תאונת דרכים - שבר בחוליה L1

רקע לפניי תביעת נזיקין בגין תאונת דרכים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "החוק"). התובעת ילידת 25.1.1976 נפגעה ביום 16.12.05 בתאונת דרכים עת נהגה ברכב מ.ר. 8709119, אשר היה מבוטח על-ידי הנתבעת. אין מחלוקת בשאלת החבות, ובכך שמדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק. המחלוקת היחידה הינה בשאלת הנזק. התובעת עבדה עובר לתאונה כקופאית בסניף המשביר לצרכן ברחובות. הנכות הרפואית לתובעת נקבעו אחוזי נכות על-ידי המל"ל, ואולם בהחלטה מיום 6.1.08 ניתנה לנתבעת אפשרות להגשת ראיות לסתור בהתאם לסעיף 6 ב' לחוק, ומונה מומחה רפואי מטעם בית-המשפט. המומחה הרפואי, ד"ר משה לוינקופף (להלן: "המומחה"), הגיש חוות דעת. המומחה מתאר כי התובעת נפגעה בתאונת דרכים, פונתה באמבולנס לבית-החולים, ושם אובחן שבר בחוליה בעמוד השדרה. התובעת שהתה באשפוז במחלקה כירורגית עד ליום 20.12.05 ולאחר מכן הועברה להמשך טיפול במרכז לרפואה וסיעוד, שם שהתה עד ליום 2.2.06. שישה שבועות לאחר התאונה ירדה מהמיטה. הותקן לתובעת מחוך גבס אשר הוסר בחלוף שלושה חודשים מהתאונה. קודם לתאונה הנדונה הייתה מעורבת בתאונת דרכים בתאריך 4.7.01 ובעקבות זאת התלוננה על כאב גב תחתון, וסבלה משבר בצוואר. לאחר התאונה הנדונה הייתה מעורבת בתאונת דרכים נוספת בתאריך 12.1.07 ובעקבותיה התלוננה על כאב בצוואר ובגב התחתון. המומחה בדק את התובעת ומצא בבדיקת עמוד שדרה צווארי הגבלה קלה בטווח התנועה ביישור ובכיפוף, שאר מישורי הטווח תקינים. בבדיקת עמוד שדרה מותני קיימת הגבלה קלה בטווח התנועה ביישור, כפוף והטיה לצדדים, אין עדות לקפוח עצבי או גירוי שרשי. צילומי עמוד שדרה מדגימים שבר בגוף חוליה L1 אשר התחבר תוך דחיסה בשיעור 30% מגובה החוליה. המומחה קבע אובדן כושר עבודה מלא למשך ארבעה חודשים לאחר התאונה, לאחר מכן חודשיים אובדן כושר עבודה בשעור 50% ולאחר מכן אפשרות לחזרה לעבודה. המומחה העריך את דרגת נכותה של התובעת כדלקמן: א. בגין השבר בחוליה L1 - 10% לפי סעיף 37(8)ב'. ב. בגין תחלואה ע"ש צווארי - 3.5% לפי סעיף 37(5) א', כאשר מנכות זו יש להפחית 2/3 בגין התאונות הנוספות ולפיכך 1.25% בגין התאונה הנדונה. סה"כ 11.125% בגין התאונה הנדונה (ולא 11.25% כפי שחישב בטעות המומחה). המומחה העיד בבית-המשפט. בעדותו הסביר כי התובעת הגיעה למיון בבית-החולים והסתבר כי היא סובלת משבר בסטרנון בבית-החזה. משך האיחוי של שבר מסוג זה הינו כשישה שבועות (עמ' 6, ש' 24 לפרו'). בתקופה זו קיים קושי בהרמת משאות או בכיפוף (עמ' 6, ש' 28). בפברואר 2006 אובחן לתובעת שבר בצלעות או חבלה בצלע, כאשר הטיפול דומה, וכך גם המגבלות (עמ' 7, ש' 1-7). בנוסף, נמצא שבר בחוליה L1. במקרה זה נמצאה "התמוטטות" או תזוזה של החוליה בשיעור של 30% (עמ' 7, ש' 28 - עמ' 8 ש' 1; ת/9). המומחה הסביר כי זוהי תזוזה ניכרת, והטיפול הוא בדרך כלל שכיבה מוחלטת למשך שישה שבועות ולאחר מכן קימה באמצעות מחוך (עמ' 8, ש' 5-10). הכאבים בעקבות זאת מטופלים באמצעות משככי כאבים ופיזיותרפיה. המומחה לא ראה צורך בהמשך פיזיותרפיה במקרה דנן (עמ' 8, ש' 24). המומחה הוסיף והסביר כי מצא הגבלת תנועה בהטיית הגב לאחור של 20 מעלות במקום 30 מעלות, ובכיפוף לפנים 45 מעלות במקום 60 מעלות, ובהפניית האגן, מצא 60 מעלות במקום 80 מעלות (עמ' 9). המומחה הסביר כי במצבים לאחר שבר בעמוד השדרה קיימת ברמת וודאות מוחלטת הגבלה בטווח התנועה (עמ' 11, ש' 15). המומחה הסביר כי בשל ההגבלה בתנועה סבר שיש מקום לקבוע לה 6.5 אחוזי נכות, ולנכות חלק מכך בגין הפגיעות מתאונות בשנים 2001 ו- 2007. לדבריו, לאור השבר בחוליה בתאונה הנוכחית יש לקבוע לה כ- 10 אחוזי נכות (עמ' 12, ש' 1-10). לאחר ששמעתי את עדות המומחה, אני מקבל את עדותו כמהימנה. המומחה עשה רושם מקצועי ורציני, השיב לכל השאלות שנשאל, ועדותו לא נסתרה ולא הופרכה. לטענת התובעת שגה המומחה כאשר קבע את נכות התובעת באופן חופף הן בגין השבר בחוליה והן בגין מגבלת התנועה, כאמור בסעיפים 37(7) ו- 37(8) לתקנות. המומחה נשאל בנושא וסבר שאין מקום לקביעה מצטברת הן בגין השבר והן בגין הגבלת התנועה (עמ' 12, ש' 6-10). המומחה שכנע בעדותו, ולא מצאתי בנימוקי התובעת עילה שלא לקבל את עמדת המומחה. במקרה דנן, קיימת אמנם קביעה על-פי דין של המל"ל, אשר לכאורה מחייבת, ואולם לאחר שהובאו ראיות לסתור בשל האפשרות שמלוא המידע לא הוצג ולא נשקל על-ידי המל"ל, סבורני כי קביעת המל"ל נסתרה, ומכאן שאני מעדיף את חוות דעת המומחה על-פני קביעת המל"ל. בחנתי את טענות התובעת אשר מבקשות לבכר את קביעת מל"ל על-פני חוות דעת המומחה, ואולם לא שוכנעתי כי יש לעשות כן. לפיכך, נכותה הרפואית של התובעת בגין התאונה הנדונה הינה בשיעור של 11.125%. הנכות התפקודית התובעת הגישה תצהיר. במסגרתו תיארה את מצבה, לרבות הפגיעה הפיזית בה, אשפוזה בבית-החולים, ולאחר מכן במרכז הסיעודי. התובעת תיארה את קשייה. לדבריה גם לאחר שחרורה, עדיין הלכה בעזרת קביים ונזקקה לסיוע. התובעת תיארה את מגבלותיה התפקודיות וקשייה בביצוע פעולות יומיומיות הכרוכות בעמידה ממושכת, בישיבה, בהליכה, בעלייה במדרגות ועוד (סעיף 19 לתצהיר; סעיף 17 לסיכומי התובעת). מטעם התובעת הוגש תצהיר והעידה גב' זהבה ממן אשר שימשה כממונה על התובעת בעבודתה. בתצהיר ציינה גב' ממן את קשייה של התובעת בעבודתה. בעדותה אישרה כי התובעת חזרה לעבוד בחלוף זמן מה לאחר התאונה בתפקיד פקידותי, ולאחר פרק זמן נוסף ביקשה לחזור לתפקיד של קופאית וכך נעשה (עמ' 15 לפרו'). התובעת הבהירה כי היא משתדלת להמשיך לעבוד בשל חשש למקום עבודתה, ועל אף כאביה הקשים (סעיף 35 לתצהיר). אכן, עבודתה של התובעת כקופאית מחייבת ישיבה או עמידה במשך שעות ארוכות, ולפיכך הגבלת תנועה בגב או כאבים עשויים להקשות עליה בתפקודה בעבודה. ברם, כפי שעולה מן המסמכים והעדויות, הרי שחלק מנכותה של התובעת מתייחס אכן לתאונות נוספות שעברה. כך למשל, 5% נכות בגין תאונה משנת 2001 (עמ' 19, ש' 13). התובעת אף סבלה בילדותה מעקמת (עמ' 20, ש' 3-4). אף בעת שירותה הצבאי, בטרם התאונה, התלוננה התובעת על כאבי גב (עמ' 20, ש' 8). מכאן, שאף אם נכותה התפקודית של התובעת גבוהה מזו של הנכות הרפואית, הרי שיש לבחון אך ורק את הנכות עקב התאונה. לאחר שבחנתי את מכלול העדויות והראיות, סבורני כי שיעור נכותה התפקודית של התובעת, עקב התאונה הנדונה בלבד, הינו בשיעור נכותה הרפואית, קרי 11.125%. יפים לעניין זה דבר כב' השופט ת' אור בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 799-800 (1995): "המקרים בהם נוהג בית המשפט להשתמש באחוז הנכות הרפואית כמודד להפסד כושר ההשתכרות הינם מקרים בהם הנכות הרפואית משקפת גם את מידת הפגיעה בכושר התיפקוד של התובע. בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התיפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורטופדי - כמו פגיעה ביכולת התיפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך כלל, גם את שיעור הנכות התיפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ואחוז הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את אחוז נכותו התיפקודית. לאור האמור לעיל, אני קובע את שיעור נכותה התפקודית הצמיתה של התובעת עקב התאונה על שיעור של 11.125%. הפיצויים כאב וסבל התובעת הייתה מאושפזת במחלקה בבית-החולים במשך 4 ימים, ולאחר מכן הועברה למרכז שיקום עד ליום 2.2.06. נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת הינה 11.125%. בהקשר זה סבורני כי יש לחשב את תקופת האשפוז ככוללת אף את התקופה בה אושפזה במרכז השיקום, כלומר מיום התאונה 16.12.05 ועד ליום 2.2.06. על-פי תקנה 2(א) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים) בשל נזק שאינו ממון, תשל"ו-1976, ועל-פי חישוב לפי 11.125% נכות רפואית ו- 48 ימי אשפוז, זכאית התובעת לפיצוי כספי (לרבות ריבית) בסך של 41,452 ₪ בגין ראש נזק זה. לפיכך, אני פוסק לתובעת פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 41,452 ₪. הפסדי שכר בעבר שכרה של התובעת עובר לתאונה עמד על סך של כ- 3,200 ₪ נטו (על-פי תלושי המשכורת, ת/5). לפי טענת התובעת, שכרה כשהוא משוערך להיום הינו 4,400 ₪ (עמ' 16 לסיכומי התובעת). התובעת הצהירה כי מחוך הגבס שלה הוסר כשלושה חודשים לאחר התאונה, וכי הייתה באי כושר עבודה מלא במשך כ- 11 חודשים וחצי עד ליום 1.11.06 שבו חזרה לעבודה. מטעם התובעת הוגש תצהירה של גב' זהבה ממן, אשר שימשה כסגנית מנהלת סניף ולאחר מכן כמנהלת סניף בחברת המשביר לצרכן, שם עבדה התובעת. גב' ממן הצהירה כי התובעת עבדה כקופאית בסניף, וכי מדובר בתפקיד קשה ואינטנסיבי המחייב ישיבה או עמידה למשך שעות ארוכות. גב' ממן ציינה כי התובעת עבדה לשביעות רצונה המלא, אך לאחר התאונה נעדרה מהעבודה במשך כשנה, החל מיום 16.12.05 ועד ליום 1.11.06. התובעת חזרה לעבודה בהיקף משרה מצומצם של כ- 4 שעות ביום כפקידה במשרדי ההנהלה, בתפקיד שאינו דורש עבודה אינטנסיבית. גב' ממן הצהירה על הסבל והכאבים שמהם סובלת התובעת. עוד הצהירה כי בסוף שנת 2007 חלתה התובעת בסרטן, ונעדרה מעבודתה במשך כחודשיים, ולאחר החלמה חזרה לעבודתה. ביום 1.8.08 חזרה התובעת לעבודה כקופאית. בעדותה אישרה גב' ממן שהתובעת עבדה כקופאית. לאחר שחזרה לעבוד כפקידה, ביקשה התובעת לשוב לתפקיד קופאית (עמ' 15). גב' ממן הסבירה כי העבודה בהיקף של 75% היא משרה של קופאית בחברה כאשר הדברים נכונים לגבי כל העובדות (עמ' 16, ש' 19). משמע, היקף העבודה שהינו 75% משרה אינו קשור לתאונה כלל ועיקר. הממונה, גב' ממן, הדגישה את מדיניות המשביר לצרכן שלא לפגוע בעובד אשר חלה או נפגע, אלא להיפך, לסייע לו ככל הניתן ולהתחשב במצבו (עמ' 16, ש' 31 - עמ' 17, ש' 2). אף התובעת אישרה שהיקף המשרה שלה לא השתנה בעקבות התאונה ונותר כשהיה - 75% (עמ' 22, ש' 4-9). כאמור לעיל, המומחה קבע אובדן כושר עבודה מלא למשך ארבעה חודשים לאחר התאונה, לאחר מכן חודשיים אובדן כושר עבודה בשיעור 50% ולאחר מכן אפשרות לחזרה לעבודה. המומחה ציין כי לאחר שבר בחוליה יש מקום ליתן אף שישה חודשי אבדן כושר עבודה מלא (עמ' 12, ש' 28-29). לעומת זאת, מתוך העדויות עולה שהתובעת התקשתה יותר בחזרה לעבודה. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, והואיל והתובעת שבה לעבודתה רק ביום 1.11.06, סבורני כי יש להכיר בתקופת אי-כושר עבודה של 100% עד למועד חזרתה לעבודה ביום 1.11.06, ולא כפי שקבע המומחה. מועד חזרתה לעבודה בפועל הינו סביר לאור מצבה באותו מועד, ואיני סבור כי ניתן היה במסגרת נטל הקטנת נזק לצפות מן התובעת לשוב לעבודה קודם לכן. מתוך עדותה של התובעת ועדותה של גב' ממן התרשמתי כי התובעת עשתה ככל יכולתה כדי לחזור לעבודה באותה משרה ובאותו היקף בהקדם האפשרי מבחינתה. לפיכך, יש להכיר לתובעת באובדן כושר עבודה מלא עבור מלוא התקופה שלא עבדה בחברה. יודגש, כי עבור חלק מהתקופה שבה לא עבדה כלל, לא קיבלה שום שכר (חודשים אפריל עד אוקטובר 2006, בהתאם לטופס 106 המצורף לתצהירה של גב' ממן). עבור חלק מן החודשים (ינואר עד מרץ 2006) אמנם קיבלה התובעת תלושי שכר, ואולם הדבר נעשה על חשבון ימי מחלה (ת/5), ולפיכך יש לפסוק פיצוי בגין תקופה זו. ברם, לאחר תקופה זו חזרה התובעת לעבודתה באותו שכר ובאותו היקף משרה מבחינה כספית (75%). בשלב זה שלאחר חזרתה לעבודה, אף אם תפקידה של התובעת היה שונה תחילה, ואף אם עבדה פחות שעות, הרי שכרה לא נפגע. לאחר חזרת התובעת לעבודה ועד היום, אין שום הוכחה לכך ששכרה של התובעת נגרע באופן כלשהו, ולפיכך אין מקום לפסוק לתובעת פיצוי עבור הפסד שכר בתקופה זו. לפיכך, ולאחר שבחנתי את מכלול הראיות והעדויות אני קובע את הפסדי ההשתכרות של התובעת לעבר כדלקמן: א. 16.12.05 עד 1.11.06 (11 חודשים וחצי) אובדן השתכרות מלא (בהתאם לעתירת התובעת בעמ' 16 לסיכומיה): 48,444 ש"ח. ב. לאחר תקופה זו - הואיל ולא עלה בידי התובעת להציג בראיות גריעה בהכנסתה בפועל, והואיל ומדובר בנזק מיוחד, איני סבור כי יש מקום לפסוק סכום נוסף בגין התקופה שלאחר חזרתה לעבודה. לפיכך, אני קובע את הפסדי ההשתכרות של התובעת לעבר בסך של 48,444 ₪. אובדן כושר השתכרות בסיס השכר של התובעת כיום הינו בסך של 4,100 ₪ (עמ' 9 לסיכומי הנתבעת) הואיל ומדובר בשכר מינימום. אף לפי בדיקת ממוצע 3 תלושי משכורת בחודשים אוקטובר עד דצמבר 2010 מתקבל סכום זהה. יש להניח שבשל מגבלותיה התפקודיות, ובעיקר בשל העובדה שהתובעת סובלת מכאבי גב וממגבלה בתנועה, ומצב זה צפוי להיוותר לצמיתות, הרי שיש בכך כדי להוביל למסקנה שהתובעת תתקשה בעתיד להתקדם בעבודה, וככל שתחליף מקום עבודה, יש להניח שתתקשה יותר למצוא מקום עבודה הדורש מאמץ פיזי לגב. אמנם מקום עבודתה הנוכחי של התובעת מגלה התחשבות רבה במצבה, ואולם קיים חשש שההתחשבות במצבה של התובעת במקומות עבודה עתידיים לא תהיה בדומה למצב היום. כמו-כן, קיים חשש שבגיל מתקדם לא תוכל התובעת להמשיך ולעבוד באותו תפקיד נוכח מגבלתה הצמיתה. כפי שעלה מן העדויות תפקידה של התובעת כקופאית הינו תפקיד הדורש מאמץ פיזי בלתי מבוטל בכל הנוגע לפגיעה בגב. בשים לב לאמור לעיל, סבורני כי אובדן כושר ההשתכרות של התובעת הינו בשיעור נכותה התפקודית, קרי: 11.125%. לפיכך, יש לחשב את אובדן כושר ההשתכרות של התובעת לעתיד בחישוב אקטוארי מלא. לפי בסיס שכר של 4,100 ₪, הפסד ההשתכרות החודשי הינו בסך של 456 ₪, ובהיוון להיום הינו בסך של 111,295 ₪, ולכך יש להוסיף הפסדי פנסיה בסך של 5,000 ₪. במאמר מוסגר אציין, כי אף אם הייתה מתקבלת טענת התובעת לפיה יש להעדיף את קביעת המל"ל על פני חוות דעת המומחה, בשל פרשנות התקנות בנוגע לחפיפה או צירוף של התקנות השונות, ואף אם הנכות הרפואית היתה נקבעת על סך של 19%, עדיין לאור העובדה ששכרה של התובעת עד היום לא נפגע, וזאת כשש שנים מאז התאונה, הרי שאף במקרה זה היה מקום לקבוע את גריעת השכר בשיעור של כ- 11%, ולא של 19%. לפיכך, אני קובע את אובדן כושר ההשתכרות של התובעת לעתיד, על סך של 116,295 ₪ (כולל הפסדי פנסיה). הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד התובעת הצהירה כי בעקבות התאונה נדרשה לטיפולי פיזיותרפיה רבים וכן לטיפולים רפואיים נוספים. בין הטיפולים עברה בדיקות הדמיה, ריפוי בעיסוק, רפואה משלימה ועוד (סעיף 13 לסיכומי התובעת). התובעת צירפה למסמכיה קבלות שונות הנוגעות להוצאות רפואיות ונסיעות (ת/6 ו- ת/8). לאמור לעיל, יש להוסיף התייחסות לאפשרות שהתובעת תזדקק אף בעתיד להוצאות רפואיות שונות שאינן מכוסות על-ידי סל הבריאות או שלא יכוסו על-ידי המל"ל במסגרת ההכרה כתאונת עבודה. יחד עם זאת, הואיל ומדובר בתאונת דרכים שהינה אף תאונת עבודה, הרי שרוב מכריע של ההוצאות הרפואיות, הן לעבר והן לעתיד, מכוסות בין אם באמצעות סל הבריאות ובין אם על-ידי המל"ל. לפיכך, אני מעריך את הפיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד באופן גלובאלי בסך של 12,000 ₪. עזרת צד ג' התובעת תיארה בתצהירה כי בתקופת אשפוזה בני משפחתה הגיעו למקום וסייעו לה, ובפרט אמה. לאחר שחרורה מן האשפוז עדיין התהלכה בעזרת קביים ונזקקה לעזרה בטיפול בצרכיה (סעיף 10 לתצהיר). ברם, חלק מן העזרה שקיבלה, למשך כשעתיים ביום, הייתה על-ידי מטפלת סיעודית שמומנה על-ידי הנתבעת (סעיף 11 לתצהיר; סעיף 11 לסיכומי התובעת). עוד הצהירה התובעת כי במשך למעלה ממחצית השנה לא יכלה לנהוג, ואביה ואחיה הסיעו אותה (סעיף 16 לתצהיר; סעיף 14 לסיכומי התובעת). התובעת העידה כי היא מתקשה כיום בביצוע עבודות הבית, וחלק מן העבודות הכרוכות בהרמת דברים כבדים, אינה מבצעת כלל (עמ' 22, ש' 21-26). יחד עם זאת, יש ליתן משקל לכך שהתובעת לא הביאה עדים לתמיכה בגרסתה זו, ובפרט לא הביאה לעדות את בני משפחתה, אשר לטענתה סייעו בידה, ועובדה זו נזקפת לחובתה כטענת הנתבעת (סעיפים 10-16 לסיכומי הנתבעת). בפרט הדברים אמורים בכל הנוגע לנזק העבר שהינו נזק מיוחד ויש להוכיחו בראיות. בנוגע לעתיד, יש להניח שהתובעת תזדקק בעתיד לעזרה מסוימת, אם כי לא באופן קבוע. לאור כל האמור לעיל, סבורני כי יש להעריך את עזרת צד ג' באופן גלובלי על הצד הנמוך. לפיכך, אני פוסק לתובעת בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד פיצוי בסך 2,500 ₪. ניכויי מל"ל תאונת הדרכים אושרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כתאונת עבודה (ת/4). בעקבות זאת שולמו לתובעת על-ידי המל"ל הסכומים הבאים, כפי שעולה מסיכומי הנתבעת, עליהם לא חלקה התובעת: 9,751 ₪; 55,681 ₪. סה"כ יש לנכות את תשלומי המל"ל שקיבלה התובעת (לאחר שערוך) בסכום של 65,432 ₪. תשלומים תכופים התובעת אישרה כי הנתבעת מימנה עבורה מטפלת סיעודית (סעיף 11 לתצהיר). לפי עדותה היא קיבלה תשלום תכוף בסך כ-10,000 ₪ (עמ' 24, ש' 1-2). סכום זה בשערוך להיום הינו בסך של 13,570 ₪. סוף דבר אני פוסק לתובעת פיצויים כמפורט להלן: כאב וסבל................................... 41,452 ₪. הפסדי שכר לעבר........................ 48,444 ₪. אובדן כושר השתכרות לעתיד....... 116,295 ₪. הוצאות רפואיות ונסיעות (עבר ועתיד) 12,000 ₪. עזרת צד ג' (עבר ועתיד)..................... 2,500 ₪.סה"כ (ללא הפחתות) .......................... 220,691 ₪. הפחתת ניכוי מל"ל...................... (65,432 ₪). הפחתת תשלומים תכופים.......... (13,570 ₪). סה"כ............................................... 141,689₪. אשר על-כן, אני קובע כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 141,689 ₪. לסכום זה יתווספו הוצאות משפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 13% (כולל מע"מ).סכום שכר הטרחה הינו כולל מע"מ ולא בצירוף מע"מ לאור ע"א 3099/11 בוקעי נ' אביטל (מיום 11.10.11) (כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין וכב' השופט ע' פוגלמן, בניגוד לדעתו החולקת של כב' השופט י' עמית).הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום. ככל שלא ישולמו במועדם, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי, תוך 45 ימים. ניתן היום, כ"ד חשון תשע"ב, 21 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים. עמוד השדרהתאונת דרכיםשברחוליות