בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיוחסות לעורר עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע ועבירה של סיוע לאחר מעשה, לפי סעיפים 499(א)(1) ו-260(א), 261(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). לפי כתב האישום, בין העורר לבין האגודה הנוצרית האורתודוכסית לצדקה (להלן: האגודה), שבראשה עמד המנוח גבריאל (גבי) קדיס (להלן: המנוח), מתנהל מאבק משפטי על חזקה בדירת מגורים ביפו. בחודש דצמבר 2011, החריף המאבק בין העורר לבין האגודה, על רקע סירובו של המנוח לדחות דיון משפטי בנוגע לדירה. ביום 26.11.2011, התבטא העורר, בשיחה עם אחר, כי ביכולתו לשלוח אל המנוח "אחד מבני אחיו" ש"יחסל" את המנוח, והוסיף כי באמצעות קשריו הוא אף "יוציא אותו אחרי חמש שנים מהכלא". בישיבת האגודה ביום 28.12.2011 פנה העורר אל המנוח ואיים עליו כי אם ההליך המשפטי יימשך, "יהיה דם". לפי הנטען, העורר גמר אומר לגרום למותו של המנוח, ופנה לשם כך לשני הנאשמים הנוספים -אחיינו פואד וארוסהּ של אחייניתו, תופיק (להלן: פואד ותופיק). במסגרת הקשר שקשרו השלושה, הוחלט כי הרצח יבוצע במהלך חגיגות חג המולד הנוצרי-אורתודוכסי שנועדו להתקיים ביפו ביום 6.1.2012. בשעות אחר הצהריים של יום 6.1.2012, צעדו פואד ותופיק בתהלוכת חג המולד ביפו יחד עם בני משפחה נוספים, והגיעו לחצר כנסיה ברחוב לואי פסטר ביפו, כשהם מצוידים במסיכה וכובע בדמותו של סנטה קלאוס ובסכין. פואד, שנשא את הסכין, חבש את המסכה על מנת להקשות אל זיהויו, והשניים התקרבו אל המנוח. כאשר בן משפחה נוסף של הנאשמים (אנטון) כיבה את האורות בחצר הכנסייה, ניסו השניים להוציא לפועל את תכניתם, אך הדבר לא עלה בידם. בהמשך, יצאו פואד ותופיק מן הכנסייה ועקבו אחר המנוח לאורך רחוב יפת. סמוך לשעה 18:20 עטה פואד על פניו את הכובע והמסכה, הסתתר מאחורי רכב חונה, ואז התקדם לעבר המנוח ודקר אותו בגבו שתי דקירות עמוקות. מייד לאחר מכן, נמלט פואד בריצה מהמקום, והגיע לביתו של העורר, שקיבל אותו לביתו. בבית העורר, החליף פואד חולצה, והצטלם עם העורר ועם אנטון כדי לבסס לו אליבי שקרי. כתוצאה מהדקירות, נגרם מותו של המנוח. בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את הנאשמים (תופיק, פואד והעורר) עד תום הליכים. בית המשפט המחוזי (כב' השופט צ' קאפח) נעתר לבקשה והורה על מעצרם. נקבע כי קיימות ראיות לכאורה לכך שפואד הוא זה שדקר את המנוח, וכן כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לכך שתופיק הוא בחזקת מבצע בצוותא (לפואד ולתופיק יוחסה בנוסף לעבירה של קשירת קשר גם עבירה של רצח). אשר לעורר, נקבע כי קיימות ראיות נסיבתיות רבות המובילות למסקנה כי הוא ביצע את המיוחס לו בכתב האישום: קיומו של מניע - הסכסוך המשפטי בין העורר לבין המנוח; איומים שהשמיע העורר כלפי המנוח, בסמוך לפני מועד הרצח; דברי העורר שקדמו למועד האירוע, כי הוא ישלח אל המנוח אחד מבני-אחיו כדי לחסלו; הכחשתו של העורר את דבר הסכסוך עם המנוח, וניסיונו לטוות רשימת אויבים של המנוח, שאין בה ממש; אי נוכחות העורר בחגיגות חג המולד והסבריו הבלתי משכנעים להיעדרות חריגה זו; טענתו כי פואד ואנטון שהו בביתו בשעה שנורו זיקוקים, והקשיים שמעוררת גרסה זו; טענתו כי פואד לא החליף חולצה בביתו, למרות שמצילומים שונים של האירוע עולה כי פואד לבש חולצה שחורה, בעוד שבתמונה שצולמה הוא לובש חולצת פסים; החגיגות שנמשכו בבית העורר גם לאחר היוודע דבר מותו של המנוח. על בסיס מכלול הראיות הנסיבתיות הללו, קבע בית המשפט כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לכך שהעורר ביצע את העבירות המיוחסות לו. בשל החשש שמא העורר יפעל לפגוע במקבלי החלטות אחרים באגודה, וכן בשל החשש מהשפעה על עדים (נוכח מעמדו הרם בקהילה הנוצרית ביפו) - נקבע כי לא ניתן לשחררו לחלופת מעצר, והוא נעצר עד תום ההליכים. טענות הצדדים העורר חולק על קביעת בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לו. לדבריו, מכלול הראיות שהציגה המדינה הוא של ראיות נסיבתיות בלבד, שאינן מספיקות לשם הרשעה בעבירת הקשר המיוחסת לעורר, שכן הן אינן מוליכות למסקנה הגיונית יחידה בדבר קיום הקשר. בין היתר, נטען כי היעדרותו ה"מפתיעה" מחגיגות חג המולד, והסתירות הנטענות בין ההסברים שנתן למכריו בנדון, אין בהן כדי ללמד כי ידו הייתה במעל. העורר טוען כי קביעות שונות של בית המשפט אינן אלא השערות וחשדות בעלמא. בין היתר, מפנה הוא לסברה שהעלה השופט קמא כי הסיבה להיעדרותו של העורר, היא חששו שמא הוא ייפגע במהלך הניסיון לפגוע במנוח. לדבריו, לסברה זו, כמו גם לקביעות נוספות, אין אחיזה בחומר הראיות. לדברי העורר, אפילו אם יונח כי הוא "הביע משאלה למות המנוח, והמשיבים 1-2 [פואד ותופיק] קיבלו על עצמם למלא את המשאלה הזו" (כפי טיעוני המשיבה בבית המשפט קמא), וגם אם תתקבלנה כל ראיות המאשימה כמות שהן, אין הדבר מקיים את יסודות עבירת הקשר הפלילי כפי שפורשה בפסיקה. לשיטתו, נדרש מפגש רצונות וקיומה של הסכמה בדבר פעילות משותפת לצורך מימוש תכלית הקשר. אשר לסעיפי האישום שעניינן סיוע לאחר מעשה, נטען כי המתואר בהם אינו מעוגן בחומר הראיות. נטען כי פואד לא הגיע במישרין לביתו של העורר, אלא עבר בביתו קודם לכן (ולעניין זה מפנה העורר להודעת אביו של פואד). כמו-כן נטען כי אין בדל ראיה לכך שפואד החליף את חולצתו בבית העורר, ולא מן הנמנע שהוא עשה זאת קודם לכן או בבית העורר ללא ידיעתו של האחרון. לדברי בא כוח העורר, אפילו קיימת תשתית ראייתית מסוימת, היא לוקה בחולשה המצדיקה את בחינת האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר. לדבריו, מדובר באדם בן 57 ללא עבר פלילי ובעבירה שאינה מקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית, וניתן להפיג את החשש לשיבוש מהלכי משפט באמצעות תנאים מגבילים. בדיון שהתקיים לפניי, סמכה באת כוח המדינה את ידיה על החלטת בית המשפט קמא. לדבריה, קיימות ראיות למסכת של איומים של העורר כלפי המנוח, ולא רק איומים כלליים כי אם הצהרת כוונות ספציפית להביא למותו של המנוח באמצעות שליחת אחד מבני-אחיו. ימים לא רבים לאחר שנאמרה אמירה זו, נרצח המנוח על-ידי אחיינו של העורר. כמו-כן, מפנה באת כוח המדינה לשורה של ראיות הקושרות את העורר למעשה: תופיק סיפר למדובב שהעורר הוא שישא בעלויות המשפט, מכיוון שהוא אחראי; למנוח לא היו סכסוכים נוספים זולת הסכסוך המר עם העורר; הגרסאות הסותרות שמסר לגבי סיבת היעדרותו מחגיגות חג המולד. אשר לאפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר, נטען כי קיים חשש אמיתי לשיבוש מהלכי משפט על רקע החשש שהביעו עדים שונים מפני העורר. דיון והכרעה ראיות לכאורה כידוע, בשלב בחינת בקשה למעצר נאשם עד תום ההליכים, בוחן בית המשפט אם קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו. בחינה זו אינה דורשת הוכחה ברמת הסתברות של מעל לכל ספק סביר, אלא מסתפקת בבחינת הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי הטמון בחומר החקירה הגולמי. "ראיות לכאורה" בהקשר זה הן ראיות שלגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך כדי העברתן בכור ההיתוך של החקירות, מבחני הקבילות והמשקל - יוביל בסופו של המשפט לביסוס אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996)(להלן: הלכת זאדה); בש"פ 6742/11 אלמכאווי נ' מדינת ישראל, סעיף 8 ( 26.9.2011)). בשלב מקדמי זה, אין בית המשפט נדרש לעמוד על משקלן של הראיות או לקבוע ממצאים בשאלת מהימנותם של העדים כפי שנעשה בהליך העיקרי, ודי כי שוכנע שישנו פוטנציאל ראייתי להרשעת הנאשם בתום ההליך המשפטי (ראו: בש"פ 2607/10 פיניאן נ' מדינת ישראל ( 18.4.10)). כפי שציין העורר, והמדינה אינה חולקת על כך, הראיות נגדו הן ראיות נסיבתיות, שכן אין ראייה המייחסת לו במישרין את קשירת הקשר עם אחייניו לשם המתת המנוח. המפגש שבו נקשר לכאורה הקשר הפלילי לא צולם ולא הוקלט, ואחייניו של העורר לא מסרו גרסה המפלילה אותו בנדון. עם זאת, כפי שנפסק לא אחת, ראיות נסיבתיות עשויות להספיק לצורך הרשעה, אם הן מובילות בהכרח למסקנה הגיונית כי הנאשם אכן ביצע את העבירות המיוחסות לו. "השאלה היא אם [...] זו אכן המסקנה העולה בהכרח מן הראיות, או שקיים הסבר סביר אחר לעובדות העולות מן הראיות. ברור כי התשובה תלויה במידה רבה בניסיון החיים ובשכל הישר של השופט" (בש"פ 2512/96 מדינת ישראל נ' נסאסרה, פ"ד נ(2) 101, 104 (1996)). לאחר שבחנתי את חומר הראיות ושמעתי את טיעוני הצדדים, מצאתי כי קיימות בתיק ראיות לכאורה שיש בהן כדי להביא להרשעתו של העורר בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע. מדובר אמנם בראיות נסיבתיות בלבד ואין ראיות ישירות הקושרות את העורר למעשים נושא כתב האישום, אך שוכנעתי בדבר קיומו של סיכוי סביר כי יש בכוחו של מכלול הראיות הקיימות בתיק, לאחר שיעברו את כור ההיתוך של ההליך הפלילי, כדי להביא להרשעתו של העורר (במובנה של הלכת זאדה), כמפורט להלן. (א) המניע - הסכסוך בין העורר לבין המנוח קיימות ראיות למכביר המלמדות על קיומו של סכסוך בין העורר לבין המנוח, שהתחיל בשל מאבקי כוח על הנהגת האגודה, אך התלהט בעקבות הליך משפטי שיזמה האגודה לפינוי הנכס שבו התגוררו הורי העורר עד מותם (ראו הודעות כלל חברי האגודה שנחקרו). העורר גם אינו חולק על כך. בצד האמור, קיימות ראיות רבות בתיק כי זהו הסכסוך היחיד (או למצער, היחיד הידוע) שהיה למנוח: חברי האגודה מסרו בהודעותיהם כי המנוח היה אדם מקובל ואהוד ללא סכסוכים כלשהם, למעט הסכסוך עם משפחת העורר (הודעת מר ויקטור זכאכ מיום 16.1.2012, שורות 23-22; הודעת מר נחלה עמסיס מיום 16.1.2012, שורות 20-19; הודעת גב' פדואה חשמה מיום 17.1.2012, שורות 5-4; הודעת מר אליאס חשמה מיום 17.1.2012, שורות 30-26). העובדים במשרדו של המנוח שללו את האפשרות כי למנוח היו סכסוכים במסגרת עבודתו (הודעת גב' ניצה מנצור, שורה 23; הודעת גב' אירינה קורס, שורות 11-10; הודעת מר ראמז וכילה, שורות 27-26). כן ראו הודעות בני משפחתו של המנוח, ששללו סכסוכים נוספים על הסכסוך עם משפחת העורר (הודעת אלמנתו, גב' פדיה קדיס). (ב) איומים קודמים של העורר על המנוח (לפני התלהטות הסכסוך הנוכחי) בני משפחתו של המנוח מספרים בהודעותיהם על איומים מצידו של העורר כלפי המנוח בשנתיים האחרונות (הודעת אחי המנוח מר מיכאל קדיס מיום 10.1.2012, שורות 34-32). חבר האגודה מר אליאס חשמה מספר בהודעתו כי הוא היה עד לאירוע לפני שנתיים שבו העורר איים על המנוח בקללות וירק עליו. האירוע המתואר הבשיל לכתב אישום, אך העורר זוכה מחמת הספק לאחר שחשמה ואחרים לא התייצבו למתן עדות (הודעת אליאס חשמה מיום 17.1.2012, שורות 34-32; הודעת מיכאל קדיס, שורות 101-97). (ג) שיחת הטלפון בין העורר לבין חינאווי ביום 26.12.2011 לפי הודעתו של חבר האגודה מר ג'ו חינאווי (להלן: חינאווי), התקשר אליו העורר יומיים לפני ישיבת האגודה ואמר לו, בין היתר, כי "אין לו בעיה לשלוח אליו למשרד אחד מבני אחיו, שאותו בן אחיו יחסל את גבי [המנוח]". בהמשך, ציין חינאווי כי העורר "הוסיף שהוא, עם הקשרים שלו, יוציא אותו אחרי 5 שנים מהכלא וככה זה" (שורות 24-20 להודעת חינאווי מיום 17.1.2012; יוער כי חקירתו של חינאווי הוקלטה, וכי אותרה שיחה בין הטלפון הנייח במוסך של חינאווי לבין הטלפון הנייד של העורר, שארכה כ-17 דקות, ביום 26.12.2011 בשעות הצהריים). הודעתו של חינאווי, המייחסת לעורר איום על חיי המנוח באמצעות בן-אחיו, בצירוף העובדה שקיימת תשתית ראייתית לכך שבן אחיו הוא שהביא למותו של המנוח שבוע לאחר מכן, היא ראיה נוספת הקושרת לכאורה את העורר למעשים נושא כתב האישום. (ד) איומי העורר כלפי המנוח בישיבת האגודה ביום 28.12.2011   בהודעותיהם של חברי האגודה, עולה כי בישיבת האגודה האחרונה מיום 28.12.2011 התלהטו היצרים בנוגע למחלוקת המשפטית בין העורר לבין שאר חברי האגודה, ובינו לבין המנוח בפרט. בין היתר, ציינו כמה מחברי האגודה כי העורר אמר כי "אם ההליך המשפטי יימשך [או בגרסה אחרת: אם יזומנו עדים מסוימים לדיון שנקבע], יהיה דם" (הודעת מר פיטר חבש; הודעת מר נחלה עמסיס), וכן כי העורר אמר למנוח בסוף הישיבה "תיזהר על עצמך" בטון מאיים (הודעת מר פיטר חבש; הודעת מר אליאס חשמה, שורה 15; הודעת גב' פדואה חשמה שורה 20). כן צוין כי העורר איים על המנוח בצורה מרומזת, בכך שאמר כי להליך המשפטי בין הצדדים יגיעו חברים של בני משפחתו, הידועים כבנים למשפחות עברייניות ביפו (הודעת מר ג'ורג' חנניה). העורר, מצידו, הכחיש כי איים על המנוח במהלך הישיבה או בנסיבות אחרות (הודעתו מיום 24.1.2012, שורות 94-88). (ה) היעדרות העורר מהתהלוכה והגרסאות הסותרות שמסר בנדון מההודעות שאספה המשטרה בחקירתה עולה כי היעדרותו של העורר מתהלוכת חג המולד הייתה חריגה, נוכח העובדה שהוא מקפיד לקחת חלק בכל האירועים שמקיימת הקהילה, ונחשב לאחד מהדמויות הבולטות בקהילה הנוצרית-אורתודוכסית ביפו (בין היתר, הודעותיהם של פדואה חשמה, אליאס חשמה, פדיה קדיס). גם מהודעתו שלו, ניכר כי הוא משתתף בכל החגיגות (שורה 57 להודעתו מיום 17.1.2012). בחקירותיו, מסר העורר מספר גרסאות שונות אשר נשאל לפשר היעדרותו החריגה. (1) בחקירתו מיום 7.1.2012 שעה 02:25, מסר העורר כי הוא לא הלך לתהלוכה מפני שהוא רב עם גיסתו ו"התבאס" מהריב. (2) בחקירתו מיום 17.1.2012 שעה 15:40, מסר העורר כי לא הגיע לכנסיה מפני שהיו לו אורחים, והוא היה צריך לעזור לרעייתו. (3) בנוסף הוא אמר כי הבת שלו, שאירגנה את הצעדה, שיגעה אותו ואת רעייתו ו"זה לא היה מעניין". (4) בהמשך הוא אמר כי "עשו את זה מוקדם מדי ב-16:30, אם היו עושים את זה בשש כמו בכל שנה אז הייתי מגיע". (5) כאשר החוקר התמיד ושאל אותו בשנית לפשר היעדרותו, השיב כי "לאדם לפעמים אין מצב רוח לבוא לתהלוכות, הרגשתי לא טוב". בחקירתו ביום 24.1.2012, מסר כי "קורה לאנשים, כמו [ש]לנשים יש וסת, שאין מצב רוח, והיה לי וסת באותו יום" (שורות 202-201 להודעתו). בנסיבות אלה, היעדרותו החריגה של העורר מהאירוע, כמו גם הקושי להסביר את סיבת היעדרותו החריגה, הן ראיה נסיבתית נוספת הקושרת אותו לכאורה למעשים נושא כתב האישום. בהיעדר הסבר עקבי ומשכנע, המסקנה הסבירה ביותר מהיעדרותו החריגה של העורר מטקסי חג המולד, היא כי הוא ידע כי הנאשמים האחרים עתידים להוציא לפועל את המעשה שהוא מטרת הקשר הפלילי במהלך אותן חגיגות.  (ו) ההתרחשות לאחר המעשה העורר ניסה בחקירתו לספק אליבי לאחיינו פואד, בכך שניסה להציג כי הוא הגיע אל ביתו בשעה מוקדמת. בין היתר, נטען כי אחייניו היו בבית בזמן ששהה שם השכן רואי רוט (הודעת העורר מיום 17.1.2012, שורות 112-108; הודעת העורר מיום 24.1.2012, שורות 26-25). אלא שתיאור השתלשלות העניינים אינו עולה בקנה אחד עם הודעתו של השכן רואי רוט, שמסר כי הוא לא ראה בבית אף אדם שעונה על תיאורו של הנאשם פואד, ושהה שם לפרק זמן קצר בלבד (שורות 21-12). לכך יש להוסיף כי גם לפי תיאורו של העורר, החגיגה המשפחתית נמשכה גם לאחר שקיבל הודעה מבתו על רצח המנוח. התייחסותו המתחמקת של העורר לעניין זה כאשר הנושא הועלה על-ידי החוקר, מעוררת אף היא קשיים בגרסתו ומחזקת את החשדות נגדו (הודעת העורר מיום 17.1.2012, שורות 136-122). קיימים קשיים נוספים בגרסתו של העורר, לרבות זהות הנוכחים ששהו עימו בעת הצפייה בזיקוקין די-נור, אך להשקפתי די במסכת הראיות שנפרשה עד לשלב זה, ואינני נדרש לדון בקשיים הנוספים. (ז) סיכום ביניים: ראיות לכאורה נסכם בתמצית את מכלול הראיות הקיימות בתיק: בין העורר ומשפחתו לבין המנוח היה סכסוך מר, שהחל לפני שנים אך התלהט על רקע מחלוקת משפטית. הסכסוך האמור היה הסכסוך היחיד, או למצער - היחיד הידוע, של המנוח. העורר איים בעבר על המנוח, לרבות בשבוע שלפני הרצח. בשיחת טלפון עם חבר האגודה חינאווי, כשבוע לפני הרצח, אמר העורר לחינאווי כי "אין לו בעיה" לשלוח אחד מאחייניו לחסל את המנוח, וכי הוא - באמצעות קשריו - ידאג כי המבצע לא ישא בעונש מאסר כבד בגין המעשה. העורר, על אף מעמדו הנכבד בקהילה הנוצרית-אורתודוכסית ביפו, לא נכח באחד האירועים החשובים בלוח השנה של הקהילה, וסיפק הסברים סותרים, ובחלקם בלתי משכנעים, לדבר היעדרותו החריגה. באותו אירוע, כך לפי התשתית הראייתית הלכאורית שעליה אין חולק, רצח אחיינו של העורר (יחד עם קרוב משפחה נוסף) את המנוח. אותו אחיין הגיע בסמוך לאחר מכן לבית העורר, והצטלם עם בני משפחה נוספים כשהוא לבוש חולצה אחרת מזו שלבש בעת ביצוע המעשה. בחקירתו של העורר, נתגלו פרכות בגרסה שמסר בדבר שעת הגעת אחיינו לבית. להשקפתי, מכלול הראיות הנסיבתיות שעליהן עמדנו מוביל לכאורה למסקנה הגיונית אחת בלבד, כי העורר היה שותף לקשר הפלילי לרציחת המנוח, ולא רק בכך ש"הביע משאלה" למותו של המנוח בנוכחות הנאשמים האחרים, אלא כי בין הנאשמים היה סיכום קונקרטי של ממש בנוגע לביצוע המעשה, לרבות קביעת המועד לביצועו במהלך חגיגות חג המולד. מצאתי כי קיים סיכוי סביר כי ראיות אלה - לאחר שיעברו את כור ההיתוך של ההליך הפלילי - יביאו להרשעתו של העורר. עילת מעצר מהתשתית הראייתית עולה כי הגם שהעורר לא נטל חלק פעיל במעשה עצמו, הרי שהיה לו חלק משמעותי בקשירת הקשר. אמנם, המאשימה מטעמים שעליהם עמדה, לא ייחסה לעורר בכתב האישום עבירות של שידול או ביצוע בצוותא של עבירת הרצח, אך חלקו במסכת המתוארת בכתב האישום אינו שולי כלל ועיקר. למעשה, ספק אם הרצח היה יוצא אל הפועל אלמלא מעורבותו. משכך, הגם שעבירת הקשר כשלעצמה אינה מקימה עילת מסוכנות סטטוטורית, נראה כי בנסיבות העניין נשקפת מהעורר - שקָשַׁר עם קרובי משפחתו הצעירים להביא למות יריבו בשל מחלוקת משפטית שנתגלעה ביניהם - מסוכנות המקימה עילה למעצרו, מה גם שהסכסוך שהביא לרצח טרם נפתר. בצד האמור, קיימת עילה נוספת למעצרו של העורר, והיא החשש מפני שיבוש מהלכי משפט. כפי שעולה מההודעות שנאספו בתיק, העורר הוא אדם רב השפעה בקרב הקהילה הנוצרית ביפו, שעדים בתיק הביעו את חששם מפניו (הודעת מר נחלה עמסיס, שורות 49-32). מחומר החקירה עולה לכאורה כי עדי ראייה נמנעו בעבר מלמסור גרסה נגד העורר במסגרת חקירה פלילית שנפתחה בגין איומים (הודעת מר אליאס חשמה מיום 17.1.2012, שורות 34-32; הודעת מר מיכאל קדיס מיום 10.1.2012, שורות 103-92). החקירה התגבשה לכדי כתב אישום, אך העורר זוכה מחמת הספק, בין היתר משום שנכחו אנשים נוספים באירוע שנמנעו מלהעיד נגדו (שם). חלופת מעצר בית המשפט קמא מצא כי לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר, כמו גם את החשש הממשי שמא הוא ינסה להשפיע על עדים, בדרך של שחרור לחלופת מעצר. נוכח מעמדו בקהילה והנתונים שעליהם עמדנו לעניין העילה של חשש לשיבוש מהלכי משפט, מסקנה זו מבוססת כדבעי. סוף דבר לאחר שמצאתי כי הראיות לכאורה נגד העורר עומדות במבחן הלכת זאדה, כי קיימת עילת מעצר וכי אין מקום להורות על שחרורו לחלופת מעצר - החלטתי לדחות את הערר. ניתנה היום, ‏י"ט באדר התשע"ב (‏13.3.2012). משפט פליליסיוע לאחר מעשה