קבלת רישיון יבוא רכב

קבלת רישיון יבוא רכב עתירה להורות למשיב להעניק רישיון יבוא לרכבו של העותר אשר יובא ארצה ביבוא אישי ולחילופין להורות למשיב לבטל החלטתו שלא ליתן לעותר רישיון יבוא וזאת לאור העובדה שהחלטה זו נתקבלה בעקבות שימוע במהלכו נפגעה זכות הטיעון של העותר. עיקרי העובדות וההליכים העותר, תושב מודיעין, נשוי ואב לשבעה ילדים. המשיב-משרד התחבורה ומי שמוסמך על פי צו יבוא חופשי, התשס"ט-2008 ליתן רישיונות יבוא לרכב. בחודש אוקטובר 2010 רכש העותר רכב נוסעים פרטי מסוג טויוטה סיינה אשר אינו מיובא כדרך קבע לישראל. ייחודו של הרכב הוא בהיותו בעל שמונה מקומות ישיבה ותא אחסון גדול במיוחד, נתונים הדרושים לעותר ולמשפחתו (להלן:"הרכב"). את הרכב רכש העותר מעסק למכירת מכוניות הנמצא במיאמי, פלורידה ארה"ב בשם NEW AGE LEASING שבבעלות מר שמואל חזן (נספח ה' לעתירה). נציגו בארץ של מר חזן הוא מר קובי נידם המסייע בידי הרוכשים בתהליך היבוא של הרכב, לרבות במילוי הטפסים הנדרשים והמצאת האישורים למשרד התחבורה. ביום 19.10.10 העביר העותר סכום של 30,275$ (כ-100,000 ₪) כתשלום ראשוני על חשבון הרכב (נספחים ו';ז' לעתירה). ביום 19.12.10 הגיש העותר בקשה למשרד התחבורה לקבלת רישיון יבוא לרכב שרכש. ביום 3.1.11 הודיע אגף היבוא אצל המשיב לעותר כי בקשתו בוטלה היות וצוין בה מספר שילדה שגוי ולפיכך על העותר להגיש בקשה חדשה. כמו כן נתבקש העותר להמציא תצהיר לעניין אמיתות ונכונות נתוני הבקשה (נספח ט' לעתירה). ביום 31.1.11 מכר העותר את רכבו הקודם. ביום 10.2.11 הגיש העותר למשיב בשנית את מסמכי הבקשה המתוקנים בצירוף תצהיר. ביום 27.2.11 זומן העותר לשימוע אצל המשיב בעניין הבקשה לרישיון יבוא לרכב. השימוע נקבע ליום 1.3.11. במכתב ההזמנה לשימוע נאמר, בין היתר: "...2. במשרדנו עולה חשש ממשי כי יבוא הרכב ארצה נעשה בניגוד להוראותיהם של צו יבוא חופשי, התשס"ט-2008 ולהוראותיו של הנוהל למתן רישיון יבוא אישי של רכב שאינו מופיע בהודעת הרשות המוסמכת בדבר יבוא אישי של רכב נוסעים פרטי. 3. לאור האמור ומתוקף סמכותי לפי סעיף 3(א) לצו יבוא חופשי, התשס"ט-2008, הנני שוקלת לסרב למתן אישור יבוא הרכב. 4. אשר על כן בטרם אקבל החלטתי בעניינך, הינך מוזמן להשמיע טענותיך בשימוע שיתקיים בנושא..." (נספח יא' לעתירה). לאחר השימוע שהתקיים ביום 14.4.11, שלח המשיב את החלטתו לעותר לפיה לאור העובדה שמר שמואל חזן ומר קובי נידם ביצעו עבורו את כל הפעולות הכרוכות ביבוא הרכב לישראל, הרי שמדובר ביבוא באמצעות "עוסק" המנוגד להוראות סעיף 4 לצו היבוא. כמו כן מדובר ברכב שביקש מר קובי נידם לייבא "למטרה מסחרית במסווה של יבוא אישי" על שם העותר, ולפיכך בקשת היבוא של העותר מסורבת (נספח יב' לעתירה). ביום 19.5.11 פנה ב"כ העותר אל המשיב בבקשה לקבוע לו שימוע נוסף על מנת ליתן לו הזדמנות להוכיח במסמכים כי ביבוא אישי לצרכים פרטיים עסקינן (נספח יג' לעתירה). ביום 22.6.11 הודיע המשיב לעותר כי השימוע שנערך לו נערך "בלב שומע ובנפש חפצה...והואיל ומר קורלנסקי (העותר בענייננו) טען את טענותיו ומסר את המסמכים...אין מקום לערוך שימוע נוסף". סירוב המשיבה ליתן לעותר אישור לייבא את הרכב ביבוא אישי והחלטתה שלא לאפשר לו שימוע נוסף הם נשוא העתירה שלפני. ביחד עם הגשת העתירה הגיש העותר בקשה לצו ביניים בה נתבקש בית המשפט להורות למשיב להעניק רישיון יבוא לרכבו וזאת עד להחלטה בעתירה לגופה. בתגובה לבקשה לצו ביניים טען המשיב כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בעתירה היות שלא מדובר בתקיפת החלטת רשות לפי פקודת התעבורה, כהגדרתם בסעיף 14(א) לתוספת לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 וכי עיקר טענותיו של העותר מכוונות כנגד הנוהל של המשיב לעניין יבוא אישי של רכבים. בהחלטתי מיום 26.7.11 קבעתי כי משמעות הסעד המבוקש בצו הביניים היא קבלת העתירה מבלי שזו נדונה, ולפיכך דחיתי את הבקשה לצו ביניים. כמו כן קבעתי כי העתירה תוקפת החלטת רשות שלא להעניק לעותר רישיון יבוא, ולחילופין, שלא לאפשר לו שימוע חוזר בנוכחות בא כוחו ותוך מתן הזדמנות להציג בפני המשיב את המסמכים שנטענו להיות חסרים. לאור האמור קבעתי כי לבית משפט זה יש סמכות עניינית לדון בעתירה. ביום 19.9.11 הגישו מספר חברות ליבוא רכב וכן איגוד יבואני הרכב בקשה לצרפם כמשיבים בעתירה, ולחילופין, לעכב את הדיון בעתירה וזאת לאור העובדה כי ביום 21.3.11 עתרו לבג"צ כנגד המשיב-משרד התחבורה בבקשה להסדיר את תחום הייבוא האישי של רכבים ולאכוף את החקיקה והנהלים הקיימים בתחום זה (בג"צ 2262/11). בהחלטתי מיום 26.9.11 קבעתי כי עניינה של העתירה היא בחינת סבירותה של החלטת המשיב בנסיבות הספציפיות בעניינו של העותר, ואילו עניינה של העתירה התלויה ועומדת בבג"צ הינו תקיפת הצו ויישומו לגופו, ולפיכך אין מקום לצרף את המבקשים כמשיבים בעתירה ו/או לעכב את הדיון בעניינו של העותר. בדיון שהתקיים ביום 27.9.11 הצעתי למשיבה לזמן את העותר לשימוע נוסף ולאפשר לו להעלות טיעוניו ולהציג את המסמכים שלטענת המשיבה היו חסרים בשימוע הראשון. בעת הדיון הודיעה באת כוח המשיבה ה כי המשיבה מתנגדת לערוך לעותר שימוע נוסף אך היא נכונה לקבל מהעותר מסמכים נוספים ככל שאלה קיימים בידיו ולא הוצגו לה בעת השימוע. עוד טען העותר בדיון כי פרוטוקול השימוע, שהוצג בפניו אך בסמוך לדיון, אינו משקף נכונה את שהיה בשימוע. לפיכך התרתי לעותר להגיש את טענותיו לעניין פרוטוקול השימוע. לטענת העותר מפרוטוקול השימוע הושמטו דברים חשובים שאמר כמו הפירוט שהעלה בדבר היותו במו"מ עם מספר ספקים לגבי מספר רכבים עד שלבסוף בחר בספק ספציפי וברכב ספציפי העונים על צרכיו, כמו העברת הכספים שביצע לחו"ל בגין הרכב וכדומה. בתגובה טען המשיב כי הפרוטוקול משקף נאמנה את שהיה בשימוע. בדיון שהתקיים ביום 1.11.11 לא הגיעו הצדדים להסכמות ולפיכך נדרשתי למתן פסק דין. המסגרת הנורמטיבית התוספת הראשונה לצו יבוא חופשי, התשס"ט-2008 (להלן: "צו היבוא") מסמיכה את משרד התחבורה להנפיק רישיון יבוא אישי לרכבים אשר אינם מופיעים ברשימת הדגמים שאושרו על ידי הרשות המוסמכת. בסעיף 4 לצו היבוא נקבע: "4. לא ייבא אדם רכב אלא ביבוא אישי כמשמעותו בסעיף 2(ג)(1) או בהתאם להוראות צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (יבוא רכב ומתן שירותים לרכב), התשל"ט-1978...". סעיף 2(ג)(1) לצו היבוא קובע: "2(ג)(1) יהא יחיד רשאי לייבא את הטובין המפורטים בתוספת הראשונה בלא הצגתו של רישיון יבוא, או לייבא את הטובין המפורטים בתוספת השנייה בלא המצאת אישור או עמידה בתנאים, אם הונחה דעתו של המנהל כי הטובין לא יובאו באמצעות עוסק, הם אינם מיועדים לצורכי אספקה, ייצור או מתן שירותים, והם מיובאים בכמות סבירה לשימושו האישי או המשפחתי של אותו יחיד (להלן-יבוא אישי), למעט טובין אשר יבואם אסור לפי צו המכס וטובין אשר צוין לגביהם בתוספת הראשונה או השנייה כי דרישת רישיון יבוא, או המצאת אישור או עמידה בתנאים, לפי העניין, חלה גם ביבוא אישי;". סעיף 1 לצו היבוא מפנה להגדרת "עוסק" כמשמעותו בחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975. סעיף 1 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 מגדיר "עוסק": "עוסק" - מי שמוכר נכס או נותן שירות במהלך עסקיו, ובלבד שאינו מלכ"ר או מוסד כספי, וכן מי שעושה עסקת אקראי;" טענות העותר לעניין השימוע טען העותר כי בהליך השימוע שנערך לו אצל המשיב נפלו פגמים מהותיים המצדיקים שימוע חוזר. העותר לא הבין את משמעות השימוע ולפיכך לא נועץ בעו"ד ולא הגיע לשימוע מלווה בעו"ד ואף לא הצטייד במכלול המסמכים שנדרשו על ידי המשיב וזאת מחוסר ידיעה לעניין ההליך. לעניין החלטת המשיב שלא להתיר לעותר לייבא את רכבו, טען העותר כי מדובר בהחלטה שגויה ובלתי סבירה. בהחלטתו התעלם המשיב מטיעונים ומסמכים רלוונטיים שהציג העותר המחזקים ומגבים את טענתו לפיה מטרת ייבוא הרכב היא לשימושו האישי בלבד. לטענת העותר מאחר ומדובר ביבוא אישי של רכב אותו ביצע העותר לראשונה בחייו, ולאור ריבוי המסמכים הנדרשים למילוי בהליך יבוא זה, לרבות באמצעות האינטרנט-תחום שאינו בקיא בו, נעזר העותר בשירותיו של מר קובי נידם לרבות בנושא קבלת האישור ממוסך השירות. ואולם, אין בהסתייעות טכנית זו כדי להפוך את יבוא הרכב שביצע העותר ליבוא בידי "עוסק", או ליבוא מסחרי, המנוגדים לצו היבוא. לטענת העותר שוגה המשיב בפרשנותו את צו היבוא. הפרשנות הנכונה לדעתו לסעיף 2(ג)(1) לצו היבוא האישי והמגשימה את תכליתו של הצו היא כי הצו אוסר על יבוא אישי כאשר המייבא עצמו הוא "עוסק" והיבוא הוא למטרות מסחריות. בעניין זה נסמך העותר, בין היתר, על "דו"ח הוועדה הציבורית לבחינת מכלול ההיבטים הקשורים ביבוא רכב ביבוא אישי" שהוגש למנכ"ל משרד התחבורה ביום 31.5.09 העוסק ככלל ב"יבוא מסחרי במסווה של יבוא אישי" (להלן: "דו"ח הועדה הציבורית"). שם נכתב בסעיף ה"רקע כללי" לדו"ח כי: היבוא האישי הוסדר בצו היבוא כך ש"יחיד רשאי לייבא רכב ביבוא אישי ובתנאי שהוא אינו עוסק מורשה, הרכב מיועד לצרכים אישיים-משפחתיים ולא לצרכים עסקיים לרבות מתן שירותים" (נספח ג' לעתירה). מכאן לאור העובדה שהעותר-המייבא אינו עוסק מורשה, והרכב מיועד לצרכיו האישיים והמשפחתיים ולא לצרכים מסחריים, הרי שהוא עומד בדרישות צו היבוא על פי הפרשנות המתבקשת לצו ועל פי תכליתו. מניעת יבוא הרכב מהעותר פוגעת בזכויותיו ובקניינו וגורמת לו נזקים כלכליים הן בשל היותו מצוי בעת הזו ללא רכב בבעלותו שישרת אותו ואת משפחתו והוא נזקק לשכור רכב ולשאת בעלויות גבוהות, והן בשל עלויות האחסנה הגבוהות של הרכב המיובא הממתין לשחרורו, והנזק הנגרם לרכב בשל האחסנה הממושכת. טענות המשיב לעניין השימוע, טען המשיב כי לא נפל כל פגם בשימוע שנערך לעותר. לאור העובדה כי נתגלתה טעות במספר השילדה שציין העותר בבקשתו הראשונה, ולאור העובדה שהמספר השגוי שציין העותר בבקשתו היה זהה למספר שלדה שהופיע בבקשת יבוא אחרת, התעורר חשדו של המשיב כי עסקינן ביבוא מסחרי על ידי "עוסק" האסור על פי צו היבוא. לפיכך זומן העותר לשימוע כאשר מכתב ההזמנה לשימוע מעיד על תכליתו. בשימוע חסרו לעותר מסמכים חיוניים דרושים כמו חוזה רכישה של הרכב וקבלה על מלוא התשלום בגינו. כמו כן בשימוע עלה כי הרכב כבר הושט לישראל עוד טרם קבלת הרישיון. לפיכך קבע המשיב כי את כל הפעולות הקשורות ביבוא הרכב ביצע מר קובי נידם המהווה "עוסק" המבקש לייבא רכב לישראל למטרה מסחרית במסווה של יבוא אישי על שמו של העותר, וזאת בניגוד להוראות צו היבוא. בנסיבות אלה החליט המשיב שלא ליתן לעותר רישיון לייבא את הרכב נשוא העתירה לישראל. כמו כן, מאחר וניתנה לעותר בשימוע הזדמנות נאותה להעלות טיעוניו ולהציג את מסמכיו, נקבע גם כי אין מקום לערוך לו שימוע חוזר. לעניין ההחלטה שלא ליתן לעותר רישיון יבוא טוען המשיב כי מדובר בהחלטה סבירה. לטענת המשיב צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (יבוא רכב ומתן שירותים לרכב), התשל"ט-1978 (להלן: "צו הפיקוח") מסדיר את היבוא המסחרי של רכבים לישראל על ידי יבואני הרכבים המורשים, ואילו צו היבוא מסדיר את היבוא האישי של רכבים לישראל על ידי אנשים פרטיים. תכליתם של התנאים המנויים בצווים אלה הינה הסדרת ענף יבוא הרכב לישראל ודאגה לכך כי הרכבים הנוסעים על כבישי ישראל יהיו תקינים, בטוחים וראויים על פי תקנים מודרניים של בטיחות ואיכות הסביבה. המסלול העיקרי לייבוא רכבים לישראל הוא המסלול המסחרי ואולם על מנת ליתן מענה לצרכים שונים של אוכלוסיות ייחודיות, נוצר המסלול האישי לייבוא רכבים כנתיב צר ומצומצם המהווה חריג לכלל, כאשר מכלול ההגבלות והפיקוח המנויים בצו הפיקוח, אינו חלים עליו. לאור האמור, מי שאינו עומד בשלושת תנאיו המצטברים של צו היבוא האישי, כהגדרתם בסעיף 2(ג)(1) לצו היבוא, לא יוכל להיכנס בגדרו ולייבא רכב לישראל. בענייננו, טען המשיב, העותר לא עומד בתנאים הנדרשים ומדובר ביבוא מסחרי, במסווה של יבוא אישי, וזאת מבלי שהמייבא בפועל, מר קובי נידם, עומד בתנאים המהותיים הקבועים בדין ובצו הפיקוח לעניין יבוא מסחרי. לטענת המשיב "העותר שילם למר קובי נידם כסף וציפה לקבל בתמורה מפתח". קרי לעותר לא היה כל תפקיד ביבוא הרכב והוא ביקש לבצעו באמצעות גורם שלישי הנחזה כ"עוסק". גם בדו"ח הועדה הציבורית עליו מסתמך העותר נקבע כי אמנם יש לאפשר ייבוא אישי של רכבים, אך יש להכניס שיפורים ותיקונים בהליך היבוא האישי ולאסור באופן מפורש על מתווכים לא-מורשים לעסוק בתחום זה, כפי שנעשה בענייננו. וכך נאמר שם: "כך, היבוא האישי מנוצל על ידי סוחרים העוסקים ביבוא רכב במסווה של יבוא אישי תוך שהם גובים דמי תיווך או תמלוגים עבור יבוא הרכב, עד שהלכה למעשה מדובר ביבוא מסחרי בניגוד לחוק". לעניין הנזקים הכלכליים טוען המשיב שאלמלא הזדרז העותר למכור את רכבו ולהשיט לארץ את הרכב החדש טרם קבלת רישיון יבוא, לא היו נגרמים לו הנזקים הכלכליים להם הוא טוען. דיון עניינה של העתירה הוא בחינת סבירותה של החלטת המשיב שלא ליתן לעותר רישיון יבוא ולא לראות ביבוא הרכב של העותר בגדר יבוא אישי מותר על פי צו היבוא. כמו כן העתירה תוקפת את החלטת המשיב שלא ליתן לעותר הזדמנות לשימוע נוסף. אין מחלוקת בין הצדדים בדבר סמכותו של המשיב להנפיק רישיון יבוא אישי לרכבים אשר אינם מיובאים ביבוא הסדיר, ולפעול כאמור בהתאם לשיקול דעתו כפי שהקנה לו המחוקק. המחלוקת נעוצה בשאלה האם הפעלת שיקול הדעת נעשתה כראוי, קרי, האם לא נפל בהחלטת המשיב פגם מהפגמים המנהליים הידועים המצדיקים התערבות בית המשפט בהחלטה, והאם החלטת הרשות נתקבלה ללא משוא פנים, בלא הפלייה, בלא ניגוד עניינים ובתום לב, כשהיא מושתתת על טעמים ענייניים בלבד ללא שיקולים זרים ובעיקר אם היא מצויה בתחום הסבירות. (בג"צ 4769/95 רון נ' שר התחבורה, פ"ד נז(1) 235, 268-269 (2002); בג"צ 2324/91 התנועה לאיכות השלטון נ' המועצה הארצית לתכנון ובנייה, פ"ד מה(3) 678 ,688 (1991); בג"צ 1/81 שירן נ' רשות השידור, פ"ד לה(3) 365, 378 (1981) ; בג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור,פ"ד לה(1) 422,421 (1980); בג"צ 127/80 משה אודם נ' ראש עיריית תל-אביב יפו ואח', פ"ד לה(2) 118, 118 (1980);בג"צ 376/81 לוגסי נ' שר התקשורת, פ"ד לו(2) 449, 453-454 (1980); יצחק זמיר הסמכות המינהלית 763-771 (כרך ב',תשנ"ו)). אין גם מחלוקת בין הצדדים לעניין תכלית חקיקתו של צו היבוא במטרה לאפשר יבוא אישי מקביל לזה המסחרי, הן מקום שזה נדרש באופן פרטני למי שמבקש לייבא רכב שאינו מיובא לישראל כדרך שגרה, והן כשלב בדרך לפתיחת שוק יבוא הרכבים לתחרות. בהקשר זה נכתב בדו"ח הוועדה הציבורית: "הצורך במתן אפשרות יבוא חופשי נועדה להשיג, בין היתר, מטרות של מדיניות כלכלית לפתיחה הדרגתית של שוק הרכב לתחרות, התאמת הדין בישראל לאמנות אליהן הצטרפה ישראל בעניין פתיחת שווקים והסרת חסמים וכן לאפשר לצרכנים לייבא מכוניות במחירים אטרקטיביים...כל עוד לא אושרו תקנות היבוא המקביל, הרי התחרות היחידה הקיימת הינה במסגרת יבוא רכב אישי. זהו הכלי התחרותי היחיד המאפשר לצרכן שימוש במסלול תחרותי נוסף על המסלול של היבואנים המורשים". בסיכומו של הדו"ח אף מביעה הוועדה הציבורית עמדתה לפיה יש צורך בשימור הזכות ליבוא אישי כאלטרנטיבה יחידה הקיימת בעת הזו בפני הצרכן הבודד המבקש להתמודד מול היבואנים המורשים: "לעמדתנו יש לשמר את היבוא האישי כאמצעי תחרותי; על אחת כמה וכמה כל עוד אין תחרות מתקיימת בפועל בין היבוא הסדיר והיבוא המקביל, אם וככל שייווצר...כל עוד אין, בפועל, יבוא מקביל אפקטיבי, ליצרן וליבואן הרשמי אין עניין בתחרות... בהתאם לעמדתנו יש לשמר את היבוא האישי המהווה כיום אלטרנטיבה יחידית, למעשה, של הצרכן לרכוש רכב ולהתמודד עם היבואנים המוסדיים על מחיר, תנאים ודגמי הרכבים. לא זו אף זו, אף אם יתקיים בעתיד שוק תחרותי, יש לשמר את האפשרות ליבוא אישי המאפשר גם מימוש הזכות החוקתית של הצרכן לרכוש את שליבו חפץ. הוא יהיה רשאי לממש את האפשרויות הכלכליות שהעולם הרחב מציע והמיטיבות אתו" (נספח ג' לעתירה). מכאן, שגישת המשיב לפיה יש ליתן רישיונות יבוא אישי במשורה אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה וזאת בעיקר בהיעדר הסדרה חוקית של יבוא מקביל והיות השוק שוק סגור המנוהל בידי מספר מצומצם של יבואנים מורשים. אכן על המשיב לפקח על היבוא האישי ולדאוג שאכן מדובר ביבוא אישי מחד, ושהרכב המיובא עומד בדרישות התקינה והבטיחות מאידך. ואולם, מקום בו מבקש הרישיון והרכב המבוקש עומדים בתנאים הנדרשים על פי צו היבוא, אין למנוע קבלת רישיון ליבוא אישי לרכב ספציפי אותו בחר מבקש הרישיון לייבא משיקוליו הוא. במציאות העכשווית כאשר שוק הרכבים בעולם מציע מגוון רחב של רכבים אשר חלקם אינם מיובאים לישראל, אין הצדקה למנוע מהצרכן את יכולת הבחירה לרכוש את הרכב ההולם ביותר את צרכיו וטעמו האישי, ולכפות עליו לייבא אך באמצעות היבואנים המורשים המהווים שוק ריכוזי סגור. מן הכלל אל הפרט. בענייננו אכן העותר נדרש להיעזר בהליך יבוא הרכב בצד ג' - מר קובי נידם- מאחר ולא היה בקיא בפרטי ההליך המורכב ובעיקר לאור העובדה שנדרש אישור מהיבואן המייצג בארץ את היצרן של הרכב שיאשר כי הרכב המיובא יקבל בארץ שירות וחלפים. הליך יבוא אישי של רכב לישראל כיום אינו הליך פשוט ודורש מסמכים וטפסים רבים שהעותר, כמו כל אדם סביר מן הישוב, אינו בקיא במילויים. זאת ועוד, בהתחשב בעובדה שבעידן המודרני מדובר במילוי טפסים באמצעות רשת האינטרנט והעותר שהוא חרדי אינו בקיא במדיה זו, הוא נזקק לעזרה. מתשובת המשיב לעותר לפיה נדחתה בקשתו לייבא את הרכב עולה כי לדעת המשיב עצם העובדה ש"מר קובי נידם מילא עבור מר קורלינסקי את טפסי הבקשה לרישיון יבוא הרכב, ככל הנראה פעל להשגת אישור שירות לרכב וסיפק את כל המסמכים הנדרשים לשם יבוא הרכב" די בה כשלעצמה לקבוע כי "מר קובי נידם עומד למעשה מאחורי יבוא הרכב" וכי "הרכב לא יובא על ידי מר קורלנסקי" (ראה נספח יב' לעתירה, סעיפים 17;23;24). לא מצאתי כי מדובר בהחלטה סבירה ומידתית ונראה כי החלטה זו פוגעת בזכויות העותר במידה העולה על הנדרש. גם בעת הדיון בפני משהצעתי למשיב ליתן לעותר רישיון יבוא מותנה בתנאים על מנת לפקח שהרכב אכן נועד לשימושו האישי, לא נטען בפני כי המשיב סבור שהרכב אינו עומד לשמש את העותר לשימושו האישי או שהעותר ייבא רכבים נוספים אלא נטען כי עסקינן ביבוא על ידי "עוסק" המנוגד לדין. אין זה המקום לדון בתפקידו של מר קובי נידם בהליך היבוא בענייננו מאחר ובשום שלב לא ביקש המשיב לצרפו לעתירה, וזאת על אף טענתו כי מדובר ב"עוסק" הפועל כסוחר המייבא רכבים במסווה של יבוא אישי. ואולם, ככלל, בהליכים פרוצדוראליים מורכבים אין פסול להיעזר במומחים בתחום המספקים סיוע טכני במילוי הטפסים ובהמצאת המסמכים, עבור עמלת שירות, במיוחד מקום בו נדרשת התנהלות לוגיסטית מורכבת המשלבת הן התנהלות בארץ בעברית אל מול המשיב, והן התנהלות בשפה זרה אל מול ספק הרכב המבוקש בחו"ל. הדבר נהוג בתחומים רבים, ואין בכך כדי להפוך באופן גורף את אותו מסייע טכני במילוי ובהמצאת המסמכים הנדרשים לכדי מי שבא בנעלי המבקש המסתייע. ה מיכל רובינשטיין יש לבחון כל מקרה לגופו ורק מקום בו יימצא כי אכן מאחורי המייבא האישי מצוי "עוסק" שהוא סוחר שמטרתו לייבא רכב לצרכים מסחריים במסווה אישי במטרה לחמוק מתנאי צו הפיקוח, יכול המשיב להימנע מליתן למבקש את אישור היבוא המנוגד לצו. בטענת המשיב כי "העותר שילם למר קובי נידם כסף וציפה לקבל בתמורה מפתח" אין די כדי להוכיח כי מדובר ביבוא רכב אסור וכי הרכב אינו לצרכיו האישיים של העותר בלבד וכי מר נידם הינו "עוסק". על פי מכלול החומר המצוי בפני התרשמתי כי מר נידם היה אך מסייע טכני בידי העותר בהליך היבוא האישי וכי אין בהסתייעות זו להפוך את היבוא האישי ליבוא האסור על פי צו היבוא. מקום בו מבקש המשיב למנוע הסתייעותם של המבקשים לייבא רכב ביבוא אישי בצדי ג', יאסור זאת במפורש על גבי טפסי הבקשה . לאור האמור העתירה מתקבלת. על המשיב להעניק רישיון יבוא לרכבו של העותר לאלתר. בנסיבות העניין ישא המשיב בהוצאות העותר ובשכ"ט עו"ד בסכום של 30,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום מתן פסק הדין ועד יום התשלום בפועל. רישיון יבוארכביבוא