ערעור על פסק דינה של המפקחת הבכירה על רישום המקרקעין בתל אביב - יפו, עו"ד מירה אריאלי, (להלן:"המפקחת"), מיום 19/11/09, תיק 275/08 (להלן:"התיק"). במסגרת פסק הדין דחתה המפקחת את תביעת המשיבה למתן צו מניעה קבוע האוסר על הקמת מעלית בבית, נקבע כי אין פגיעה מהותית בדירת המשיבה, וניתן היתר להקמת המעלית בהתאם להיתר הבנייה. המערערים מבקשים כי בית המשפט יכריע בסוגיות אשר נטענו במהלך התביעה ולא זכו להכרעה על ידי המפקחת וכן תשונה ההחלטה ביחס להקמת "גדר האבן", הוצאות המשפט והפיצוי שנפסק לטובת המשיבה. א. רקע עובדתי 1. הצדדים לערעור זה הינם חוכרי דירות בבית משותף ברחוב מוסינזון 11 תל אביב הידוע כחלקה 76 בגוש 6213 (להלן: "הבית המשותף";"הבית"). הגב' מיכל גיל-עד (להלן:"המשיבה") מתגוררת בדירת הקרקע בבית המשותף. המערערים 1-3 , בעלי דירות בקומות העליונות, הינם היוזמים העיקריים להקמת מעלית חיצונית לבית המשותף והם אשר ישאו בעלות הקמתה. עבודות בנית המעלית החלו בחודש מאי 2008. 2. ביום 2/7/08 ניתן על ידי המפקחת בעקבות בקשת המשיבה, צו מניעה זמני האוסר את המשך העבודות להקמת המעלית עד להחלטה אחרת. המשיבה הגישה תביעה, בו ביקשה לקבל צו האוסר את הקמת המעלית, בטענה, כי ההחלטה בדבר הקמת המעלית התקבלה בניגוד להוראות חוק המקרקעין המחייב קיום אסיפה כללית וכן מהסיבה, כי הקמת המעלית תפגע באופן מהותי באפשרותה ליהנות מכניסת אויר ואור לדירתה היות ופיר המעלית עתיד לחסום את החלון המזרחי בחדר השינה של דירתה (להלן:"החדר"). בנוסף, הקמת המעלית תגרום למטרד רעש ותפגע בזכותה לפרטיות. ביום 19/11/09 התקבל פסק דינה של המפקחת המלומדת, לפיה הקמת המעלית לא תפגע פגיעה מהותית בדירת המשיבה וניתן היתר להקמת המעלית. בהתאם להיתר הבניה ובכפוף לכך שהמערערים יקימו גדר אבן בגובה 2 מ', שתמנע מעבר, לצד חלון חדר השינה הדרומי של המערערת על מנת להגן על פרטיותה, וכן ישולם למשיבה פיצוי בסך של כ- 20,000 ₪ בגין אובדן אור ואויר. ב. ממצאי המפקחת על המקרקעין 3. כפי שצוין לעיל, דחתה המפקחת את תביעת המשיבה והתירה למערערים להמשיך ולהקים את המעלית בהתאם להיתר הבנייה, וזאת לאחר שגם קיימה ביקור במקום, ביום 8/7/09, והתרשמה ישירות מהמצב בשטח. להלן נימוקיה: ביחס לטענת המשיבה, לפגיעה באפשרות כניסת אור לחדר השינה, קבעה, כי אכן פיר המעלית יחשיך את חדר השינה של המשיבה היות והוא חוסם את החלון המזרחי, אך להפחתת האור אין השפעה מהותית על השימוש בחדר השינה ו/או על השימוש בדירת המשיבה אשר מאורת ביותר על ידי חלונות הסלון והמטבח. בנוסף, צוין כי, חדר השינה מעוצב כך שהחלון המזרחי חסום על ידי שידה, המונעת את פתיחת החלון. המפקחת מציינת, כי מאחר ודירת המשיבה מצויה בקומת הקרקע, ניתן לשמוע את קולות העומדים ליד האינטרקום בכניסה לבית. הקמת פיר המעלית בסמוך לחדר השינה עשוי להגדיל את כמות רעש החודר לדירה, אך עצם בניית תא המעלית מבטון ותא המעלית שיותקן בו- אלו יבודדו יחסמו את קולות הממתינים למעלית ולא יגדילו את הרעש הנגרם כיום כאשר קיר חדר השינה הינו למעשה קיר חדר המדרגות של הבית. עוד קבעה המפקחת, כי המשיבה לא מילאה את הוראות סעיף 59 ו' (א)(2) לחוק המקרקעין, המתנה את הקמת המעלית בכך שלא תיגרם לדירת המשיבה פגיעה מהותית העולה לכדי הפרעה משמעותית למגורים בדירה. המפקחת קיבלה את טענת המשיבה ביחס לפגיעה בפרטיות עקב מעבר המשתמשים במעלית בסמוך לחלון חדרה. לפיכך קבעה בהתאם לסמכותה על פי סעיף 59 ו' (ד)(2) לחוק המקרקעין, תשכ"ט 1969 (להלן:"החוק") כי הקמת המעלית תעשה בכפוף להקמת גדר אבן על ידי המערערים, שתמנע מעבר של ממתינים למעלית ליד חלונה הדרומי של המשיבה. הגדר תבנה במקביל לבניית המעלית. בנוסף נקבע, כי המערערים, בשיתוף עם המשיבה, יקימו גינה ומערכת השקיה בחצר הדרומית, מגדר האבן ועד קצה חלקת הבית. כן נקבע, כי כתנאי להקמת המעלית, המערערים יפצו את המשיבה בסך 20,000 ₪ בגין אובדן אור ואוויר עקב חסימת החלון המזרחי בחדרה. בהחלטה שניתנה לאחר פסק הדין, אשר דחתה את בקשת המערערים לעיכוב ביצוע, תוקן פסק הדין בהסכמה והוחלט, כי קיר האבן יוקם חצי מטר מזרחה מהמיקום שנקבע בפסק הדין. ג. עיקרי טענות הצדדים: 4. עיקרי טענות המערערים שיהוי בהגשת הבקשה לצו מניעה וכתב התביעה - המערערים טענו, כי הגשת הבקשה לצו מניעה והתביעה על ידי המשיבה, נגועים בשיהוי ממושך וחוסר תום לב, היות והמשיבה ידעה על הפרויקט להקמת המעלית יותר משנתיים לפני מועד הגשת התביעה והבקשה לצו מניעה ואף הצהירה על כך בתצהירה (מע/5 סעיפים 13,16). 5. המערערים טענו, כי חדר השינה של המשיבה היה במקור מטבח ומרפסת מטבח פתוחה לדרום. המשיבה מיוזמתה סגרה את הצד הדרומי הפתוח של המרפסת בקיר עם חלונות בשטח קטן (תוך חריגה מקו הבניין). לפיכך ולאור האמור אין מקום להטיל עליהם פיצוי כלשהוא. 6. המערערים מבקשים לבטל את החלטת המפקחת בדבר הקמת גדר האבן להגנת פרטיותה של המשיבה ולהחליפה בדרישה לחסימה שתיבחר על ידם ועל ידי נציגות הבית. נטען כי ניתן להשיג את אותה תוצאה גם ע"י בניית מחסום גדר חיה בגובה 1.20 מ'. 7. עוד נטען, כי המשיבה לא הוכיחה, שייגרם אובדן אוויר ונזק המצדיק מתן פיצויים. 8. המשיבה גם לא הוכיחה, כי נגרם לה נזק עקב אובדן אור בחדר השינה ולכן אין מקום למתן פיצוי על כך. המשיבה סגרה בעצמה את הקיר הדרומי של מה שהיה מרפסת דרומית פתוחה, והותירה מעט חלונות בקיר זה. התרשמות המפקחת ביחס לפגיעה בכמות האור שחודר לחדרה של המשיבה מבוססת על בדיקה לא מדויקת ומטעה. חובת ההוכחה במקרה זה חל על המשיבה אשר בחרה לא לספק את הנתונים הנכונים בעזרת מדידות ומומחה לתאורה. 9. סעד נוסף שניתן למשיבה ואשר כלל לא התבקש על ידה - הקמת גינה ומערכת השקיה בחצר הבית הדרומית עם צמחייה. במקרה זה לא ניתנה למערערים להציג עמדתם בנושא. המערערים אינם מתנגדים לשיפור הגינה הדרומית אך מבקשים מספר שינויים ב"מפרט" הדרישות. 10. כן טענו המערערים, כי יש להטיל על המשיבה את הוצאות ההליך. שכן אילו היתה המשיבה מסתפקת בהגשת תביעת נזיקין סבירה, ללא דרישת מניעת הקמת המעלית, הוצאות המערערים היו קטנות בהרבה. הפער העצום בין סכום התביעה בסך של כ- 150,000 ₪, לבין הקביעות בפסה"ד מחייב מתן ביטוי במסגרת ההוצאות בפסק הדין לחובת המשיבה. 11. על פי חוות הדעת של מר זהר עירון , שמאי מקרקעין, מיום 25/11/08, עלה, כי לאחר בדיקת דירת המשיבה בארכיב מחלקת ההנדסה בעיריית תל אביב - יפו, כי בדירה בוצעו מספר שינויים (חיצוניים) ללא היתר. ולכן טוענים המערערים כי לפי ההלכה הפסוקה, אין זכאות לכל פיצוי בגין פעולות שבוצעו בנכס בניגוד לדין. כאמור, סגירת המרפסת הדרומית בדירת המשיבה נעשתה ללא היתר בניה כדין וללא הסכמת בעלי הזכויות האחרים במקרקעין, ולכן פגיעה בחלק זה אינה יכולה להוות עילה לפיצוי. זאת ועוד, הקמת המעלית לא תגרום לפגיעה מהותית בדירת המשיבה , ברכוש המשותף או בחזית הבית. השפעת חסימת זרימת האור ואויר זניחה ביותר. משכך אין מקום לפסיקת פיצוי כספי כלשהו. 12. המשיבה טענה, כי לא נפל כל פגם בהחלטת המפקחת, ההחלטה ניתנה כדין ואין מקום להתערבות בתוצאותיה. 13. המשיבה מכחישה את טענת המערערים בדבר סגירת מרפסת המטבח שלא כדין, לטענתה מעולם לא הואשמה בעברה מסוג זה. לטענתה היא קנתה את הדירה עם חדר השינה במצבו / במקומו. לפיכך אין מקום להחיל את ההלכה לפיה אין לפצות בעלים של מבנה שנבנה שלא כדין בגין פגיעה בערכו. המשיבה הוסיפה, כי גם אם יוחלט לא לפצות אותה בגין עילה זו, הרי שלבית המשפט סמכות להותיר את שיעור הפיצויים שנפסק על כנם וזאת על בסיס נימוקים אחרים, כגון הפגיעה שנגרמה למשיבה בפרטיותה. 14. אין מקום להתערב בהחלטת המפקחת באשר להקמת גדר האבן. החלטת המפקחת ניתנה בסמכות מכוח סעיף 59 ו' (ד)(2) לחוק ובמטרה להגן על פרטיות המשיבה. לעניין הצעת הקמת גדר חיה נטען, כי אין היא עונה על הצורך בהגנת פרטיות המשיבה ולפיכך יש לדחותה. 15 לעניין ההוצאות שנפסקו; הכלל הוא שערכאת הערעור אינה מתערבת בכגון דא. כמו כן, החלטת המפקחת שלא לחייב אף אחד מהצדדים בהוצאות אינה לוקה בחוסר סבירות כל שהיא. 16. המשיבה לא השתהתה בשום דרך ואופן בנקיטת ההליך בפני המפקחת, בעת תחילת עבודות הקמת המעלית (מאי 08) שהתה המשיבה בהודו שהייה ממושכת, המשיבה למדה על הקמת המעלית מהודעה ששלחה לה שכנתה, הגב' גילי ליבליך (להלן:"השכנה "),דרך הדוא"ל. ניסיון המערערים להקים את המעלית ללא החלטת אסיפת דיירים כללית ובעת שהמשיבה מצויה בשהייה ארוכה בהודו, מצביעה על חוסר תום לב. ד. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכל החומר שבתיק הגעתי למסקנה כי יש מקום לדחות את הערעור ולא היה כלל מקום להגישו. תביעת המשיבה נדחתה בערכאה הדיונית והמערערים באו על סיפוקם - אז מה להם כי ילינו. למותר לחזור ולפרט כאן את כל פרטי המעשה, שכן אלה מצאו בטוי בהיר בפסק-הדין של הערכאה הדיונית. המערערת חזרה והעלתה בפנינו את שלל הטענות והמענות שהובאו בפני בית-משפט השלום ונותחו כדבעי בפסק-דינו, ולא מצאנו בטענות אלה כל עילה שהיא להתערב בקביעותיה ובמסקנותיה של הערכאה הראשונה, אשר חרף טרוניית המערערת נימקה את מסקנותיה כיאות.  זהו מקרה שבו אין מקום לדחיית הממצאים העובדתיים כפי שנקבעו בפסק-הדין, הממצאים שנקבעו בפסק תומכים במסקנה המשפטית ואין לגלות בפסק כל טעות שבחוק.   במקרה מעין זה אל לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית, ואין אנו נדרשים להציג פסק-דין משלנו, העונה על מכלול השאלות שהתעוררו, לצד פסק-דינה של הערכאה הדיונית, אלא עלינו רק להיווכח כי מה שהחליטה הערכאה הדיונית עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן ומהדין (ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 142, 168 (1991); ע"א 478/88 בקר נ' שטרן, פ"ד מב(3) 679,680 (1988); אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי 638 מהדורה עשירית תשס"ט).   זאת ועוד - כלל פסוק נקוט בידינו ולפיו: "כעיקרון לא בנקל יתערב בית משפט זה בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא כאשר אלה מושתתים על חומר ראיות שאומץ על ידי הערכאה הראשונה" (ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר, פ"ד נא(4) 687, 695 (1997)) וכי: "לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים. התערבות במימצאי עובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של ענין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם… ביחוד תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית משפט קמא לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות, אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו - דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק-הדין…" (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל פ"ד נב(2) 582, 594 (1998)). כוחן של קביעות אלה יפה לענייננו. ואוסיף:   17. לענין טענת השיהוי המערערים טענו, כי הגשת הבקשה לצו מניעה והתביעה על ידי המשיבה, נגועים בשיהוי וחוסר תום לב, היות והמשיבה ידעה על הפרויקט להקמת המעלית יותר משנתיים לפני מועד הגשת התביעה והבקשה לצו מניעה. בפסיקה עוצבו שלושה מבחנים עיקריים לקביעת קיומו של שיהוי: מבחן סובייקטיבי אשר בוחן את התנהגות העותר, כאשר השאלה היא האם עתירתו אינה נגועה בהשתהות הנובעת מאשמתו. מבחן נוסף, מבחן אובייקטיבי, בית המשפט שוקל את הנזקים שעלולים להיגרם למשיב לעתירה או לצדדים אחרים עקב העיכוב בהגשתה. המבחן האחרון מתייחס לעקרון שלטון החוק, על ביהמ"ש להתחשב בסוג הפגיעה הנטענת בשלטון החוק ובמידתה וכן לערוך ההבחנות הנדרשות מנסיבות כל מקרה ומקרה. במקרה דנן, טענה המשיבה, כי בזמנים הרלוונטיים לתחילת הקמת המעלית שהתה תקופה ממושכת בהודו ואת ההודעה על תחילת העבודה קיבלה משכנתה. יצוין, כי לטענתה לא התקבלה הסכמה רשמית במסגרת אסיפת דיירים כללית. המשיבה עמדה על זכויותיה והגישה בקשה לסעד זמני, כשנתיים לאחר מכן. במהלך אותו זמן החלו כבר התובעים בתהליך הקמת המעלית, התקשרו עם בעלי מקצוע, קיבלו את ההיתרים הנחוצים מהרשויות ואף החלה בנייה בפועל. הפסקת התהליך או ביטלו עלולים היו להוביל לכך שהמערערים היו חשופים לפגיעה כלכלית משמעותיות, לנוכח השלב המתקדם בו היו מצויים בתהליך הקמת המעלית. על ידי הגשת הבקשה לסעד זמני וכן הגשת התביעה, ניסתה המשיבה להגן על זכויותיה הקניינית בדירתה. סבורתני, כי מדובר באינטרס כבד משקל ובעל ערך כללי גדול. לאור האמור ולאחר ששקלתי את האינטרסים הרלוונטיים בנסיבות המקרה, דין טענת המערערים ביחס לשיהוי בהגשת הבקשה לסעד הזמני והתובענה להידחות. יפים דבריו של כב' השופט א' גרוניס ברע"א 8630/05 ניר שיתופי אגודה ארצית להתיישבות עובדים עבריים בע"מ נ' עיריית הוד השרון, עמוד 6, פסקה 6-5 : "...כאשר נטען כי תביעה הוגשה תוך שיהוי בוחן בית המשפט את ההשתהות שבהגשת התביעה - קרי, את משך הזמן שחלף מהמועד בו קמה עילת התביעה ועד המועד שבו הוגשה התביעה. במובן זה דומה בדיקת טענת השיהוי בהגשת תביעה לבדיקת השאלה האם התיישנה התביעה. ואולם, בשונה מטענת התיישנות, לא די בכך שחלף פרק זמן ממושך ממועד קום העילה ועד הגשת התביעה בכדי שתקום טענת שיהוי. שיהוי בהגשת תביעה נוצר מקום בו יש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע. לפיכך, בכדי שייקבע כי תביעה הוגשה בשיהוי על הנתבע להוכיח כי בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה; או כי במשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה; או כי השיהוי נגרם עקב חוסר תום לב מצד התובע (ראו, ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (להלן - פרשת תלמוד תורה); ע"א 410/87 עזבון ליברמן נ' יונגר, פ"ד מה(3) 749, 756-755; ע"א 403/63 תמיר נ' שמאלי פ"ד יח(1) 47, 54-53)... 18. לעניין חדרון השינה של המשיבה, נטען כאמור כי הוא היה במקור מטבח ומרפסת- מטבח פתוחה לדרום והמשיבה מיוזמתה סגרה את הצד הדרומי הפתוח של המרפסת בקיר עם חלונות בשטח קטן (תוך חריגה מקו הבניין). מנגד הכחישה המשיבה את טענת המערערים בדבר סגירת מרפסת המטבח שלא כדין, לטענתה מעולם לא הואשמה בעברה מסוג זה. ביום 21/2/11 הגישו המערערים, בקשה להוספת ראיה בערעור (בקשה מס' 10) - פסק דין של בית משפט לעניינים מקומיים תל אביב - יפו, ב' 2299/10 מדינת ישראל נ' מיכל גילעד (המשיבה), בפני כב' השופטת נאוה ברוורמן, מיום 12/9/10 (להלן:"פסק דין בית משפט לעניינים מקומיים"). כב' השופטת ברוש החליטה בעניין זה ביום 31/5/11, כי החלטה בנדון תינתן במסגרת פסק הדין. לאחר שעיינתי בראיה הנדונה, מצאתי כי היא רלבנטית לענייננו והחלטתי לקבלה. על פי העולה מפרוטוקול הדיון שם, המשיבה הודתה במסגרת עסקת טיעון בפרטי כתב האישום המתוקן שהוגש כנגדה. המשיבה הורשעה בבניית מדרגות בטון בשטח 1.10 מ"ר וכן בניית מבנה בשטח 0.80 מ"ר ללא היתר, על פי חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה - 1965 (להלן:"החוק"), עבירה לפי סעיפים 204-145 (א) לחוק ולתקנות התכנון והבנייה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), תשכ"ז - 1967. במסגרת גזר הדין קובעת כב' השופטת ברוומן, כי "... המבנה נשוא כתב האישום המתוקן נהרס במלואו והוצגה בפני עסקת טיעון שאכן מדובר בעסקה מקלה, אך בנסיבות העניין בית המשפט נעתר והחלטתי לכבד את ההסדר...(ההדגשה אינה במקור)" . על המשיבה נגזר קנס כספי בלבד. העולה מפסק הדין האמור הוא, כי המשיבה לא הורשעה בסגירת מרפסת מטבח והפיכתה לחדר שינה, אלא הורשעה בגין עבירות של בנייה ללא היתר ביחס למבנה שנהרס במלואו. לפיכך, דין טענת המערערים, ביחס לבניה ללא היתר שבוצע על ידי המשיבה, אשר שוללת ממנה את הזכאות לקבלת פיצוי כלשהו, להידחות. 19. אשר לגדר האבן; לאחר שבחנתי את טענות הצדדים וקביעת המפקחת, לא ראיתי צורך להתערב בהחלטת המפקחת ביחס לגדר האבן. תכלית הקמת הגדר הינה הגנת פרטיותה של המשיבה היות וחלונות חדר השינה שלה החשופים לקהל הדיירים ו/או אורחי הבניין המבקשים להשתמש במעלית. הקמת גדר חיה בגובה 1.20 מ', כפי שהוצע על ידי המערערת, אינה משרתת מטרה זו, אין בגדר החיה כדי להוות גורם חוצץ באופן מספק, אשר יוכל למנוע פגיעה בפרטיותה של המשיבה. 20. אשר לטענת המשיבה ביחס לאובדן אור ואויר במסגרת סיור במקום שערכה המפקחת: המפקחת ערכה סיור בדירת המשיבה על מנת לבחון את טענותיה ולאמוד את גובה הנזק שעלול להיגרם לה כתוצאה מהקמת המעלית. לאחר בחינת טענות הצדדים, מצאתי כי, אין מקום להתערב בהחלטת המפקחת גם בענין זה. סגירת החלון על ידי המשיבה הינו בגדר חרותה וזכותה לבחור/ לשלוט בכמות האור ואויר הנכנסים לחדרה. אין חולק כי, חסימת החלון על ידי פיר המעלית מהווה חסימת קבע שאינה ניתנת לשליטה על ידי המשיבה. חסימה מסוג זה ושלילת זכות הבחירה של משיבה מהווה עילה מספקת למתן פיצוי בגין הנזק הנטען. ה. סיכום 22. לאור האמור לעיל ולאור העובדה כי לא מצאתי כל פגם בפסק דינה של המפקחת המלומדת על רישום המקרקעין, אין מקום להתערב בפסק דינה האמור. 23. אשר על כן, הערעור נדחה. 24. בנסיבות העניין ישלמו המערערים למשיבה הוצאות בערכאה זו בסך של 20,000 ₪ צמוד מהיום. הפקדון שהופקד בתיק יועבר למשיבה על חשבון ההוצאות האמורות. המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לצדדים. ניתן היום, י"ב אדר תשע"ב, 7 במרץ 2012, בהעדר הצדדים. מעליתצוויםצו מניעה