1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' פורר) שניתן ביום 11.5.11, לפיו נתקבלה תביעת שיבוב שהגיש המשיב, המוסד לביטוח לאומי, נגד המערערות, והמערערות חויבו לשלם למשיב סך 113,356 ₪ בצירוף ריבית הסכמית (ת"א 17293/08). ההליכים בבית משפט קמא 2. המשיב הגיש נגד המערערות תביעת שיבוב, בגדרו של הסכם השיפוי רב השנים, בגין גמלאות נכות כללית ששילם וישלם לגב' צ' א' (להלן- הנפגעת) בגין פגיעתה כהולכת רגל בתאונת דרכים שאירעה ביום 10.8.2001. המשיב תבע מן המערערות, בהתאם להוראות ההסכם, סך 182,949 ₪ סכום המהווה 80% מגובה הגמלאות. המערערות התגוננו בטענות שונות, שהעיקרית שבהן היא, כי לא קיים קשר סיבתי בין הגמלאות ששולמו לבין תאונת הדרכים. 3. בעת הדיון בבית משפט קמא, לא היה חולק כי עוד בטרם התאונה סבלה הנפגעת ממכלול בעיות רפואיות, וכי נקבעו לה בגינן נכויות לצמיתות: 30% נכות בגין איחוי ע"ש גבי, 20% נכות בגין איחוי ע"ש מותני, ו-20% נכות בגין פיגור שכלי קל. נכותה הצמיתה של הנפגעת הועמדה על שיעור משוקלל של 55.2%, ונקבעה לה דרגת אי כושר בשיעור של 60% החל מיום 1.1.83. 4. בעקבות התאונה פנתה הנפגעת למוסד לביטוח לאומי ונקבעו לה נכויות נוספות: 20% נכות בגין כאבי ראש וסחרחורות, ו-20% נכות בגין תסמונת פוסט טראומטית. בשל תוספת הנכויות האמורות, הועמדה נכותה המשוקללת של הנפגעת על 64% לצמיתות, ונקבעה לה דרגת אי כושר של 75% החל מיום 1.3.03, בעקבותיה זכתה הנפגעת לקצבת נכות כללית בשיעור של 100%. יצוין כבר עתה כי מרשימת הנכויות שיוחסו לנפגעת, לאחר התאונה, נעדרה הנכות בגין איחוי ע"ש מותני (20%). 5. המשיב תבע בתביעתו את הפרש הגמלאות בין הגמלה שהיתה משתלמת לנפגעת לולא התאונה והגמלה המשתלמת לה בעקבותיה. 6. המערערות טענו בבית משפט קמא שתי טענות עיקריות, כמפורט להלן: האחת, כי הנכויות שנקבעו לנפגעת ע"י ועדות המל"ל נסמכו על דיווחים כוזבים של הנפגעת לגורמים המטפלים ולועדות המל"ל על פיהם נגרמה לה בתאונה חבלת ראש, אף שכל פגיעתה הסתכמה בפגיעה קלה ברגלה. עוד הן נסמכו על מסמכים רפואיים "משופצים" ומזויפים שהוצגו ע"י הנפגעת בהם הוספו המילים "חבלת ראש", שלא היו בהם במקור. בנסיבות אלה, בהן נסמכו מסקנות רופאי המל"ל על נתונים כוזבים, אין מקום להסתמך עליהן לשם קביעת נכותה של הנפגעת והקשר הסיבתי בינה לבין התאונה. לענין זה הוסיפו המערערות וטענו, כי הנפגעת הגישה תביעה נגד המערערות לבית משפט השלום בתל אביב (ת"א 200978/02), במסגרתה עתרה למינוי מומחים רפואיים בתחום הפסיכיאטריה והנוירולוגיה. לבקשתה צירפה דו"ח מד"א ודו"ח סיכום מחדר מיון. על יסוד מסמכים אלה, מונה לנפגעת מומחה בתחום הפסיכיאטריה. עוד בטרם פנייתה למומחה גילו המערערות כי המסמכים שצורפו לבקשת הנפגעת זויפו, וכי בשניהם הוספו המילים "חבלת ראש" שלא הופיעו בהם במקור. לאחר בחינת טענת המערערות, קבע בית המשפט כי "דו"ח מד"א ותעודת חדר מיון אשר אינם מקוריים ונעשו בהם שינויים על ידי התובעת, הינם אסורים בהמצאה למומחה". בהמשך, ניתנה חוות דעת המומחה אשר קבעה כי לנפגעת נותרה נכות זמנית של 10% למשך שנה, וכי לא נותרה לה נכות צמיתה. השניה, כי בקביעת המל"ל, לאחר התאונה, באשר לשיעור נכותה של הנפגעת נפלה טעות, והנכות האורתופדית הצמיתה בשיעור 20% לצמיתות אשר נקבעה לנפגעת טרם התאונה בגין "איחוי ע"ש מותני" נעלמה מדו"ח הועדה הרפואית, ללא כל דיון. משלא נערך כל דיון באשר לנכות זו, ולא ניתן כל הסבר להעדרה מרשימת הליקויים, יש להסיק כי השמטתה מרשימת הליקויים מקורה בטעות. 7. נוכח טענות המערערות באשר לזיוף המסמכים, כפי שתוארו לעיל, הורה בית משפט קמא (כב' השופט ד' מינץ), בישיבת בית המשפט מיום 18.3.09, כי "ב"כ התובע תשקול את הצעת בית המשפט לפיה הנפגעת תוזמן לבדיקה נוספת בועדה". בתגובה להצעה זו, הודיע המל"ל לבית המשפט כי "לאחר התייעצות עם הסניף הראשי של התובע ולאחר התייעצות שנערכה עם סניף המל"ל אשר מטפל בנפגעת ובדיקת המסמכים אשר הועברו... עמדת התובע לפיה אין במסמכים הנוספים כדי לשנות מקביעת המל"ל ואין במידע אשר הוצג בפני הסניף כדי לאפשר בדיקה נוספת... לפיכך התובע מודיע כי הוא עומד על קביעות הועדות הרפואיות מטעמו כפי שצורפו לכתב התביעה". יצוין כי הודעה זו לא גובתה בראיה כלשהיא, ולא הובהר אלו גורמים ערכו את הבדיקה שתוארה. 8. הצדדים הסכימו כי התביעה תוכרע ע"י בית משפט קמא על יסוד מכלול החומר שהוגש לבית המשפט, וללא שמיעת עדים. פסק דינו של בית משפט קמא 9. בית משפט קמא קיבל את תביעת המשיב. בית המשפט קבע בפסק דינו כי על פי ההלכה, קביעת ועדות המוסד לביטוח לאומי גוברת על קביעת מומחי בית המשפט בתביעת הנפגעת, הן באשר לשיעורה של הנכות והן באשר לקיומו של קשר הסיבתי בינה לבין התאונה. בית המשפט הוסיף וקבע כי על אף השגות המערערות על קביעות ועדות המל"ל, אין מקום לסטות מהן. בית המשפט ציין כי דו"ח הועדה הרפואית של המל"ל מעלה כי הנכויות שנקבעו לנפגעת לאחר התאונה נקשרו באופן מפורש לתאונת הדרכים, וכי עמדת רופאי המל"ל נהנית ממעמד סופי ומחייב לצורך תביעת השיבוב ולא ניתן להביא ראיות לסותרה. בית המשפט קבע כי גם בחוות דעת המומחה שניתנה בתביעת הנפגעת, אין כדי לשנות ממסקנה זו, זאת מאחר והמומחה קבע לנפגעת נכות זמנית, ולא שלל קשר סיבתי בין נכות זו לבין התאונה. בית המשפט הוסיף וציין כי מעבר לשני המסמכים השנויים במחלוקת עמדו בפני הוועדה מסמכים שונים, בהם תיקה הרפואי של הנפגעת אצל הנוירולוגית ד"ר סבך, דו"ח פגיעה פסיכודיאגנוסטית, תיקה של הנפגעת במרכז הקהילתי לבריאות הנפש ומסמכי המומחה לנוירוכירורגיה, ד"ר נסים רזון. 10. בית משפט קמא ציין בפסק דינו כי מכלול התנהלותה של הנפגעת בהליכים השונים, לרבות בפני וועדות המל"ל, מעלים ספק באשר לאמינותה של הנפגעת. מסמכים שהגישה לבית המשפט נאסרו בהמצאה למומחה, ואף מומחה בית המשפט התייחס בחוות דעתו לחוסר אמינות הנפגעת. בית המשפט ציין כי לאור התהיות שעלו כאמור לעיל, הוצע למוסד לביטוח לאומי לבדוק שוב את הנפגעת. בדיקה כזו לא נערכה. בהתייחסו לטענת המערערות כי הימנעות המוסד לביטוח לאומי מבדיקתה החוזרת של הנפגעת עולה כדי הפרת חובת תום הלב, ציין בית המשפט כי "אף שראוי היה שהתובע, כגוף מוסדי האמון על שמירת כספי הציבור, יפעיל את סמכותו מכח סעיף 214 לחוק ויבחן בשנית עניינה של נפגעת שלגבי אמינותה עולים סימני שאלה, הרי שהימנעות מלעשות כן אינה עולה כדי הפרת חובת תום הלב במסגרת ההסכם כאשר הקביעה הסופית של הועדה הסתמכה על מצבה הרפואי של הנפגעת, כפי שהוערך ע"י רופאי המל"ל" (ס' 27 לפסק הדין). בית המשפט קבע כי לא ניתן להצביע על דופי שנפל בהתנהלות ועדות המל"ל או בקביעותיהן, וכי לא היה מקום לטעון כי פעלו בחוסר תום לב. 11. באשר לנכות בגין איחוי ע"ש מותני ש"נעלמה" מרשימת הנכויות,קבע בית המשפט, כי "הנכויות נקבעו על סמך ממצאי הרופאים, כפי שהוערך על ידי רופאי המל"ל, אף שאין הסבר לכך בפרוטוקולי הועדה או בהחלטה אחרת של המל"ל, משכך אין בסיס להתערב בקביעות אלו". עוד הוסיף כי גם לו היתה זו טעות, משמעותה קלה נוכח אופן החישוב היחסי (ס' 31 לפסק הדין). 12. בית המשפט קמא הורה, אפוא, על שיפוי המשיב על בסיס נכויות הנפגעת כפי שנקבעו ע"י המוסד לביטוח לאומי, ועל בסיס שיטת השקלול המתמטית, כפי שנקבעה ברע"א 1459/10, בצירוף ריבית הסכמית. בסיפת פסק הדין, בהתייחסו להוצאות המשפט, קבע בית המשפט "אף שהתובע אינו מחוייב מכח חובת תום הלב לבחון בשנית את עניינה של הנפגעת, הרי שבהימנעותו מלעשות כן יתכן ויש בה כדי לפגוע בקופה הציבורית. בהתעלמות התובע מהמלצתו של בית משפט זה לבחון בשנית את עניינה של הנפגעת יש, לכל הפחות, משום טעם לפגם". מטעם זה, ובהתחשב במתווה הדיוני עליו הסכימו הצדדים לבירור התובענה, קבע בית המשפט כי אין לזכות את המשיב בהוצאות וכי כל צד ישא בהוצאותיו. טענות הצדדים 13. המערערות חוזרות בערעורן על טענותיהן כפי שהועלו בפני בית משפט קמא. עוד הן טוענות כי המסמכים הרפואיים עליהם נסמכו ועדות המל"ל, ואשר אליהם התייחס בית משפט קמא בפסק דינו, התבססו אף הם על המסמכים המזויפים ועל דיווחיה הכוזבים של הנפגעת. יתר על כן, הנפגעת התלוננה על כאבי ראש, בחילות וסחרחורות, כבר בתביעתה לגמלת נכות משנות השמונים, ואף עברה תאונת דרכים נוספת עם פגיעת ראש ביום 16.4.03, בטרם נקבעה נכותה הסופית ע"י המל"ל. בנסיבות אלה, בהן נתקבלה החלטת הוועדה בהסתמך על נתונים שאינם נכונים, חל פגם מהותי בעבודת הועדה ואין מקום להתבסס על מסקנותיה. עוד טוענות המערערות כי טעה בית משפט קמא שעה שקבע, מחד גיסא, כי קיים "טעם לפגם" בהימנעות המשיב מבדיקה נוספת של הנפגעת בנסיבות הענין, ומאידך גיסא, כי התנהלות המשיב אינה עולה כדי חוסר תום לב. לענין זה, חוזרות המערערות וטוענות, כי סירובו של המשיב לבחון את טענת הזיוף והימנעותו מבדיקה נוספת של הנפגעת עולות כדי הפרת חובת תום הלב החלה עליו לפי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. עוד נטען כי טעה בית משפט קמא עת הורה על הוספת ריבית הסכמית לסכומים שנפסקו לטובת המשיב. 14. המשיב סומך טיעוניו על פסק דינו של בית משפט קמא. עוד הוא טוען כי טענות המערערות לזיוף ומרמה לא הוכחו עד היום. המשיב הוסיף והגיש ערעור שכנגד בו הוא טוען נגד אי זיכויו בהוצאות ובשכ"ט עו"ד חרף קבלת תביעתו. הכרעה 15. אין, למעשה, חולק, כי המוסד לביטוח לאומי זכאי לשיפוי מכוח ההסכם רק בגין גמלאות המשולמות בגין נכות הקשורה סיבתית לתאונה (רע"א 805/06 המוסד לביטוח לאומי נ' קרנית, ניתן ביום 29.3.09). אין גם חולק כי קיומו של קשר סיבתי יכול להילמד מהחלטות הועדות הרפואיות של המל"ל, זאת מבלי לפגוע בזכותו של המל"ל להוכיחו בדרך אחרת. על פי הכלל, מקום בו קשרו ועדות המל"ל סיבתית את הנכות לתאונת הדרכים, גוברת קביעתן לצורך ישום הסכם השיפוי, על כל קביעה אחרת, לרבות קביעתו של מומחה מטעם בית המשפט בתביעת הנפגע (ע"א (י-ם) 3052/09 הראל חברה לביטוח נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 26.5.09). 16. כלל זה, אין משמעותו שבכל מקרה חייב בית המשפט הדן בתביעת השיבוב לאמץ את מסקנות וועדות המל"ל, ועדיין יהיו מקרים, גם אם מעטים ונדירים, בהם תידחנה מסקנות רופאי המל"ל. על חלק ממקרים אלה עמד בית המשפט בע"א (י-ם) 11316/07 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 9.8.09), כמצוטט להלן: "אולם עדיין, על חוות-הדעת של רופאי המל"ל לעמוד בתנאים מינימליים של הגינות ותאימות לנתוני המקרה. בית המשפט לא יבחן את תבונת חוות-הדעת מבחינת שיקול הדעת המקצועי של רופא המל"ל שערך אותה, ולא יאזין לטענות שתכליתן להצביע על טעות של רופא זה בהסקת המסקנות הרפואיות מן העובדות, הן במישור של דרגת הנכות והן במישור הקשר שלה אל תאונת הדרכים. בה בעת, ועל מנת להבטיח כי חברת הביטוח לא תידרש לשלם למל"ל עבור פגימות שאינן קשורות לתאונה, יוודא בית המשפט כי חוות-הדעת של רופא המל"ל התייחסה לנפגע הנכון ולנתוני הבסיס שלו המשליכים על שאלת הקשר הסיבתי. דומה כי לא יהיה מי שיפקפק בכך שקביעה של רופא מטעם המל"ל בדבר קיומו של קשר סיבתי לא תוכל לעמוד אם וכאשר יתחוור למפרע כי אותו רופא בדק אדם מתחזה ולא את מי שאכן נפגע בתאונת הדרכים. אין שוני אמיתי בין מצב כזה לבין מצב בו ברור וגלוי על פני הדברים כי רופא המל"ל לא היה מודע לתיעוד רפואי חד-משמעי בדבר קיומה טרם התאונה של הפגימה אשר בגינה הוכרה נכותו של הנפגע במל"ל. בשני המצבים, דבקותו של המל"ל בקביעת הרופא מטעמו גם לאחר שהתבררו לאשורן העובדות השומטות את הקרקע מתחת לאותה קביעה, עולה כדי עמידה בחוסר תום לב על זכות הנובעת מחוזה, בניגוד לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ובניגוד לחובת ההגינות המוטלת על המל"ל בהיותו רשות ציבורית". דומה כי לא יכול להיות חולק כי קביעתה של נכות וקשירתה סיבתית לתאונה, על יסוד תשתית עובדתית מוטעית או כוזבת, הרלבנטית לקביעת הנכות, נופלת אף היא לגדר החריג לכלל. גם במקרה כזה ניתן לומר כי ההליך בפני ועדות המל"ל היה נגוע בפגם מהותי אשר לא מאפשר להסתמך על תוצאותיו ומסקנותיו. 17. עיון במסמכים שהוצגו ע"י הצדדים מעלה כי הליך קביעת נכותה של הנפגעת לאחר התאונה אכן מיוסד, לכאורה, על תשתית עובדתית כוזבת, ולפיכך לא ניתן להסתמך עליו לצורך תביעת השיבוב. 18. בעניינה של הנפגעת נערכו שני מסמכים רפואיים ביום התאונה. האחד, דו"ח מד"א. והשני, סיכום טיפול בחדר מיון. השוואת שני מסמכים אלה, כפי שהוצגו ע"י הנפגעת בתביעתה, לאותם המסמכים המצויים בתיק המשטרה (שהוגש במלואו לבית המשפט), מעלה כי שני המסמכים זויפו ע"י הוספה מאוחרת של התייחסות לחבלת ראש, שלא היתה בהם במקור. כך, בדו"ח מד"א המצוי בתיק המשטרה צוין ליד "תיאור המקרה": "כ. ברך רגל ימין". במסמך שהוצג ע"י הנפגעת הוספו בסמוך המילים "פציעה בראש". בסיכום טיפול בחדר מיון, נרשם "לדבריה עלה גלגל של רכב על כף רגלה הימנית. הולכת על הרגליים". במסמך שהוצג ע"י הנפגעת הוספו המילים "חבלה בראש". 19. לעובדות אלה ניתן להוסיף כי בהודעתה במשטרה, שניתנה ביום 13.8.01, ימים ספורים לאחר התאונה, ובה תיארה את פגיעותיה, לא הזכירה הנפגעת פגיעת ראש כלל. לעומת זאת, בפניותיה לרופאי קופת חולים טענה הנפגעת מפורשות כי נפגעה בראשה, ואף טענה לאובדן הכרה. ברישום של הנוירולוגית המטפלת ד"ר טילדה סבך מיום 12.9.20 (השיבוש במקור. מן ההקשר עולה כי מדובר, ככל הנראה, ברישום משנת 2001) נרשם: "ב-10.8.01 היתה מעורבת בתאונת דרכים, כהולכת רגל, נחבלה בראשה - לדבריה היה אובדן הכרה קצר". באבחנות צוין, בין היתר, "CONCUSSION-POST CONCUSSION SYNDROME". רישום זה של הרופאה המטפלת בתחום הנוירולוגיה, הווה בסיס לרישומים נוספים שבאו אחריו (ראה רישומים מיום 21.9 ומיום 29.8- ושוב, ציון השנה משובש). הרישומים הרפואיים מן המועדים המוקדמים מציינים גם כי "בבדיקה ללא ממצא אובייקטיבי שיכול להסבר את הקליניקה" (רישום מיום 12.9), "בדיקה נוירולוגית ללא ממצא פוקלי שיכול להסביר את התלונות" (רישום מיום 21.9). תלונות דומות מופיעות במסמכים רפואיים נוספים: במכתב ד"ר ניסים רזון, מומחה לנוירוכירורגיה, מיום 23.10.01, צוין "כידוע נפגעה בתאונת דרכים ב-10.8.01 עם חבלה ברגל נפילה על הכביש על הראש עם איבוד הכרה, מאז סובלת מתופעות של הפרעת זיכרון, כאבי ראש עורפיים (בצורת "פיצוץ"), בכי תדיר, סחרחורות, חרדות...". גם במכתב ד"ר מילר וד"ר בר-זיו מן המרכז הקהילתי לבריאות הנפש ת"א מיום 10.2.02 צוין, כי הנפגעת היתה מעורבת בתאונת דרכים בה נחבלה "ביד ורגל ימין ובראש. מציינת שהיה איבוד הכרה קצר. מאז סובלת מסחרחורות, כאבי ראש עזים וכאבים ביד וברגל שמאל". 20. גם בפני ועדות המל"ל, טענה הנפגעת מפורשות כי נפגעה בתאונה בראשה. כך טענה בשני האבחונים הרפואיים שנערכו לה ביום 10.3.02 ("פגעה מכונית בראש"), וביום 27.4.03 ("לפני שנחבלתי בראש עבדתי כמטפלת בתינוק, המצב השתנה לחלוטין..."). גם בדו"ח בדיקה פסיכודיאגנוסטית שנערך ע"י הפסיכולוגית ורדה קאפמן, על פי בקשת רופאי המל"ל, מצוין כי הנפגעת נפגעה בראשה בתאונת הדרכים. 21. מסקנות רופאי המל"ל נסמכות גם על רישומיה הרפואיים של הנפגעת כפי שתוארו לעיל. דו"חות האבחון מזכירים מפורשות את רישומיה הרפואיים של הנפגעת אצל הנוירולוגית ד"ר סבך, ואף את בדיקתה של הנפגעת ע"י ד"ר רזון מיום 23.10.01: "עפ"י מסמכים רפואיים נמצאת במעקב ד"ר סבח רופא נוירולוגית עקב מצב לאחר תאונת דרכים. סחרחורות, כאבי ראש והפרעות בתחושה גפיים ימניות. בדיקה CT ראש תקינים. נבדקה ע"י רופא נוירוכירורג 23.10.01 נמצאת במעקב אצל רופא פסיכיאטר עקב תסמונת פוסט טראומטית.." (דו"ח אבחון מיום 10.3.02). 22. מכלול המסמכים מעלה מחד כי, לכאורה, הנפגעת לא נחבלה בראשה בתאונה, ומאידך, כי אבחוניה הרפואיים ע"י גורמי קופת חולים וע"י ועדות המל"ל (שהסתמכו על רישומי גורמי קופ"ח), יוסדו על ההנחה כי הנפגעת נחבלה בראשה ואף איבדה את הכרתה. "שיפוץ" המסמכים הרפואיים מיום התאונה והגשתם ע"י הנפגעת במסגרת תביעתה לפיצויים מפנה אצבע כלפי הנפגעת כמי שאחראית, לכאורה, לשינויים. בנסיבות אלה, בהן נראה, לכאורה, כי קביעות המל"ל יוסדו על אדנים כוזבים, לא ניתן לקבוע כי המשיב עמד בנטל המוטל עליו להוכחת תביעתו לשיבוב. ויודגש, טענות המערערות הועלו בשלב מוקדם של ההליך, ואפשרו למשיב להוכיח תביעתו בדרך אחרת, אם ע"י זימון הנפגעת לעדות על מנת להוכיח באמצעותה כי אמנם נפגעה בראשה בתאונה חרף המסמכים שהוצגו, ואם ע"י הגשת חוות דעת רפואית הקובעת קיומו של קשר סיבתי על יסוד העובדות לאשורן. המשיב לא פעל כאמור, ובחר להישען על מסקנות רופאי המל"ל, שלא היו ערים למלוא העובדות המהותיות לאשורן. המשיב אף נמנע, חרף הצעת בית המשפט, מלהביא את עניינה של הנפגעת לבחינה רפואית נוספת בעקבות העובדות שנתגלו. גם אם היה המשיב רשאי, על יסוד שיקוליו הוא, להימנע מבדיקתה הנוספת של הנפגעת, הרי בנסיבות שתוארו, ובהעדר חוות דעת רפואית בעלת משקל הקובעת נכות וסומכת אותה סיבתית לתאונה, לא היה מקום לקבל את תביעתו. 23. מעבר לדרוש יצוין, כי המערערות צודקות גם בטענתן המתייחסת לנכות בגין "איחוי ע"ש מותני". משנקבעה נכות זו לצמיתות (ככל יתר הנכויות שנקבעו לנפגעת בשנות השמונים), ומשלא ניתן כל הסבר ע"י המשיב להשמטתה של נכות זו לאחר התאונה מרשימת הנכויות של הנפגעת, לא כל שכן מסמך המעיד על הטעם לביטולה של הנכות, יש להניח כי נכות זו הושמטה מרשימת הליקויים של הנפגעת אך מחמת טעות, והיה מקום להוסיפה לשקלול שנערך. 24. סוף דבר, משנקבע כי אין בכוחן של החלטות רופאי המל"ל להרים את הנטל המוטל על המשיב להוכחת תביעתו, יש לקבל את הערעור. הננו מורים, אפוא, על ביטול פסק הדין של בית משפט קמא, ועל דחיית תביעת המשיב. הערעור שכנגד, נדחה. המשיב ישלם למערערות את הוצאותיהן בשתי הערכאות בסך 30,000 ₪. מזכירות בית המשפט תעביר פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום, כ"ז אדר תשע"ב, 21 מרץ 2012, בהעדר הצדדים. גילה כנפי שטייניץ, שופטת ד"ר יגאל מרזל, שופט אריה רומנוב, שופט רפואהביטוח לאומי