הפורום הנאות - בית משפט ברשות הפלסטינית 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ר. וינוגרד), בת.א. 14353/06, שניתן ביום 28.1.10. בפסק דין זה, מחק בית משפט קמא את התביעה שהגישו המערערים, וזאת לנוכח קביעתו של בית המשפט, כי הפורום הנאות לדון בתביעה הוא בית המשפט המוסמך בתחומי הרשות הפלסטינית, ולא בית משפט בישראל. רקע 2. המערערים - קטינה ושני הוריה - הינם תושבי הכפר חיזמא שבתחומי הרשות הפלסטינית. ביום 18.2.05 נפגעה הקטינה, בהיותה הולכת רגל, בתאונת דרכים שארעה בסמוך לביתה שבכפר חיזמא. נהג המכונית הפוגעת, משיב מס' 1, הינו תושב ישראל. המכונית הפוגעת רשומה בישראל, ובמועד אירוע התאונה היא הייתה מבוטחת על ידי חברת ביטוח ישראלית. ביום 19.11.06 הגישו המערערים לבית משפט קמא תביעה לפיצוי על נזקי גוף שנגרמו למערערת בשל אירוע התאונה. התביעה הוגשה הן נגד הנהג הפוגע וחברת הביטוח הישראלית, והן נגד משיבה מס' 2, שהינה "קרנית הפלסטינית". 3. במסגרת הדיון שהתקיים בבית משפט קמא הועלתה על ידי חברת הביטוח טענה, שפוליסת הביטוח אותה הוציאה למכונית הפוגעת, אינה מכסה את התאונה מושא התביעה. זאת לנוכח הטענה, שהתאונה ארעה בעת שהנהג הפוגע הסיע נוסעת בשכר. בבית משפט קמא לא הייתה מחלוקת על כך, שפוליסת הביטוח שהוצאה אינה מכסה תאונות שארעו במהלך הסעה בשכר. המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלה, האם התאונה במהלכה נפגעה הקטינה, אכן התרחשה בעת שמשיב 1 הסיע נוסעת בשכר. 4. לצורך הכרעה במחלוקת זו, הביאו הצדדים ראיותיהם. ביום 7.7.08, לאחר שמיעת ראיות הצדדים וטענותיהם, ניתנה החלטתו של בית משפט קמא ביחס למחלוקת זו. בית משפט קמא קבע, כי התאונה אכן ארעה במהלך הסעה בשכר, ולכן פוליסת הביטוח שהוצאה אינה מכסה את התאונה מושא התביעה. בנסיבות אלה קבע בית משפט קמא, כי החובה לשאת בפיצוי המערערת על נזקיה מוטלת על משיבה 2 - "קרנית הפלסטינית" - ולא על חברת הביטוח הישראלית. 5. בעקבות קביעה זו הגישה משיבה 2 בקשה למחיקת התביעה על הסף. זאת הואיל ולטענת משיבה 2, בית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לדון בתביעה. יש לציין, כי טענה זו הועלתה על ידי משיבה 2 עוד במסגרת כתב ההגנה שהגישה ביום 6.6.07. בהחלטתו מיום 12.6.07 קבע בית משפט קמא, כי "בשלב זה של הדיון, ולנוכח זהות הנתבעים 1 ו-2, טענת הפורום הלא נאות - נדחית". 6. במסגרת הבקשה למחיקת התובענה בשל טענת "פורום לא נאות" טענה משיבה 2, בין היתר, שהמערערים הם תושבי הרשות הפלסטינית; שהתאונה ארעה בתחומי הרשות הפלסטינית; שמקום עסקה של המשיבה הוא בעזה; שהעדים הנחוצים לבירור התביעה הם תושבי הרשות; ושהדין החל על התביעה הוא הדין החל ברשות. 7. בהחלטה מיום 28.1.10 קיבל בית משפט קמא את בקשת משיבה 2, והורה על מחיקת התביעה. בית משפט קמא ציין בהחלטתו, כי המערערים "לא טענו שניהול התובענה בשטחי הרשות יפגע בזכויותיהם, הדיוניות או האחרות, וממילא לא הצביעו על כל טעם של ממש מדוע יועדף בית משפט זה על הפורום הטבעי לניהול התובענה." לדברי בית משפט קמא, שני עניינים בלבד יוצרים זיקה בין תביעתם של המערערים לבין מדינת ישראל. העניין האחד הוא, היותו של נהג המכונית הפוגעת תושב מדינת ישראל. העניין השני הוא, שבמסגרת ההליכים שהתקיימו בבית משפט קמא, מונה מומחה רפואי אשר נתן חוות דעת ביחס לקטינה התובעת. 8. אלא שבית משפט קמא לא סבר כי יש בשני עניינים אלה כדי להצדיק את בירור התביעה בישראל. באשר לעובדת היותו של הנהג תושב ישראל קבע בית משפט קמא, כי לעובדה זו נודעת משמעות שולית ביותר, וכי לכל היותר, אם יתעורר צורך כלשהו לכך, יוכל הנהג להיכנס לתחומי הרשות הפלסטינית לצורך ניהול התובענה. ובאשר למומחה הרפואי קבע בית משפט קמא, כי לבד מהעובדה שעצם מתן חוות דעת על ידי מומחה ישראלי אינה מהווה זיקה מספקת הקושרת את התובענה לישראל, הרי שבמקרה הנדון קבע המומחה נכות זמנית בלבד, וממילא יהיה צורך בבדיקה חוזרת בבוא העת ובקביעת נכות סופית. זאת ניתן לעשות, כך קבע בית המשפט, על ידי מינוי מומחה אחר שמקום מושבו בשטחי הרשות הפלסטינית. 9. סוף דבר, כך קבע בית משפט קמא: "מאחר ומקום מושבם של המבקשת והמשיבים בשטחי הרשות, והתאונה התרחשה בשטחי הרשות, ומאחר ולא הוצגה כל עילה של ממש שיש בה כדי להביא למסקנה לפיה על התובענה להתקיים בפני בית משפט זה חלף קיומה בפורום הטבעי, אני נעתר לבקשה ומורה על מחיקת התובענה". טענות הצדדים 10. כנגד קביעה זו מופנה הערעור המונח לפנינו. בהודעת הערעור שהגישו טוענים המערערים, כי "מאזן הנוחות, בנסיבות המקרה, נוטה בבירור לטובת המשך הדיון בתביעה בבית המשפט הישראלי". זאת בשל המשקל המצטבר של הטעמים הבאים: הרכב הפוגע ונהגו הינם ישראלים; כל הראיות לעניין החבות כבר נשמעו בתיק, ולא נותר אלא לקבוע את גובה הנזק; כבר מונו מומחים לבדיקת המערערת, והוגשו בעניינה שתי חוות דעת רפואיות; כל הטיפולים הרפואיים העיקריים ניתנו למערערת בבתי חולים בישראל; קיים קושי לאשר את כניסתם של המערערים ושל משיב 1 לרצועת עזה, מקום מושבה של משיבה 2; משיב 1 אף מנוע על פי החוק הישראלי מלהיכנס לתחומי הרשות הפלסטינית; משיבה 2 מיוצגת על ידי עורך דין ישראלי שמקום מושבו בירושלים. בנוסף נטען על ידי המערערים, כי סעיף 8 לחוק יישום ההסכם בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט הוראות אחרות)(תיקוני חקיקה), התשנ"ו-1996 קובע, כי מקום שהוחל בשמיעת ראיות על ידי בית משפט בישראל, ימשיך הוא לדון בתביעה. 11. בעיקרי הטיעון שהגישו הרחיבו המערערים את מעגל טיעוניהם. לטענתם, החלטתו של בית משפט קמא עלולה לקפח את זכותם של המערערים ולפגוע בהם, הואיל וקיימת אפשרות של "הוקעת ודחיית כל תובענה עתידית שתוגש ע"י המערערת בפני הפורום הפלסטיני מנסיבות שמקורן בחלוף זמן רב ויצירת קושי אובייקטיבי לדון בתובענה ולהידרש לראיות ולעובדות שמקורן כאמור במאורע שהתרחש לפני למעלה משש שנים!!!" (סעיף 5 לעיקרי הטיעון). המערערים מוסיפים וטוענים בעיקרי הטיעון שהגישו, כי "המדובר בתביעתה של קטינה אשר נפגעה באורח קשה בעקבות תאונת הדרכים נשוא התביעה, נזקקה ועודה נזקקת לטיפולים רפואיים אשר ידם של הוריה המערערים 2 ו-3 אינה משגת. העברת הדיון כיום לפורום אחר, לאחר כחמש שנים מהגשת התביעה, יצריך הגשת תביעה חדשה, ותחילת ההתדיינות המשפטית מחדש אשר כרוכה בדיון מחודש בשאלת החבות ובמינוי מומחים רפואיים חדשים, דבר אשר יגרור התדיינות ממושכת אשר עלולה להסב נזק בלתי הפיך למערערת 1" (סעיף 8(ז) לעקרי הטיעון). 12. מנגד טוענת משיבה 2, כי דין הערעור להידחות. בעיקרי הטיעון שהגישה ציינה המשיבה, כי העלתה את הטענה בדבר היותו של בית המשפט בישראל "פורום לא נאות", כבר בכתב ההגנה שהגישה. לדברי המשיבה, מיד לאחר שבית משפט קמא פסק כי האחריות לפצות את המערערת מוטלת על המשיבה, ולא על חברת הביטוח הישראלית, הגישה המשיבה בקשה למחוק את התביעה בשל טענה זו. 13. משיבה 2 מבקשת כי בית משפט זה ייאמץ את קביעתו של בית משפט קמא ולפיה, בית משפט בישראל אינו הפורום הנאות לדון בתביעתם של המערערים. לטענת משיבה 2, החלטתו של בית משפט נכבד קמא עולה בקנה אחד עם ההלכה הנוהגת, כפי שמצאה את ביטויה בפסקי דין שניתנו בסוגיה זו. 14. באשר להסתמכות המערערים על סעיף 8 לחוק יישום ההסכם בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט הוראות אחרות)(תיקוני חקיקה), התשנ"ו-1996 טוענת משיבה 2, כי "מדובר בטענה מטעה שכן סעיף 8 לחוק יישום הסכם הביניים מדבר על תובענה התלויה ועומדת בפני בית המשפט ביום כניסתו לתוקף של חוק זה. כאמור, חוק היישום נכנס לתוקף בשנת 1996 ואילו התובענה עוסקת בתאונת דרכים שארעה ביום 18.2.05!! ולכן סעיף 8 לחוק היישום לא חל בענייננו" (סעיף 18 לעיקרי הטיעון). 15. יש לציין, כי במסגרת הדיון שהתקיים לפנינו התחייב בא כוח המשיבה, כי במידה ובית משפט זה ידחה את הערעור, "ההליכים בבית המשפט ברש"פ יחלו מן השלב שהגיע אליו בית משפט שלום בירושלים, דהיינו - אך ורק בירור שאלת הנזק, תוך קבלת חבות לנזקי המערערת. והשאלה שתתברר שם היא רק עניין גובה הנזק". עוד הודיע ב"כ המשיבה, כי נוכח העובדה שמדובר בתביעה של קטינה "אין מצב של התיישנות". מכל מקום התחייב ב"כ המשיבה, שאם התביעה תתברר בתחומי הרשות הפלסטינית, המשיבה לא תעלה טענת התיישנות (עמ' 4 לפרוטוקול). 16. ועוד יש לציין, כי במהלך הדיון שהתקיים לפנינו, הביעו הצדדים נכונות לבוא בדברים במטרה להגיע להסדר מוסכם. לשם כך ניתנה לצדדים שהות, ואולם בסופו של דבר הודיעו הצדדים, כי לא עלה בידם להגיע להסדר. מכאן, שיש צורך להכריע בערעור המונח לפנינו. דיון והכרעה: 17. הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. כפי שציינו לעיל, משיבה 2 העלתה את הטענה ולפיה בית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לדון בתביעה נגדה, עוד במסגרת כתב ההגנה שהגישה. בהחלטה מיום 12.6.07 דחה בית משפט קמא טענה זו וקבע, כי "בשלב זה של הדיון, ולנוכח זהות הנתבעים 1 ו-2, טענת הפורום הלא נאות - נדחית". בהמשך, קיים בית משפט קמא דיון בשאלת החבות וקבע, כי משיבה 2, ולא חברת הביטוח הישראלית, היא זו שאחראית לפצות את המערערת על נזקיה. אכן, אילו מלכתחילה הייתה התביעה מוגשת רק נגד משיבה 2, היה מקום לקבל את הטענה של משיבה זו בדבר היותו של בית המשפט בישראל פורום לא נאות. ואולם התביעה לא הוגשה רק נגד משיבה 2 אלא גם, ואולי בעיקר, נגד חברת הביטוח הישראלית. בסעיף 4 לכתב התביעה הבהירה התובעת, כי "צירוף הנתבע מס' 3 נועד למקרה ותעלה הנתבעת מס' 2 טענה כלשהי בנוגע לכיסוי הביטוחי". סבורים אנו, כי משהתחיל בית משפט קמא לברר את התביעה, עליו להמשיך במלאכתו עד לסיומה, גם אם בינתיים הסתבר כי מי שנושא בחובה לפצות את התובעת היא משיבה 2 ולא חברת הביטוח הישראלית. 18. בית משפט קמא, הורה, כאמור, בהחלטתו מיום 12.6.07 על דחיית טענת הפורום לא נאות "בשלב זה של הדיון". החלטתו זו היא החלטת ביניים אשר אינה יוצרת מעשה בית דין. יחד עם זאת נקבע, כי בכל המתייחס להחלטות בטענות מקדמיות משמעותיות, כאלה העומדות ביסוד ההליך, כגון טענות בדבר תניות שיפוט, תניות בוררות, פורום לא נאות, חוסר סמכות ועוד, השימוש בסמכותו העקרונית של בית המשפט לעיין מחדש בהחלטה כזו, חייב להיות במשורה ובמקרים חריגים ונדירים בלבד, זאת על מנת למנוע "משפטים על תנאי". בית המשפט הוסיף וקבע כי "אין להלום כי השאלה, אם בית המשפט בו מתבררת תביעה מסוימת היא אכן המקום המתאים לבירורה, תמשיך ותרחף מעל פני ההליך לכל אורכו. צדדים להליך צריכים להימצא בודאות משפטית, ומשעה שהוכרעו הטענות המקדמיות הללו, עליהם לדעת שהגיע העת להיכנס מפרוזדור הטענות המקדמיות לטרקלינו של המשפט" (רע"א 4472/10 Proneuron Biotechnologies ,Inc נ. טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ). בענייננו, בית משפט קמא דחה את בקשת משיבה 2 בשלב הראשון, על מנת שניתן יהיה לקיים, בנוכחותה של משיבה זו, את בירור שאלת החבות. הבירור אמנם התקיים. נשמעו בו ראיות וניתנה בו החלטה הקובעת חבות. הצורך בקיום הבירור יצר מציאות. הוא גם עורר אצל המערערים ציפייה, שגם אם בסופו של דבר יסתבר כי המשיבה 2 היא בעלת דינם, ולא חברת הביטוח הישראלית, הדיון בעניינם יימשך בפורום בו החל, והם לא ייאלצו להטלטל בין הערכאות. למציאות שנוצרה ולציפיות שהתהוו יש לתת משקל. מהטעמים עליהם עמדנו סבורים אנו, כי על בית המשפט להמשיך ולברר את התובענה גם לגופה. 19. בפסק הדין מושא הערעור שלפנינו הפנה בית משפט קמא להחלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א. דראל) בת.א. 3311/05 עזבון עלי נ' טרסט ואח',. עיון באותה החלטה מעלה, כי בית המשפט שדן באותה פרשה התרשם, כי צירופו של הנתבע הישראלי (קרנית הישראלית) "היה חסר בסיס משפטי ונועד למעשה כדי להפוך את בית המשפט בישראל לפורום נאות לדון בתובענה. קבלת עמדת התובעים מעודדת הליך פסול של צירופה של קרנית להליכים שונים בחוסר תום לב בכדי להתגבר על טענת פורום לא נאות ואין לאפשר זאת..." (סעיף 31 להחלטה. ראו גם סעיפים 29 ו-41). ואולם טענה מסוג זה, לא מועלית בפרשה שלפנינו. משיבה 2 לא טוענת כי המערערים הגישו את התביעה בחוסר תום לב, וממילא אין כל קביעה כזו של בית משפט קמא. המערערים מצאו עצמם, כנראה שלא בטובתם, במצב של חוסר וודאות. הם סברו כי על חברת הביטוח הישראלית מוטלת החובה לפצות אותם על נזקיהם. לפיכך הם הגישו תביעתם לבית המשפט בישראל. נוכח טענה שהעלתה חברת הביטוח הישראלית בדבר העדר כיסוי ביטוחי, צירפו המערערים לכתב התביעה שהגישו את משיבה 2, בבחינת "למען הזהירות". ואולם בסופו של דבר, לאחר בירור עובדתי שהתקיים בבית משפט קמא נקבע, כי המערערת נפגעה עוד בטרם נהג המכונית הפוגעת הוריד את הנוסעת האחרונה אותה הסיע, ולכן התאונה ארעה במהלך הסעה בשכר, ואין כיסוי ביטוחי. מטעם זה, התביעה נגד חברת הביטוח נמחקה, ומשיבה 2 נותרה (ביחד עם נהג המכונית), כנתבעת יחידה. המשמעות המעשית של החלטת בית משפט קמא היא, שהמערערים יאלצו לפתוח מחדש בהליכים משפטיים בפני ערכאה אחרת ברשות הפלסטינית. נראה לנו, כי הפגיעה אשר עלולה להיגרם למערערים כתוצאה מכך, גדולה מהפגיעה שעלולה להיגרם למשיבה 2 אם תידרש להמשיך ולהתדיין בבית המשפט בישראל בתובענה זו. לא למותר לציין, כי עניין לנו במערערת קטינה, שהייתה בת פחות משנתיים בעת אירוע התאונה. 20. בטרם סיום יש להעיר, כי במסגרת כתב ההגנה שהגישה טענה משיבה 2, כי בתי המשפט בישראל אינם מוסמכים לדון בתביעות המוגשות נגד "קרנית הפלסטינית", וזאת לנוכח הסכם הביניים הישראל-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה, שנחתם בוושינגטון ביום 28 בספטמבר 1995. במסגרת עיקרי הטיעון שהגישה, שבה משיבה 2 והעלתה טענה זו. עם זאת, משיבה 2 העמידה את בקשתה למחיקת התביעה על הסף, רק על הטענה בדבר "פורום לא נאות". מטעם זה, בית משפט קמא, במסגרת פסק הדין מושא הערעור שלפנינו, לא נדרש לטענת המשיבה בדבר חוסר סמכותם של בתי המשפט בישראל לדון בתביעות המוגשות נגד המשיבה, בשל הוראות הסכם הביניים, ומטעם זה, גם במסגרת הערעור המונח לפנינו, אין מקום לדון בטענה זו. סוף דבר: 21. אנו מקבלים את הערעור ומבטלים את פסק דינו מיום 28.1.10 של בית משפט קמא. התיק יוחזר לבית משפט קמא על מנת שימשיך לדון בתיק ולברר את התביעה לגופה. המשיבה 2 תישא בהוצאות המערערים בסכום של 10,000 ₪. ככל שהמערערים הפקידו ערבון - יש להשיבו להם. הפורום הנאותמשפט בינלאומיפלסטינים