פיצוי בגין טיסה שבוטלה טיסה שהזמינו התובעים בוטלה, ובשל כך נאלצו להמתין מספר שעות עד אשר נמצאה להם טיסה חלופית. מסלול הטיסה החלופית היה שונה מזו שהזמינו התובעים, באופן שנמנעה מהם חניית ביניים שאותה תכננו. בשל כל אלו ובשל נזקים שנגרמו לתובעים לטענתם בשל כך, הגישו את תביעתם, שבה עתרו לפיצוי כספי בסך של 200,000 ₪. עיקר העובדות הרלוונטיות והרקע הדיוני   2.        ביום 23.2.2005 הגיעו התובעים בשעה 14:00 מביתם שבירושלים אל שדה התעופה בן-גוריון, כדי לטוס בטיסה של אייר פראנס (הנתבעת) למיאמי שבארצות הברית דרך פריס, בטיסה שאמורה הייתה לצאת מהארץ סמוך לשעה 17:00.   בשל תנאי מזג אוויר קשים בפריס, שבעטיים היה קרח על מסלולי ההמראה בשדה התעופה שארל דה-גול שבפריס, לא יצאו טיסות מפריס, ולכן המטוס שאמור היה להטיס את הטיסה שהתובעים אמורים לטוס בה, כלל לא הגיע לארץ, והטיסה לפריס בוטלה בוטלה. דיילת קרקע של הנתבעת (להלן - הדיילת) ניסתה לסייע לתובעים, כמו גם לשאר נוסעיה של אותה טיסה, ולסדר להם מקומות בטיסה חלופית. כך אמנם נעשה בסופו של דבר, והתובעים טסו למיאמי בטיסה של חברת אל-על שיצאה מהארץ בשעה 23:30.   3.        במהלך ניסיונותיה של הדיילת למצוא לתובעים טיסה חלופית, התפתח ויכוח קולני בינה לבין התובע 1, שבמהלכו הוא גם צילם את הדיילת, בניגוד להסכמתה. צילום זה, ככל הנראה, גרם למהומה, שאליה נקראו גם אנשי ביטחון ושוטרים. אלו, על-פי הנטען, הניחו לתובעים לאחר שקיבלו את הסבריהם, כי לא עשו כל מעשה אסור. למרות זאת, כך לטענת התובעים, התנהלותה של אותה דיילת הסבה להם אי נוחות רבה. 4. בכתב התביעה שהוגש ביום 25.12.2006, עתרו התובעים כאמור, לפיצוי כספי בסך של 200,000 ₪, בגין התנהלותם של הנתבעת ועובדיה. על-פי הנטען בכתב תביעה, הפיצוי נדרש בשל כך שהתנהלותם הפסולה הייתה, לטענת התובעים, הסיבה לעיכוב שחל ביציאתם מהארץ, וכן בשל כך שתנהלות זו הסבה להם פגיעה בשמם הטוב, לאחר שהושפלו לעיני באי בית הנתיבות.   5. כמעט במקביל, ביום 13.12.2006, הגיש התובע 1 תובענה נוספת נגד הדיילת, אשר הוגשה אל בית משפט השלום בפתח-תקווה, שבה תבע פיצוי כספי בסך של 100,000 ₪ בגין הוצאת לשון הרע ופגיעה בפרטיותו, והדיילת הגישה תביעה שכנגד (ת"א 6121/06). הראיות באותה תביעה נשמעו ביום 21.6.2011 וביום 21.7.2011 ניתן פסק הדין על-ידי כבוד השופטת חנה קיציס, שלפיו התקבלה תביעת התובע 1 בחלקה המזערי, ונפסק לו פיצוי בסך של 4,000 ₪ בלבד. התביעה שכנגד נדחתה, ולא ניתן צו להוצאות (תביעה זו תכונה להלן - 'תביעת הדיילת'). המסכת העובדתית המתייחסת לחלקה של הדיילת בתביעה הנדונה, זהה לזו שנטענה בתביעתו של התובע 1 נגד אותה דיילת. מטעם זה ומאחר שההוכחות בתיק הנדון נשמעו לאחר שכבר ניתן פסק הדין בתביעה נגד הדיילת, זנחו התובעים את טענותיהם המתייחסות להתנהלותה, הגם שלא ביקשו להפחית את סכום הפיצוי שתבעו. לפיכך, השאלות היחידות שנותרו להכרעה הן בעניין אחריות הנתבעת, חברת התעופה, לאיחור בטיסת התובעים, לכך שנמנעה מהם חניית הביניים בפריס, ולנזקים השונים שלטענתם, נגרמו להם בשל כל אלו, כפי שיפורט בהמשך. 6. במסגרת כתב ההגנה שהגישה הנתבעת ביום 20.2.2007 ביקשה הנתבעת את סילוקה של התביעה על הסף, מטעמי ייחוד העילה, ומאחר שלטענתה, בהתאם לדין החל, חל מחסום משפטי מפני בירורה. בהתאם להחלטת כבוד השופט מוריס בן-עטר ז"ל, שבפניו נדונה התובענה באותה עת, סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב בעניין טענת הנתבעת כאמור. לאחר פטירת השופט בן-עטר ז"ל בחודש פברואר 2011, הועברה בקשת הנתבעת אליי למתן החלטה, ובהחלטה מיום 7.3.2011 נדחתה בקשתה של הנתבעת לסילוק התביעה על הסף, מן הטעמים שפורטו בה. לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית, נשמעו ההוכחות ביום 31.10.2011, שבמהלכן העיד התובע 1, ומטעם הנתבעת העידה הגב' מזל רפאל לוי, מנהלת מחלקת שירות לקוחות של הנתבעת, והצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב (מטעם התובעים הוגש ביום 21.11.2011, מטעם הנתבעת הוגש ביום 11.12.2011 וביום 15.12.2011 הגיש התובע תשובה לסיכומי הנתבעת).   הכרעה במחלוקות העובדתיות 7. בעניין העובדות, טענותיהם העיקריות של התובעים הן, שבאופן מכוון הזמינו טיסה למיאמי הכוללת עצירה בפריס והחלפת טיסה כעבור מספר שעות. זאת בשל רצונם לבקר בפריס בשעות הלילה, והעובדה שלא רצו לטוס טיסה ארוכה ורצופה, ולכן בחרו לקטוע אותה. עם הגיעם אל שדה התעופה בשעה 14:00, הופתעו לשמוע שהטיסה, שאמורה הייתה לצאת מהארץ בשעה 17:00, בוטלה. עניינה של אחת מטענות התובעים היא בכך, שאיש מטעם הנתבעת לא טרח להודיע להם על ביטול הטיסה. עוד טענו, שהדיילת מטעם הנתבעת הציעה לתובעים לטוס לפריס בטיסה של חברת אל-על, אך לאחר כארבעים וחמש דקות, התברר להם, שלמרות הבטחת הדיילת שמקומם באותה טיסה הובטח, אין וודאות שאמנם יוכלו לטוס באותה טיסה. כעבור כחצי שעה נאמר לתובעים ולעוד כשלושים נוסעים, שאין עבורם מקום בטיסת אל-על. בשלב זה החל האירוע שבמהלכו היו חילופי דברים לא נעימים בין התובע 1 לבין הדיילת, שבעניינם הוגשה תביעת הדיילת. לאחר שנעשה ניסיון לסדר לתובעים מקום בטיסה למיאמי דרך ניו-יורק, שגם בה מקומם לא היה וודאי, התברר להם, כך לטענתם, שנציגי הנתבעת עזבו את שדה התעופה, מבלי לסדר להם טיסה חלופית. בסופו של דבר, כך לטענת התובע 1, הצליח הוא, בזכות קשריו, לסדר לתובעים מקום בטיסת אל-על ישירה למיאמי. סמוך לשעה 23:30 המריאה הטיסה. 8. באשר לטענות התובעים כי לא ידעו על ביטולה של הטיסה קודם להגיעם לשדה התעופה, טענה הנתבעת, תוך הסתמכותה של הגב' לוי שהעידה מטעמה על פלט מחשב של תוכנת "אמדאוס" (נספח ב' של תצהירה), שהודעת הביטול של הטיסה נשלחה מהמרכז בפריס בשעה 11:56 לפי שעון ישראל. הודעה זו מתקבלת במרכז של החברה בישראל, ובמקביל אצל כל סוכני הנסיעות ברחבי העולם, שעליהם חלה האחריות להודיע על שינויים בטיסות ללקוחותיהם, שהזמינו טיסות באמצעותם. החברה מודיעה על שינויים בטיסות רק לנוסעים שהזמינו את כרטיסי הטיסה במישרין מהחברה. לפיכך, ככל שהייתה תקלה בעניין מסירת הודעה לתובעים, הרי שהייתה אצל סוכן הנסיעות שלהם, שלא הודיע להם. התובעים לא הביאו כל ראייה בעניין זה, וכל דבריהם באשר למועד שבו התקבלה ההודעה על ביטול הטיסה (שלטענתם, לכאורה, התקבלה כבר ב-5:00 בבוקר), באשר לאופן ההודעה על ביטולה, ובאשר לידיעת סוכן הנסיעות שלהם, לא הייתה אלא בגדר השערה גרידא. כך למשל, כשנשאל התובע 1 אם הוא יודע אם סוכן הנסיעות שלו קיבל הודעה על ביטול הטיסה, השיב שאינו יודע, ומיד לאחר מכן אמר שבסוכנות הנסיעות לא ידעו שהנסיעה בוטלה (עמ' 2, שורות 21-16). כך גם טענות התובעים שלכאורה, ניתן היה ליידע אותם על ביטול הטיסה, לא היו אלא אמירות בעלמא. כפי שהובהר במהלך הדיון, האמצעים הטכנולוגיים, שבאמצעותם נשלחות כיום הודעות לנוסעים על שינויי זמנים בטיסות ועל ביטול טיסות, לא היו בשימוש בשנת 2005. כך באשר למסרונים, שכיום מקובל להשתמש בהם כאמצעי יעיל להעברת הודעות מהירות לנוסעים, וכך גם באשר להודעות דוא"ל. לאור טענות הצדדים וראיותיהם בעניין מסירת ההודעה על ביטול הטיסה לתובעים רק בהגיעם אל שדה התעופה, לא מצאתי כל פגם או רשלנות בהתנהלותה של הנתבעת. אפילו חלה אחריות כלשהי על מסירת הודעה בזמן, הרי שזו חלה על סוכן הנסיעות (כך בין השאר גם לאור תכלית הוראותיהם של חוק שירות תיירות, התשל"ז-1976 והתקנות שניתקנו מכוחו). התובעים לא הראו שלא נמסרה הודעה אל סוכן הנסיעות, ולא הביאו כל ראייה בעניין. דברי התובע 1, שכאמור, טען דבר והיפוכו, בכל מקרה הם בגדר עדות מפי השמועה. מנגד, הנתבעת הראתה שכן פורסמה הודעה על ביטול הטיסה באמצעות תוכנת המחשב אשר נמסרה לכל סוכני הנסיעות. 9. טענה נוספת של התובעים עניינה בכך שלא הוסדרה להם טיסה חלופית דרך פריס, ושבכל מקרה, את הטיסה החלופית במישרין למיאמי, סידרו הם בעצמם באמצעות קשריו של התובע 1 עם עובדי אל-על. ככל שהדברים אמורים בטענת התובע כי ניתן היה להסדיר טיסה חלופית באמצעות מטוס חלופי, הרי שאין מחלוקת שלא עמדו לרשות הנתבעת מטוסים בהמתנה בשדה התעופה בישראל, כך שלא ניתן היה לצפות שתיצור מטוס חלופי, יש מאין. באשר לטענת התובע כי היו לפחות חמש-עשרה טיסות לפריס, שבאמצעותן יכולים היו התובעים לטוס (עמ' 3, שורות 9-8), הרי שטענה זו לא הוכחה. לא זו בלבד, אלא שלדברי הגב' לוי מטעם הנתבעת, לפי בדיקתה, הייתה רק טיסה אחת נוספת לפאריס, של חברת אל-על. בכל מקרה, כפי שהסבירה הגב' לוי, לא היה די במציאת טיסה לפריס, מכיוון שהיה על הנתבעת לוודא שלתובעים תהיה טיסת המשך עד מיאמי (עמ' 9 שורה 28). בנסיבות אלו, התובע לא הראה שניתן היה לסדר לתובעים טיסה חלופית ושהנתבעת נמנעה מלסדרה. התובע גם לא סתר את העובדה שטיסת אל-על הייתה מלאה, ולפיכך לא ניתן היה להטיס בטיסה זו את כל נוסעי הטיסה שבוטלה, שבה היו התובעים אמורים לטוס. מכל מקום, אין מחלוקת שבסופו של דבר התובעים טסו במישרין למיאמי, בטיסה של אל-על שיצאה בשעה 23:30 ונחתו במיאמי בשעה 10:00. גם אין מחלוקת שהתובעים קיבלו מנציגי הנתבעת שוברי עליה לטיסת אל-על, שאלמלא כן לא יכולים היו לעלות לטיסה (ראו בעניין זה גם את עדותה של הגב' לוי, עמ' 8 שורות 21-18). טענת התובע 1 שהוא זה שסידר את הטיסה לתובעים באמצעות קשריו, ולא נציגי הנתבעת, לא הוכחה. התובע 1 גם לא הזכיר מי מטעם אל-על סידר זאת ולא כל פרט אחר בעניין. 10. נמצא אפוא, שככל שהדברים אמורים בכך שלא נמסרה לתובעים הודעה על ביטול הטיסה בזמן, ומטעם זה נאלצו לבזבז תשע שעות, לרבות יום עבודה, הרי שלא עלה בידי התובעים להוכיח את אחריותה של הנתבעת לעיכוב במסירת ההודעה. נותרת אפוא השאלה, אם יש לייחס לתובעת רשלנות כלשהי בכך שהטיסה החלופית של התובעים הייתה מאוחרת מהשעה שבה התכוונו לטוס, הגם שנחתו במיאמי מוקדם מהשעה שבה היו נוחתים אלמלא בוטלה טיסתם. כך גם נותרת השאלה, אם יש לחייב את התובעת לפצות את התובעים בשל כך שביטול הטיסה המתוכננת והטיסה הישירה למיאמי, שבשו את תוכניתם של התובעים לעצור בפריס, כדי לבקר בה בלילה ובכך גם לקטוע את הטיסה הארוכה מישראל עד מיאמי. טענות הצדדים 11.        הנתבעת טוענת שבכל הקשור בטיסה חלות הוראות "אמנת ורשה" - האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה אווירית בינלאומית, לרבות תיקוניה השונים, הוראות חוזה התובלה, אשר עיקר תנאיו מודפס על גבי ספח כרטיס הטיסה, וחוק התובלה האווירית, התש"ם-1980. מהוראות אלו עולה שתביעה לנזק, מכל סוג שהוא, כפופה לסייגים ולתנאים הקבועים באמנה, וכי לא ניתן לתבוע מוביל אווירי על-פי דין אחר, ובכלל זה פקודת הנזיקין, שעליה מבוססת התביעה הנדונה.   הנתבעת מפנה במיוחד לסעיף 24 באמנת ורשה, שקובע כך:   "במקרים הקבועים בסעיפים 18 ו-19 אין להגיש כל תביעה לדמי נזק, תהיה עילתה אשר תהיה, אלא בכפוף לתנאים ולגבולות הקבועים באמנה זו. כמו כן יחולו הוראות הפסקה הקודמת גם במקרים הקבועים בסעיף 17, מבלי לפגוע בקביעת האנשים הזכאים לתבוע ובזכויותיו של כל אחד ואחד מהם".   סעיף 17 עוסק בנזק שעשוי להיגרם לנוסע, סעיף 18 עוסק בנזק שעשוי להיגרם לכבודה, וסעיף 19 עוסק בנזק מחמת איחור בתובלה אווירית של נוסעים, כבודה או טובין.   סעיף 10 בחוק התובלה אווירית קובע שאחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לנזק מכל סוג שהוא תהיה רק על-פי חוק זה. סעיף 2 בחוק, מחיל את אמנת ורשה על כל תובלה אווירית שמקום יציאתה ומקום יעדה הם בשטחן של מדינות שהן צד לאמנת ורשה. אין מחלוקת שגם ישראל צד לאמנה.   עוד טוענת הנתבעת, שסעיף 15 בחוזה התובלה, שעיקריו מופיעים על ספח של כל כרטיס טיסה, קובע שאחריות המוביל מוגבלת לנזק המוכח, ובכל מקרה המוביל לא יהיה אחראי לנזק עקיף או תוצאתי, כמו למשל נזק שאינו ממוני בגין עוגמת נפש. על כך גם מוסיף סעיף 9 בחוזה התובלה, הקובע במפורש כך: "המוביל מתחייב לעשות את מיטב המאמצים להוביל את הנוסע ואת הכבודה בזמן מתקבל על הדעת. המוביל איננו ערב לזמנים הנקובים בלוחות הזמנים או בכל מקום אחר והם אינם מהווים חלק מחוזה זה. הזכות בידי המוביל, ללא הודעה, להשתמש במובילים או בכלי טייס, ממלאי מקום, ובמקרה של צורך לשנות או להחסיר כל מקום חניה הנקוב בכרטיס. לוחות הזמנים ניתנים לשינוי ללא הודעה. המוביל איננו מקבל על עצמו כל אחריות לתובלה מקשרת". לבסוף טוענת הנתבעת, שהתובעים לא הוכיחו שנגרם להם נזק כלשהו. גם טענותיהם בדבר הוצאות שלכאורה היו להם בשל הצורך להמתין שעות ארוכות בשדה התעופה עד הטיסה, לא הוכחו. גם לא הוכחה הטענה שבשל הקדמת הגעתם למיאמי, נאלצו לשכור רכב ליום נוסף ממה שתכננו.   12.        התובעים חולקים על כך שיש להחיל על נסיבות המקרה הנדון את אמנת ורשה, ולטענתם יש להחיל את הדין הישראלי. לטענתם, האמנה עוסקת בעיכוב בטיסה, ואינה עוסקת בביטול טיסה. לפיכך מאחר שמדובר בנסיבות שבהן כלל לא הייתה תחולה לחוזה התובלה, מכיוון שהטיסה בוטלה, הרי שאמנת ורשה אינה עוסקת בכך, ולפיכך אין להחילה. התובעים טוענים, כי מאחר שהטיסה בוטלה, יש לבחון אם הייתה הצדקה לביטולה. לטענתם, על המוביל האווירי מוטלת אחריות כמעט מוחלטת, והנתבעת לא הוכיחה שהתקיימו נסיבות הפוטרות אותה מאחריות זו. דיון   13.        לאור הוראות חוק התובלה האווירית, אשר מאמץ את הוראותיה של אמנת ורשה, ולאור הוראותיה של אמנת ורשה, ובעיקר הוראת סעיף 24 באמנה, אכן לא ניתן להגיש תביעה אלא בהתאם להוראות האמנה.   יחד עם זאת, על-פי הוראות האמנה, ישנן נסיבות שבהן יישא המוביל האווירי באחריות לנזק שנגרם. כך גם באשר "לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה האווירית של נוסעים, כבודה וטובין" (סעיף 19 באמנה). כך גם אם לא יעלה בידיו של המוביל להראות "שהוא, משמשיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא הייתה בידיו או בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם" (סעיף 20 באמנה). כך גם כאמור בהוראת סעיף 25 באמנה, המוביל לא יהיה רשאי להסתמך על הוראות האמנה, אם הנזק נגרם "מהתנהגות רעה מדעת מצדו".   14. באשר לשאלת תחולת האמנה, איני מקבלת את טענת התובעים, שלפיה מאחר שהטיסה בוטלה, אין תחולה להוראותיה. הנתבעת מילאה אחר חובתה מכוח חוזה התובלה להוביל את התובעים ליעדם, הגם שאין חולק שמסלול התובלה שונה (בכך שהתובעים לא עצרו בפריס), ושחלו שינויים בשעת היציאה (שהתאחרה) ובהגעתה (שהוקדמה, לאחר שלא הייתה עצירה בפריס). העובדה שהנתבעת - המוביל האווירי - הובילה את התובעים באמצעות חברת תעופה אחרת, אינה משנה לצורך העניין, מה גם שבהתאם לסעיף 9 בחוזה התובלה (שצוטט לעיל), הנתבעת הייתה רשאית לעשות כן. 15. גם לא עלה בידי התובעים להראות שהיה במעשי הנתבעת דבר העולה לכדי "התנהגות רעה מצדו" של המוביל האווירי. גם התקרית שהייתה עם הדיילת של הנתבעת, שבעניינה נדונה תביעה נפרדת וניתן פסק-דין, כפי שהוזכר קודם לכן, אין בה כדי להשליך על השאלות השנויות במחלוקת בתביעה הנדונה. מה גם שלאור מסקנותיו של בית המשפט באותה תביעה, ספק אם ניתן לראות בכך משום "התנהגות רעה". 16. מכל מקום, במקום שבו האיחור או השינוי בשעות הטיסה נגרם בשל "כוח עליון", לא ניתן לייחס את השינוי בשעת הטיסה לנתבעת, מאחר שהדבר לא נבע ממחדליה. התובעים לא סתרו את טענת הנתבעת שביטול הטיסה נבע מכך שהמטוס, שבו היו אמורים לטוס, לא יכול היה להגיע לארץ מפריס בשל תנאי מזג אוויר קשים, שיצרו קרח על מסלולי ההמראה בפריס. לכן גם לא יכול היה להמריא מהארץ בשעה שתוכננה. במצב דברים זה, נאלצה הנתבעת לסדר לתובעים טיסה חלופית, כמו גם לשאר נוסעיה של אותה טיסה. טיסה חלופית זו אמנם נמצאה, אפילו רק בחלוף שעות ארוכות. לפיכך, הנתבעת עמדה בנטל להראות שנקטה בכל האמצעים כדי למנוע נזק, ככל שאמנם נגרם לתובעים. החלפת הטיסה בטיסה של חברת תעופה אחרת (אל-על), כך שנמנעה מהתובעים עצירת ביניים בפריס, עולה בקנה אחד עם הוראות "חוזה התובלה". בהם נקבע כאמור, כי "הזכות בידי המוביל, ללא הודעה, להשתמש במובילים או בכלי טייס, ממלאי מקום". כך גם רשאי המוביל "במקרה של צורך לשנות או להחסיר כל מקום חניה הנקוב בכרטיס", וכאמור, גם "לוחות הזמנים ניתנים לשינוי ללא הודעה". 17. בנסיבות אלו, שבהן התובעים לא הוכיחו שנגרם להם נזק, ולא הראו שאמנם הוציאו הוצאות כלשהן בשל השהות הממושכת בשדה התעופה או שנאלצו לשכור רכב ליום נוסף, אין הם זכאים לפיצוי בגין אלו. כך גם העובדה שנעשה שינוי במקום חניית ביניים או שזה הוחסר, הוא בבחינת דבר שאינו מחייב את הנתבעת בפיצוי, באשר נעשה על-פי "חוזה התובלה". 18. לאור האמור, התביעה נדחית. 19. באשר לפסיקת הוצאות לטובת הנתבעת, אני סבורה שאכן, כפי שטענה הנתבעת בצדק, יש מקום לתת משקל לסכום הנתבע. קשה להתעלם מהסכום הנתבע, החורג באופן קיצוני גם מהסכום הסביר והמקובל שנפסק לנוסעים בנסיבות שבהן נמצאה הצדקה לפסיקת פיצוי בשל עיכוב בטיסה. כך גם למשל באותם פסקי-דין שאליהם הפנו התובעים עצמם, שבהם נפסקו סכומים הנופלים באופן משמעותי מהסכום הנתבע. בת"א (שלום ת"א) 17747/05 שמרינה תמרה נ' כלל תעופה בע"מ (2006), בוטלה טיסתה של התובעת ולא סודרה לה טיסה חלופית. היא נאלצה לנסוע נסיעה שנמשכה שמונה-עשרה שעות ברכבת עד מוסקווה וללוות כספים מאנשים מקומיים כדי לרכוש כרטיס חלופי. סכום הפיצוי שנפסק היה 5,000 ₪ בלבד. בע"א (מחוזי, ת"א) 26921-07-10 שושנה קרבר נ' נתיבי אוויר אוסטריים (2011) בוטלה טיסה בשל סדק בחלון המטוס. תובעים, שהם שומרי שבת, נאלצו לבלות את השבת במלון ולחזור לישראל רק במוצאי שבת במקום ביום שישי. הפיצוי שנפסק להם עמד על סך של 3,800 ₪ בלבד. ראו גם למשל את פסק הדין בבר"ע 2974/06 אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' פניאל שוסטק. שם נקבע שחל עיכוב בטיסה מחמת כוח עליון, שבעטיו איחרו התובעים לטיסת המשך למדינה אחרת ונאלצו להמתין במשך יממה לטיסת המשך חלופית. סכום הפיצוי שנפסק להם היה נמוך, ועוד הופחת בערעור לסכום של 500$ בלבד. לכך גם מצטרפת העובדה שהתובע בחר לפצל את תביעותיו בגין האירוע הנדון לשתי תביעות: תביעת הדיילת שבה תבע 100,000 ₪, וזכה כאמור, ב-4,000 ₪ בלבד, שאותה הגיש בבית משפט השלום בפתח-תקווה, והתביעה הנדונה שהוגשה בירושלים, שבה נתבע פיצוי בסך של 200,000 ₪. בנסיבות אלו, אכן היה ראוי לחייב את התובעים לשאת בהוצאותיה המשפטיות של הנתבעת ובשכר-טרחת עורכי-דינה בסכום ריאלי. יחד עם זאת, לפנים משורת הדין, ובין השאר לאור העיכוב שחל בבירור התביעה הנדונה, כפי שהוזכר בפתח הדברים, יחויבו התובעים בתשלום הוצאותיה של הנתבעת בסך של 5,000 ₪ בלבד. תביעות נגד חברות תעופהתעופהפיצויים