1. בתביעה שלפנינו, מלין התובע על החלטת הנתבע שלא להעמידו בפני וועדה רפואית לעררים אשר תדון בערר שהגיש על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון, וזאת מהטעם שאינו עונה על הגדרת "נכה" כהגדרתה בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק"). 2. רקע א. התובע, יליד 1943, הסובל מליקויים שונים, פנה ביום 20.03.10 לנתבע בבקשה לקבוע את נכותו הכללית. ב. וועדה רפואית מדרג ראשון לעניין נכות כללית שהתכנסה ביום 13.07.10 קבעה לתובע נכות יציבה בשיעור של 60% בתחולה מיום 28.12.08. ג. התובע הגיש ערר על קביעת הדרג הראשון, אולם עניינו לא הועבר לדיון בפני וועדה רפואית לעררים, זאת מהטעם שהוחלט לדחות את תביעתו לתשלום קצבת נכות כללית, מאחר ואינו עונה על הגדרת "נכה" כהגדרתה בסעיף 195 לחוק (הודעת פקיד התביעות מיום 14.10.10). ד. בכתב ההגנה שהוגש בתיק, חזרה באת כח הנתבע על החלטת פקיד התביעות שלדעתה בדין יסודה, תוך שטענה כי מאחר ולתובע הכנסה העולה על 60% מהשכר הממוצע במשק, הרי שאין הוא זכאי לתשלום קצבת נכות כללית. הוסיפה באת כח הנתבע וטענה, כי גם אם התובע ייבדק בפני וועדה רפואית לעררים ותיקבע לו נכות גבוהה יותר, הרי שגובה הכנסתו עולה בהרבה על 60% מהשכר הממוצע במשק (4700 ₪ ברוטו), ועל כן לא יהיה זכאי לקצבת נכות. לכתב ההגנה צורף אישור בעניין הכנסות התובע ממשרד החינוך. 3. מהלך הדיון ביום 27.09.11 התקיים דיון בו שטחו הצדדים את טענותיהם, בפני ראש ההרכב. לטענת ב"כ התובע חוק הביטוח הלאומי אינו רק מנגנון לקבלת קצבאות, שכן מי שיוצהר עליו או שיזכה להכיר בו כנכה, יהא זכאי על פי חיקוקים אחרים להטבות מסויימות, ועל כן משהתובע נבדק על ידי וועדה מדרג ראשון, שעל החלטתה הוגש ערר, היה על הנתבע להעביר את עניינו לוועדה רפואית לעררים, היות ומדובר בזכות מוחלטת. בנוסף, ביקש ב"כ התובע כי באת כח הנתבע תמציא את הנחיות המל"ל בכל הקשור לתביעות לתשלום קיצבת נכות כללית והנוגעות לעניין בדיקת תביעות בהתאם לסעיף 195 לחוק. באת כח הנתבע, מנגד, ביקשה לדחות את התביעה., לדעתה, המל"ל הינו אך ורק מנגנון לקבלת קצבאות, וזאת ללא קשר להוראות הנמצאות בחוקים אחרים, בגדרם קיימים זיקות אחרות לחוק הביטוח הלאומי וקביעותיו. בתמיכה לטיעוניה, לפיהם המל"ל בודק תחילה ביחס לשאלת ההכנסות, הפנתה באת כח הנתבע לחוק לרון שמזה שנה וחצי פועל המל"ל על פיו. באת כח הנתבע, התנגדה להציג את ההנחיות שביקש ב"כ להציג בטענה כי אותם נוהלים אינם מעודכנים. בנוסף טענה, שככל יחול שינוי במצבו של התובע, הרי שהנתבע בעצמו עשוי לבדוק את תביעתו מחדש. בסוף הדיון, ביקשו הצדדים להשלים טיעוניהם במסגרת סיכומים, שלאחריהם יינתן פסק דין וביה"ד נעתר לבקשתם. 4. ביום 13.12.11 הגיש ב"כ התובע את סיכומיו, במסגרתם חזר על טיעוניו תוך הפניה להלכות בית הדין הארצי ולפסקי דין, שיש בהם, לדעתו, כדי לתמוך בטיעוניו. 5. ביום 17.01.12 הגישה באת כח הנתבע את סיכומיה, במסגרתם חזרה על טענותיה וזאת תוך הפניה להוראות הדין ולכך שהכנסות התובע ממשרד החינוך בתקופה של 15 חודשים עובר להגשת התביעה, עלו בהרבה על הרף הקבוע בחוק. כן הוסיפה וטענה, כי ביום 06.05.10 הגיע התובע לגיל 67 וככזה, הפך להיות זכאי לתשלום קצבת זקנה. 6. דיון והכרעה השאלה העומדת לדיון בתביעה לפנינו היא האם נתונה לתובע רשות לערור לפני וועדה רפואית לעררים לגבי דרגת נכות רפואית שנקבעה על ידי הוועדה הרפואית מדרג ראשון, כאשר פקיד התביעות קבע כי הוא בעל כושר להשתכר ועל כן אינו בגדר "נכה" כהגדרתו בסעיף 195 לחוק. או שקביעה שכזו הופכת את עררו של התובע לפני הוועדה הרפואית לעררים לערר תיאורטי ומיותר. המסגרת המשפטית הקשר בין קביעת אי-כושר להשתכר לבין קביעת נכות רפואית מעוגן בסעיף 208(א) לחוק, בפרק ט' שבו נקבע, כדלקמן:- "(א) תנאי לקביעת אי-כושר להשתכר הוא שנקבעה למבוטח נכות רפואית, לפי מבחנים, תנאים וכללים שקבע השר (בסעיף זה - המבחנים), בשיעור של 60% לפחות, ואולם אם נקבעה למבוטח לפי המבחנים נכות רפואית בשל ליקוי יחיד בשיעור של 25% לפחות, יהיה התנאי לקביעת אי כושר להשתכר - קביעת נכות רפואית, לפי המבחנים, בשיעור של 40% לפחות". על השאלה אם נכה איבד מכושרו להשתכר מוסמך לענות ולקבוע "פקיד התביעות" בלבד, ועל החלטתו ניתן לערער בפני "ועדה לעררים", ואילו הערר על החלטת ה"רופא המוסמך" מופנה אל "הועדה הרפואית לעררים" (סעיף 211 לחוק וראה תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (סמכויות ועדה רפואית לעררים וועדה לעררים), התשמ"ד - 1984. ראוי לציין כי חוק הביטוח הלאומי מפריד בפרק זה, שלא כמו בפרקים אחרים שבו, הפרדה גמורה בין "נכות רפואית" לבין הנכות המקנה קיצבת נכות לפי אותו פרק, ולא זאת בלבד, אלא שהוא מפריד הפרדה גמורה בין הרשויות שסמכותן לקבוע את ה"נכות הרפואית" לבין הרשויות שסמכותן לקבוע את ה"נכות המזכה בגמלה" (דב"ע לו/01-583 אהרון סברי - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם), דב"ע נב/99-118 צבי יאמין - המוסד לביטוח לאומי פד"ע כז 281). הנכות התיפקודית באה להצביע על מידת הפגיעה בתיפקוד שיש בנכות הרפואית. היא באה להצביע על מידת ההגבלה, בדרך כלל, שיש בנכות הרפואית שנגרמה למבוטח. כשמזכירים '"נכות תיפקודית" כוונת האמירה תהיה - מידת ההשפעה של הנכות (הרפואית) על התיפקוד בדרך כלל. קביעת יכולתו של הנפגע להשתכר מותנית במספר פרמטרים, אשר מצויינים בסעיף 209(ב) לחוק הבטוח הלאומי שזו לשונו: "(ב) בהחלטתו יביא פקיד התביעות בחשבון גם את השפעת ליקויו של התובע על יכולתו לחזור לעבודתו במלואה או בחלקה, ועל יכולתו לבצע עבודה אחרת או לרכוש מקצוע חדש מסוג העבודות או המקצועות שהתובע מסוגל לעסוק בהם והתואמים את כושרו הגופני ומצב בריאותו, וזאת לאחר שרופא מוסמך ופקיד שיקום שהמוסד הסמיכו לכך חיוו דעתם בכתב לענין זה: פקיד התביעות לא יביא בחשבון אם הוצעה לתובע עבודה או אם לא השתלב בעבודה כאמור". גם מי שעבר את הסף הרפואי רשאי לערער על החלטת ועדה רפואית, מהטעם שמבוטח הסבור שבגין ליקויים רפואיים נוספים שלא הוכרו ע"י "רופא מוסמך" יהיה זכאי להיות מוכר כ"נכה", חייב להוכיח את נכותו בגין אותם חוליים ע"י הכרעה של ועדה רפואית, שהרי פקיד התביעות אינו מוסמך להתייחס לליקויים או לפגימות שלא הוכרו כאמור. (דב"ע נג/01-12 המוסד לביטוח לאומי - גדעון חוסני, פד"ע כו 276 (להלן: "עניין גדעון חוסני"; דב"ע נז/01-29 רחל יהודה -המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לב 125). מהאמור לעיל עולה, כי חוק הביטוח הלאומי בפרק ט' בו והתקנות על פיו מעניקים למבוטח בביטוח נכות כללית זכות ערר, הן לוועדה הרפואית לעררים על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון והן לוועדה לעררים על החלטת פקיד התביעות בענין אי כושר להשתכר. מדובר בזכות ערר מהותית, המוענקת בהתאם להוראות הדין. בעניין גדעון חוסני דן ביה"ד הארצי במבוטח שתבע קיצבת נכות כללית, נקבעה לו נכות רפואית על-ידי הוועדה הרפואית מדרג ראשון, בשיעור 44%. על כך הגיש המבוטח ערר לוועדה הרפואית לעררים, אולם מאחר שהוא עבר בזה את הסף הרפואי של 40% הועבר עררו לפקיד התביעות לקביעת דרגת אי-כושר. המבוטח הגיש תובענה, בה ביקש שעררו יועבר לוועדה הרפואית לעררים ולא לפקיד התביעות לקביעת אי-כושר מעבודה.ו התביעה נתקבלה בבית-הדין הארצי, ברוב דעות, ונקבע כי יש לפרש את סעיף 211(א) לחוק (סעיף 127כט לנוסח הקודם של החוק (חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח - 1968) בצורה הרחבה ביותר, כך שהמילים "...אחוז נכות רפואית שאינו מזכה בגמלה לפי פרק זה..." כולל לא רק קיצבת נכות כללית אלא גם גימלת שירותים מיוחדים.. שאלה נוספת שיש להשיב עליה, האם כטענת ב"כ התובע, גם אם התובע לא עונה על הגדרת "נכה" לצורך קבלת קצבת נכות כללית לפי פרק ט לחוק, עדיין חייב הביטוח הלאומי לבדוק אותו בכדי שלא תמנענה ממנו הטבות אחרות מגופים אחרים, מלבד הביטוח לאומי, או שמא כטענת באת כח הנתבע - המנגנון באותו פרק לחוק מיועד אך ורק לקבלת קצבאות ללא קשר להשלכות הקביעות שם ביחס לשיעורי הנכויות על הטבות אחרות הניתנות מכוח דינים מחוץ לתחום הביטחון הסציאלי. סוגייה דומה במהותה הועלתה בפסק הדין שניתן בדב"ע נה/0-127 יעקב קנטורוביץ - המוסד לביטוח לאומי (פד"ע לא 584), אשר גם אליו הפנה ב"כ התובע במסגרת סיכומיו. באותו עניין נדרש בית הדין להכריע בשאלה, האם נכה שעבר את הסף הרפואי רשאי לערור לוועדה רפואית לעררים על מנת לזכות בנכות רפואית בשיעור גבוה יותר מזה שקיבל, וזאת בתקווה ששיעור הנכות הרפואית הגבוהה יותר יעניק לו הטבות מחוץ לתחום הביטחון הסוציאלי, כגון: הנחות במסים העירוניים, ובתחומים אחרים. על אותה שאלה השיב בית הדין בחיוב, ולאמור - "המחוקק ומחוקק המשנה העניקו זכות ערעור לוועדה רפואית לעררים למי שזקוק לכך להשגת זכות מכוח חוק הביטוח הלאומי. אולם, אין התייחסות למקרה בו הנכה אינו זקוק להגיש ערר על מנת להשיג זכויות מכוח חוק הביטוח לאומי אלא מכוח חקיקה אחרת או הוראות נוהל של גופים ציבוריים. במקרה כזה עלינו למלא את החלל ולהכריע אם הנכה רשאי לערור. הסמכות לעשות כך נובעת מהסמכות הטבועה שלנו כבית משפט, שכן במקרים הראויים יש לערכאה שיפוטית סמכות טבועה להרשות ערעור אם הבקשה ראויה לכך. לאור חשיבות מנגנון הפיקוח בקביעת אחוז נכות יש להניח, כי תכלית החקיקה הייתה שנכות רפואית תיקבע על ידי שתי ועדות, היינו: קביעה על ידי רופא מוסמך וערר לוועדה רפואית לעררים. יש לראות את זכויות הנכים כמכלול אחד, כאשר חוקים, תקנות והוראות קובעים את חבילת הזכויות שהחברה מעניקה לנכה. ברוח זו יש לראות את דברי החקיקה הקובעים את זכויות הנכה כקשורים אהדדי. בנסיבות אלה, ולאור הכלל של זכות ערעור על החלטה של טריבונל מנהלי בדרג ראשון, הגענו למסקנה שיש להעניק למערער את זכות הערר על החלטת הרופא המוסמך". מהאמור לעיל עולה, כי בניגוד לעמדת הנתבע, חוק הביטוח הלאומי אינו מנגנון לקבלת קצבאות התחומות אך ורק בין כותלי חוק הביטוח הלאומי, אשר בוודאי יש לו השלכות אחרות על חוקים אחרים מחוץ לתחום הביטחון הסוציאלי וההטבות המוענקות מכוחם מכח הקביעות שבחוק הביטוח הלאומי והתקנות על פיו, ובככל זה שיעורי הנכויות הרפואיות-פיזיולוגיות שניתנות מכח ביטוח הנכות לפי פרק ט' לחוק. קבלת עמדת הנתבע, בהקשר זה, תביא לאיון ההוראות האחרות שנמצאות בחקיקה חיצונית אחרת או הוראות נוהל של גופים ציבוריים אחרים והמפנים לחוק הביטוח הלאומי ואף מתנים את ממוש הזכויות וההטבות בקביעות ושיעורי הנכויות המוענקות בהתאם לקביעות במסגרת חוק הביטוח הלאומי, התקנות והמבחנים על פיו. חוק זה וההסדרים על פיו, אם כן, מציגים הסדרים המזכים אנשים עם מוגבלות בקצבאות נכות ובשירותים מיוחדים אחרים גם מחוץ למערך הביטחון הסוציאלי, ובעניין זה מקובלים עלינו טיעוני התובע בגדרם הפנה לפקודת מס הכנסה (סעיף 13 לסיכומיו). בהתאם לכך, איננו מקבלים את עמדת הנתבע, לפיה "חוק לרון" בא לשנות מי מבין הוראות התדריך או הנוהל בהקשר זה שעד כה, ככל הנראה, פעל הנתבע על פיו. תיקון מספר 109 והמכונה גם "חוק לרון", נועד להתמודד עם הצורך לשלב אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה, על ידי קביעת פרמטרים לפיהם הכנסה מעבודה בפועל לא תשלול בהכרח זכאות לקצבה או הפחתה משמעותית בקצבה. בהצעת החוק נקבע כי מטרתו של התיקון היא: "להסיר או למתן את החסמים הקיימים היום בחוק בהקשר זה, באופן שיעודד השתלבותם בשוק העבודה של אנשים עם מוגבלויות. ליבת התיקון המוצע נוגעת ליצירת מנגנון חדש, אשר יבטיח כי נכה שכושרו להשתכר אבד או צומצם כאמור, ושיגדיל את הכנסתו מעבודה, תהא הכנסתו הכוללת (מעבודה ומקצבה גם יחד) גבוהה יותר, בכל מצב" (הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון 101) (קידום השתלבותם של אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה) התשס"ז - 2007. הצעות חוק הממשלה, כרך 329, ע' 910, מתאריך 23/7/07). מכאן עולה, שאין ב"חוק לרון" שום הוראה שיש בה כדי ללמד על שינוי כלשהו בתהליך קביעת דרגות הנכות הדו שלבית, היינו קביעת שיעור הנכות הרפואית כתנאי שבלעדיו לא יתאפשר לקבוע את הנכות התעסוקתית בשלב השני. וכפי שנאמר לעיל, החוק מפריד הפרדה גמורה בין הנכות הרפואית לבין אובדן ההשתכרות המקנה זכות לקצבת נכות לפי פרק ט' לחוק, תוך הפרדה גמורה גם בין הרשויות שסמכותן לקבוע את הנכות הרפואית לבין אלה שסמכותן לקבוע את מידת הפגיעה בכושר ההשתכרות המזכה בקצבת הנכות. מדובר בשתי הכרעות שלא שזו בלבד שהן מתקבלות במסגרות ארגוניות-מוסדיות שונות, אלא שבמסגרת כל אחת מהן נשקלים שיקולים מסוג שונה. על כן דומה, על אף יחס הגומלין בין שתי הרשויות, שלא מדובר בהפרדה מלאכותית, שהרי קביעת המוגבלות הרפואית עשויה, בנסיבות מסויימות, להשליך על מערכות אחרות מחוץ לתחום הביטחון הסוציאלי. לפיכך, ברי שזכות הערר על החלטת הוועדה הרפואית לגבי דרגת הנכות הרפואית שנקבעה על ידי הוועדה הרפואית מדרג ראשון עשויה להיות מתבקשת ואף הכרחית בנסיבות העניין, וזאת ללא כל קשר לשאלת ההכרעה בעניין הפן התפקודי-התעסוקתי, המתמקדת באובדן כושר ההשתכרות. 7. לסיכום לנוכח כל האמור לעיל הרינו מקבלים את התביעה. על הנתבע להעביר את עניינו של התובע לדיון בפני וועדה רפואית לעררים אשר תדון בערר שהוגש על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון שניתנה ביום 13.07.10. 8. בשים לב לכך שהתובע היה מיוצג מטעם הלשכה לסיוע משפטי - אין צו להוצאות. 9. כל אחד מהצדדים רשאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. ניתן היום, ‏ב' בשבט תשע"ב,26 בינואר 2012, בהעדר הצדדים. יעקבס אורית, שופטת נציג ציבור (עובדים) נציג ציבור (מעבידים) ביטוח לאומי