) שעומד בדרישות שקבע שר התעשיה המסחר והתעסוקה (בחוק זה - השר)." הצעת החוק של חה"כ ד"ר אריה אלדר אינה קובעת דבר וחצי דבר בעניין הגבלת המים בדוד החשמל. הצעת החוק מתייחסת לצורך בהגבלת טמפרטורת המים בנקודת הקצה, קרי: בברז ולא בדוד החשמל. גם הפרסום של ארגון "בטרם" שאותו הגיש התובע בסיכומיו, ועל אף שאין המדובר בראיה קבילה, מונה את הדרכים למניעת כוויות מנוזלים חמים, ומציין אמצעי של שינוי סביבתי שהינו "הגבלת טמפרטורת המים החמים בברז", ודוק: בברז ולא בדוד. מדובר באמצעי המגביל את טמפרטורת המים החמים במערכות האינסטלציה ל- 50 מעלות צלסיוס באמצעות שסתום לערבול מים. אמצעי אחר שנרשם הינו אמצעי התנהגותי ומתייחס לבדיקת חום המים לפני ובעת רחצת התינוק או הילד (עמוד 5, תרשים 5 לפרסום "בטרם" המצורף לסיכומי התובע). אמצעי זה כמובן נתון בידי ההורים. כפי שעולה מן הפרסום הדרך הטכנולוגית להתמודד עם הסיכון מפני כוויות הינה באמצעות מכשיר להגבלת הטמפרטורה בברז. בנוגע למכשיר להגבלת הטמפרטורה בברז יש לציין, כי לפי הראיות שהוצגו בבית-המשפט, הרי שמכשיר זה כלל לא היה במסגרת התקן בשנת 2003, שאז רכשו הורי התובע את גוף החימום. מכאן שלא ניתן היה לצפות מהנתבעת בשנת 2003, להתקין מנגנון שטרם היה בנמצא. טענת רשלנות שלישית - העדר אזהרה בדבר הסכנה מכוויות עקב השימוש בדוד החשמל. הסכנה שמים חמים עלולים לגרום לכוויה לילדים הינה סכנה ידועה. כשם שידוע לכל שמים מקומקום הינם מסוכנים, שנגיעה בסיר בישול על כיריים מסוכנת או ששימוש בסכין חדה הינו מסוכן, וכיוצא באלה, כך ידוע שמילוי מים באמבטיה ללא מהילתם היא מסוכנת, וכך ידוע שהותרת ילדים רכים באמבטיה ללא השגחת מבוגר היא מסוכנת. איני סבור כי העדר האזהרה כאמור מהווה רשלנות מצד הנתבעת. במאמר מוסגר אציין, כי יתכן שכיום יש מקום לחייב את יצרני הדוודים ליידע את הרוכשים בדבר האפשרות להתקין מתקן המגביל את טמפרטורת המים בברז כאמצעי להגנה על ילדים מפני כוויות. ואולם, הואיל ולפי הראיות שהובאו בתיק זה מתקנים כאמור לא היו בנמצא בשנת 2003, הרי שאין מקום להטיל את החובה האמורה על הנתבעת, נכון למועד מכירת המוצר. בנושא זה יש לבחון את מעשיה ומחדליה של הנתבעת ביחס למצב הטכנולוגי כפי שהיה קיים בעת שסיפקה את המוצר בשנת 2003 ולא בהתאם למצב הטכנולוגי והמכשירים הקיימים בשוק כיום. הנזק - במקרה דנן ללא ספק התרחש נזק. מדובר בנזק גוף של ממש כאשר לתובע נגרמה נכות של 20%, ועל כך אין עוררין. קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק - בנוגע לאפשרות שהמכשיר לא היה תקין, הרי שאפשרות זו נפסלה לעיל. בנוגע להעדר האזהרה, סבורני כי אף אם הייתה מצורפת אזהרה לדוד או לגוף החימום שנרכש שנתיים קודם לאירוע, לא היה בכך כדי למנוע את התוצאה. איני סבור שחוברת הדרכה או אזהרה כלשהו היו מונעות את התאונה. מתוך עדות אמו של התובע עולה כי היא הייתה מודעת היטב לסיכון לילד בכניסה למים באמבטיה ללא השגחה, כדבריה (עמ' 3, ש' 5-9 לפרו'): "הוא אף פעם לא התקלח לבד, אנחנו תמיד היינו בהשגחה... אין מצב שהוא היה נכנס בלי שאני בודקת שהמים בסדר" באופן דומה גם אביו של התובע ידע עוד בטרם התאונה כי טמפרטורת המים כתוצאה משימוש בדוד החשמל הינה גבוהה מאוד כדבריו (עמ' 9, ש' 31-33): "גם לפני התאונה הבנתי שמשהו לא תקין במים, זה היה מצב של אדים לא מוסבר, כאילו אני נכנס לסאונה. כאן אם אתה משאיר את זה יותר משעה אתה מגיע לטמפרטורות לא נתפסות". משמע, הורי התובע היו מודעים היטב לסיכון הנשקף ממים חמים מדוד החשמל, ולכך שטמפרטורת המים כתוצאה משימוש בדוד החשמל הינה גבוהה מאוד ויוצרת סיכון ממשי. ניכר אף שהורי התובע היו מודעים לכך שאין לאפשר לילד רך בשנים להיכנס לאמבטיה ללא השגחת מבוגר, ולפיכך הקפידו שהתובע לא יתקלח לבדו, למעט במקרה דנן. מכאן, שלא ניתן לקבוע כי חוברת אזהרה אשר מודיעה כי קיים חשש לכוויה ממים חמים הייתה משנה מהתנהגותם של ההורים או מהתנהגותו של התובע, בפרט אם אזהרה זו הייתה מסופקת שנתיים בטרם האירוע. בנוגע לקשר הסיבתי יש להדגיש, כי המבחן לקיומו של קשר סיבתי הינו מבחן הגורם אשר בלעדיו אין (causa sine qua non), כלומר, שאלמלא קיומו של הגורם, לא היה הנזק נגרם (ר' משה ויסמן, תביעות רשלנות בנזיקין, עמ' 361; וכן דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (עורכים, ג' טדסקי, י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין) עמ' 193 (19977)). יפים לעניין זה אף דברי השופט (כתוארו אז) א' ברק בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית-שמש, פ"ד לז(1) 113, 144 (1982): "מבחניו של הקשר הסיבתי העובדתי אינם מפורטים בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. כל שנקבע הוא, כי אשמו של המזיק צריך שיהא "הסיבה או אחת הסיבות לנזק". מקובל לומר, כי משמעות מבחן זה היא, כי הפרת החובה מהווה גורם אשר בלעדיו אין, כלומר שללא הפרת החובה לא היה הנזק נגרם". יישום המבחן האמור למקרה דנן מעלה כי לא ניתן לקבוע שאלמלא המחדל (קרי: העדר האזהרה) הנזק (כוויותיו של התובע) היה נמנע. זאת משום שלא ניתן להסיק מנסיבות המקרה כי אילו האזהרה האמורה הייתה נמסרת להורים בשנת 2003, היא הייתה מובילה לאחר שנתיים לשינוי בהתנהגות ההורים במקרה דנן, או בהתנהגותו של התובע או אחיו. העילה לפי חוק האחריות למוצרים פגומים לטענת התובע גוף החימום והתרמוסטט הינם בגדר מוצר פגום כמשמעותו בחוק, אשר גרם נזק גוף בשל לקוי בו. עוד טען התובע כי לא צורפו למוצר אזהרות ו/או הוראות טיפול ושימוש מתאימות. החוק קובע כדלקמן: "2. (א) יצרן חייב לפצות את מי שנגרם לו נזק גוף כתוצאה מפגם במוצר שייצר (להלן - הנפגע), ואין נפקא מינה אם היה או לא היה אשם מצד היצרן. ... 3. (א) מוצר הוא פגום בכל אחת מאלה: (1) מחמת ליקוי בו הוא עלול לגרום נזק גוף; (2) בנסיבות הענין נדרשות אזהרות או הוראות טיפול ושימוש מטעמי בטיחות והן לא ניתנו או שאינן מתאימות בהתחשב בסכנה הכרוכה במוצר. (ב) חזקה שהמוצר היה פגום אם נסיבות המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה שהיה פגום מאשר עם המסקנה שהיה תקין". בנוגע לסעיף 3(א)(1) לחוק, בחינת השאלה האם מדובר במוצר אשר מחמת ליקוי בו הוא עלול לגרום לנזק גוף, הרי שבמקרה דנן הוכיחו הנתבעים כי המוצר הרלוונטי, קרי גוף החימום והתרמוסטט אינו פגום כלל ועיקר. חוות דעת המומחה מטעם הנתבעים ועדות המומחה משכנעים כי אין כל פגם במוצר האמור. אף אם היה מקום להחיל את החזקה הקבועה בסעיף 3(ב) לחוק, הרי שחזקה זו נסתרה באמצעות חוות דעת המומחה מטעם הנתבעים, אשר שכנעה כי אין המדובר במוצר פגום, אלא במוצר תקין. בנוגע לסעיף 3(א)(2) לחוק - סבורני שלא ניתן לקבוע כי נדרשות אזהרות או הוראות בנוגע לסיכון מפני כוויות עקב מים חמים. סבורני כי הסיכון שמים חמים יגרמו לכוויות הינו מן המפורסמות ואין צורך באזהרה מיוחדת. כמו-כן, בנוגע לסעיף 3(ב) איני סבור שנסיבות המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה שהמוצר היה פגום מאשר עם המסקנה שהיה תקין. כפי שעולה מחוות דעת המומחה, גם מוצר תקין לחלוטין וללא דופי עשוי לגרום לכוויות. מכאן שהעובדה שנגרמו כוויות לתובע אינה מתיישבת יותר עם המסקנה שהמוצר היה פגום. הקשר הסיבתי - סעיף 2 לחוק קובע כי יצרן חייב לפצות את מי שנגרם לו נזק גוף כתוצאה מפגם במוצר. המונח "כתוצאה" מבטא דרישה לקשר סיבתי בין הפגם במוצר לבין נזק גוף. יפים לעניין זה דברי כב' השופט ג' בך (בדעת מיעוט) ע"א 241/89 ישראליפט נ' הינדלי, פ"ד מט(1) 45, 69 (1995): "...זכותו של התובע על-פי חוק האחריות לקבלת פיצוי מתבססת על שני אירועים אשר מטבע הדברים מתרחשים במועדים שונים. סעיף 2(א) לחוק האחריות קובע, כי "יצרן חייב לפצות את מי שנגרם לו נזק גוף כתוצאה מפגם במוצר שייצר..." (ההדגשה שלי - ג' ב'). משמע שזכות הפיצוי נובעת משילוב של שני אירועים, קרי ייצור המוצר הפגום על-ידי היצרן הנתבע, ולאחר מכן גרימת נזק הגוף לתובע הנפגע בשל הפגם באותו מוצר". כאמור לעיל, פגם הנוגע לליקוי במוצר עצמו אין בנמצא. בנוגע לאפשרות שהפגם במוצר הינו לפי סעיף 3(א)(2) לחוק, קרי: העדר אזהרות או הוראות טיפול ושימוש מטעמי בטיחות. הרי שיש לבחון האם בהעדר הפגם, כלומר, אילו היו מסופקות אזהרות כנדרש, הייתה נמנעת התוצאה. בחינת הקשר הסיבתי בין הפגם לנזק מובילה למסקנה שלא קיים קשר סיבתי כאמור. דוד החשמל סופק להורי התובע מספר שנים לפני התאונה, וגם החלפת גוף החימום נעשתה כשנתיים לפני התאונה. התאונה התרחשה בנסיבות שבהן נותר התובע ללא השגחת ההורים. איני סבור כי אם הייתה מצורפת לגוף החימום או לדוד אזהרה בדבר הסיכון לכוויות ממים חמים עקב שימוש בדוד, התאונה הייתה נמנעת. איני סבור שהיה באזהרה זו כדי להוביל לכך שהורי התובע היו מונעים את כניסתו לאמבטיה באותו מועד. בוודאי שלא היה באזהרה כאמור כדי למנוע מן התובע להיכנס לאמבט. כפי שצוין לעיל בעניין הרשלנות, יתכן שהודעה לרוכשים בדבר האפשרות לרכוש מערכת להגבלת טמפרטורת המים בברז עשויה הייתה למנוע מקרה מסוג זה, ואולם יש לבחון את המקרה בהתאם למכשירים שהיו בנמצא בשנת 2003, ולפי הראיות שהוצגו בבית-המשפט המכשור האמור לא היה בנמצא בשנת 2003, בניגוד למצב הקיים בשוק כיום. הפרת חובה חקוקה אף בעניין זה לא הוכיח התובע כי הנתבעת הפרה חובה חקוקה כלשהי. התביעה כנגד הנתבעים 2-4 בנוגע לתביעה כנגד הנתבעים 2-4, הרי שלא נמצאה כל עילה לחייבם באופן אישי. לא נמצא כי קיימת עילה לחייבם באחריות אישית לפי דיני הנזיקין, לא הוכח כי מי מהנתבעים חב באופן אישי את חובת הזהירות כלפי התובע, וממילא לא קיימת אף עילה להרמת מסך ההתאגדות. לפיכך, דין התביעה כנגד הנתבעים 2-4 להידחות. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, לא שוכנעתי כי קיימת עילה לחייב מי מהנתבעים בפיצוי התובע בגין נזקיו. בשל כך, לא מצאתי לנכון לדון בטענות הנתבעים בהודעת צד ג' בדבר אחריות ההורים לאירוע, ובשאלת הנזק. אשר על-כן, התביעה נדחית. התובע יישא בהוצאות הנתבעים ובשכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪ (כולל מע"מ). זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי תוך 45 ימים. ניתן היום, ג' כסלו תשע"ב, 29 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים. אחריות על מוצרים פגומיםנזקי גוףמוצר